אמונת חכמים/פרק שנים עשר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק שנים עשר· >>

השאלה הרביעית אם סתרי התורה היו נגלים בימי חכמי התלמוד או אם כבר נשכחו מחמת תוקף הצרות, ואומר שכאשר נתבונן בדברי רז"ל נראה שבודאי היו הדברים נודעים להם, שהרי מצינו במדרש משלי, בשעה שבקשו למנות שלמה עמדה שכינה לפני הקב"ה וכו', ובמדרש ילקוט על ים של שלמה ז"ל עשר אמות משפתו אלו עשר ספירות בלימה שהעולם עומד עליהם וכו', וקו שלשים באמה שהעולם עומד בזכות עשרת הדברות ועשרה מאמרות ועשר ספירות בלימה, הרי שלשים עכ"ל. ובסי' ק"ו מה לנו חלק בדוד זו מלכות שמים ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, ובמדרש רבה פ' נח בין אלהים זו מדת-הדין של מעלה ובין כל נפש חיה זו מדת-הדין של מטה, מדת-הדין של מעלה קשה ומדת-הדין של מטה רפה. ועיין יפה תואר שם והמאמר הזה ביארו הרמב"ן בפ' נח וכמו כן ביאר בסוף פ' בראשית משל הסרסור ואדריכל, והוא מ"ש הרמב"ן בעצמו בפירוש פסוק והנני משחיתם את הארץ, ומדרשו של ר' נחוניה הקנה הנקרא ספר הבהיר, הביאו כמה פעמים הרמב"ן בפירושיו, וספר יצירה ופירקי היכלות יורו זה בהחלט, וכן מה שנכתב בגמרא בבלית וירושלמית בפרק אין דורשין וכמו כן שם מ"ב ושם כ"ב שהזכירו בגמרא, ובפסחים רבא סבר למדרשיה בפרקא, א"ל ההוא סבא לעלם כתיב, ומזה תבין כמה טעה הרב בעל חידושי אגדות באמרו שלא נמצאת חכמת הקבלה בדברי רז"ל, אדרבא כלם מלאים מזה אלא שדברו ברמז, ואביא לך עוד מאמר אחד אשר יורך האמת, והוא מה שאמרו בגמרא אין דורשין, בשלמא מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי, אלא מה לפנים מאי דהוה הוה, משל למלך שאמר לעבדו בנו לי פלטין במקום אשפה, אין רצונו שיזכר לו שם אשפה ובב"ר ביארו את הדבר הזה ביותר, אמרו שם בנוהג שבעולם מלך בשר-ודם בונה פלטין במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות אינו פוגם, כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תהו ובהו אינו פוגם, ובעל יפה תואר פירש המאמר הזה על החומר הראשון שאמר אריסטו וחיי ראשי הן דברים שאין הדעת סובלתן, ומה איכפת לו להקב"ה ומה פגם הוא זה שנדבר בחומר ראשון הבדוי עד שיאמר עליו ראוי לו שלא בא לעולם, והנה בין חכמי ישראל ההולכים אחרי אריסטו בין א"ה חברו בו ספרים עד אין קץ ואת כלם ישא רוח, כי כבר הסכימו שאין חומר ראשון במציאות ולא היה ולא נברא, אבל המאמר הזה א"א להלמו אלא מי שלמד סתרי התורה, וארמוז לך כאן פירושו כי מ"ש מה למעלה ומה למטה הוא מה שאמרו הוא מקומו של עולם, אור א"ס ב"ה המקיף העולמות, מה לאחור הוא מ"ש הכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש לאחוזתו, והוא חזרת הנמצאים אל שרשם הראשון, ומה לפנים הם המלכים שמלכו בארץ אדום שמתו ככתוב בפ' וישלח ועיין באדרא דנשא ואמר לי כמהר"ר משה זכות שעל זה תרגם יונתן בן עוזיאל ואלין מלאכיא ואל תתמה ממלת מלאך, כי כן אמרו במדרש מלאך אחד יש ושמו מי, ועיין הרמב"ן ע"פ ויסע מלאך האלהים ועל פסוק המלאך הגואל אותי מכל רע, וכבר ידעת כי מיתת המלכים הללו היתה ממש בשביל חיות האשפה, ועוד רבא דברא גברא, ור' חנינא ור' הושע דהוי יתבי ומיברי להו עגלא תלתא משום דעסקי בספר יצירה ואכלו ליה, יורו זה בלי פקפוק ואילו היית יודע השתלשלות הדברים שבעולם השפל ממקורם העליון באופן שפעולות האדם למטה מעורר שרשם למעלה, היית מבין כי פעולות הנעשות בכח השמות הן שמות הקדושה הן שמות הטומאה כמו מטה החרטומים שהעידה התורה ויהיו לתנינים ובשני מכות הראשונות שאמר הכתוב ויעשו כן החרטומים בלטיהם הוא דבר נאות לשכל כמו שנטיעת הזרע מוציא האילן והעלין והפרי, לפי שהסיבה לעולם תוציא המסובב ובזה היה מפרש מ"ו כמהר"רי בריאל מ"ש הכתוב בבלעם ואשר תאור יואר, ועוד כתוב ואשר שכר עליך בלעם בן בעור מארם נהרים לקללך ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועוד כתוב עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור למען דעת צדקות ה', וקשה ומה איכפת ליה להב"ה שאותו רשע יקלל את ישראל, וכי מה כח יש בקללות הרשע, וכי ראוי הוא שהקב"ה ישמע תפלתו ויעשה קללתו, אדרבא היה נראה לנו שלהראות שאין בדבריו ממש יניחהו לקלל, וכענין שאמר דוד יקללו המה ואתה תברך, ונשאל להרשד"ם אם קללת מלך ישמעאל כענין אותו הרופא מעמנו אשר פטרו מכל מס, אם יש בה ממש והשיב שאין בה ממש כמו שתראה בתשובותיו סי' שס"ד מחלק ח"מ והי' אומר מ"ו זצ"ל שדרך הקב"ה כשאין ישראל זוכים לקרב הדבר אל הטבע כל מה שאפשר כיון שאיננו ראויים לעשות לנו נס נגלה, ועוד שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ומעתה אלו יבואו אויבינו להצית אש ולשרוף ביתינו עלינו ח"ו ויחפוץ המקום בחסדו למנוע הדבר ההוא באחד משני פנים או לצוות לאש שלא ישרוף כמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה או להצילנו באופן טבעי ושיהיה נס נסתר כמו שעשה לר' אלעזר בן פרטא כשנתפס למינות בע"ז פ"א ובכמה חכמים אחרים וכמו שעשה לדוד כשהיה נחפז ללכת מפני שאול, אין ספק שהקב"ה היה מצילנו בנס נסתר, ולקרב הדבר אל הטבע. ומעתה אילו היה מניח לבלעם לקלל ישראל, יש בטבע אותם שמות הטומאה להרוג ולהזיק והיה ממש כאילו היה מניח שיציתו אויבינו אש בביתינו שמטבע האש לשרוף, ולכן בחר באופן השני למנוע בלעם מלקלל. אמנם הרמ"ו היה מבאר עוד, למה לא אמר הכתוב על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואמר על דבר אשר לא קדמו אתכם, וביאר שטעם שציוה המקום שלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' לא היה על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים אלא על אותה הסבה שבשבילה לא קדמו אתכם, וזהו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואמנם הסבה הזאת היא שמואב לא רצו להקדים ישראל בלחם ומים כדי שישראל ילכו אצלם והיתה זקנה מבחוץ וילדה בפנים כדי להכשילם בזנות, ובשביל זה נפלו מישראל כ"ד אלף. ואגב גררא אכתוב כאן מה שביארתי במ"ש רבותינו במדרש-רבה פרשת בלק ז"ל דבר אחר ויגר לשון יראה, שהיו מתיראין שראו כל האומות ביד ישראל שבא סיחון ונטל ארץ מואב והוא נלחם במלך מואב הראשון ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן וכו' באו ישראל ונטלוה משניהם שאין בו עולה, והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל והיו אומרים לא אמר להם הקב"ה כי לא אתן לך מארצו ירושה, הרי ארצינו לפניהם, לכך הי' מתיראים עכ"ל. ואמרתי שטעם עמון ומואב נגד ישראל היא מכח מה ששנינו בכתובות פרק מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, השנייה מוציאה מהלוקח וראשונה מן השנייה והלוקח מן הראשונה ע"כ, הרי שאין הראשונה יכולה לומר ללוקח אני מן השנייה טרפתי ולא ממך שכבר הפסדת שדך כשטרפה השניה, אף כאן הקב"ה אמר דין ודברים אין לישראל עם עמון ומואב וסיחון טרף ממואב וישראל טרפו מסיחון, כשם שהראשונה צריכה להחזיר השדה ללוקח, כך הי' אומרים מואב, שכפי דיני התורה ישראל היו מחוייבים להחזיר למואב את ארצם, וכן ביארתי מה שכפל הכתוב ללא צורך בפרשת חיי שרה פסוק ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' לאברהם למקנה וחזר ואמר ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר, ופירשתי במ"ש בגמרא פרק חזקת אמר שמואל נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן קנה, מאי-טעמא עכו"ם מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל, לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, ולכן כאשר נתן אברהם הכסף לעפרון נסתלק עפרון ממנו אבל לא קנהו אברהם אלא השדה היה מוכן להיות נקנה מן אברהם בחזקה, וזהו ממש מ"ש הכתוב וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר וגו' ויקם שדה עפרון וגו' לאברהם למקנה, אבל כאשר החזיק בשדה בקבורת אשתו אז קנה אותו, וכן כתוב ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו' ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר. ואל יקשו עליך דברי הרמב"ם בחלק א' פ' ס"ב שכתב שאין כח בשמות לפעול ושעל המאמין בהם נאמר פתי יאמין לכל דבר, שהרי לא כיחש הרמב"ם בזה מצד שום קבלה שהיתה בידו מאבותיו או מרבותיו, אלא מפני שלא היה מבין הטעם ולא ידע איך בפעולות הענפים יתפעלו ויפעלו השרשים למעלה, והוא יסוד כל מצות התורה באתערותא לתתא איתעביד איתערותא לעילא, ואמשול לך משל ממעשה שאירע לי עם איש אחד מעירנו זאת והוא היה זקן ויושב בישיבה, חכם גדול מאד בחכמת התורה ובחכמת הפילוסופיאה ובחכמת הרפואה, והוא היה ממנהיגי קהלתנו ומגודל חכמתו היה מחזיק לנמנע מה שלפי שכלו היה נראה לו בלתי אפשר להיות לפי שלא ידע סיבתו, ויהי היום היה יושב ומלמד אל משכילי עמנו, והי' לו בתי עינים בחוטמו כטשפט הזקנים ואומר לו אדוני, בתי עינים אשר בחוטמך הם מראים לעיני בני אדם האנשים ראשם למטה ורגליהם למעלה המגדלים ראשם כלפי הארץ וסופם כלפי השמים ואם הולך האדם למזרח יראה לו שהולך למערב וכן כל הדברים בהפך ובבירור, וישחקו כל המשכילים העומדים שם ויסכימו כלם שדבר זה בודאי אינו, ומי שיאמין כך מן הפתאים הוא נחשב, והחכם הרופא הזקן אמר אתם אצטגנינים אינכם אומרים אלא דברי שטות כי דבר זה אי אפשר, והיה רוצה להכריח דברו זה בטענות ברורות לקוחות מן הפילוסופיאה ונאותות לשכל שאיני מאריך להביאם כאן, אז אמרתי שיתן לי בתי עינים שלו ואשים אותם רחוק מעיניו מנקודת הערבוב והלאה, ויראה בעיניו הוא וכל העומדים שם מה שלא היה אפשר להם להאמין, וכל זה לפי שאעפ"י שחכם גדול היה לא למד חכמת הראי' ולא ידע איך הזכוכית פועלת ואיך ניצוצי העינים או ניצוצי הדברים מתעקמים ולא שמע מעולם הדבר הזה, אדרבא היה הפך זה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, כי בהיות בתי העינים בחוטמו היה קורא בספר ורואה כל הדברים כהלכתן, וכמו כן הרמב"ם שלא למד כי אם חכמת אריסטו בדברים הללו ולא ידע איך דבורנו למטה פועל למעלה, כיחש פעולות השמות, והייתי שואל לו איך היה מבאר דבר החרטומים, ואיך היה מפרש פסוק מלא אשר לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם, ועוד כתוב אם ישוך הנחש בלא לחש, האם נכחיש דברי תורתינו כדי ללכת אחרי הפילוסופיאה או כדי שלא להודות שנמצאו דברים שנעלמו מעיני הפילוסופים, אמנם כיון שבא לידינו דבר החרטומים וחזוק לב פרעה שכל-כך נתקשו בו המפורשים, והרמב"ם כתב בו מה שתראה בחיבורו בהלכות תשובה פרק ו', אומר כאן מה שנראה לי בו, והוא כי לא הכריחו ה' ית' בבחירתו אלא הניחו בבחירתו המוחלטת, ונמשיל משל אילו היה לפני שופטי א"ה אדם אשר עבר עבירה שיש עליה מיתה בנמוסיהם וייסרו אותו בייסורים גדולים כנהוג אצלם כדי שיודיע חטאתיו למען יוכלו לתלות על עץ, ואעפ"י שיודע הוא בברור שאם יודה אחת דתו להמית, עם כל זה גמר בדעתו להודות פשעיו לפי שלא יכול לסבול עוד היסורין ההם, וכשידעו אוהביו בבחירתו זאת, השתדלו שישימו עליו קמיע שבשבילו יוכל לסבול יסורים הקשים ההם ואז ישתוק ולא יודה, האם נאמר שהוכרח מכח הקמיע לשתוק ושלא להודות כיון שגמר בדעתו להודות ולא הודה עוד, אין זה אלא הקמיע הסיר ממנו אונס והכרח היסורין והניחו בבחירתו ובבחירתו שתק ולא הודה לבלתי ימיתהו בחרפה גדולה, כך הוא הדבר הזה, כי פרעה רצונו הגמור והמוחלט היה שלא לשלוח את ישראל וסבל ע"ז חמש מכות הראשונות, וכאשר לא יכול עוד לסבול היה רוצה לשלחם מצד ההכרח הגמור והקב"ה נתן בו כח לסבול יראת המכות העתידות לבוא עלי' ונשאר בבחירתו כבראשונה, וזהו פי' ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו, פי' כי הירא יש לו מורך לבב ובשביל כך ירא, אמנם הב"ה חזק לבו לבלתי פנות ולבלתי יתפעל מן היראה, ובשביל כך הוא מעצמו לא שלח את ישראל מארצו, אמנם דע כי שאר המכות שבאו עליו אחרי חזק ה' את לבו לא היו לעונש מה שלא רצה עתה לשלחם, אלא לעונש העבירות שכבר עשה עמם כאשר השליכם ליאור, שקעם בבנין ושחטם והכביד העבודה עליהם, ואם-תאמר אם-כן איך אפשר שבמכת השחין שהיא פחותה הרבה מאד ממכת הברד נאמר בה ויחזק ה' את לב פרעה ובמכת הברד הגדולה והחמורה נאמר ויחזק לב פרעה, דבר זה כבר ביארו כמהר"ר מהרמ"ז והוא שבמצרים לא ירד מטר לעולם כידוע, וכאשר ראה פרעה מכת הברד ובו מטר אמר אל מרע"ה העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וברד, אבל לא אמר שימנעו המטר מלירד, והוא לא כן עשה אלא ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, וכראות פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, גמר בדעתו כי אין בכח הי"ת לשלח את ישראל ושאינו בלתי בעל תכלית בכחו כי לא יכול לעשות מה ששאל ממנו, ולכן מעצמו הכביד לבו הוא ועבדיו. עוד אכתוב כאן הטעם שנראה לי, מדוע לא צוה הקב"ה לישראל שיצאו ממצרים בעל כרחו של פרעה כמו שעשה לנח כשנכנס לתיבה שכתוב ויסגור ה' בעדו ולא רצה שיצאו ממצרים עד שנתן להם פרעה רשות לצאת, וכמו כן אגב זה אבאר מפני מה הכריח יוסף למצרים שימולו, כמו שכתבו רבותינו ז"ל (ומצאנו גם כן לאחד שונא היהודים שמו אפיון המדקדק שכתב שבימים הקדמונים היו המצרים נימולים) והוא להכניע כח הטומאה, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכשם שאם ח"ו בני ישראל יחטאו יפגמו במקום עליון, שכן כתוב ובפשעכם שולחה אמכם, והקדושה בעונותינו נכנעת, כך כאשר עע"ז היודעים בטיב ע"ז, כמו שהיה פרעה רב על כל חרשין עושה דבר ממש נגד נימוסי הקליפה השולטת עליו, הנה הוא מכניע כח הטומאה, והנה ידוע כי מצרים נקראת ערות הארץ ולהוטים מאד אחר הזנות כמו שכתוב וזרמת סוסים זרמתם, והוא ממש נגדיי לקדושת המילה וקדושת ישראל כי אלהיהם של אלו שונא זמה ועוד כבר ידוע כי גבר מאד כח מצרים על העבדים בכח כשופיהם עד שאין שום עבד יכול לצאת ממצרים, ולכן כדי להכניע כח הטומאה רצה יוסף שהם בעצמם ימולו ורצה הקב"ה שפרעה בעצמו ישלח את ישראל. ואם-תאמר אילו המצרים מלו מרצונם ואילו פרעה שלחם מחפצו הטוב היה כן, אבל כיון שהיה באונס אין כאן פגם באמונתם. תשובתך הרי אמרו במסכת ע"ז ופסקו מהר"י קארו בש"ע י"ד סימן קמ"ו עכו"ם שבטל ע"ז באונס הרי זו מבוטלת, אבל אם הב"ה ישבר בכחו צלמי ע"ז כמו שעשה במצרים כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, של עץ נרקבת וכו' אינה בטילה ולמען תבין טעם זה, דע כי רצון האדם מתחלק לשני מינים, הראשון נקרא רצון מוחלט והשני רצון מוכרח, דרך משל אם יהי' אדם בספינה ויעמוד עליו נחשול לטבעו וישליך כל אשר לו אל הים להקל מעליו עד שישאר בערום ובחוסר כל, אילו לא ירצה לעשות הדבר הזה ושלא לאבד ממונו מדעת אין מי שיכריחהו, כי הרשות נתונה בידו לעשות כל מה שירצה, אלא שבחר לאבד ממונו כדי להציל נפשו, וזהו רצון מוכרח וכן אילו נכה את העכו"ם כדי שיבטל ע"ז שלו כמו אותו המעשה שבגמרא ע"ז והעכו"ם כדי לינצל מן היסורים ההם בחר לבטלה, הרי זה רצון מוכרח, אבל לעולם נקרא ברצון, שאילו היה רוצה יהרג ואל יעבור על דתו, וכן הוא ממש שבחרו המצריים לכרות ערלתם נגד אמונתם ממש כדי שלא למות ברעב, וכן פרעה בחר לשלח ישראל לבלתי עבוד עוד אליו כדי שלא למות במכות בכורות. ואמנם הטעם שהקפיד מאד יוסף להכניע כח הטומאה הוא דבר נחמד לבקיאים ברזי התורה דוקא, לא זולת, שהרי במדת יסוד נמצאו שני שבילים אחד משפיע אל עולמות הקדושה ואחד משליך הפסולת אל מזון הטומאה, והכנעת הקליפות הוא כשהקדושה גוברת ומשפלת הטומאה ואין נתן לה רק כדי מזונה בצמצום וידענו כי יוסף הוא ביסוד, ולכן גבר כחו מאד להכניע הטומאה, ולעומת שאחיו השליכוהו בבור שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, כדי להשפילו אל עומק הטומאה, וכמו כן לילית הרשעה נתלבשה באשת פוטיפר כדי להחטיאו, הוא הציל ממנה ניצוץ הקדושה שהיה בתוכה היא אסנת, וקודם זה נסתרס פוטיפר שהיה ביסוד הטומאה כידוע שקנה אותו למשכב זכור, ובמה שכתבתי למעלה כי כל טיבו של יוסף להכניע הקליפה, ביארתי הכתוב ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו בדרך, וקשה מהו כזאת ורש"י כתב כחשבון הזה, אבל הקדמתי שכאשר ברא המקום הקליפה הי' כדי לשמש את האדם דוקא, אמנם אדם-הראשון בחטאו הגבירה עליו, אבל הצדיקים ממתקים הרע, ולכן מצינו בגמרא כפה שדים שהי' משמשים לחכמי הגמרא והנה יוסף רצה לשלוח לאביו שלא יירא מרדת מצרים לפי שבחסידותו ובתוקף צדקו הכניע כל כוחות הטומאה והם משמשים לו לכל צרכיו, וכבר ידוע שעשר הם מדות הטומאה זכרים ועשר נקבות, פירוש עשר דסמא"ל ועשר דלילי"ת ולכן כששלח יוסף עשר חמורים ועשר אתונות, לא היה בדעתו לשלוח אותם החמורים והאתונים אלא לרמוז לאותם הדברים שהחמורים והאתונות רומזים להם, וזהו בכוון ולאביו שלח כזאת, ואמנם לפי שאמרו רז"ל והביאו רש"י ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו ושלח לו גריסין של פול והוא דבר זר, ביארתי הדבר ואמרתי שנמצא למעלה יין המשכר והוא זוהמת הדין, יין מלא שמרים שממנו ניזונים החיצונים, ואמנם נמצא יין המשמח והוא שרש מדת הדין הקדושה שאין בו שמרים, חמר טב דיתיב על דורדייה, ואז יש הכרעה גמורה בין החסד והדין, והחסד גובר כי נתיחד הכל ונעשה ימין, והנה היחוד והמכריע הראשון הוא הדעת המכריע בין חכמה ובינה, ולכן ידע פירושו יחוד כמ"ש והאדם ידע את חוה אשתו, וחכמה ובינה נקרא זקנים, כי לכן הכתר נקרא עתיקא דעתיקין ויוסף שלח אל אביו שלא יירא מרדת מצרים, כי ביחודיו וצדקו כבר אין כאן עוד שמרים, אלא שרש מדת הדין הקדושה מאד והחפצה בייחוד הנקרא יי"ן יש"ן לפי שאין בו שמרים שדעת זקנים נוחה הימנו, אמנם אמרו ג"כ ששלח לו גריסין של פול, וביארתי הדבר במאי דאמרי בזוהר פרשת משפטים ואם לבנו ייעדנה, אמר ההוא סבא חבריה כד תיהכון לגבי ההוא טינרא דעלמא סמיך עליה, אמרו ליה דידכר יומא דתלגא דאיזדרעו פולין לחמשין ותרין גוני', והדר אקרינן האי קרא והוא יימא לכון עכ"ל. וביאר בו כמהר"ר משה זכות זצ"ל בהקדמת האר"י זלה"ה שרשב"י וההוא סבא היו עוסקי' יום אחד בסוד הדינים קשים מאד הנקראים מוחים דקטנות, והם רמוזים במלת ב"ן שהוא אלהים פשוט ומלא ומלא דמלא בין הכל נ"ב אותיות, ולהיותם ג' מוחים אמר פולים שהוא בגמטריא ג' פעמים בן קנ"ו והעשר היתרים הם עשר ספירות דקטנות הכלולים בתלת, עיין בספרי האר"י זצ"ל, ומכאן למדת שתיבת פול רומז הדין הקשה וכן שני אותיות הראשונים בגימטריא אלהי"ם, ואמנם יוסף שלח לאביו שבכונותיו ומעשיו שבר וגרס כח הדין הקשה, וזהו גריסין של פול, ובמה שכתבתי לעיל שהקליפה נבראת לתשמיש הקדושה, ביארתי מ"ש בפרק ארבע מיתות חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא לא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזמנים לו שני נחשים טובים, א' משגרו לצפון וא' משגרו לדרום להביא לו סנדלפים טובים ומרגליות טובות, ולא עוד אלא שמפשילין לו רצועה מתחת זנבו ומוציא בו עפר לגינתו ולחורבתו, ואמרתי שכשהקליפה ממותקת ונכנעת אל הקדושה היא נקרא' נחש טוב, ולעומת שנמצאו שני מלאכים השומרים לאדם א' מצד החסד וא' מצד הדין כמ"ש בגמרא ולכן תקנו לומר קודם שיכנס לבית הכסא התכבדו מכובדים, כך הי' לו לכל א' מישראל ב' נחשים טובים, ואמנם זה שמצד הדין משגרו לצפון והוא כינוי אל יחודים מצד הדין, וזה שמצד החסד משגרו לדרום והיו מסייעים אותו לקיום המצות שבהם האדם קונה ובורא אורות עליונים מאד כידוע והוא הנקרא מרגליות טובות, ולא עוד אלא שמהנחש עצמו ומן הצד הגרוע שבו המכונה בשם זנב היה משתמש ומסתייע לבנין מלכות הקדושה הצריכה תיקון כמ"ש הכתוב עת לעשות לה', ופירש בזהר שצריכה עשיה גם לבנין אותן ד' עולמות הקדמונים שנחרבו כמ"ש רז"ל היה בונה עולמות ומחריבן והן מלכין קדמאין דמיתו שמהן יניקת החיצונים, זהו מ"ש עפר לגינתו ולחורבתו פי' הי' משתמש ממנו לתיקון מלכות הקדושה הנקראת בינה כידוע, וזהו עפר לגינתו ולתיקון החורבה ולחורבתו, וכבר ידוע שאותן המלכין קדמאין הי' כלם בחינת המלכות, וכמו כן ידוע שמים אש רוח עפר הם כנגד גדולה גבורה תפארת ומלכות ולכן אמר עפר עוד ביארתי מ"ש אדם-הראשון מיסב בג"ע היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננים לו יין, ואמרתי שמכתבי כמהר"ר משה זכות למדתי פירוש צולין לו בשר, שהרב זצ"ל בעניין צליית הפסח כתב שהטעם הוא לפי שהדם הוא רומז לדינים קשים והוא משלשה מינים, דם הנפש שיש בו כרת, דם התמצית שיש בו מלקות, דם האיברים שלא פירש שהוא מותר, אמנם בקרבן פסח להכנעת כל כוחות הדין, אפילו דם האיברים שלא פירש אסור, ובהקדמה זו פירשתי צולין לו בשר, שהבשר הוא מצד הדין כמ"ש הכתוב בערב תאכלו בשר, ואמנם מלאכי השרת היו מסירים כל כוחות הדין הקשה והחיצונים בכח השכינה הנקרא אש אוכלה עד שנשאר בשר גרידא, פירוש מדת הדין הקדושה בלי שום תערובות אפילו הקל הנקרא דם האיברים שלא פירש, ואמנם מ"ש ומצננים לו יין פירשתי שר"ל ממתקים לו שרש הדין, ובמה שכתבתי לעיל בענין אשת פוטיפר ראיתי לכתוב כאן מה שפירשתי באותם הפסוקים, שפעם א' אמר וינס החוצה ופעם אחרת וינס ויצא החוצה, ואמרתי שפירוש וינס החוצה, הוא שנס במרוצה עד שיצא לחוץ ופי' וינס ויצא החוצה הוא שנס במרוצה מחדר אשת פוטיפר אבל יצא בנחת לחוץ כדי שלא ירגישו אנשי רשות הרבים בדבר, והנה יוסף לפי האמת כן עשה ויצא לחוץ לרשות-הרבים בנחת, וזהו ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, אבל אשת פוטיפר חששה וסברה שיוסף נס החוצה בלי בגדו לגמרי ושנתפרסם הדבר, ולכן התחילה היא לקרוא לאנשי ביתה ולהלשין את יוסף וזהו ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה ותקרא לאנשי ביתה ואמרה להם בא אלי יוסף לשכב עמי וכשקראתי בקול גדול יוסף כדי שלא יתפרסם הדבר ברח ממני, אבל אח"כ יצא בנחת כדי שלא ירגישו בחטאו, וזהו ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא ויעזוב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה, כי מסתמא סוברת אני שכן עשה, אבל כדי שיחרה אף פוטיפר ויהרוג את יוסף אמרה לו כי כבר קלונו גלוי לכל, שהרי יוסף ברח לחוץ לגמרי, וזהו שאמרה לפוטיפר וינס החוצה, ואמנם כבר ידוע שבאותו מעשה יצאו ממנו עשר טפות קרי ואעפ"י שאנוס היה, ענשו הקב"ה לשבת עשר שנים בבית הסהר, כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו בפרט שלא היה ליוסף לבוא הביתה לעשות מלאכתו באותו היום, שלא היה שום א' בבית, ומזה תבין שהב"ה לפעמים אינו מביט אלא אל כמות העבירות, פירוש אל מנינם, ולפעמים מביט אל איכותם כמו במיתת זכריה שלא היה שם שפיכות דמים בלבד אלא בבית ה' בשביל שהיה מוכיחם בשבת ויה"כ ולא זכר יואש החסד שעשה עמו יהוידע, ובזה אמר לי כמהר"ר יעקב אבוהב שהחסיד הגדול והרב המופלא כמהר"ר שמואל אבוהב, אביו היה מפרש פלס ומאזני משפט לה' והוא כי פלס הוא אותו הכלי ששוקלים בו, נקרא בלשונם סטאטיר"ה ומאזנים הם הידועים בגמרא, וההפרש שביניהם היא שבפלס המשקל ששוקלים בו אינו משתנה בכמותו כי לעולם הוא בעצמו אבל משתנה באיכותו, שכפי מה שמתרחק ממקום שתלוי בו אותו הכלי והוא מרכז הכובד ונקרא בלשון יון איפומוקל"יון, כך גדול כבדו ושוקלים דברים כבדים יותר, וכידוע. אמנם המאזנים צריך להוסיף בכמות המשקל שבקערה אחת משימים הדברים ובקערה האחרת המשקלות, כך הקב"ה לפעמים שוקל הזכיות והעונות כפי איכותם ולפעמים כפי כמותם, ואמנם במה שכתבתי למעלה שהשבטים כשהשליכו יוסף בבור השפילו יסוד העליון שישפיע בחיצונים ח"ו, אם לא שנתחזק יוסף עם הקב"ה, ביארתי מ"ש יוסף לאחיו מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, שנראה שקר, אמנם הקדמתי שחלקים האחרונים מהקדושה הדבוקים לטומאה נקראים רגל וכמ"ש הכתוב רגליה יורדות מות, והנה השבטים בעונם הורידו כח הקדושה אל חיצוניות הדין המשפיע בחיצונים הנקרא רגל, וזהו מרגלים אתם, פירוש אתם מורידים השפע אל הרגלים, ומה שאמר לראות את ערות הארץ באתם, הוא פשוט שמצרים הוא כנגד יסוד דנוקבא דקליפה ולכן נקראת ערות הארץ, ואגב שכתבתי למעלה שלילית נתלבשה באשת פוטיפר כדי לפתות את יוסף, אכתוב כאן פי' מה ששמעתי מן המשכיל כמהר"ר ישראל חי נורצי בפסוק לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותיו, ופי' בו כי הזונ' העליונה באמצעות הזונ' התחתונה אשת כסילות הומיה אינה טורחת לפתות הרשעים, שהרי כבר הם רצים אחריה מרצונם, וכמו כן אינה טורחת לפתות צדיקים גמורים כי רגלי חסידיו ישמור, אמנם אם נמצאו עוברי עבירה וכבר הטומאה דבק בהם והם רוצים לשוב בתשובה, אז היא משתדלת מאד שלא ישובו, וזהו לקרוא לעוברי דרך המישרים אורחותם, ובענין יוסף ביארתי מאמר אחד זה נסחו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר כי אם זכרתני והזכרתני נתוספו לו שתי שנים ע"כ, ופירשתי אותו במ' שפרשו בשם אביו של הרלב"ג ואני המתקתי אותו ואמרתי שיוסף לא היה יודע אם הב"ה שלח שר המשקים בבית אסורים כדי שעל ידו יצא יוסף או לא שלחו על כך, ואם שלחו אם לא היה עושה יוסף כל השתדלותו לא יפה עשה כמו שאמרו יכול אפילו יושב ובטל, ת"ל בכל משלח ידך אשר תעשה, ואם לא שלחו היה שם מבטחו בגוי טמא, וכשראה שחלם חלום מצד הקדושה כמו שפירשו אותו במדרש, ותראהו מפורש יותר בתרגום יונתן בן עוזיאל, עלה בדעתו שעל מנת כן שלחו הב"ה, ועכ"ז לא רצה לבקש ממנו שיוציאהו מן בית האסורים אלא אמר שיעלה שר המשקים לגדולה כ"כ עד שאם ירצה לזכור אותו ולהזכירו אל פרעה יוציאהו, שהרי לא חטא בשום דבר ואינו עבד כי נגנב מארץ העברים, הנך רואה ששם יוסף בה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו מצריים, ואמנם לפי שאם היה יוצא מיד, היו הכל אומרים שמשר המשקים היתה יציאתו, לפיכך הב"ה הוסיף לו שתי שנים עד שחלם פרעה ואז ראו הכל שמצד הב"ה באה יציאתו שהחלים את פרעה, ופירש בו הרמ"ז ששלשה דברים הקב"ה מכריז עליהם בעצמו, רעב שבע ופרנס, ויוסף אמר על השבע והרעב את אשר האלהים עושה הראה לפרעה ופרעה אמר שכוונת הקב"ה היה גם כן להראות הפרנס, וזה אחרי הודיע אלהים וגו' עוד אמר שחכמי פרעה הי' פותרים אותן החלומות לשני דברים, שבע בנות אתה מוליד, שבע מדינות אתה כובש ופרעה היה סבור שחלום אחד הוא, ולזה אמר ויספר פרעה להם את חלומו לשון יחיד, ואין פותר אותם לשון רבים לפרעה, פי' פותרים היו אבל לא לפרעה כמו שפירש רש"י, ולכן אמר חלום חלמתי ופותר אין אותו לשון יחיד, ואני שמעתי וגו' מיד אמר יוסף חלום פרעה אחד הוא ע"כ מהרמ"ז ואם-תאמר יחלים הב"ה פרעה תכף ומיד, תשובתך רוצה הב"ה שפתרון החלום יבא מיד כדי שיכירו חכמת יוסף. ונחזור לעניננו הנה מדברי הרמב"ם הוכחנו שאין לתמוה אם כחש פעולת השמות ומפרש דבריו ר' שם טוב כחש גם הוא הדבר בעבור זה וכתב ז"ל ואמנם שהאותיות על צד סגולה יפעלו בדברים, זה מכח הנמנע, ועליהם אמר סוף דבר פתי יאמין לכל דבר, כי אם היה הדבר כן הי' הנמצאות נמשכות למאמר אומר וזה שקר וכזב עכ"ל. אמנם הראי' הברורה לאמתת פעולת השמות היא הודאת בעל דין הוא הנרבוני שכתב ז"ל ואנחנו ראינו איש מחלושי השכל היה מזכיר שם ונועץ מרצע בירכו ולא היה מזיקו כלל ולא היה דם יוצא ממנו, ומיד שהייתי מנסה להגישו אלי לא היה בי כח והייתי מרגיש בפרק חבור והשם ההוא שמענוהו יחד מעת הנערות עכ"ל. הן אמת כי להיותו מין גמור היה גם כן טפש בתכלית הטפשות והוסיף ואמר ז"ל וזה לחוזק דמיונו וחולשת שכלו עכ"ל. אבל אין לחוש לזה שהרי אפילו ר' שם-טוב כתב שדעת הנרבוני הוא דעת נפסד ודמיון בטל, כי הדמיון לא יבטל ההרגש, ואם היה זה הדבר, הרבה אנשים לא הי' נשרפים בעת השליכם לאש על יחוד ה' בעבור חוזק דמיונם שה' יצילם עכ"ל. ור' שם-טוב נתן טעם אחר ואמר שהאיש ההוא שם רטי' על בשרו קודם או משח איזה משיחות ובכח הרטיה ההיא לא היה המרצע עובר בירכו, וחיי ראשי לא ראיתי שוטים ופתאים מאמינים לכל דבר כאלו, ומי יתן לנו מן הרטיה ההיא והייתי מוכר אל מלכי א"ה והייתי אוסף הון רב כדי שילכו נגד החרבות והרמחים, ועוד יאמר נא לנו באיזה מחבר ובאיזה ספר קרא מימיו ואנה מצא שנמצאת רטיה זו המגינה על הבשר שלא יזיקה המרצע, ועוד הנרבוני כתב שהיה נועץ המרצע בירכו אלא שלא היה יוצא דם ולא היה מזיקו, ור' שם-טוב כדי שלא להודות על האמת רצה להבין שלא היה נועץ המרצע ולא היה עובר, אבל לפי האמת כל זה הוא סכלות וטפשות גמור שאין להכחיש החוש מן הטעם שלא ידעו הפילוסופים הטעם, וזה כי סכלותם לא יבטל מה שהוא וכן לא יבוטלו דברי הגמרא הנאמנה המעידה על כמה מעשים שנעשו בכח השמות, הן שמות הקדושה הן שמות הטומאה מחמת שלא ידעו הפילוסופים ההולכים אחרי עקבות אריסטו איך השמות פועלים, ועל זה תראה להרשב"א בתשובותיו סי' ר"כ שכתב בזה הלשון, ממה שנתבאר בגמרא, ודאי כי יש כוחות מופלאות לקריאת השמות בלבד ובלבד בשמוש נקודם, ולא עוד אפילו בכתיבתם, וכמו שנזכר בכמה מקומות בגמרא ובמדרשות באמרם הזכיר עליו את השם והרגו, וביבמות אמר שם ואבלע בארזא ובסנהדרין כמה בגמרא ובירושלמי פרק הנשרפין וכן רבים אין להם מספר, ובכתיבה הרי אמרו בשבת יוצאים בקמיעים המומחים ובגטין שושילתא דכתב עליה שם ואמרו שמא דמרך עלך ואמרו כתב שם אחספא וזרקו לתהום ונח גבי שתין שכרה דוד עכ"ל. ואין לומר שכל מה שהשכל האנושי לא ישפוט עליו הוא בטל, שהרי כמה אבנים ועשבים יש להם סגולה לרפואת איזה חליים, הודו בהם הרופאים על כרחם לפי שכך הורה להם הנסיון, וכמ"ש הרשב"א בסי' קמ"ז וחזר והאריך בראיות ברורות סי' תי"ג והחבר במאמר ד' סי' כ"ה הודה בזה ונתן טעם לדבריו, והרב מוסקאטו בפירושו שם האריך להוכיח שזה אמת, וכתב שכ"כ ה"ר ר' חסדאי בספר אור ה', הרשב"א הרמב"ן ר' סעדיה וה"ר שבתי בפירוש ספר יצירה ע"ש וייטב לבך, אלא שבושני להביא ראיות מסברות המחברים אל מה שהנסיון מוכיח, אבל האנשים הללו הם מאותם שאלמלא לא ראו לא האמינו וכמו שכתבתי בהקדמה ואי-אפשר שכל הפילוסופים יראו כל הנסיונות, ולכן הארכתי עד הנה.