אמונת חכמים/פרק התשיעי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק התשיעי· >>

השאלה השנית אם הטעמים הללו הם נסתרים מכל אדם או אם נגלו ליחידי סגולה. ואומר כי מן מדרשי רז"ל נראה בברור שנתגלו לאחד מעיר ושנים ממשפחה, שהרי אמרו בפרה אדומה לבדה לאחרים חקה, ועוד אמרו המכסה דברים שכסה עתיק יומין, ומאי ניהו רזי תורה, ועוד השכל מורה כן, וכמו שכתב ר' שם-טוב בפירושו למורה חלק ג' פרק ל"א ז"ל ואם יאמר התוריי שיהיה למצוה תכלית אלקי אבל אנחנו לא נדע אותו, תשובתו בצדו כי לנו נתנה התורה, ראוי שנדע מה יועילנו ומה שיזיקנו, והכוונה כלה בתורה להועילנו לעולם שכולו טוב ולחיותנו בזה העולם, ואמר אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כבר ביאר שאפילו החקים יורו אל כל אומות העולם שהם בחכמה ובתבונה, ואם יהי' ענין שלא יודע לו סבה ולא יביא לו תועלת ולא ידחה נזק, למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם גדול ויפלאו מזה כל האומות, וזה בלי ספק הוא נגד התוריי המאמין שיש להם תכלית אלקי, לא תושג לנו תועלתם, ואם ישיב התוריי לומר בקיום המצות יבא לנו כל טוב העולם הזה והטוב הנפשיי, מבלתי שנדע על איזה צד יתחייבו אלו הטובות מהמצות, ונדע אנחנו התועלת הבא מהן מבלתי שנדע איך ימשך מן המצות אלו התועליות על-דרך סבה ומסובב, התשובה בזה כי לא יקרא שום אדם חכם אם לא בנתינת סיבות הדברים, כי אם יאמר רופא אחד תקח סם אחד ותתרפא, ולא יוכל לדעת בעבור איזו סבה ועל איזה צד פעל אותו הסם, לא יקרא אותו האיש חכם, אבל כשידע הדברים בנסיון כמו הזקן עכ"ל. ואעפ"י שיש להשיב על קצת מדבריו אלה, המכוון מוכרע הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב, פי צדיק יהגה חכמה, ואיך יהיה חכמה מה שלא ידע טעמו, ואילו חכמה שאמר הכתוב הוא פשט דיני התורה בלבד, הרי כבר אמר ולשונו תדבר משפט והוא משפט דיני התורה, והואיל ובא מזמור זה לידי אכתוב כאן מה שפירשתי בו, ואקדים מ"ש בספר הבהיר על כנסת ישראל של מעלה, עתים נפרצת עתים נבנית ועל זה נקראת שדה, פירוש שהשי"ן רומזת לשלשה אבות שיונקת ממנה, והדל"ת כשהיא דלה משפע ח"ו בעונותינו, והה"א כשהיא ממולאת בשפע מן הוי"ו היא רחמי תפארתו של הקב"ה, וכן תראה ששם יהודה שזכה למלכות, אותיותיו הם אותיות שם המפורש, אלא שה"א אחרונה נחלקה לדל"ת וה"א מן הטעם האמור, ולכן אין להבדיל הדל"ת מן הה"א והן כאות אחת, וכן מדת היסוד נקראת כ"ל ולכן אין להפריד הכ"ף מן הלמ"ד והן כאות אחת, עוד הקדמתי שאין לאדם לסור מן הרע ולא לעשות טוב כמו שעושים העובדים מיראה שנזהרים מעשות רע וגם טוב אין עושים, אמנם סור מרע ועשיית טוב הם שני דברים נבדלים זה מזה, עוד הקדמתי שהקו"ף היא אות המשפעת לחיצונים כמ"ש בזהר פ' פנחס (רנ"ב, ע"א) על-פסוק גְּעַר חַיַּת קָנֶה (תהלים סח), וְזַמִּין הקב"ה לְתַּבְרָא לֵיהּ לְהַהוּא קָנֶה, כְּגַוְונָא דָּא יַתְבָּר רַגְלֵיהּ דְּק מִקָנֶה וְיִשְׁתְּאַר הִנֵּה. ופירושו שיגביה למעלה שפע הקדושה היורד למטה להשפיע לחיצונים, והוא רמוז ברגל הקו"ף, וכמו כן רי"ש פירושו עני, ובזה פירש הרמ"ז זצ"ל מאמר הזהר דבפרשת חקת ז"ל (ק"פ, ע"ב) חֻקַּת הַתּוֹרָה, חֹק הַתּוֹרָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי חֻקַּת. אֶלָּא חֻקַּת וַדַּאי, וְאוֹקִימְנָא חַד הֲוַת וְהָא אִתְּמַר. אֲבָל תּ', הוּא ד' וְנ' מְחֻבָּר כַּחֲדָא, וְנוּ"ן הָא דְּאִתְמָר, נוּ"ן אֲמַאי אִקְרֵי הָכִי, אֶלָּא, כְּמָה דְּאִתְמָר וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה). דְּהַשְׁתָא הִיא בְּאַנְפָּהָא נְהִירִין וְעַבְדָא הוֹנָאָה לִבְנֵי נָשָׁא, לְבָתַר מַחְיָא כְּחִוְיָא וְשָׁצֵי וְקָטִיל וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוְן (משלי ל). וְעַל הָכִי אִקְרֵי כַּךְ נוּ"ן, דְּאִתְּמַר מִלַיְהוּ. ת' כֹּלָּא כַּחֲדָא דָּלֶ"ת נוּ"ן. דָּלֶ"ת נוּ"ן, דָּלֶ"ת רֵי"שׁ, הֶ"א הֶ"א, רֵי"שׁ וְדָלֶ"ת חַד מִלָּה, וּבְאַתְוָון גְּלִיפִין תָּח חֹק וֹת, וְכֹלָּא חַד מִלָּה, עכ"ל. ותמצית פירושו הוא שתיבת חקת רומזת אל תפארת ומלכות מיוחדים יחד, 'חק' תפארת 'ת' מלכות, ואם-תאמר היה לו ליכתב חקה, מאי חקת, ותירץ שתי"ו בתיבה הזאת רומזת לשתי אותיות דל"ת ונו"ן כזה דנ, ודלת היא כנסת ישראל של מעלה כשהיא דלה כאמור, ונו"ן היא קליפת נוגה שעושה הונאה לאנשים, וזהו שאמר אבל ת' הוא ד' ונ' מחובר כחדא ונו"ן הא אתמר נו"ן אמאי אקרי הכי, אלא כמה דאתמר ולא תונו איש את עמיתו, דהשתא היא באנפאה נהירין ועבדא הונאה לבני נשא, לבתר מחיא כחויא ושצי וקטיל ואמרה לא פעלתי און ועל הכי אקרי כך, נו"ן דאתמר מליהו (והאריך הרב ז"ל להוכיח שפרה אדומה היא כנגד קליפת נוגה) עוד הוסיף כי ת' יש לציירו רי"ש ונו"ן, אבל רומז הדבר ההוא בעצמו כי רי"ש בלשון תרגום פירושו דל, וכשם שאות ה"י כתב הרב ר' חיים בספר הכונות שלפעמים מציירים אותו רו, ולפעמים דו, כך הת"ו יש לציירו לפעמים דל"ת נו"ן ולפעמים רי"ש נו"ן והכל א', והוא מ"ש תי"ו כלא כחדא, דל"ת נו"ן דל"ת רי"ש ה"א ה"א ר"ש ודל"ת חד מלה. עוד אמר שבספר שחבר ר' אליעזר שנקרא אתון גליפן אמר שזאת בגימטריא ת"ח ופירושו יסוד ומלכות מיוחדים, כי ח' הוא יסוד מדה השמינית ות' הוא מלכות, אם כן ת' ח' וח"ק ות' הוא הכל אחד, וזהו שאמר ובאתון גליפן ת"ח חק ות' וכלא חד מלה ע"כ מהרמ"ז, עוד הקדמתי מה שאמרו בהקדמת הזהר ז"ל מכאן מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא את שי"ן את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתיחדו ביה קר אתון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון ובגין לאתקיימא נטלי את ש בגווייהו הוי שקר (נ"א קשר) עכ"ל. א"כ מי שרוצה שלא יהיה קיום לסטר בישא צריך להפריד מהם אות השי"ן, עוד הקדמתי מה שכתוב בזהר פרשת בראשית דף נ"ה בתר מאה ותלתין שנין אתלבש אדם בקנויא ואתחבר באתתיה ואוליד בר וקרא שמי' שת, רזא דסופא דאתוון עכ"ל. נראה מכאן כי אותיות שי"ן תי"ו הם קדושים מאד, וכן נראה גם כן מהקדמת הזהר דף כ' ע"ב, כלל העולה כי ד"ה רומז לדבר אחד וכן כ"ל וכן ק"ר וכן ש"ת, אבל סור מרע ועשה טוב הם שני דברים, אע"פ שראוי שיהיו מיוחדים וע"כ תראה במזמור ל"ז שעשוי באלף בית, ולעולם בין אות לאות יש פסוק אחד בלא אות הפסוק הראשון אלף, אל תתחר והפסוק השלישי בי"ת בטח בה', והחמישי גימ"ל גול על ה' וכן כלם, ואלו יצאו מן הכלל אות דל"ת וה"א הם סמוכים זה לזה ואין ביניהם פסוק אחר, דום לה', הרף מאף ואחריהם פסוק א', לפי שהם כאות אחת ואחריו הוי"ו, ועוד מעט ואין רשע, כ"ף למ"ד הם ג"כ סמוכים זה לזה מן הטעם האמור, ואחריהם פסוק א' ואחריהם אות מ"ם כי רשעים יאבדו, לוה רשע, כי מבורכיו, מה' מצעדי גבר סמ"ך עי"ן הם בפסוק אחד בעצמו סור מרע ועשה טוב, אמנם להיות שני דברים שם אחריהם שני פסוקים ואח"כ אות פ', כי ה' אוהב משפט, צדיקים יירשו ארץ, פי צדיק יהגה חכמה, קו"ף רי"ש הם סמוכים זה לזה, קוה אל ה', ראיתי רשע עריץ ואחריהם פסוק אחד ויעבור והנה איננו, שי"ן תי"ו בשתי תיבות סמוכות זו לזו, שמר תם וראה ישר, ואמנם הטעם שבא פסוק א' בין אות לאות הטעם הוא לפי ששפע חסדו של הקב"ה אינו בא בשופע שא"כ לא היה צריך להזהיר דוד המלך ע"ה כמה פעמים שלא להתגרות ברשעים ושהצדיק לא יהיה מבקש לחם, ואם יפול לא יוטל וא"כ השפע בא מעט מעט, ואמנם במזמור זה האומר שסוף הרשעים ליפול, אמרתי עוד בו פרפרת, שהנה מצאתי להרמ"ז שכתב שמזמור ה' לא גבה לבי הוא בסי' קל"א כמנין סמא"ל, לפי שהגאוה היא עבירה גדולה מאד הנותנת כח לחצונים, וכן גם אני הצעיר כננס ע"ג ענק אמרתי כי שם ההוי"ה העולה ס"ג כבר ידוע מדברי האר"י שהוא שרש הדינים, עוד ידוע כי המילוי הוא דין כי כן מילוי בגימטריא אלקים, והנה מילוי ס"ב הוא ל"ז והמזמור הזה הוא בסימן ל"ו: ועוד אני אומר שרואים אנו כמה וכמה הטריחו עצמם חכמי ישראל בעלי הפשט וחכמי א"ה בדברים הנוגעים לאלקות והוציאו משכלם דברים רבים במה שמתייחס לבורא ומה שיכול לעשותו ומה שנמנע הוא לגמרי עד שלא יתואר יכלתו ית' עליו, והגדול שבפילוסופים אמר שיותר יתהנה האדם במעט שישיג באלקיות מהרבה שישיג בטבעיות ואיך אם-כן אפשר שחכמי ישראל שבאותו הדור לא שאלו ממשה כל הדברים הללו וכמה דברים אחרים מענין הנשמה והמלאכים וכיוצא בהם שהיה מודיעם להם, לא כפי סברת האנשים הרעועה והמסופקת אלא כפי הקבלה האמתית ממה שהשיג בעמדו על הר סיני, וכן איך הנביאים אשר עמדו בסוד ה' לא ידעו סודות האלקות הרבה יותר ממה שהשיגו הפילוסופים, ואיך אפשר שלא למדום ולא הורו לתלמידיהם, והרי ישעיה ויחזקאל כתבו מה שראו, ועוד ארבה על זה בשאלה הרביעית: