אמונת חכמים (כ"י)/פרק ארבעה עשר
אמנם כאשר נעיין בחיבור הגדול להרמב"ם, אשר בו הראה חכמתו הגדולה והנפלאה בתלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי ותוספתא וכל דברי הגאוני', ובו נראה כמה דקדק במצות עד שלא הניח לקיי' אפי' אותם המצות שרוב בני אדם מתרשלים מהם, ככתיבת ס"ת, שבזמן הזה לא ראיתי שום א' מהחכמים ואפי' מן החסידים שיקיימו אותה, והוא קיימה כנראה בהל' ס"ת פ"ט. ואפי' הדברים שאינם מצד החייוב לא נתרשל מהם, כמו שכתב בהל' תענית פ"ה, מִיָּמֵינוּ לא אכלנו ערב ט' באב תבשיל אפי' של עדשי' אא"כ היה בשבת עכ"ל. ידענו בבירור שאין הרמב"ם מאותם שהזכיר הרשב"א חלילה וחס, שא"כ איך היה מדקדק ומזהיר כל כך בעשיית המצות, נאה דורש ונאה מקיים, ואיך היה טורח כ"כ בחבורו הגדול המאיר עיני ישראל, ובפרט להיותו טרוד מאד בחכמות אחרות שירד עד עמקן, כמו חכמת התכונה והתשבורת והפילוסופיאה והרפואה וקרא כל ספרי הצאב"ה. וכמה ספרים אחרים כמו שנר' מס' המורה ומאגרותיו, באמת שזה מורה באצבע על גודל חכמתו וחסידותו, והראיה הברורה על זה הוא מ"ש בהל' ע"ז פ"ב זה לשונו, ולא ע"ז בלבד הוא שאסור להפנות אחריה, אלא כל מחשבה שהיא גורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, מוזהרי' אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתינו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולי' להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמי' יתור אחר ע"ז ופעמי' יחשוב ביחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפני' מה לאחור, ופעמי' בנבואה שמא היא שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהם עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה התורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל א' מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמי', אחרי לבבכם זו מינות עכ"ל. ומעתה על איש כזה חובה עלינו לעשות כל טצדקי דאפשר כדי להציל סברותיו מן הקושיות העצומות הללו, ומצווה ועושה אני מפי הרמב"ם בעצמו שכתב בפתיחתו והשביע זה לשונו, ואם יראה לו בו שום הפסד כפי מחשבתו, יפרשהו וידון לכף זכות ואפילו בפי' רחוק, כמו שחוייב עלינו בחק המונינו, כ"ש בחק ידועינו וחכמי תורתינו המשתדלי' להועילנו באמת כפי השגתם עכ"ל. ואתה הקורא אל תחשוב שאיני מרגיש הדוחק והקושי הנמצא בתשובתי זאת, אלא ידעתי והכרתי ועכ"ז לא נמנעתי לדונו לכף זכות, כמו שהשביע הוא בעצמו לכל מעיין בספריו, וכמה מתקו דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר המלחמות זה לשונו, ויש אשר אנחנו מלמדי' זכות על דברי רבינו, עם היות עדיין רחוק מפשטי הסוגיי', אבל כונתנו בזה לגלות אוזן התלמידי' במה שיש בהן מן הזכות, ואין אנו מעלימי' מהגיד לכל מסתכל בספרנו מה שנשאר עליהם מן הספק, וזה מותר לנו אנחנו מפני שאנו באי' ללמד זכות על הרב הגדול ודברי הראשוני' עכ"ל. וכ"ש שאין אני דוחק פשטי הסוגיות כדי להעמיד דברי הרמב"ם, אלא דוחק דברי הרמב"ם כדי להעמידם מסכימי' אל האמת.