אמונת חכמים/פרק ששה עשר
ומעתה כשבא הרמב"ם לבאר מהו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ביאר נושאם והדברים שיעיינו בהם במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וביאר שהדברים שבעולם השפל אשר זכרנו למעלה הם נושא מעשה בראשית, וה' ית' ומלאכיו הם נושא מעשה מרכבה ובין בדברים השפלים ובין בדברים עליונים ביאר הרמב"ם איזה דברים הנודעים מצד העיון הראשון ומצד החקירה כדי שנבין מהו מעשה בראשית ומה הוא מעשה מרכבה, אבל לא כיחש שנמצאו בהם דברים יותר נעלמים ועמוקים אשר נגלו לנביאים, ועליהם אמרו בכתובות פרק י"ג שש שבועות הללו למה, תלתא הא דאמרן, אינך שלא יגלו הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לאומות העולם, ופירש רש"י אמרי לה סוד העיבור ואמרי לה סוד טעמי תורה. ומבואר הוא שסודות התורה שהזכיר הרמב"ם הם דברים לקוחים מפילוסופי א"ה, וא"כ נודעים להם, וכן רחוק הוא שיפרש הרמב"ם את הסוד הזה על סוד העיבור, שהרי בהלכות קדוש החודש פרק י"א אחרי שכתב שרצונו לבאר דרך החשבון המצטרך לראיית הלבנה, כתב ואל יהיו דרכים אלו קלים בעיניך מפני שאין אנו צריכים להם בזמן הזה, שאלו הדרכים רחוקים ועמוקים הם, וזהו סוד העבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואין מוסרים אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים עכ"ל. ואחר זה כתב שמא יתבונן חכם מחכמי האומות או מחכמי ישראל שלמדו חכמת יוון בדרכים אלו שאני מחשב וכו' עכ"ל. הרי לך שכפי דעת הרמב"ם סוד העבור הם דרכי האצטגנינים שלמד הרמב"ם מחכמי יוון, ואם כן היו נודעים להם, ומה היא השבועה הזאת מעתה, אלא ברור הוא שדברים אחרים ועמוקים נמצאו במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ואינו נמנע לגמרי, שעל זה כתב הרמב"ם בפתיחת המורה ולא תחשוב שהסודות העצומים ההם ידועים עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו, לא כן אבל פעם וכו' יע"ש. זה מה שנראה לי לומר לזכות הרמב"ם בזה, וגם הרב ברטנורה חכם גדול היה, ולא נטה אחרי טעיות ושבושי הפלוסופיאה, ועכ"ז לא נחלק על הרמב"ם בפירוש מעשה בראשית ומעשה מרכבה, אלא לפי שחכמת המרכבה הוה ליה למתני, שכן-כתב בפרק ב' דחגיגה ז"ל והרמב"ם כתב מעשה בראשית החכמה הטבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותאריו ומלאכים והנפש ומה שיהיה אחר המות, ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דאם כן חכמת המרכבה הוה ליה למתני עכ"ל. הא קמן שחכמת המרכבה נקרא ידיעת מציאות ה' ותואריו, אלא ע"כ צריך לומר שהידיעה הזאת משני פנים, וכמו שכתבתי למעלה. ומה שכתב הרמב"ם בפירוש מרכבת יחזקאל לא היה לשלול ממנה פירושים יותר עמוקים, שהרי גלוי הוא לכל מעיין בפירושו כמה הוא דחוק, ולא עוד אלא שהוא בעצמו נסתפק אם פירושו אמיתי אם לא, שכן כתב בהקדמתו לחלק השלישי ז"ל מחובר אל היותו ג"כ בעל סברא במה שנודע לי ממנו, ולא באתני בו נבואה אלהית להודיעני שכן נתכוון בענין, ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד, אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי חכמים עם מה שאצלי מן ההקדמות העיוניות שהעניין כן בלי ספק, ואפשר שיהי' הענין חילופו ותהי הכוונה דבר אחד עכ"ל. אלא הגם שכוונת יחזקאל היתה אל דבר יותר נפלא, ביאר הרמב"ם איזה דבר המתישב על הדעת ומסכים אל האמת בעצמו, ואולי עשה כן מן הטעם שכתב ריב"ש בתשובותיו סי' מ"ה, שהרמב"ם נתכוון ליישב דעת הרבה מישראל נבוכים בעיקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה הפילוסופית, וכמו שכתבתי בארוכה בפרק י"א, וכבר ראיתי למפרשים שהשתדלו בפרט בפרשת בראשית לבאר הכל דרך רמז וחידה, אמנם לא הכחישו בזה פשוטי הכתובים ולא פירושים אחרים, הלא תראה מהר"י עראמה בעקדה שלו בשער ז' אחר שהקדים מדרש הנעלם המתחיל, אמר רבי שמעון ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתי לאחזאה סיפורים דעלמא וכו', כתב ז"ל לכן אנשי לבב עם תורת ה' בלבם, בראותם או בשמעם פירוש איזה פסוק או פרשה על דרך חיקוי וצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהי' בה נסתר ונעלם, ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה וכו', ומהראוי היה שלא יסופר ולא ידובר באלו הענינים רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקים לומר דבר שלא שמעו מפי רבם, אבל בעונותינו ועונות אבותינו, אנחנו בעומק גלותנו חשכו עיננו אבדה חכמתינו, וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו, ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק מה ששמע מפי רבו בכמו אלו הענינים, כמעט שכנה דומה נפשו ולא ישאר רק מה שנכתב מפשוטי התורה והכתובים וגלמי המאמרים, ולזה משום עת לעשות לה' ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם שכלם השתדלו בפרישות כפי מה שעלה ברעיוניהם ועשו ספרים הרבה ספרי עיוניהם, עכ"ל. וכן תמצא שהרשב"א ז"ל בהגדת הלויתן שבפרק הספינה פירש לויתן מלשון לוית חן, ואמר שזכר לויתן הוא השכל והנקבה היא הנפש, ובהמות בהררי אלף פירש שהזכר היא הצורה והנקבה היא החומר, ומה שכתוב שם בענין הירדן פירש בו הרשב"א ז"ל והענין כאילו תאמר בדרך משל שאצילות הנפש מן השכל הראשון, והוא ומימיו משתלשלים משכל לשכל עד שכל הפועל דרך משל, ושהשכל הפועל יקרא ים הגדול לפי שהים הגדול כל הנהרות נמשכים אליו, כינה לשכל הפועל בדרך משל ים השכל, שכל נהרי השכל נמשכים אליו, ומקום מעמד הנפשות יקרא ים הגדול שהוא ים החכמה ומשם הווייה לנפש, והוא מה שאמרו יוצא מן המערה ומתגלגל לימה של טבריה ומשם לפיו של לויתן, ירצה כי הויה באדם לנפש חיה שהוא מתהוה לגוף ושכל עכ"ל. ומבואר הוא כמה פירושים הללו דחוקים, ואם חכמת הפילוסופיאה הטתה לב הרשב"א ז"ל, ובודאי לא נעלם ממנו שהמאמרים הללו רומזים לענינים רוחניים ועליונים, אין להם ערך עם שכל הפועל המזוייף מן רשד וחביריו, ועם חומר וצורה שבדה אריסטו, יעויין מערכת האלהות פרק ד' ה' וח', וקרוב הוא שמה שכתב הרשב"א ז"ל שאצילות הנפש משכל לשכל עד שכל הפועל, וקרא לשכל הפועל ים הגדול שכל נהרי השכל נמשכים אליו, רמז אל דבר נעלם והוא הים הנרמז בפסוק אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, שכן דרכם של חכמי הנסתרות והנעלמות שבתורה לדבר, וכמו שתראה בפירוש ספר יצירה להראב"ד שהזכיר כמה פעמים חומר וצורה, ופירושו מ"ש הכתוב והחכמה מאין תמצא, ואיזה מקום בינה. אבל נכון הוא ג"כ לומר שלפי שהענינים הרמוזים באגדות הללו לא נגלו לכל, רצה לבאר ההגדות באותו האופן כדי שיהיו דברי חכמים קיימים אצל הכל, וכמו שעשה בעל יסוד עולם במאמר לקות המאורות שהבאתי לשונו למעלה, ועשה כן הרמב"ם בפי' המרכבה, ובזה יש מספיק להצלת פירושו. אמנם עוד בדור הזה האנשים מעמנו ההולכים אחר הפילוסופיאה המלמדים לתלמידיהם דברי המורה ומפרשיו, ופירושי הראב"ע החולק מדעתו על דברי רז"ל בלי שום ראיה, רק שכך נראה לשכלו, עדיין החזיקו בפירושם שמעשי בראשית ומעשה מרכבה הם חכמת אריסטו, הלא תראה הפילוסוף שהעלים שמו מפרש ספר בחינת עולם שהזכרתי למעלה, בהקדמתו כה דבר ואחריו ראש הפילוסופים וראש המאמינים ז"ל אשר חלץ כגבר חלצי, להודיע קושט דברי אמת דבר קטון זה מעשה בראשית ודבר גדול זה מעשה מרכבה עכ"ל. וכמו כן אחד מעמנו מגדולי הפילוסופים שבזמן הקודם לנו, לא עברו שנים רבות הי' מכחיש לגמרי מציאות השדים, והראו לו בעיר ויניציאה בית אחד שהי' נשמע בו בלילה רוחות שהיו משמיעים קול, ובפרט בחלון אחד פתוח לאויר של מבוא צר כנהוג בעיר ההיא, והי' השד מקיש עליו בלילה, וכשפותחים אותו לא נמצא שום אדם, ועוד הי' בלתי אפשר להמצא שם אדם, כי חלון עליה היה ופתוח לאויר וכה הי׳ דבריו, אני רואה אותו ועכ"ז איני מאמין, ומזה נהיה שתינוקות של בית רבן אשר היה להם ללמוד אמומת תורה שבע"פ וקבלת רבותינו, בשמעם כי הראב"ע וחבריו מבזים דבריהם ומכחישים אותם הועילו בנפשם להיות מלעיבים במלאכי אלהים ואין תרופה למכתם, כמו ששמענו באזננו, ועל זה ודאי ראוי לקרוע, כי מימי ילדותם תקעו מלמדיהם בלבם להיות מקטני אמנה, וכבר הוצרכתי להתוכח עמהם ברבים להראות להם שהם אמת ודבריהם אמת, ועל דבר עקידת יצחק אבינו אשר קבלנו מרבותינו שהיה גדול ועומד על דעתו, כמו שתראה בגמרא ובמדרשים, ואין לתמוה אם הנסיון דוקא לאברהם אעפ"י שמלת את מרבה גם יצחק, לפי שכמה אלפים ורבבות נמצאו בינינו שנהרגו על קדושת השם ומסרו עצמם מרצונם הטוב להריגה, אבל שאב אחד אשר נחנן לבן יחיד בן מאה שנה ישחוט את בנו לקיום מצות בוראו, זה נסיון גדול ועכ"ז הראב"ע בפירושיו כתב ז"ל והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו ע"כ. וכן כיחש מ"ש רז"ל לבן בקש לעקור את הכל, שנאמר ארמי אובד אבי, ופירש תיבת ארמי על יעקב אבינו ע"ה, והוצרכתי להתווכח עם הבלתי מאמינים אלו על קיום דברי חז"ל, וכמו כן על מה שאמרו רבותינו וישכב אותה כדרכה, ויענה שלא כדרכה, פקרו לגמרי וכיחשו עד שהוצרכתי גם בזה לחלוק עמהם ברבים, כי ברבים הלעיגו על דברי רז"ל, סוף דבר מלמד הספרים האלה לתינוקות, הוא בכלל מחטיאי הרבים, ועל טוב יזכר בג"ע שמו של החסיד המופלא מ"ו כמהרר"י בריאל שכאשר למד לנו בבית מדרשו פירוש הרלב"ג על איוב דילג כל מה שפרש בתחילת ספר איוב, וכאשר הגיע לדברי אליהו לא רצה עוד ללמדנו אותו הפירוש, ואני אז הייתי כבן חמש עשרה שנה ולא הבינותי הטעם, אמנם כאשר גדלתי בשנים ראיתי כי הרלב"ג מכחש מ"ש הכתוב ופי' השטן על כח הדמיון שבאדם, וכן על דברי אליהו מפרש על דרכו במלחמותיו עם ה' וחיי ראשי לא טרחתי כ"כ במחלוקותי עם חכמי אומות העולם על אמונתנו כמו שטרחתי עם האנשים הללו, סוף דבר אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר, וראיתי להביא כאן מה שאמרתי בויכוח ההוא, והוא שבדינה אמר הכתוב וישכב אותה ויענה, ובתמר אמר הכתוב להפך ויענה וישכב אותה, ופירשתי הטעם כי דינה מיראתה בבית נשיא הארץ לא עמדה על נפשה ולא עצרה כח להגין על עצמה לבלתי הטמא אלא היתה כאבן מונחת לפני שכם, ולכן עשה בה ככל רצונו, ואחרי שמלא תאות נפשו בביאה כדרכה, עוד התעלל בה שלא כדרכה, כי בחר ליהנות בה בכל דרכי הזנות כדרך הערלים, אמנם תמר עמדה על נפשה והשתדלה שלא יוכל אמנון לשכב עמה ונלחמה נגדו, ולכן אמר הכתוב ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה, לפי שהפכה עצמה ורחמה למטה בכל כחה, כדי שלא יוכל לשכב עמה, ואז ויענה שלא כדרכה ואחרי כן וישכב אותה. והואיל ואתא לידן דבר השדין ודבר העקדה, ראיתי להזכיר כאן שני פירושים שלמדתי מהרמ"ז זצ"ל, הראשון על מה שאמרו רז"ל יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין, ופירשו עם מה שאמרו רז"ל אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול, וכמו כן אמרו אין השד שולט לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול, אם כן כשירצה האדם שתשרה הברכה בממונו, צריך שלא ימנהו ולא ימדדהו ולא ישקלהו, אבל כשיעשה כך הרי השד שולט בו, ולכן יברכך ה' בממון, וישמרך מן המזיקין, עוד פירש כמ"ש רז"ל בבראשית רבה פ' נ"ו בא לו (סמא"ל) אצל יצחק, אמר לו ברא דעלובתא הולך הוא לשחטך, אמר לו על מנת כן, אמר אם-כן כל אותם הפרגזיות שעשה אמך לישמעאל שנאיה דביתא ירותא ואתה אינך מכניס בלבך כד לא תיעול מלה תיעול פלגא, הדא הוא דכתיב ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, למה אבי שני פעמים, כדי שתמלא עליו רחמים עכ"ל. ופירש הרמ"ז זצ"ל כי מ"ש המדרש ברא דעלובתא הוא לפי שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה, ואמר לו השטן שהכל יאמרו שהכיר אברהם שיצחק אינו בנו, ולכן כדי להניח כל ממונו לישמעאל בנו ושלא יירש ממזר כל נכסיו אמר שהקב"ה צוה לו שישחטהו, ומי יאמר שכן הוא האמת, א"כ אם אי אתה חושש לחייך למה לא תחוש לכבוד אמך העלובה, כי יאמרו הכל כי זונה היא, אז נכנס הדבר בלבו, וזהו שאמר המאמר שנאיה דביתא ירותא, ועוד זהו אבי שני פעמים, כדי שיתמלא עליו רחמים, פירוש הדבר צריך אתה להודיע לכל שאתה אבי, ושישמעאל אינו היורש אמתי. עוד אכתוב מה שפירשתי במאמר זה לשונו בב"ר פ' וירא כשאמרתי לך קח נא את בנך, לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו, לשם חבה אמרתי לך, אסיקתיה וקיימת דברי ועתה אחתיניה ע"כ. ומיחזי כי חוכא ואטלולא, אמנם כפי הקדמות שלמדתי מספרי כמהר"ר מנחם עזרי' מפאנו וכמהר"ר משה זכות אמרתי שלוי היה כנגד תפארת והוא כלול מחסד ודין, כי כן ראובן הוא כנגד מדת החסד, שמעון גבורה, לוי תפארת, יהודה מלכות, עיין בזהר פ' משפטים ופ' ויחי ולכן לוי נתקדש בלידתו כמו שכתוב ויקרא שמו לוי עיין ברש"י, אבל להיותו כלול ממדת הדין הקשה לכן במעשה שכם פעל לפי שרש הדין ובמעשה יוסף ויאמרו איש אל אחיו הוא שמעון אל לוי, וכאשר הקב"ה בירר אהרן הוא חלק החסד לכהונה נשאר לוי דין קשה מאד, ולכן צוותה התורה למתקו ומלבד גלוח כל שערו הוצרך אהרן להעלות נשמתם למעלה ממקור נשמתם, שהוא במדת הגבורה ולמתקם במדת החסד, ולפי שבפועל תחתון נעשה פועל למעלה, לכן צוה הכתוב שאהרן יגביה כל לוי ולוי ואח"כ יורידנו, יגביהנו כדי להעלותו למדת החסד ולמתק דינו ויורידנו כדי להורידו ממותק בעה"ז, וזוהי תנופת הלויים, והנה יצחק הוא מדת הדין הקשה שממנו נולד עשו, ואברהם הוא מדת חסד של הב"ה, כמ"ש חסד לאברהם והיה סבור אברהם שלמתק יצחק היה צורך לשחטו ולהוציא דמו, אמנם אמר לו הב"ה שדי לו תנופה כמו הלויים, אך להיותו דין קשה, למתקו היה צריך להעלותו להר המוריה מקום בית-המקדש והוא המזבח שבנה אדם-הראשון ונח, עיין בהרמב"ם ושם העלהו למתקו, אחר כך היה צריך להורידו במדת התנופה כדי שלהיותו ממותק יתפשט ויפעול בעה"ז, והוא ממש מ"ש המאמר לא אמרתי שחטהו אלא העלהו, לשון חבה אמרתי לך אסיקתיה וקימת דברי, ועתה אחתיניה וכמהר"ר משה זכות ביאר על שרש יוסף ואברהם יצחק ויעקב, דבר נפלא בפירוש מ"ש בזהר פ' לך מה חמא אברהם לדבקא עמיה לוט, בגין דצפה ברוח הקדש דעתיד למיפק עמיה דוד, ואמר שיוסף הוא ביסוד יעקב בדעת, יצחק בבינה, אברהם בחכמה, ואעפ"י שהמורגל בפי' החכמים אברהם בחסד יצחק בגבורה, יעקב בתפארת, אלו ואלו דברי אלקים חיים, עיין בספרי האר"י, והנה יסוד הוא כולל שש קצוות ולכן נקרא כל, ויעקב בשביעית ויצחק בשמינית ואברהם בתשיעית, וכבר ידעת שהעליון כולל כל התחתון ולכן יוסף מנין שמו בגימטריא כמנין שש הויות, קנ"ו ויעקב בגימטריא שבע הויות קפ"ב ויצחק בגימטריא שמנה הויות ר"ח, ואברהם היה מן הראוי שיהיה מנין שמו תשע הויות רל"ד, אבל לפי שבשרש נשמתו היה לתקן נשמת דוד, לכן שמו בגימטריא תשע הויות, ודוד בין הכל רמ"ח.