אמונת חכמים/פרק אחד עשר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק אחד עשר· >>

אמנם הרמב"ם חכם וחסיד גדול היה ורבן של בני גולה וכל ישראל חייבים בכבודו, ולכן צריך לצדד כל האפשר כדי להצילו מן הקושיות הללו, ואומר שהחבר בדיבורו למלך כוזר הודה בפירוש שטעמי המצות אי-אפשר לידע אותם בשיקול הדעת אלא בקבלה מאת האלהים, שכן במאמר א' סי' ע"ט אמר ז"ל הדברים אשר יכונו לקבל הרשמים ההם האלקים אינם ביכלת אדם ולא יוכלו לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם, אך הוויתם וחבורם הזמון להם צריך בזה אל ידיעה שלמה מפרשת, תכלית הבאור מאת האלקים, ובמאמר ב' סי"ט כתב על הטומאות כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין ענין האלקי, וראוי שלא נטרח לבקש עילות אלה הגדולות והדומה לזה, אבל אני אומר אחרי בקשת המחילה וכו' וכאשר נתן החבר במאמר ב' סי' כ"ו טעם לבנין המשכן דרך כלל, חתם דבריו בזה הלשון ואיני גוזר חלילה שהכונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקים ית', ומי שקבלה קבול שלם בלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מן המדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון, עכ"ל. והטעם הזה בעצמו הוא שהביא הרמב"ם לכתוב הטעמים ההם בספרו, הגם שיודע הוא שיש טעמים יותר נאותים ואמתיים ונסתרים, וזה נראה בברור ממה שכתב בסוף הלכות מקואות ז"ל דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכריעתו, והרי הן מכלל החקים וכך הטבילה מן הטומאות, מכלל החקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכונת הלב ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ואעפ"כ רמז יש בדבר, כשם שהמכוון לבו ליטהר כיון שטבל וטהר וכו' עכ"ל. הרי לך בברור שטעמי הרמב"ם אינם אלא מדרך הרמז ואם לא כן קשה מ"ש במורה בטעם הטומאה עם מ"ש כאן, והרב אלשקר בתשובותיו סי' קי"ז כתב ז"ל כבר כתב רבינו הרב ז"ל והר"ר אברהם בנו ז"ל כי לא שלל הרב ז"ל כי אין למצות טעמים אחרים מכוונים בעצמם, וגם לא אמר שאותו הוא הטעם בהכרח, אלא כתב כך על דרך השכל ושבעים פנים לתורה ואותו הטעם אחד מהם עכ"ל, ועוד כתב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה שכל הקרבנות הם מכלל החקים ושם באר שבחקים אין רשות לאדם להרהר בהם ועל דבריו שם כתב הרב כסף-משנה דברי רבינו ודרכיו אמונה וראויים הם אליו, ואם כן זכינו לדין שלא סר הרמב"ם מדרכי האמונה ח"ו וכשם שדנתיו לכף זכות, המקום ידיננו לכף זכות. מכל אשר הראיתיך למעלה תראה כי צדקו מאד דברי הסוברים כי הרמב"ם בגודל שכלו ועוצם חכמתו למד כל החכמות אנושיות, אפילו אותן הדעות הנוטות לגמרי מאת אמונת תורת מרע"ה כמ"ש בחגיגה קשי קראי אהדדי גבי רבי-מאיר דגמר תורה מפומיה דאחר, ותירצו הא בגדול הא בקטן. אמנם לא נטה אהריהם ח"ו רק כל דבריו אמונה, וכל מ"ש בחבורו האמין ועשה וכתב ספר תורה וכמה מצות אחרות ממין החסידות, אמנם לפי שצרעת המינות פרחה בלב רבים מבני עמנו אשר הלכו אחרי אריסטו ון רשד מפרשו, כפרו בבריאת העולם בידיעה ובהשגחה ופקרו לגמרי וחכמי ישראל הבקיאים בגמרא דוקא לא ידעו החזירם למוטב, כי לא ידעו מהחכמה ההיא (אעפ"י שלפי האמת אפילו שם חכמה לא יכון לה) ע"כ הרמב"ם חיבר ספר המורה כפי התחלותם ודעתם, להראות אפילו לדרכם שעשו שלא כהוגן לנטות מדברי תורת מרע"ה, וזה נראה בברור מדבריו בהקדמת המורה שכתב ז"ל ואין הכוונה במאמר הזה וכו' ולא ללמד מי שלא יעיין רק בחכמת התורה ר"ל תלמוד , כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא חכמת התורה על האמת, אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתינו והוא שלם בדתו ובמדותיו ועיין בחכמת הפילוסופית וידע עניניהם ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו והציקוהו פשטי התורה ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינהו זולתו מעניני השמות ההם המשתתפים או המושאלים או המסופקים ונשאר במבוכה ובהלה אם ימשך אחר שכלו וישליך מה שידעוהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פנות התורה או שישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו וישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מכאב לב ומבוכה גדולה וכו' ולזה נקרא זה המאמר מורה הנבוכים, ואיני אומר כי המאמר הזה דוחה כל ספק למי שיבינהו, אבל אומר שהוא דוחה לרוב הספקות גדולות שבהם עכ"ל. ולכן הוכרח להראות להם שגם לו לבב כמוהם, ולהתראות להם מאוהבי החכמה ההיא, כדי למעט הרעה כפי מה שיוכל ולכן אין לתמוה אם בחבורו כתב באופן אחד ובמורה באופן אחר, כי בחיבורו דבר עם שלומי אמוני ישראל ובמורה עם אפיקורוסי ישראל למען יסורו מדרכם הרעה, ועשה כההוא דפרקא דחסידי דלא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה וכדבעא מניה אביי, מאי-טעמא לא רמית חוטי, א"ל דאזילנא ביני א"ה כי היכי וכו', ואין ספק שבמעשיו ובחסידותו הורה לכל שמ"ש בחיבורו הוא מה שהאמין בלבו, והנסיון הוכיח שהציל כמה נפשות פילוסופי עמנו מני שחת בפרט באמונת הקדמות שבה הפליא עצה הגדיל תושיה בחכמת הפילוסופיאה, ללמוד וללמד שאפי לפי אריסטו אין סברת הקדמות מוכרחת וכמו כן בידיעת ה' יתברך ובבחירת האדם, אבל כל זה לא שוה לו כי נמצאו עכ"ז בפילוסופי עמנו רבים יוצאים מכלל אמונת מרע"ה, וכמו שתראה בהקדמת הר"י עראמה לעקדה שלו, ובספר חזות קשה ובפי הר"י אברבניל, אבל מה בכך הרי הכתוב צווח הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. ממוצא דבר אתה למד כמה שגו ברואה פקו פליליה המלמדים ספר המורה ומפרשיו, וכמעט הרי הם בכלל מחטיאי הרבים כי לא חברו הרמב"ם אלא למי שבאה לו מבוכה לפי שלמד דרכי הפילוסופיאה המורידה את האדם לשאול תחתית, אבל למי שלא למדה מדוע נורהו דרכי הטעיות הגמורים כדי שילמד תשובותיהם ובפרט במה שהורו רבים ונכבדים שכמה מדברי המורה נטו מדרכי האמונה כמו בענין הנפש בענין מעלת הגלגלים על נפש האדם הנפוחה בו מאת הבורא יתברך בהכחשת הפסוק המעיד יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה וכו' ובפרשת וירא אליו ה' שכתב הרמב"ן שאסור לשמעו אעפ"י שמהר"י עראמה למד עליו זכות ובענין שמות הקדש ובענין השדי וכמוהו רבים עד כי למי שלא נטה מדרכי האמונה הפסידו מרובה מאד משכרו ובפרט בענין שכל הפועל בחלק ב' פ"ד והרי הוא כמי ששתה סם המות, חזק מאד כדי לשתות אחריו סם המרפא אותו, שאפילו ישאר בחיים הנה הוא יחלה ויחלש מאד, ולכן לא נחה דעתי כלל בפילוסוף אחד, לא ידעתי אכנהו אשר פירש והדפיס ספר בחינת העולם להבדרשי, והי' ראוי לעקור אותן האמונות הנפסדות מן העולם ולא יזכרו ולא יפקדו עוד בין עם ה' בענין שנאמר והסירותי שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם, ועוד אדבר בזה. וכבר ידוע לכל דורנו חכמת מ"ו כמהר"ר יהודה בריאל זצ"ל כי שמעו הולך בכל המדינות, והנה הוא זקן ויושב על כסא ההוראה, הי' בעיר הזאת ולא ראה מעולם ספר מלחמות ה' להרלב"ג אעפ"י שלמד כל הפילוסופיא, ויהי היום מצאתי הספר הזה בספרי איש א' מעמנו ואקחנו ואביאהו לפניו, כסבור הייתי שייטב לו לראות ספר שלא ראהו מעולם, ומעיד אני עלי בורא שמים וארץ שכה היו דבריו, אינני רוצה לקראתו שכבר ידעתי מ"ש עליו הרב בעל העקידה, ולא רצה לראותו ולא לקראת בו כלל, הרי שבמקום גדולתו שם אתה מוצא חסידותו וענותנותו, ואילו תלמיד אחד יקרא בספר בחינת עולם הנדפס מחדש הנ"ל המלות הללו זה לקוח מספר מלחמות ה' לרלב"ג ויבקש אותו ויעיין בו ויפסיד דעותיו ואמונתו הלא מדפיסו עתיד ליתן את הדין ובזה בארתי פסוק כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו, לפעמים בדורות שלפנינו נמצאת עבירה אחת שהיתה נהוגה בין ההמון ועכשיו אבד המנהג הרע ההוא כמו שהם ספרי הפילוסופיא שהיה למכשול עון בגלילות פרוינצה ובספרד כידוע, ועכשיו בא אחד ועשאם בפרהסיא או הנהיגם בעולם עד כי פתח התקלה ההיא שהיתה מכוסית, זהו כי יפתח איש בור או כאשר יעשה איש עבירה מחדש או יורה אמונה וסברה בלתי נכונה מחדש ואחרים ילכו אחריו דילפי מקלקלתא, והיינו כאותה ששנינו במסכת חלה אף הוא קלקל לעצמו ותקן לאחרים, והיה לו לחזור ממעשיו כדי שלא ילמדו ממנו אחרים ולא רצה לחזור, וזהו או כי יכרה איש בור ולא יכסנו והנה האיש המשכיל או היודע לא יחטא, אבל הבלתי משכילים יפלו בחטא ההוא או בטעות ההם וזה ונפל שמה שור או חמור בעל התקלה ישלם וישיב להקב"ה הדברים היותר נכספים והטובים שיש לו, ועם כל זה העון ישאר לו כי ישארו אותן המנהגים והאמונות בעולם כמו ששנינו בספרי והיה בך חטא מכל מקום, אמנם על זה אאריך בפרק כ"ב, ואמנם הואיל ובא לידינו ענין חוטא ומחטיא, אבאר תוספתא דסוטה פ"ב ז"ל תינוק העולה לחדשיו הרי זה מכלה העולם על כל ביאה וביאה שבעלה בא עליה חייב עליה עכ"ל. וביארתי בה שהבא על אשת-איש והוליד ממזר ונולד בחדש, שאפשר שיהיה בן הבעל הרי זה מכלה עולם ואין לו תקנה בתשובה כל עוד שהבעל קיים, לפי שכיון שאי אפשר לו לבעל להרגיש בדבר כיון שעלה לחדשיו הרי כל ביאות הבעל הם נגד מה שאמרה התורה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה וכל אותן העברות הן לחיוב הבועל וא"כ תינוק זה מעכב התשובה לבועל, ומה שלא הוסיף עוד שממזר זה יוליד ממזרים אחרים וכל ביאתם הם בלאו, הוא לפי שאמרו חז"ל ממזר לא חיי, וכמו כן פירשתי מ"ש המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת, והטעם הוא לפי שהוא מחטיא גם אחרי מיתתו ולענשו אין קץ, שאפשר שילכו ויתרבו מאד אותן האנשים שישטאו בשבילו, ובמקום שעונשי הגיהנם נקראו אש, לפי שהם כמו אש המצער מאד אבל מנקה מכל סיג וחלאה, כן הגיהנם מצער מאד החוטא אבל מנקה אותו כיון שאחרי מיתתו אינו חוטא עוד, וכל עת וכל שעה חלאת טומאת עונותיו מתמעטת מחמת יסורי גיהנם במחטיא את הרבים נקרא צואה רותחת שהיא מצערת ומיסרת אבל לא מנקית ואפשר שיחטיא יותר אחר מותו ממה שעשה בחייו, ועל זה ביאר כמהר"ר משה זכות מ"ש הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, פירוש שכאשר הקב"ה משכיר ומעניש איש אחד, עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לראות אם מעשיו עשו פירות, וזהו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואמנם בפירוש דרכיו נ"ל הצעיר לבארו במ"ש הכתוב ביונה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, ואחר זה כתוב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ולא אמר ומן החמס אשר בכפיהם, ואמרתי כי הרשעים יש להם דרך רעה ליטול מה שאינו שלהם באופן שלא יהיה גזל, כעניין מ"ש בגמרא תליוה וזבין, זביניה זביני, וכמו כן כמה משלים אחרים שהבאתי שמפני תקנת העולם ומפני תקנת השבים מה שעשה עשוי וישלם מה שהזיק, וכגון אם אנס אחד ובנה בחוזק על בית חברו שלא יאמרו לו שיהרוס ויסתור כל הבתים שבנה, אלא דרך פשרה יתקנו שיפרע ויתן שווי הזיקו אל מי שהזיק ובנה על ביתו וכיוצא בזה. וזו היא דרכו הרעה אעפ"י שלסוף אינו חמס, ומלך ננוה גזר שקודם כל דבר מי שעשה כזה ישובו איש מדרכו ממש דרך רעה ויסתור הכל או ישיב מה שקנה באונס, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. ועוד מי שגזל וחמס, ישיבהו. ואמנם תשובה גדולה היא זאת לשוב מדרכו הרעה והוא ממש מ"ש בגמרא גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו אעפ"י שלא הוציאוהו מדרכם הרעה, ולכן אמר הכתוב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם וגו .