אמונת חכמים/פרק שמיני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק שמיני· >>

השאלה הראשונה אם חכמת הקבלה ישנה במציאות, רצוני לומר אם בתורה לא ימצא אלא פשטה או אם נמצאו בה סודות וסתרים אשר לא נתבארו בה בברור, ואומר כי הקל שבאנשים לא יפעל בלי תכלית, וכ"ש וק"ו בורא העולם שכל פעולותיו ומצותיו לא יהיה לחנם ובלי תכלית וכוונה, והנה מצאנו ראינו בתורה כמה מצות אשר נעלם טעמם, עד שאמרו עליה רז"ל חקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך לערער אחר מצותי, ומי יפרש לנו הטעם מדוע כשהסכין מכוסה נבלה ומקור א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, וי"א יום שבין נדה לנדה, וכמה דברים אחרים אשר לא אספרם, להיות שכל התורה מלאה מזה, כל בן דעת יאמר שלא ציוה המקום דברים הללו בלי טעם ובלי שום כוונה אלא לחנם, ואם אמרו רז"ל שאמרתי ונעשה רצוני, רצונו לא היה בלי טעם, והרמב"ם כתב במורה חלק ג' פרק ל"א ז"ל אלו חלושי הדעת, היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שיביא לתכלית א', וה' לא יעשה כן, אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהרנו מעשות מה שלא יזיקנו חלילה לו חלילה, אבל הענין בהפך זה, והכוונה כלה להועילנו כמו שביאר מאמרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, ואמר אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כבר באר שאפילו החקים כלם יורו אל א"ה שהם בחכמה ותבונה ואם יהיה ענין שלא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק לא יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם ונבון וגדול המעלה ויפלאו מזה האומות עכ"ל. הרי לך בברור שיש טעם לכל המצות, אמנם במה שאמר שאם יהיה ענין לא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק למה יפלאו מזה האומות, אין זו קושיא שאפשר שהאומות בראותם ישראל שקטים על אדמתם ואין יינם מחמיץ ואין פשתנם לוקה והכל בשופי, הגם שסביבותיהם הכל ביוקר יתמהו ויאמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כיון שבחכמתם נצולים ממקרי הזמן, וכזה כתב הרמב"ן בפרשת ואתחנן ז"ל ואומר כי בחקים ובמשפטים תועליות גדולות שהם תפארת לעושיהם מן האדם ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם, ועוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה שהשם יהי' קרוב להם בכל קראנו אליו, וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החקים נעשים בחכמה לקרבה אל אלקים וייראו מהם, וזהו שאמרו כי מי גוי, ועוד שהחקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים ישרים וטובים בישוב העם והמדינות עכ"ל. אבל שבמצות נמצא טעם נכון הוא האמת הברור, וראיה עוד לזה מדברי רז"ל הביאם הרמב"ן בפרשת תצא ז"ל, וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחת טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך, וכבר אמרו רז"ל מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה, וכבר דרשו בפרה אדומה חקרתי שאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וא"ר יוסי בר חנינא א"ל הקב"ה למשה לך אני מגלה פרה אדומה אבל לאחרים חקה, דכתיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן, וקיפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעה"ז עתידים להיות צפויים לעה"ב, כהדין סמיא דנפי דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכתיב אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, שכבר עשיתים לר' עקיבא, הנה ביארו שאין מניעות טעמי התורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם בתורה ובמקרא דברים רבים מודיעים כן, והרב הזכיר מהן עכ"ל. ועוד לראית האמת שכל המצות יש להם טעם הוא מ"ש בפרק כל הבשר א"ר אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה, שנאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך, הרי הוא בבל תאכל ע"כ. הרי לך שחמור כ"כ פגם החוטא שהתורה בעצמה אסרה לאכול דבר שנעבדה בו עבירה ולא מטעם קנס, כדאמרינן בעלמא הוא דעבד אסורה קנסוה רבנן, בריה דלא עבד אסורא לא קנסוה רבנן, אלא אסור גמור מן התורה, וכאן אכתוב מה שכתבתי על אותה סוגיא, והוא דפירש רש"י כל שאמרתי לך לתועבה להתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל ענין שהוא בא, בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה, כגון ע"י קטן או ע"י עכו"ם, מאחר שתעבתי אותו לך אסור, ובשר בחלב הרי תעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד עכ"ל. והתוספות הקשו היאך אנו אוכלים אילים אפילו סרסן עכו"ם, מאי שנא מבשר בחלב, ותירצו מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה, מכלל שלהדיוט שרי, ואם-תאמר צרם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו עכו"ם, יש לומר דרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו כצבי וכאיל, אם-כן אינו דבר מתועב עכ"ל. והרב אליה מזרחי בפרשת ראה כתב ז"ל וצ"ע דמאן לימא לן שאם צרם אזן הבכור אפילו עכו"ם מותר שישחט ויאכל על אותו מום, הרי רש"י חולק על זה שאמר בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה, כגון ע"י גוי או קטן מאחר שתעבתי לך הוא אסור, ומה שתרצו נמי דרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו כצבי וכאיל איכא למימר דקרא בפסולי המוקדשים שנפל בהם מום מעצמו קמיירי, אבל היכא דהפיל בהם מום לא שנא עכו"ם, לא שנא ישראל, אסור לאכלן דדבר שתעבתי לך הוא, עכ"ל. וכמוהר"ר גבריאל פינטרימולי ראש ישיבת קסאלי הקשה לי שמשנה שלימה שנינו בפ"ה דבכורות הצורם אוזן בכור לא ישחט עולמית, דברי ר' אליעזר וחכ"א כשיולד לו מום אחר ישחט עליו, מעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל וראהו קסדור א', אמר מה טיבו של זה, אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אא"כ היה בו מום, נטל פיריום וצרם באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו, ואני השבתי לו שכוונת התורה אינה שא"כ ליתסר בכור שהתירה המשנה, שאם זו כוונתם אין כאן קושיא כלל, שהרי על אותו מעשה שבמשנה כתב רש"י ז"ל שאין לומר שהעמים הזה נתכון להתירו, שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו עכ״ל. וכן הטור בסי שי"ג כתב ואם עכו"ם או תינוק מטיל בו המום מעצמו, אם לא כיוון להתירו מותר עכ"ל. הא קמן שהמשנה לא התירה אלא כשהעכו"ם אין דעתו להתיר, ומעתה מלא תאכל כל תועבה לא קשיא מידי, והטעם הוא משום שבשר בחלב הבישול עצמו אסור אפילו נעשה שלא בכוונה כדאמרינן בפרק כל הבשר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, א"ר בשר אסור, אבל בבכור נפילת המום אינו תועבה, אדרבא התורה התירה כל עוד שנפל בו מום, וא"כ מה לי שהכלב נשכו מה לי שהעכו"ם צרם אזנו כל עוד שהעכו"ם לא נתכון להתירו ואפילו ישראל גופיה כה"ג מותר, דתנן היה בכור רודפו, בעטו ועשה בו מום, הרי זה שוחטין עליו, והטעם פירש רש"י לפי שלהצלתו נתכוון אבל האיסור הוא הטלת המום בבכור כדי להתירו, ובזה שייך שפיר לא תאכל כל תועבה וכמו שפירש רש"י בגמרא כל שאסרתי לך לתועבה ולהתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל ענינין שהוא בא, בין בעבירה בין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי מאחר שתיעבתי לך אסור, והאי הרי תיעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד עכ"ל. וכמו כן בבכור הטלת המום בבכור כדי להתירו, דבר שתיעבתיו לך הוא, ועל כן בכל ענין שהוא, בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה, כאותה ששנינו אחר שהתירו הלך וצירם באזני בכורות אחרים, ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, דבר שתיעבתי לך הוא ואסור. אלא ודאי פירוש דברי התוספות הוא דאמרינן בפרק פסולי המוקדשין במאי איכון למשרייה בהאי מומא, בהאי מומא קנסוה רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה, אם-כן לרבנן דפליגי על ר' אליעזר מן התורה המטיל מום בבכור אעפ"י שעשה אסור עכ"ז נאכל באותו מום, וכ"כ התוספות בפירוש בבכורות דף ל"ד בד"ה ומי קניס ר"א לעולם וכו' ומעתה הקשו למה יהי' מותר מן התורה, הרי דבר שתעבתי לך הוא, אפילו צרמו עכו"ם כדי להתירו, ותירצו דכיון דשרי רחמנא קדשים שהוממו, אינו דבר מתועב, ועל זה הקשה הר"ר אליה מזרחי דמאן לימא לן שהצורם אוזן בבכור כדי להתירו יהיה מותר מן התורה, הרי רש״י חולק על זה וסובר שאסור מן התורה כמו שפירש בין על ידי עכו"ם בין ע"י קטן, וממאי דאמרינן בפרק פסולי המוקדשין דקנסא הוא לא קשיא מידי, דהתם לרבנן הוא דאמרי אבל לר"א דפליג עלייהו וקניס דלא ישחט עולמית אפילו יולד בו מום אחר אסור מן התורה לאכלו באותו מום וכן נראה בבירור מן השני תירוצין הראשונים שתירצו התוספות בפרק פסולי המוקדשין דף ל"ד ע"ב בד"ה ואם-תאמר ולר' אליעזר דלא מפליג וכו' ומעתה כיון דבפרק כל הבשר רב אשי דהוא בתרא כרבי אליעזר ס"ל ואסר כל שתיעבתי לך, הכי נקטינן ומה שתירצו התוספות דרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו אינו כלום, לפי שלרש״י לא התירה התורה אלא כשנפל בהם מום מעצמו, אבל כשהעכו"ם הטיל בהם לדעתו להתירו, אסור מן התורה. ואין לומר שגם התוספות כר"א סבירא להו, ומקשים לדברי חכמים שאם כן לא היה להם להקשות סתם, אלא כך היה להם לומר, לרבנן דאמרי דקנסא הוא ומדאורייתא שרי ליתסר אפילו צרמו עכו"ם. והר"ר גבריאל השיב שיפה פירשתי, ושנראה לו עוד לומר בהבנת תירוץ התוספות דתירצו מדשרא רחמנא קדשים שהוממו, ולכאורה קשה למה להו ללמד ממקום אחר ילמוד מענינו, מדשרא רחמנא בכור שנפל בו מום, אלא שנראה לו לומר שכונת התוספות לומר שקדשים שהוממו בין שנפל בהם המום בעצמו בין שנעשה שלא לדעת בין שנעשה לדעת ואפילו על ידי ישראל עצמו, נפדין ונאכלין. וראיה לזה מ"ש הכתוב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, דאוקימנא קרא בפסולי המוקדשין שנפדין ונאכלין כדאיתא בספרי ואמרו יכול יפדו על מום עובר, ת"ל רק. ואם איתא דכשעשה בהם מום לכתחילה אינם נפדין הוה ליה לאשמועינן רבותא, יכול אפילו עשה בהם מום לכתחילה, ומדסתים סתומי לכל מום קבוע שנפדין בו, מכלל דלא שנא נולד מעצמו, לא שנא עשאו ישראל לכתחילה ואע"ג דעבד אסורא ולקי, נפדה מידי דהוה אמקדיש בעל מום למזבח דאע"ג דלקי נפדה ונאכל, והכא נמי לא שנא וכיון דנפדין פשיטא דנאכלין דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והכא לא שייך למקנסיה אפילו מדרבנן כמו בבכור, דבשלמא בכור ממון כהן הוא, וכיון דעבד אסורא איכא למקנסיה, אבל קדשים דממון גבוה הוא לא שייך למקנסיה להקדש על אסורא דעבד גברא, ואשכחן ביה דכיון דממון גבוה הוא כי היכי דליפדו ליה בכל כמה דמצו שרו רבנן למזבניה באטליז, והתירו גם כן למכרו בליטרא מש"כ גבי בכור דממון כהן הוא, ובזה מתישבים היטב דברי התוספות, דכיון דשרי רחמנא קדשים שהוממו אפילו בידים, דעבד אסורא ואדרבא מצות עשה לפדותם כדפסק הרמב"ם בהלכות אסורי מזבח, אם-כן אינו תועבה ובזה לא תפול קושית הר"ר אליה מזרחי, אמנם הוא אמר שרש"י אינו מודה בכל זה, והטעם משום דאזיל לשטתיה דר"א דאמר בפירוש דפסול לא תאכל כל תועבה לצורם אזן הבכור הוא דאתא, ולכך קרא דרק קדשיך יפרש אותו דוקא בשנפל המום בעצמו, אבל כל שחלו בה ידים בין באסור בין בהיתר אסור דומיא דבשר בחלב.