אמונת חכמים (כ"י)/פרק רביעי
אתה עתה ברוך ה' מן המאמינים בני מאמינים אתה, ומודה אתה בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, ואם שכלך שט בים הפילוסופיה לא גבה לבך לעלות על במותי עב בחכמה אנושית, לכן נשא ונתן יחד, כי מתוך הויכוח יתברר האמת, ובזאת נאות יחד שכשם שכל התחלות החכמות צריך שתהיינה בלתי מנגדות אל מה שנגלה לנו מצד חושינו, כך צריך שלא תנגדנה אל מה שאמרה התורה ושאמרו ז"ל, שאמתת דבריהם ברורה לנו כמוחשות, וכשם שא"א לנו לכחש המוחש הגם שנעלמה ממנו סבתו, כההפך אבן השואבת אל הקוטב, וכמי הים אשר שש שעות מתרבים, ושש שעות מתמעטים, ושאר דברים כאלו, ככה לא נוכל לכחש מה שאמרה התורה ואמרו ז"ל בקבלתם, אעפ"י שלא יוכל שכלנו הקצר לדעת סבתו, ובפרט בדבר הנוגע לדין לנשמה לשכר ועונש ג"ע וגהינם מלאכי' ושדים וכיוצא, באלו אין לנו לזוז מקבלתם כלל, וע"כ כתב הרשב"א סימן ט' זה לשונו, אבל כשהוא מגיע אצל חכמי ישראל יפרש המקראות כצורתם, ואע"פ שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם, כענין תחית המתים, שאין הכתובים מוכרחים בו הכרח גמור, ויש לפרש כל המקראות בדרך משל, כענין המקראות שבאו יותר מבוארים כענין מתי יחזקאל, ואלא שהכריחם הכרח הקבלה המפורסמת באומה, ובמקום הזה יורה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית, ואז תהיה לנו הודאה ממנו שאין משגיחין בחקירה נגד הקבלה, לפי שחכמת ה' למעלה מחקירתינו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים וכו'. ולא עוד אלא שאף מצד החקירה אין לנו לבטל דבר, שחקירת חכם מן החכמי' מחייב בטולו אם יש בידינו קבלה על קיומו, ולמה נסמוך על חקירת החכם ההוא, ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בעניין ההוא, ואולי אם יעמוד חכם ממנו יגלה סתירת דבריו וקיום מה שסתר, וכמו שקרה וכו'. עיין שם כי האריך להוכיח שקבלה היא ביד חכמי ישראל, שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב כפשוטו, ובסי' ת"ח בפתרון חלומות של בר הדיא כתב ז"ל, וגם חכמי הפילוסופי' אינם יכולים לתת טעם לסגולות הנגלות לעין כל בעשבים ובאבנים, כאבן השואבת הברזל, וברזל ישוטט על פני המים ולא ינוח עד שיהיו פניו אל פני הסדן, היש מגיד טעם בזה בכל חכמיהם, ואמור פתרון החלומות כא' מהם, ובסי' תי"ג תי"ד האריך על ענין הכשופים ע"ש.
עוד נאות יחד שאם ידוע בבירור שהדבר הוא נגד דבריהם, אם יובנו כפשטן, יש לנו לעשות כל מאמצי כחנו כדי לתרץ דבריהם מסכימי' אל האמת, וכמו שעשה הר"ז הלוי בס' המאור במס' ר"ה ע"ש. ואם לא נוכל לא נחלוק במעשה, כי כדעתינו ידעו גם הם, וע"כ כתב הרב בעל תי"ט במס' כלאים פ"ה זה לשונו, ואם הוקשו לו משנתנו, לא מפני זה יכחיש מה שנראה לעינים, ואפי' דברי חכמי המדות לא היה לו להכחיש, כי כל דבריהם בנויים על מופתים חזקים אשר א"א לסתרם בשום פנים, שאין מופתיהם כמופתי הפילסופי', הלא תראה בעלי התוספות פ"ק דעירובין כתבו על הא דאיתא התם דכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות, ומאי קשיא מחכמי המדות לחכמי הגמרא, והיה להם לדחות דברי חכמי המדות מפני חכמי הגמרא, כמו שנעשה הר"ש שאמר ליתא להאי כללא, אבל הם ראו שדברי חכמי המדות אמתיים שא"א לדחותם בשום פנים, והנה זהו כמו בשאר מקומות שהקשו התוספות ותמהו בדבר מן הדברים, והניחו בקושיא או בתימה, ולא מפני כן נזוז מדברי הגמ', אבל נתלה זה בחסרון ידעתנו מלתרץ עכ"ל.
עוד נאות יחד שבכל מקום שמצינו מחלוקת בדבריהם, כל א' ממנו יכול לבחור הסברא שתיישר בעיניו כל עוד שבפי' לא נפסקה ההלכה, וכן מצינו בגמ' הרבה פעמים הוא דאמר כי האי תנא דתניא וכו'.