בא"ח שנה שנייה פרשת עקב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בן איש חי
שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה - פרשת עקב - המשך הלכות ריבית

פתיחה[עריכה]

(דברים ח, יח): "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". נראה לי בס"ד דהכתוב לימד אותנו הדבר הזה שהוא יסוד קיום העולם כולו, שיהיה האדם חושב תמיד על כל הטובה אשר ישיג בעולם הזה, שאינו משיגה בכחו ועוצם ידו אלא הכל הוא מגיע ובא לו מאתו יתברך, ואם יהיה האדם כפוי טובה לייחס הטובה לכחו ועוצם ידו הרי זה מאבד עצמו, וכאשר האריך רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בענין זה בראש פרשת כי תבא במצות הבאת ביכורים יעוין שם, ולהיות שטבע החומר שבאדם מושך לבו לחשוב תהפוכות שמראה לעיניו שכוחו ועוצם ידו עשה לו כל החיל הזה (דברים ח, יז), לכן ניתנו לנו שלשה מצוות שהם מעידים ומגידים שכל קנייני עולם הזה הם שלו יתברך שאז יוצא הוכחה בקיומם הפך מחשבה רעה זו, שבאלה המצוות יהיה לאדם מזכרת לזכור את הדבר הגדול הזה תמיד לחשוב ולהאמין כי ה' אלהינו הוא הנותן לנו כח לעשות חיל כי הכל שלו וממנו אנחנו נשפעים תמיד:

והם א' מצות השמטה, שבשנה השביעית יעזוב ויטוש האדם כרמו ושדהו לזרים כאלו אינם שלו כאשר גזר השי"ת בתורה, ובזה מוכח שהאדמה אינה של האדם אלא היא של השי"ת, דאם היא של האדם לא יעזבנה ויטשנה, וזאת המצוה תהיה מזכרת לאדם שיזכור תמיד שהוא יתברך נותן לו כח לעשות חיל. והשניה - מצוה שניתנה בפרי האדמה, שאין האדם רשאי ליהנות מפירותיה הן באכילה הן בריח אלא עד שיברך להשי"ת ומזה נפיק הוכחה דהכל שלו כי משלו אנחנו אוכלים ולכך אליו אנחנו מודים ומברכין, ואז מצוה זו של הברכה תהיה מזכרת לאדם לזכור כי הוא יתברך הנותן לנו כח לעשות חיל. והשלישית מצוה שניתנה בממון ונכסים והיא מצות הריבית שצוה השי"ת שלא ילוה האדם לחבירו מעות או כל דבר שוה כסף בנשך ומרבית אלא ילוהו בחנם, ומזה עולה הוכחה דהממון שבידינו הוא שלו יתברך לכך גזר עלינו להלותו בחנם, דאם הוא של האדם למה ילוה ויהנה לאיש זר בחנם בלתי שום הנאה, ואז מצוה זו גם כן תהיה מזכרת לאדם לזכור תמיד כי הוא יתברך נותן לנו כח לעשות חיל:

נמצא הם שלשה מצוות שיהיו מזכרת לדבר היקר הזה שדברו הכתוב וראשי תבות שלהם בש"ר שהוא ראשי תבות ברכות שמטה ריבית, ואם האדם יקיים שלש מצוות ויאמין בהוכחות הנזכרים העולים מהם להאמין שהוא יתברך הנותן לנו כח בכל קנייני עולם הזה אז ראוי הוא לגשת אל הקודש ולבא לפניו יתברך, ואם לאו הוא נמאס בתכלית המאיסות ולא יקרב יען כי אין מאוס בעולם כאדם שהוא כפוי טובה נגדו יתברך. ובזה יובן בס"ד (תהלים סה, ג): "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו" וכן הוא אומר (ישעיהו סו, כג): "יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", כי רק מי שהוא בעל בשר להבין אמרי בינה דנפקין מן שלשה מצות שהם ראשי תבות בש"ר זה יבא אל הקודש, ולזה אמר (תהלים קלו, כה): "נותן לחם לכל בשר" שנותן השפעתו לאותם שאינם כפויי טובה שהם בעלי מצוות הרמוזים בשר.

על כן נמצא מצות הריבית היא מקצוע גדול, כי היא חד מתלת מצוות אשר מהם יוצא הוכחה שהכל הוא שלו יתברך, והיא מזכרת לאדם לחשוב ולהאמין תמיד כי הוא יתברך הנותן לו כח לעשות חיל אשר אמונה זו היא יסוד קיום העולם כולו:

הלכות[עריכה]

א[עריכה]

(שולחן ערוך יורה דעה, קסב) "אסור ללוות סאה בסאה" כל שאין לו ללוה כלל ואין שער קצוב בשוק למין זה ואסור ללוותו אפילו לשעה דשמא יתייקר השער מיד אלא אם כן עושהו דמים עליו כפי מה ששוה בשעה שמלוהו ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו ולכן אותם שלוים זה מזה סאה חטים כדי לפרוע אחר שבוע או יותר אסור דחטים אין להם שער ידוע בשוק בעירנו ושומתן עולה ויורדת תמיד ושמא תתיקר הסאה ואיסור זה נוהג בכל הפירות כי בכל הפירות יש בהם יוקר וזול אלא אם כן מלוהו דבר מועט שאי דרך בני אדם להקפיד על יקורו וזולו כגון ככר לח שהאשה לוה מחברתה שלא החמירו ז"ל לדקדק באיסור ריבית דרבנן כל כך ואותם בעלי בתים שדרכם ללות זה מזה מיני מזונת שקורין בערבי גראדי"ק (רקיקים) עשרים או יותר בבת אחת יש לאסור דאי זה חשיב דבר מועט:

ב[עריכה]

הא דאמרנו אין ללות סאה בסאה אם אין ללוה מאותו המין היינו דוקא דאין לו כלל אבל אם יש לו דבר מועט מאותו המין יכול ללוות עליו אלף סאין ויותר ואפילו חטה אחת יכול ללוות עליה כמה סאין לפי שכל חטה שמלוה לו רואין כאלו חטה זו נכנסה תחתיה להיות ברשות המלוה וכשנתייקרו אח"כ ברשותו נתייקרו ולפי זה אותם בעלי בתים שלוין זה מזה ככרות לחם או מיני מזונות הרבה שאסרנו לעיל הנה אם יש ללוה חטים בביתו ורק ככרות אפויים אין לו מותר ללוות ככרות הרבה כאשר ירצה על סמך אותם החטים שיש לו בביתו כי היוקר והזול הוא בחטים ולא בככרות גופן.

ג[עריכה]

כל שאמרנו שיספיק דבר מועט ללות עליו הוא רק בדרך הלואה אבל במכר לא מהני דבר מועט אלא אם כן יש לו כנגד כל המעות:

ד[עריכה]

יש ששולחים שותפים או שלוחים בשכר מקומות הערביים לקנות משם צמר והם יושבים בעיר בגדאד ובאים אצל סוחר ישראל ולקוחים ממנו מעות באייר מאה לירא (שם מטבע), על מנת שימכרו לו כנגדן צמר שיביאוהו לו אחר שני חדשים וינכו לו מן ערך השער שיוצא אח"כ ארבעה למאה אסור כי זה מחסר לו מן ערך השער בשביל שמקדים לו המעות קודם שימסור לו הצמר בשני חדשים אבל אם זה בא לו ידיעה משותפו או שלוחו היושב אצל הערביים שכבר קנה לו כך וכך סאין של צמר והם בידו ורק צריך להם זמן הרבה עד שימצא לו ספינה וגם זמן הדרך ולכך הוא לוקח עתה מעות כנגד אותו הצמר מן התגר בשביל עכבת הזמן עד שיגיע הצמר הוא פוחת לו מערך השער כך וכך למאה לית לן בה מפני שהצמר כבר קבלו מן הערביים ונעשה בידו ונקנה ללוקח במעות אלו ובסה"ק מקבציאל עשיתי אופן היתר למכור אע"פ שעדיין לא קבל שותפו צמר מערביים ולא קנה כלום:

ה[עריכה]

יש בני אדם שיש להם זהובים ורוצים להחליפם במטבע כסף שהוא רייא"ל (יחידת מטבע פרסית) מגיד"י (יחידת מטבע טורקית) וכיוצא ומוסרים מאה זהובים לחלפן על מנת שיביא להם תמורתם מטבעות הכסף אחר ט"ו יום או שלושים ופוסקים עמו ערך הכסף בפחות בשביל קדימת המעות אסור אבל אם יש לחלפן מטבעות כסף אלו בפוסט"א (דואר) או בספינה שיבואו לידו אחר ט"ו או עשרים יום והוא מוכר אותם בפחות כדי שיקבל עתה הזהובים מיד מותר אך כיון שהוא דרך מכר צריך שיהיה לו כסף כנגד כל הזהובים שמקבל: מיהו אני אומר הנוהגים היתר בדבר זה פה עירנו לפסוק הערך של מטבעות הכסף עם החלפן אע"פ שאין לחלפן מטבעות כסף בעת שמקבל הזהובים אין למחות בידם דיש להם לסמוך על תשובת הרשב"א ז"ל שביאה מר"ן ז"ל בבית יוסף סימן קע"ג וזה לשונו כתב הרשב"א חלק ג' סימן ר"ך ראובן מכר לשמעון מאה דנרים ברצלוני"א וכו' אם דרכם להיות להם שער ארוך הרי הוא אסור אבל אם השער משתנה תדיר אין זה השער קצוב ואין בו משום ריבית עד כאן לשונו יעויין שם והנה פה עירנו אין למטבעות שער ארוך אלא משתנים לפעמים משבוע לשבוע ומחודש לחודש ולפעמים מיום ליום ישתנה השער ולכן אם זה בעל הזהובים פוסק עם החלפן ערך מטבע הכסף בפחות משער השוק או משים ערך הזהובים שנותן בערך יותר משער השוק הנה אפשר שבאותו היום עצמו ישתנה השער של זה ושל זה שהזהובים יעלו מעט והכסף ירד ונמצא שלא הרויח כלום ערך זה שפסק עמו:

ו[עריכה]

ראובן יש לו חוב על שמעון מאה זהובים וכשהגיע זמן פרעון החוב ואמר לו: "תן לי המאה זהובים, שאני רוצה לקנות בהם מטבעות כסף, שצריך לי לשלחם בשבוע הבא בספינה" ואמר לו שמעון "עשה אותם עלי מטבעות כסף שאתה רוצה, ואני אביאם לך בשבוע הבא" - אע"פ שחושבין הזהובים והכספים כפי ערך ששוים באותו היום שתבע אותו, הנה אם בשבוע הבא כשמוסר לו הכספים נתיקר השער שלהם אסור, יען כי זה לא היה לו מעות אותו היום שפסק עמו הערך כדי שנאמר דהוה אפשר לקנות בהם מטבעות אלו אלא זה עשה אותם עליו כחוב שהיה חייב לו ולכן אם נתייקרו אסור לחשוב אותם כערך הזול שפסק עמו:

ז[עריכה]

העולם נוהגין פה עירנו יע"א ללוות מטבע במטבע דהיינו לוה ממנו מאה לירא היום ומשלם לו מאה לירא אחר חודש וכן במטבעות כסף ואע"פ שבעת הפרעון מתייקר השער של הלירא. ואין חוששין לדקדק שיהיה ללוה מטבע אחד מאותו המין אמנם הרב חכמת אדם ז"ל קל"ב סעיף ט' כתב שצריך להיות ללוה מטבע מאותו המין ועיין בבינת אדם סימן ג' ועיין חוכמת אדם סימן קס"ב בביאורים סעיף קטן ד' יעוין שם:

ח[עריכה]

ראובן תושב בגדאד אמר לשמעון תביא סחורה פלוני מלונדון ואני אקנה אותה ממך בריוח עשרים למאה והמעות אתן לך אחר שתמסור לי הסחורה בשני חדשים או יותר הנה זה המקח קורין אותו בערבי מראבח"ה (אשראי תמורת רווח בסחורה) והוא מותר ובלבד שתהיה הסחורה עד שימסרנה לראובן על שמעון המכור ועיין מהרשד"ם יורה דעה סימן ס"א ולחם רב סימן י"ד וכנסת הגדולה סימן קע"ג הגהת הטור אות ד' ועוד אחרונים מיהו ערמת החפצים אסורה:

ט[עריכה]

ראובן חייב לשמעון מאה זהובים לזמן שלשה חדשים ואמר ראובן ללוי הא לך תשעים ושבע זהובים מעות מדודים עכשיו ואתה תשלם החוב לשמעון בזמנו הרי זה אסור דאלו התשעים ושבע זהובים שנותן ללוה הם מלוה ונמצא לוה לוי מראובן תשעים ושבע ופורע בעדו מאה והרי זו ריבית גמורה ואע"פ שאח"כ לוי פייס את שמעון ולא נתן לו אלא תשעים ושבע אסור כיון דראובן חייב מאה לשמעון וזה לוי פטרו משלשה בשביל שהלוהו תשעים ושבע נמצא לוי הנהו לראובן בפטור זה וכאלו נתן לו השלשה וכמו שכתב בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן סעיף נ"ח יעוין שם:

י[עריכה]

המלוה מנה לחבירו על מנת שיתן דינר לאדם אחר אע"פ שאין המלוה היה חייב ליתן הדינר לאותו אדם ואפילו שאמר לו שיתן הדינר לצדקה הרי זה אסור דחשיב כאלו נתן הדינר למלוה עצמו ואפילו שהמלוה לא אמר לו כלום אלא הלוה אמר תלוני מנה ואני אתן דינר לצדקה או לפלוני והלוהו בסתם בשביל כך אסור:

יא[עריכה]

ראובן קנה סחורה מן הגוי במאה לזמן י"ב חודש ועשה הגוי תנאי עם ראובן שיביאו לו המעות אחר שני חדשים וינכה לו עשרה למאה בשביל העשרה חדשים והנה אחר ב' חדשים תבע הגוי את ראובן שיביא המעות כפי התנאי ולא היה לראובן מעות אסור לשמעון ליתן התשעי לגוי והוא יקבל המאה דמי המקח מראובן אחר י"ב חדשים:

יב[עריכה]

ראובן צריך למעות יש תקנה שילך אצל שמעון ויכתוב לו שמעון שטר חוב שקורין כמבייאל"ה שהוא מודה שחייב לפקודת ראובן סך מאה זהובים לזמן כך וכך. ויכתוב שמעות אלו הגיעו לו מן ראובן מדודים או הגיעו לו בחשבון או הם דמי סחורה ויכתוב גם כן שם העיר שהוא כותב וחותם בה כדי שיהיה לשטר זה כח שטרות שקורי כמבייאלה כדי שיוכל ראובן למכור שטר זה לאחרים על ידי כתיבה של גירו. שעל ידי כך ימכור ראובן שטר כמבייאלה זה ליהודה בפחות ויקבל המעות ובזמן הפרעון יקבל יהודה מן שמעון מאה בשטר זה שבידו ושמעון יקבל מראובן את מאה אלו שנתן ליהודה שיש היתר לעשות באופן זה ורק יהודה אסור לקבל שום דינר מן ראובן ולא יהיה לו עסק עמו בדבר זה כלל ואע"פ דבאמת שמעון לא היה חייב לראובן כלום בעת שכתב שטר זה יוכל האדם לחייב עצמו בהודאתו אע"פ שהיא שקר ואע"ג דבדין ישראל אין קונה יהודה שטר כמבייאלה זה בכתיבה זו של גירו שכתב ראובן מכל מקום כיון דקונה הוא בדינא שיהיה שטר זה מתוקן כפי דינא דמלכותא כמנהג הסוחרים דהיינו שכתוב שמעון שהוא מתחייב לפקודת ראובן וגם כותב שם העיר שהוא כותב וחותם בה וגם יכתוב שהסך הזה שהוא מתחייב בו הגיע לידו במזומן או בחשבון או דמי סחורה כי רק באופן זה נחשב בדינא דמלכותא כמבייאלה שהוא נקנה לאחר בכתיבה זו של הגירו שכותב ראובן על גוף השטר דברים אלו: "ועננא תדפע סך וכו' לאמר יהודה וכו' " וכאשר כתבנו לעיל: מיהו אם ראובן ושמעון שניהם צריכים למעות כל אחד מאה זהובים אין יכולים לעשות אופן תיקון זה שיכתוב שמעון כמבייאלה לשם ראובן במאתים וימכור ראובן שטר זה ליהודה בפחות ויביא החצי לשמעון והחצי יקח לעצמו ובזמן הפרעון יקבל יהודה המאתים משמעון ושמעון יקבל המאה מן ראובן דדבר זה אסור משום שיש בסך זה מאה דשייכי לשמעון דפחת שלהם נפיק מיניה והוא מוסר מאה משלם ליהודה וכמו שכתב בקונטרס הסמ"ע שבסוף ספר מזבח אדמה יעוין שם:

יג[עריכה]

ישראל שלוה מהגוי אסור לישראל להיות ערב דהגוי תובע הערב אבל אם לוה ישראל מגוי לזמן שישה חדשים ונתן הלואה סך הריבית כולו לגוי תיכף ומיד מותר לישראל להיות ערב בשביל הקרן בלבד וכן ראובן ושמעון שצריך לכל אחד מאה זהובים ולוו אותם מהגוי ביחד אסור לכתוב ולחתום בשטר אחד על המאתים זהובים ביחד אע"פ שלא כתבו רצה מזה גובה לפי שבדינא דמלכותא במנהג הסוחרים נתחייבו שניהם במאתים שאם ירצה הגוי לתבוע כל המאתים מאחד מהם יכול על כן צריך שכל אחד יכתוב שטר בפני עצמו על מאה שלו ואם פרעו לגוי את הריבית כולו מיד ולא נשארו חייבים לו אלא בעד הקרן בלבד יכולים ליתן שניהם שטר אחד במאתים:

יד[עריכה]

שותפים שלוה אחד מהם מעות בריבית מן הגוי לצורך השותפות ונותן את הריבית מן האמצע יש אומרים דאינו מתר אלא אם כן היה ריוח מן המעות האלה שלוה שאז יטול הרבית תחלה מן הריוח והשאר יחלוקו ויש מתירים ליקח הריבית מקרן השותפות אע"פ שלא היה ריוח וצריך לחוש לסברת האוסרין ויעשו תיקון לזה כך דהשותף כל פעם שיקח מן הגוי בריבית לצורך עסק השותפות ישלם לגוי את הריבית מיד מן ממון השותפות ולא ישאר חייב לגוי אלא רק הקרן בלבד ואם נזדמן שהוא לקח מאה דינרים לזמן שישה חודשים שעולה הריבית שלהם ששה דינרים ונתן אותם לגוי תכף ממעות השותפות קודם שמקבל ממנו המאה דינרים ואחר שהגיע זמן הפרעון לא היה יכול לפרוע הקרן לגוי ורוצה שימתין לו עוד שלשה חדשים ולחדש לו שטר חדש גם בזה יעשה כך יקח הריבית מכיס השותפות של שלשה חדשים הבאים ויתנם לגוי קודם שיגיע זמן הפרעון ביום אחד ואחר שיגיע זמן הפרעון של שטר הישן וכותב לו שטר חדש כבר נתן הריבית מכיס השותפות שהם כמו מתנה לגוי כי עדיין לא נתחייב לו ריבית בעבור שלשה חדשים הבאים וכן על זו הדרך לעשות בכל פעם שירצה: וכן נמי הענין בראובן תושב בגדאד כותב לשמעון תושב לונדון שיקח לו מעות בריבית מן הגוי כדי לקנות לו בהם סחורה דגם כן יעשה כך שיתן ראובן רשות לשמעון לתת לגוי הריבית העולה לו בשביל כמה חדשים במזומן מן ממון שלו שיש לו בידו ואז נמצא שמעון אינו ערב לגוי אלא בעד הקרן כי הריבית נתן לגוי מן ממון ראובן ברשותו ובשליחותו קודם שהוא נעשה ערב לגוי ואותו הריבית הוא נעשה בתורת מתנה מראובן לגוי על ידי שמעון ואין בזה חשש כלל ותיקון זה לשלם הריבית מן ממון הלווה בתחילה כתבו מהר"ש אבוהב ז"ל בספר הזכרונות והביאו הכנסת הגדולה סימן קס"ח הגהת הטור אות ב' יעוין שם ועיין מה שכתבתי בס"ד בסה"ק רב ברכות דף קל"ח יעוין שם ובאמת הוא תיקון אמיתי וברור כיון דראובן מרשה לשמעון לתת לגוי מהממון שיש לו בידו הוי לה מרשהו לתת מתנה לגוי וזה שמעון הוא נותן דמי הריבית ואח"כ מקבל המעות מן הגוי ואין בזה שום חשש ולכן אע"פ שהרב פני משה חלק ב' סימן צ"ב, עשה תיקון אחר שזה שמעון יקח המעות בריבית מן הגוי לעצמו ויקנה בהם סחורה לעצמו, ואח"כ יעביר הסחורה לראובן בריוח כפי הריבית שמסר לגוי בעד המעות ההם יעוין שם הנה אפילו אם נניח במונח שאין לפקפק בזה האופן כלום עם כל זה, תקנה הנזכרת לעיל עדיפה, יען דאפשר שיזדמן שהגיע זמן הפרעון ולא שלח ראובן הדמים ועתה מה יעשה שמעון? כי הגוי חושב עליו ריבית משא ומתן ואיך יקח הריבית מראובן? אך בדרך שכתבתי יבא נכון כי ראובן ישלח לשמעון סך מועט כנגד הריבית ויתן לו רשות לתת מזה הממון ריבית לגוי קודם שיגיע זמן הפרעון ונמצא מה שחוזר ולווה מחדש אחר הלוואה ראשונה כבר פרע ריבית שלה מממון ראובן:

טו[עריכה]

ראובן נתן מעות לשמעון להתעסק מחצית שכר וזה ראובן לוה מעות מנכרי ברבית ונתנן לשמעון להתעסק בהם אינו רשאי ראובן לחשוב לו הריבית להפסד לנכותו מן הריוח ועין בשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן סעיף ד':

טז[עריכה]

ראובן שעשה לשמעון שליח לקנות לו סחורות לזמן מן הגוים ביותר ולמכרם לו בפחות במעות מדודים אע"פ ששמעון נתן דמי הסחורה ההיא שמכרה בפחות לראובן וכשהגיע זמן הפרעון שלה לקח דמיה מראובן ונמצא נתן לראובן תשעים וקבל ממנו אחר זה מאה מותר וכל שכן אם זה שמעון, אחר שמכר אותה סחורה בפחות לא נתן הדמים לראובן אלא קנה לו בהם סחורה דמותר והטעם מפני כי שמעון קנה הסחורה בשליחות ראובן ומכרה גם כן בשליחות ראובן ונמצא המקח הוא של ראובן וכאלו ראובן קנה מן הגוי וראובן מכר ואפלו בדבר ששומתו ידועה יש להקל דכיון דמדרבנן הוא דאסור מישראל לישראל להכי בקונה מן הגוי בשליחותו בכהאי גוונא לא אשכחנא דגזור כך כתב הגאון מורינו רבי יעקב קשטרו בהגהותיו והביא הגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה סימן קס"ט אות וא"ו ומשמע מדבריו דבדבר שאין שומתו ידועה אפילו לקנות לו מישראל שרי בכהאי גוונא:

יז[עריכה]

ישראל שנתן מעות לנכרי בעסקא להתעסק בהם למחצית שכר והלוה הנכרי מן מעות אלו לישראלים בריבית אע"פ שישראל בעל המעות יודע בכך שרי כיון דהני זוזי משתעבדי לנכרי המקבל למחצית שכר אפילו כי ידע לא מצי מעכב ביד הנכרי מלהלוות שהוא רוצה להשתכר באשר ימצא וכי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד, כן כתב מהרימ"ט ז"ל בסימן קי"ו, וכתב שהוא הדין בשותפות עם ההקדש יעוין שם. והגאון חקרי לב ז"ל ביורה דעה חלק ב' סימן טו"ב האריך בענין זה לברר הדין בשותפות הגוי ובדף ל"ב עמוד ד' הביא דברי הגאון מהרימ"ט ז"ל הנזכר אך בדף ל"ג עמוד ב' רפיא בידיה שכתב: להקל בשל תורה צריכה רבה יעוין שם ועיין בנין ציון סימן ס"ה מה שכתב בענין זה יעוין שם על כן ראוי לחוש בהיכא דהגוי נותן בריבית קצוצה דאסור מן התורה אבל אם הגוי נתן לישראל בריבית דרבנן יש לסמוך להתיר:

יח[עריכה]

הנותן עסקא לחבירו דהיינו שנותן לו מעות או סחורה להתעסק בהם למחצית שכר צריך שתהיה אחריות הזול ואונסין של חצי העסקא על הנותן יען כי כל עסקא החצי שלה הוא בתורת הלואה למקבל שהרי חצי הריוח הוא שלו והחצי השני של העסקא הוא פקדון אצל המקבל שהרי חצי הריוח הוא לנותן, לפיכך צריך לפחות שיהיה אחריות הזול ואונסין של החצי שהוא בתורת פקדון על נותן אבל אחריות של גניבה ואבדה אם יהיה הכל על המקבל לית לן בה מפני שהוא כשומר שכר עליו שצריך לתת הנותן להמקבל שכר טרחו בעבור טרחתו שטורח בחצי העסקא שהוא בתורת פקדון בידו שאם לא יתן לו שטר טורחו, נמצא הוא טורח בשביל הנותן בעבור חצי השני שהלווהו והרי זה אבק ריבית אך סגי לתת לו שכר טורחו דבר מועט כיון שהוא מתנה עמו דבר מועט מתחלה קודם שנתן לו המעות ונתרצה בכך והאדם יוכל לזלזל בשכר טרחו כפי מה שירצה ורק שלא יפחות משיעור דינר אחד לכל ימי השותפות וכתב הגאון שיורי ברכה ז"ל שיעור דינר זה הוא י"ב פארה (מטבע טורקי קטן) בזמן ששוה כסף מזוקק הדרהם (יחידת משקל = 3.2 גרם) בשמונה פארה ועל זו הדרך בשאר מקומות לפי המטבע ושווי הכסף יעוין שם ואם כבר נתן לו מעות העסקא ולא פסק עמו בדבר מועט בעבור שכר טורחו לא יוכל אח"כ לפסוק בדבר מועט אלא יתן לו שני שלישי הריוח ואם יהיה הפסד לא יקבל רק חצי ההפסד ונמצא לפי זה, חצי שליש ריוח העודף למקבל הוא בשכר עמלו ואם אחר שידע הדין רוצה לעשות תנאי שכר טרחה מכאן ולהבא צריך שיבטל העסק ויקח זה את מעות העסקא ויחזור ויחדש אותה מחדש שיתנה עמו על שכר טרחו בדבר מועט ויתן ומעות העסקא להתעסק בהם למחצית שכר כנזכר לעיל: והא דבעינן שיקציב למתעסק שכר טרחו היינו דוקא אם המקבל לבדו הוא עוסק במשא ומתן של מעות אלו אבל אם גם הנותן עוסק וטורח עמו בעסק אע"פ שהמקבל טורח יותר לית לן בה ואין צריך לקצוץ לו שכר טרחו מיהו צריך שיהיה דבר זה מפורש ביניהם מתחלה להתנות שיהיה בעל המעות גם כן כמחוייב לעסוק במשא ומתן של העיסקא ההיא וכמו שכתבתי בספרי מקבציאל:

יט[עריכה]

יש נותנים לבעל החנות שקורין בזאז (מסחר אריגים) מעילים ושאר אשראי למכרם בחנותו ושם עליהם ערך ומה שימכור בעל החנות יותר מזה הערך, יהיה היתרון חצי לבעל החנות וחי לבעל האשראי הנה כיון שזה בעל החנות אינו מחוייב כלום בשום נזק ואם לא נמכרו באותו הערך והוכרח למכור בפחות אין בעל החנות משלם כלום אין לזה דין עסקא שצריך לקצוץ לו שכר טרחו כי זה הריוח שיזדמן לו למכור יותר מאותו ערך זהו שכר טרחו כן העליתי בס"ד בסה"ק מקבציאל ופשוט: