אמר רבי שמעון

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲרֵימַת יְדָאי בִּצְלוֹתִין לְעֵילָא. דְּכַד רְעוּתָא עִלָּאָה לְעֵילָא לְעֵילָא קָיְימָא עַל הַהוּא רְעוּתָא דְּלָא אִתְיְדָע וְלֹא אִתְפַּס כְּלַל לְעָלְמִין רֵישָׁא דְּסָתִים יַתִּיר לְעֵילָא. וְהַהוּא רֵישָׁא אַפִּיק מַאי דְאַפִּיק וְלָא יְדִיעַ וְנָהִיר מַאי דְנָהִיר כֹּלָּא בִּסְתִימוּ.

רְעוֹ דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְנְהָרָא מִנֵּיהּ. חַד פְּרִיסוּ אִתְפְּרִיס. וּמִגּוֹ הַהוּא פְּרִיסָא בִּרְדִיפוּ דְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה מָטֵי וְלָא מָטֵי עַד הַהוּא פְּרִיסָא נָהִיר מַה דְּנָהִיר. וּכְדֵין (ס"א ההוא) אִיהוּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה נָהִיר בִּנְהִירוּ סָתִים דְּלָא יְדִיעַ וְהַהוּא מַחֲשָׁבָה לָא יָדַע. כְּדֵין בָּטַשׁ הַאי נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בִּנְהִירוּ דְּפַרְסָא דְּקָיְימָא דְּנָהִיר מִמַּה

מתוך: זוהר חלק יח (עריכה)

דלא ידיע ולא אתידע ולא אתגליא, וכדין (נ"א האי) דא נהירו דמחשבה דלא אתידע, בטש בנהירו דפריסא, ונהרין כחדא. ואתעבידו תשעה היכלין, והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא דכל תשע נהורין קיימי כלהו במחשבה, דאיהו חד מנייהו בחושבנא, כלהו למרדף אבתרייהו, בשעתא דקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידיעו. ואלין לא קיימי לאו ברעותא ולאו במחשבה עלאה, תפסין בה ולא תפסין, באלין קיימין כל רזין דמהימנותא. וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולתתא, כלהו אקרון אין סוף, עד הכא מטון נהורין, ולא מטון, ולא אתידיעו, לאו הכא רעותא ולא מחשבה. כד נהיר מחשבה ולא אתיידע ממאן דנהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר מאן דנהיר, ואעיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא. וברזא דקרבנא, כד סליק כלא, אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף, ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה עלאה, דלא ידע איהי בה כלל, אקרי אין סוף דמניה (נ"א ומניה) אשתכח, וקיימא ונהיר למאן דנהיר, ועל דא כלא קאים, זכאה חולקיהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, האי סטרא אחרא דאקרי קץ כל בשר, כמה דקשורא אשתכח לעילא בחידו, אוף הכי נמי לתתא בחדוותא ורעותא, לאסתפקא כלא לעילא ותתא, ואימא קיימא עלייהו דישראל כדקא יאות. תא חזי, בכל ריש ירחא וירחא, כד סיהרא אתחדשא, יהבין ליה להאי קץ כל בשר, חולקא חדא יתיר על קרבנין לאתעסקא ביה, ואשתמש בחולקיה, ויהא סטרא לישראל בלחודייהו, בגין דיתאחדון במלכיהון, ודא איהו שעיר, בגין דאיהו חולקא דעשו, דכתיב ביה שעיר, (בראשית כז, יא): "הן עשו אחי איש שעיר", ועל דא איהו אשתמש בחולקיה, וישראל אינון משתמשין בחולקיהון, בגין כך כתיב (תהלים קלה, ד): "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו". ותא חזי, האי קץ כל בשר, כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר, ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגביה, ועל דא אקרי קץ כל בשר, וכד איהו שליט, שליט על גופא, ולאו על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרה, ובשרא אתייהיב לאתר דא. כגוונא דקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד, ובשרא לאתר חד, ובר נש דאיהו זכאה איהו קרבנא ממש לכפרא, ואחרא דלאו איהו זכאה, לא, בגין דביה מומא, דכתיב (ויקרא כב, כ): "כי לא לרצון יהיה לכם", ועל דא צדיקא כפרה איהו בעלמא, וקרבנא ממש, זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ויכס הענן את אהל מועד, דהא כד חפא עננא ית משכנא, שראת שכינתא בארעא, ואתעבר רוח מסאבא דאיהו קץ כל בשר מעלמא, ואסתלק, ועאל בנוקבא דתהומא רבא, ורוחא קדישא שרא על עלמא, דכתיב ויכס הענן את אהל מועד, וכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, בגין דרוחא קדישא שרא על עלמא, ורוחא מסאבא אסתלק, בר דאמשיכו ליה אינון חייביא כמלקדמין על עלמא, דאי אינון לא אמשיכו ליה על עלמא, לא אשתכח. ולזמנא דאתי זמין קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, דכתיב (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח", ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי יהו"ה דבר, וכתיב (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ":

ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. תם ונשלם תהלה לאל בורא עולם:

ביאור

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲרֵימַת יְדָאי בִּצְלוֹתִין לְעֵילָא. דְּכַד רְעוּתָא עִלָּאָה לְעֵילָא לְעֵילָא קָיְימָא עַל הַהוּא רְעוּתָא דְּלָא אִתְיְדָע וְלֹא אִתְפַּס כְּלַל לְעָלְמִין, רֵישָׁא דְּסָתִים יַתִּיר לְעֵילָא. וְהַהוּא רֵישָׁא אַפִּיק מַאי דְאַפִּיק, וְלָא יְדִיעַ, וְנָהִיר מַאי דְנָהִיר כֹּלָּא בִּסְתִימוּ.

רְעוֹ דְּמַחֲשָׁבָה עִלָּאָה לְמִרְדַּף אֲבַתְרֵיהּ וּלְאִתְנְהָרָא מִנֵּיהּ. חַד פְּרִיסוּ אִתְפְּרִיס. וּמִגּוֹ הַהוּא פְּרִיסָא בִּרְדִיפוּ דְּהַהִיא מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה מָטֵי וְלָא מָטֵי עַד הַהוּא פְּרִיסָא נָהִיר מַה דְּנָהִיר. וּכְדֵין (ס"א ההוא) אִיהוּ מַחֲשָׁבָה עִלָּאָה נָהִיר בִּנְהִירוּ סָתִים דְּלָא יְדִיעַ וְהַהוּא מַחֲשָׁבָה לָא יָדַע. כְּדֵין בָּטַשׁ הַאי נְהִירוּ דְּמַחֲשָׁבָה דְּלָא אִתְיְידַע בִּנְהִירוּ דְּפַרְסָא דְּקָיְימָא דְּנָהִיר מִמַּה דלא ידיע ולא אתידע ולא אתגליא, וכדין (נ"א האי) דא נהירו דמחשבה דלא אתידע, בטש בנהירו דפריסא, ונהרין כחדא. ואתעבידו תשעה היכלין, והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא דכל תשע נהורין קיימי כלהו במחשבה, דאיהו חד מנייהו בחושבנא, כלהו למרדף אבתרייהו, בשעתא דקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידיעו. ואלין לא קיימי לאו ברעותא ולאו במחשבה עלאה, תפסין בה ולא תפסין, באלין קיימין כל רזין דמהימנותא. וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולתתא, כלהו אקרון אין סוף, עד הכא מטון נהורין, ולא מטון, ולא אתידיעו, לאו הכא רעותא ולא מחשבה. כד נהיר מחשבה ולא אתיידע ממאן דנהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר מאן דנהיר, ואעיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא. וברזא דקרבנא, כד סליק כלא, אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף, ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה עלאה, דלא ידע איהי בה כלל, אקרי אין סוף דמניה (נ"א ומניה) אשתכח, וקיימא ונהיר למאן דנהיר, ועל דא כלא קאים, זכאה חולקיהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, האי סטרא אחרא דאקרי קץ כל בשר, כמה דקשורא אשתכח לעילא בחידו, אוף הכי נמי לתתא בחדוותא ורעותא, לאסתפקא כלא לעילא ותתא, ואימא קיימא עלייהו דישראל כדקא יאות. תא חזי, בכל ריש ירחא וירחא, כד סיהרא אתחדשא, יהבין ליה להאי קץ כל בשר, חולקא חדא יתיר על קרבנין לאתעסקא ביה, ואשתמש בחולקיה, ויהא סטרא לישראל בלחודייהו, בגין דיתאחדון במלכיהון, ודא איהו שעיר, בגין דאיהו חולקא דעשו, דכתיב ביה שעיר, (בראשית כז, יא): "הן עשו אחי איש שעיר", ועל דא איהו אשתמש בחולקיה, וישראל אינון משתמשין בחולקיהון, בגין כך כתיב (תהלים קלה, ד): "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו". ותא חזי, האי קץ כל בשר, כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר, ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגביה, ועל דא אקרי קץ כל בשר, וכד איהו שליט, שליט על גופא, ולאו על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרה, ובשרא אתייהיב לאתר דא. כגוונא דקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד, ובשרא לאתר חד, ובר נש דאיהו זכאה איהו קרבנא ממש לכפרא, ואחרא דלאו איהו זכאה, לא, בגין דביה מומא, דכתיב (ויקרא כב, כ): "כי לא לרצון יהיה לכם", ועל דא צדיקא כפרה איהו בעלמא, וקרבנא ממש, זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ויכס הענן את אהל מועד, דהא כד חפא עננא ית משכנא, שראת שכינתא בארעא, ואתעבר רוח מסאבא דאיהו קץ כל בשר מעלמא, ואסתלק, ועאל בנוקבא דתהומא רבא, ורוחא קדישא שרא על עלמא, דכתיב ויכס הענן את אהל מועד, וכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, בגין דרוחא קדישא שרא על עלמא, ורוחא מסאבא אסתלק, בר דאמשיכו ליה אינון חייביא כמלקדמין על עלמא, דאי אינון לא אמשיכו ליה על עלמא, לא אשתכח. ולזמנא דאתי זמין קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, דכתיב (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח", ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי יהו"ה דבר, וכתיב (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ":

ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו"ה לעולם אמן ואמן. תם ונשלם תהלה לאל בורא עולם: