אמונת חכמים (כ"י)/פרק שלישי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


ובאמת כשהגויים וכן היהודי' הללו קורי' איזה דבר שכתבו עע"ז בדה שלהם מאמינים אותו וחכמינו לא נאמנו בעיני האנשים הללו, ומפרש אח"כ כחש נס עמידת השמש ליהושע והשיאו לדבר אחרת, הגם שבבירור דברו ז"ל (יעויינו דברי הרב בעל העקדה בשער י"ג). עוד שמע דבר נפלא, כבר ידעת מה שספר הכתוב מענין שאול עם בעלת אוב, ומה שאמרו ז"ל בזה, ועכ"ז אחד מהאנשים הללו כתב, שענין האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול, כי לא דבר שמואל ולא עלה מקברו, ודרך הבעלת אוב להביא אדם שמדבר במחבואה בקול נמוך, וסוף דבריו שאעפ"י שמשמעות דברי חכמינו ז"ל בגמ' כי אמת היה שהחייתה האשה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש להם מכחישים להם מן השכל עכ"ל. והרי הוא מכחיש כל מה שאמרו בגמ' בסנהדרין בפי' כשוף אוב שנזכר בתורה, שהוא ודאי מקובל ממשה מסיני, ויאמין שהתורה תעניש סקילה על בעל האוב בעבור זה (יעויינו דברי הרב בעל כלי יקר שם). אמנם אשים קנצי למילין כי יכלה הזמן והם לא יכלו, אך את זאת לא אחריש כי אינני שכן רע הרואה את הנכנסי' ואינו רואה היוצאים, וע"כ אומר כי צדקו במאד מאד דברי הראב"ע בהקדמתו לפי' התורה, להוכיח אמתת דבריהם ז"ל, ועם המכחישי' דבריהם לא אתווכח, שהרי כבר הורונו ז"ל ה"מ אפיקורוס גוי אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר, לכן יצאו נא ממחיצתינו ויעשו שביל לעצמם, אלבלג יבניה במה, סרסא יבנה מזבח, ונרבוני יעלה עולות לשכל הפועל, ויכפרו כלם ויאמרו אין לנו חלק באלקי ישראל ובתורתו ובנביאיו ובחכמיה.