אמונת חכמים (כ"י)/פרק חמשה עשר
ואומר שאפשר לומר לפי דעת הרמב"ם ז"ל, שכל הנמצאים מתחלקים לב' חלקים, עליונים ותחתונים, העליונים הם הי"ת והמלאכים, והתחתונים הם הגלגלים הבעלי חיים הצמחים וכיוצא בזה, ובכל א' מהדברים הללו העיון יתחלק לב' חלקים, הראשון הוא במה שהחקירה האנושית תשפוט עליו, והב' במה שלא יודע אלא מצד קבלת הנביאים, ע"ד משל כשנסתכל בצמחים, נתבונן בעיון הראשון ונאמר שיש להם כח הזן, וממנו המושך המחזיק המעכל והדוחה למותרות, והמגדל והמוליד בדומה, והמבדיל הליחות, ואמנם שהצמחים ניזונים מן הארץ ומן המים הוא מבואר לעיל כל, ומבואר ג"כ שהצמחים דוחים למותרות מה שאינו ראוי למזונם, כמו שעושים הבעלי חיים, והמותר הזה הוא השרף היוצא מהם, בלע"ז גומ"א, ואחר זה יסתכל בעשב פלונית ופלוני' בפעולות הנראות ממנו, ומהן ישתדל לידע איכותו וסבת הפעולות ההם, ולפעמים יפול מחלוקת בין החכמים בתכונתו ואיכותו, כמו ע"ד משל בפאפוי"רו שהוא מביא שינה עמוקה, וקצת מן החכמים אמרו שהוא קר מאד, ואחרים אמרו שהוא חם מאד, ואחרים אמרו שזה שמביא השינה אינו מצד חמימותו או קרירותו אלא מצד איכות ותכונה פרטית שיש לו שהיא נראית לעין כשנבדלת ממנו במלאכת הספארגירייק"ה, וכל זה הוא מן העיון הראשון, אמנם בעיון השני התבונן במלאך הממונה עליו, וכמ"ש רז"ל אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה ואומר לו גדל. ואחר זה יתבונן בכח של מעלה שכנגדו נברא הצמח ההוא בארץ, ויבין בזה סבת איזה פעולות אשר לא נודעה לחכמי הטבע, ולכן קראוה סגולה, ויבין עוד בזה סתרים נעלמים ומכוסי' וענייני' אלקים דקים מאד, והם הם סתרי תורה. ודע כי לא לחנם צותה התורה הקדושה ליקח האזוב כדי לטהר האדם מן הטומאה החמורה, ולגרש מעליו הרוחות הרעות, ולא יפלא כשיקרא המעשה המופלא שהובא בזוהר פ' יתרו באותו האיש שהרג רוח א' מזי' בכח עשב א', כיון שידע סבת הפעולה ההיא וידע בבירור אמיתות מה שאמרו שם, אלו ידעין בני נשא כל מה דנטע הקב"ה בארעא וכל מה דישתכח בעלמא ישתמודעון חילא דמאריהון בחכמתיה סגיאה, אבל לא טמיר הקב"ה חכמתא דא מבני נשא אלא בגין דלא יסטון מארחוי ולא יתרחיצו בההיא חכמתא וינשון ליה, כד אתינא ואמינא מילי קמי דר"ש אמר ודאי חכימא הוה, ות"ח לית עשבא ועשבא דאתיליד בארעא דלא הוה ביה חכמתא סגיאה וחיליה בשמים סגיא, ת"ח מן איזובא, דבכל אתר דבעי קב"ה לדכאה לברנש באיזובא מתדכי, מ"ט משום דיתער חיליה דלעילא דאתפקדא עלוי, דהא ההוא חילא דאתפקדא עלוי כד אתערא מבערא רוח מסאבא ואתדכי בר נש עכ"ל. וכל שני העיונים האלה בין מה שנודע מצד החקירה האנושית ובין מה שנודע מצד קבלת אבותינו נקרא מעשה בראשית.
ומעשה מרכבה הוא הדיבור וההסתכלות בבורא יתברך ובמלאכיו, ואמנם מצד העיון הראשון הבא מצד החקירה נדע כל מה שמזה כתב הרמב"ם ז"ל במורה, ובפרט שהבורא ית' ויתעלה אינו גוף ולא כח בגוף, ושכל התארים יצדקו עליו דרך שלילה, ואינו יודע בידיעה שהוא חוץ ממנו, ואינו חכם בחכמה שהיא חוץ ממנו ואינו קדוש בקדושה שהיא חוץ ממנו. ואמר הפייט לא נערוך אליו קדושתו. ירצה שהקדושה אינה חוץ ממנו, באופן שתהיה דבר שנערוך אליו, אלא קדושתו היא עצמותו, וכן במלאכים מצד העיון הראשון יתבונן (כפי סברת הרמב"ם) שהם צורה בלא גולם, ושהם נבדלים זה מזה מצד עלה ועלול, ודברים אחרים כיוצא באלו, אמנם מצד העיון השני יעלה אל מרום החכמה הנשאה והנשגבה, וידע דברים עמוקים ונפלאים, לא ידעם אריסטו ולא שזפתם עין תלמידיו, ובין הנודע בזה מצד העיון והמחקר האנושי, בין מה שנודע מצד קבלת אבותינו נקרא מעשה מרכבה.