שולחן ערוך אורח חיים תסז ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תסז · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
דגן זה שנטבע בנהר או שנפלו עליו מים אף על פי שלא נתבקע אסור דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ:
- הגה: ולכן יש ליזהר שלא יבואו מים או גשמים מזלפים על החטים כי אז אפילו לא נתבקעו אסורות ודגן שהיה מונח בעלייה וירדו גשמים דרך הגג בקצת המקומות ונתלחלחו אותן שנתלחלחו אסורות אבל שאר מקומות מותר להשהותן מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם גשמים ואם תמצי לומר ירדו שמא לא נתחמצו אבל לאכלן בפסח אסור ולא מהני ספק ספיקא (אגור וכל בו):
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב':
מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו:
ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה:
מגן אברהם
(ג) דכיון דמינח נייחי: דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה:
(ד) לידי חימוץ: ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ (וכ"מ בת"ה סי' קכ"ג ובאגור) וא"כ אפילו נעשה בפסח למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל:
מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם ובא אח"כ ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו ג"כ חטים ואמר אין לי חטים כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי ומכרתי לו החטים שרחצתי ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי ומכרתי אותם לאהבתי אותו נ"ל דדמי למ"ש בי"ד ססי' י"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור עכ"ל וע"ש סי' קכ"ז:
כתב הב"ח כתו' במרדכי הארוך בשם ראבי"ה חטין שנתבקעו ואין ביקוען ניכר שנתערבו בכרי אסור להשהותן ואם עבר והשה' אותן אסורים אחר הפסח ואסור למכרן לעכו"ם אבל אם אכלו מן התבואה קודם הפסח מותר לאכלם בפסח כמ"ש ביורה דעה סי' ק"י ס"ז דמותר לאכול הנשארות שנים שנים ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייהו ולמשדי לים ואינך משתרי ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה דאכתי לא חל פסח (ועמ"ש ססי' תמ"ז בשם הרשב"א) ואף על גב דאין מותר לאכול אלא ב' ב' אבל א' א' אסור ה"נ אין לך כל מצה שלא יהא יותר מן השיעור של איסור וה"ל תרתי תרתי ע"כ והכל בו כ' שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל וכ"פ הב"ח לדינא ומ"ש הראבי"ה כשנאכלו קצתם שמותר לאכול השאר בפסח משום דס"ל דאפי' אינו אוסר יותר מכדי נטיל' אבל לדידן דס"ל דאוסר כולו א"כ משהו חמץ שנשאר בו אוסר כל המצה דיהיב טעמא במשהו (ב"ח) ועיין סוף סי' תס"א ולפי מ"ש סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב א"כ מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס' עיין סי' תנ"ג ס"ג וכ"ה ביורה דעה סי' ק"ט ויש כאן מקום עיון בב"ח ע"ש:
ויש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל א' מהן דשרי וכמ"ש ביורה דעה סי' ק"י ואפשר ג"כ דהתערובות השלישי שרי כמ"ש שם אבל בלח לא שייכי היתרים הללו:
באר היטב
(ו) בנהר: ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה והח"י העלה דמותר לבטל לכתחלה ע"ש ועמ"א.
(ז) נייחי: דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה. (ולהטור והרא"ש דמחמירין בלתיתה כל שקרובים להתבקע כמר עוקבא ע"כ דהטעם דמינח נייחא אסרינן אפילו לא נתרככה אבל לדעת ש"ע בעינן עכ"פ קרובים להתבקע ועיין ס"ט) וצ"ל כיון דמינח תוך התבשיל רותח והוי כחליטה ולא מחמרינן כולי האי ובפרט דאינו אלא משהו דרבנן. ועיין ח"י.
(ח) חימוץ: ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א.
(ט) אסור: אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם או בג' תערובת יש להתיר לאכול שנים כמבואר ביורה דעה סי' ק"י ע"ש משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וקמח מקרי לח בלח. ב"ח ומ"א וח"י ע"ש.
(י) ספיק': הט"ז העלה דבמקום הפסד או מניעת שמחת י"ט כגון שאין לו אחר יש להתיר אפילו באכילה ע"ש והסכים עמו הח"י ע"ש. ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר עט"ז.
משנה ברורה
(ה) בנהר - ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח דשעת היתר הוא עיין לעיל בסימן תמ"ז סי"א במשנה ברורה ובסי' תנ"ג ס"ג במשנה ברורה:
(ו) שנפלו עליו מים - ואפילו מעט ועיין בבה"ל:
(ז) אע"פ שלא נתבקע - הנה בס"ט כתב המחבר אע"פ שלא נתבקע ממש דהיינו אף שנתרככה שקרובות להתבקע וכאן שינה לשונו וכתב אע"פ שלא נתבקע להורות דאע"פ שלא נתרכך כלל גם כן אסור:
(ח) דכיון דמינח נייחי - ר"ל אף דלענין לתיתה יש פוסקים דס"ל דאינו אסור אא"כ נתבקעו ועכ"פ בעינן לכו"ע שיהיו קרובות להתבקע שאני התם דבעת לתיתה עסיק בה ואינו מניח כ"כ להחמיץ משא"כ הכא דמינח נייחי:
(ט) חימוץ - ודוקא בדשהה שיעור מיל אבל אם לא שהה עדיין שיעור מיל לא החמיץ עדיין וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למוכרו לנכרי קודם ששהה שיעור מיל ודוקא ע"מ לאכול תיכף. עכו"ם שאמר לישראל אחר שקנה ממנו החטים שהם לתותים אינו נאמן ואפילו אם הוא מסיח לפי תומו כיון שאמר זה לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אם העכו"ם מוחזק לנאמן בעיניו אסור ואפילו אם לא היה מסיח לפי תומו:
(י) וירדו גשמים - היינו בכדי שיש לספק שמא נתלחלח הרבה אבל אם נפל מעט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה ויודע מקומו יגרוף החטים העליונים והשאר מותר:
(יא) ולא מהני ספק ספיקא - ועיין באחרונים שהסכימו דאין להחמיר בזה רק במקום שאין הפסד בשהייתן אחר פסח אבל במקום הפסד או מניעת שמחת יו"ט יש להתיר אף באכילה:
ביאור הלכה
(*) דגן זה שנטבע וכו': הנה בב"י איתא דיש מחלקים בין חטים לשעורים בענין זה ומדסתם המחבר משמע דס"ל דכל מיני דגן דינם שוה וכ"כ הט"ז וע"כ דע דמה שכתב הרמ"א ולכן יש ליזהר וכו' או גשמים מזלפין על החטים נקט אורחא דמלתא דמסתמא לוקחין חטים למצה אבל ה"ה כל מיני דגן. ודע עוד דבב"י איתא דיש פוסקים שסוברין דיש חילוק בין שריה מרובה לזליפה מועטת אכן המחבר סתם בזה וכתב הט"ז דמדהעתיק המחבר שיטת רבינו אפרים דלכן א"צ ביקוע משום דמינח נייחי (ולדידיה א"צ לחלק בין זליפה מועטת למרובה) ש"מ דאף זליפה מועטת אוסר והעתיקו הגר"ז וכן העתקתי במ"ב וכדבריו מצאתי גם בב"ח והעו"ש העתיקו אמנם בב"ח משמע דדעתו דרק לכתחלה יש ליזהר בזליפה מועטת שלא לקנותם לאכלם בפסח וכן ג"כ דעת הפר"ח שעל מה שכתב הרמ"א שלא יבואו וכו' כי אז אפילו לא נתבקעו אסורות כתב הפר"ח וז"ל פי' כשירדו רוב הגשמים עד שהשק היה שרוי במים וכו' אבל לכתחלה פשיטא שיש ליזהר אפילו בזליפה מועטת עכ"ל ומשמע בבית מאיר דבדיעבד במקום הפסד מרובה יש לסמוך ע"ז: