אמונת חכמים/פרק חמשה עשר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק חמשה עשר· >>

ואומר שאפשר לומר לפי דעת הרמב"ם, שכל הנמצאים מתחלקים לשני חלקים, עליונים ותחתונים, העליונים הם השם יתברך והמלאכים, והתחתונים הם הגלגלים הבעלי חיים, הצמחים והיסודות וכיוצא בזה, ובכל אחד מהדברים הללו העיון יתחלק לשני חלקים, הראשון הוא במה שהחקירה האנושית תשפוט עליו, והשני במה שלא יודע אלא מצד קבלת הנביאים, על דרך משל כשנסתכל ביסודות ובדומם, נתבונן בעיון הראשון באיכותם וכמו כן אותם הדוממים הנולדים בארץ כגון המתכות ואנטימוניו, ונעיין במלאכת הספרגיריק"ה באיכותם וסגולתם, וכשנסתכל בצמחים נתבונן ונאמר שיש להם כח הזן וממנו המושך המחזיק והמעכל והדוחה למותרות, והמגדל והמוליד בדומה, והמבדיל בליחות, ואמנם שהצמחים הם ניזונים מן הארץ ומן המים הוא מבואר לעיל כל, ומבואר גם כן שהצמחים דוחים למותרות מה שאינו ראוי למזונם, כמו שעושים הבעלי חיים, והמותר הזה הוא השרף היוצא מהם בלע"ז גומ"ה, ואחר זה יסתכל בעשב פלוני ופלוני בפעולתו היוצאת ונראית ממנו, ומהן ישתדל לדעת איכותו וסבת הפעולה ההיא, ולפעמים יפול מחלוקת בין החכמים בתכונתו ואיכותו, כמו דרך משל בפאפוי"רו שהוא מביא שינה עמוקה, וקצת מהחכמים אמרו שהוא קר מאד ואחרים אמרו שהוא חם מאד, ואחרים אמרו שזה שמביא שינה אינו מצד חמימותו או קרירותו אלא מצד תכונה פרטית שיש לו שהיא נראית לעין שנבדלת ממנו במלאכת הספארגיריק"ה, וכל זה הוא מעיון ראשון, ובעיון השני יתבונן ביסודות למה האש גדול כחו מאד ופועל בחוזק ותכף ועכ"ז המים מכבים אותן, לפי שכך גזרה חכמתו יתברך שהרחמים יכבשו את הדין, ויתבונן עוד כי האש הוא רומז למדת הדין שממנו המקטרג, והנה ידוע שהמקטרג הנברא בעון האדם מייסר וממית את האדם, אמנם כשכלתה טומאת העון גם המקטרג סף תם, כי אין מזונו ומציאותו כי אם בסיבת זוהמת העבירה, והוא מ"ש הכתוב להשבית אויב ומתנקם, שהיה לו לומר ונוקם, כי מתנקם פירוש עושה נקמה בעצמו והוא פשוט כי הוא מתנקם בעצמו, וכגון זה ממש הוא האש, כי הוא מכלה הכל וכשתם לכלות גם הוא כלה מן העולם, ובצמחים ועשבים יעיין במלאך הממונה עליהם, וכמו שאמרו ז"ל אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה מכה ואומר לו גדל, ואחר זה יתבונן בכח של מעלה שכנגדו נברא הצמח ההוא בארץ, והוא שפלאטון קראהו אידיא"ה (אשר למד מפי ירמיהו במצרים) פירושו צורה, ויבין בזה סבת איזה פעולות אשר לא נודעה לחכמי הטבע, ולכן קראו אותה סגולה נעלמת, ויבין עוד סתרים נעלמים ומכוסים וענינים אלהיים דקים מאד, והם הם סתרי תורה וידע טעם מה שכתבתי בהקדמה בענין עשב אוריגנו, כי לו בשמים היסוד, ויבין כי לא לחנם צוותה התורה ליקח איזוב כדי לטהר האדם מן הטומאה החמורה כמו שציווה בפסח מצרים בטומאת מת ובמצורע, וכדי לגרש מעליו הרוחות רעות, ולא יפלא כשיקרא מעשה המופלא שהובא בזהר פרשת יתרו באותו האיש שהרג רוח א' מזיק בכח עשב אחד, כיון שידע סיבת הפעולה ההיא, וכבר ידעת מה שכתב הרופא הגדול גאלי"נו בספר הששי לרפואות העשבים שראה בעיניו איש נכפה שהיו משימים עליו עשב הפיאוניאה ונתרפא והסירוה מעליו וחזר לחליו, וניסו את הדבר הזה פעמים רבות, וכן ידע בברור אמתת מ"ש בזהר פרשת יתרו אלו ידעין בני נשא כל מה דנטע קב"ה בארעא וכל מה דישתכח בארעא, ישתמודעון חילא דמאריהון בחכמתיה סגיאה, אבל לא טמיר קב"ה חכמתא דא מבני נשא אלא בגין דלא יסטון מארחוי ולא יתרחיצו בההיא חכמתא וינשון ליה, כד אתינא ואמינא מילי קמי דרבי שמעון אמר ודאי חכמא הוה, ותא-חזי לית עשבא ועשבא דאתיילד בארעא דלא הוה ביה חכמתיה סגיאה וחיליה בשמיא סגיא, תא חזי מן איזובא דבכל אתר דבעי קב"ה לדכאה לבר נש באיזובא מתדכי, מאי טעמא משום דאתער חיליה דלעילא דאתפקדא עליה, דהא ההוא חילא דאתפקדא עליה, כד אתערא מבערא מהאי מסאבא ואדכי בר נש עכ"ל. וכמו כן יבין הטעם למה צוותה התורה ד' מינים שבלולב והעיון הזה בעצמו יעשה בבעלי חיים, וזה כי בעיון הראשון יבין טבעם וסגולתם אשר דברו בהם הטבעיים והרופאים, ובעיון השני יעיין בשרשם אשר בשמים, ולמה זו טמאה וזו טהורה, ולמה התרנגול ובפרט השחור מבחין רגע חצות הלילה כמו שכתבו ג"כ הטבעיים, וכן כתב המאטיול"י בפירושו לדיאסקוריד"י, ולמה בגמרא ברכות אמרו שבו נראה רגע כעסו של הקב"ה, ולמה הנחשים והתולעים אין להם רגלים, שחסרה מהם בחינת סמכי קשוט כמ"ש בזהר פ' בראשית, ומדוע בריה שאין לה עצם אינה חיה י"ב חדשים וכאן אביא מה שפירש מ"ו כמהרי"י בריאל על מה שאמרו בפרק חלק למשפחותיהם יצאו מן התיבה, א"ר יוחנן למשפחותיהם ולא הם, ונדחק מאד רש"י בפירושו ומורי-ורבי ז"ל היה מפרשו במה שאמרו שכל בריה שאין לה עצם אינם חיה י"ב חדש ומשפט דור המבול י"ב חדש, א"כ בהכרח שמתו בתיבה ויצאו משפחותיהם ולא הם, וזהו פירוש הכתוב כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התיבה, ואגב גררא אכתוב כאן מה שפירש ג"כ פסוק וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ואמרו רז"ל שרבעו (פירוש שפגם בשרש נשמתו למעלה) והיה אומר מ"ו נר"ו שמצינו שראיית ערוה פירושה שכיבה ממש ותשמיש המטה, והוא בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, וידע ג"כ הטעם למה חטאות הצבור הם שעירים והנם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כמו ששנינו בשבועות וחטאת יחיד בעבודה-זרה שעירה דוקא, ולמה פרה ולמה אדומה, ולמה הכלב נובח כששומע או כשרואה שום א' שרוצה ליכנס בבית, והוא מ"ש הכתוב הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ולמה שמו כלב בגימטריא ב"ן, ובזה פירש הרמ"ז זצ"ל מפני מה אמרו בגמרא ברכות חמור נוער לשון יחיד, כלבים צועקים בלשון רבים, ופירשו על מה שפירש האר"י זלה"ה תראנו במקומו על יצחק שעולה בגימטריא ארבע פעמים ב"ן, והם ארבעה בנים שדברה בהם תורה, אמנם לעשו לא נתנו אלא שנים מן הבנים הללו, כמו שכתוב ויאהב יצחק את עשו כי צי"ד בפיו, בגימטריא ב' פעמים ב"ן, ולא באתי לבאר הדרוש הזה אלא לרמוז אותו למי שכבר למד אותו במקומו, ומעתה במשמרה שנייה מתעוררת הטומאה הזאת אשר כוחה אותו הצייד האמור למעלה, ולכן כלבים לשון רבים כי הם שני ב"ן, וכלב בגימטריא ב"ן, וידע בבירור למה אמרו בב"ר שחכמת אדם הראשון גדולה מחכמת מלאכי השרת כאשר קרא שם לכל הבהמות והחיות, כי שמם מורה שרשם בשמים, וכמו כן למה אמר הכתוב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, ושנינו בזבחים קדשי קדשים ששחטם בדרום פסולים, כי צפון הוא לצד שמאל היא מדת דינו של הקב"ה וקדשי קדשים הם כלם לפיוס מדת-הדין, כי העולה מכפרת על הרהור הלב ועל לאו הנתק לעשה, סוף דבר יבין טבעי הדברים בשרשם מצד הקבלה לא מצד החקירה המסופקת ועל הרוב משובשת, וכל שני העיונים האלה בין מה שנודע מצד החקירה האנושית ובין מה שנודע מצד קבלת אבותינו נקרא מעשה בראשית, הכוללת כפי פשוטה דברי עולם השפל ואינה מדברת במלאכים כלל, הגם שכפי הנסתר מדברת בעליונים, וסתומים וחתומים הדברים. ומעשה מרכבה הוא הדיבור וההסתכלות בבורא יתברך ובמלאכיו, ואמנם מצד העיון הראשון הבא מצד החקירה נדע כל מה שמזה כתב הרמב"ם במורה, ובפרט שהבורא ית' ויתעלה אינו גוף ולא כח בגוף ושכל התוארים יצדקו עליו דברי שלילה בלבד, ואינו יודע בידיעה שהוא חוץ ממנו, ואמר הפייט לא נערוך אליו קדושתו, ירצה שהקדושה אינה חוץ ממנו באופן שתהיה דבר שנערוך אליו, אלא קדושתו היא עצמותו, וכן במלאכים מצד העיון הראשון יתבונן שהם צורה בלי גולם, וכפי סברת הרמב"ם הם נבדלים זה מזה דרך עלה ועלול בלבד, ודברים אחרים כיוצא באלו, אמנם מצד העיון השני יעלה אל מרום החכמה הנשאה והנשגבה להסתכל במדותיו של הב"ה, וידע דברים עמוקים לא ידעם אריסטו ולא שזפתם עין תלמידיו, אדרבא יראה כמה רחקו מדרך האמת הם וכל ההולכים אחריהם, לא באלה חלק יעקב ואין מקום כלל לשאלת הרמב"ם במורה חלק א' פרק נ"ט ז"ל, יש לשואל שישאל, אחר שאין תחבולה בהשגת אמתת עצמו, והמופת מכריח שהדבר המושג הוא אשר נמצא לבד, ותארי החיוב כבר נמנעו באיזה דבר יפול היתרון בין המשיגים, אם כן אשר השיגו משה ושלמה הוא אשר ישיג האיש האחד מקצת דורשי החכמה, וזה אי אפשר בו תוספת וכו', ותירץ היתרון בזה הרבה כל מה שתוסיף בשלילה ממנו תקרב אל ההשגה עכ"ל. והאריך להביא משלים ובאורים על זה תראנו משם, ובין היודע בזה מצד העיון האנושי בין מה שנודע מצד קבלת אבותינו נקרא מעשה מרכבה, לפי שמדבר במה שנתבאר ביחזקאל המדבר במלאכים וחיות והקב"ה היושב עליהם.