אמונת חכמים/פרק עשרים ותשעה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק עשרים ותשעה· >>
  • ההקדמה הראשונה: נמצאו מצות בתורה שלכאורה אין להם שום טעם, אמנם לא לחנם נצטוו אלא טעמם מתעלומות התורה ואלו נקראים חקים, ובזה כבר דברנו למעלה.
  • ההקדמה השנית: מצינו במצות מדבריהם דברים שהם כחקים, יען כי קצת מהם טעמם נעלם ממנו לגמרי, כמו הא דאמר רבי יוחנן בפרק במה אשה (שבת ס"א, ע"א) כתפילין כך מנעלים, וקצת מהם טעמם אינו מתיישב כלל אצל השכל, וכמו שאזכיר. וכלל גדול אמרו שעל הרוב תחת הענין הפנימי הרמוז לקחו בתלמוד החיצון הרומז להעלים הנסתר, כגון הא דאמרינן בראש-השנה פרק ד' הני עשרה מלכיות כנגד מי, אמר רבי לוי כנגד י' הלולים שאמר דוד בספר תהלים, הלולים טובא הוו, הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר, אמר רבי יוסף כנגד י' הדברות שנאמרו למשה בסיני, ר' יוחנן אמר כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם, ולפשט המאמר יקשה, במאי קא מפלגי, ולמה תקנו כנגד דברים הללו, אבל לא נתכוונו לעשרה הלולים ולא לעשרת דברות ולא לי' מאמרות אלא לעניינים פנימיים ודקים מאד, פירשם הרמ"ק בספר הפרדס שער ב' ומדבריו למדתי פירוש מ"ש במגילה (כ"א, ע"ב) הני עשרה פסוקים כנגד מי, אמר רבי יהושע בן לוי כנגד עשרה בטלנין שבבית-הכנסת, רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו למשה בסיני, ורבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ועשרה הלולים שבספר תהלים, ועשרה בטלנין של בית הכנסת היא כנסת ישראל רומז לדבר אחד, וכן בספר הבהיר אמרו מאי-דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם, דכתיב כי אם לבינה תקרא, מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רב רחימאי אותם הבנים שגדלה ומאי ניהו, שבעת ימי הסוכה ודיני ז' ימי השבוע ע"כ, והמדרש לא כיוון אל ימי הסוכה אלא אל דבר גדול שימי סוכה רומזים אליו ומזה תקיש אל השאר.
  • ההקדמה השלישית: שאפילו אותם המצות שטעמם מפורש בתורה עכ"ז יש להם עוד טעם אחר פנימי ונעלם, ועל כן לפעמים אין הטעם ההוא מספיק לכל פרטי המצוה ההיא, כמו בתרומה שטעם המצוה הוא לפי שאין להם לכהנים חלק בארץ ועל-כן מוטל על ישראל לזונם, ונתנו להם כ"ד מתנות כהונה ובכללם התרומה, ואמרו עין רעה א' מששים, בינונית מחמשים, טובה מארבעים, אמנם קשה מאד מ"ש שמן התורה חיטה אחת פוטרת כל הכרי, שזה מיחזי חוכא ואטלולא, ומה תועיל חיטה אחת לכהנים, מוטב היה לפטור הישראל מן המיתה בלא כלום, יעויין מ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית נגד מה שמכחישים וקטני אמנה ספרו להתל בדברי רז"ל, וסוף דבריהם כתבו אין למדרש סוף, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, ועל כן כתב הרשב"א בתשובה סי' צ"ד ז"ל אך המצות שיראה מפשוטי הטעמים שנתנה בהם התורה, שהטעמים ההם הם תכלית הכוונה בהם, ואינם תכלית אלא הטעם ההוא אמת, אך הוא כנקודה מתועלותיה ומכוונותיה, והדברים הנעלמים הרמוזים בתוכה לאשר חננום הי"ת אין להם תכלה, והוא שאמר הוי לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאד, ואם על הפשטים לבד יכילם מעט גיליון כאזהרות שחברו הפייטנים, ואם על פירושם יכילם קונטרסים כמשנה ותלמוד, ועל זה אמר רבי עקיבא אילו היו שמים וארץ יריעות, וכלל המאמר ההוא והם הענינים הנכבדים הצפונים בתוך המצות, וכמ"ש במדרש בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, אמר הב"ה לישראל אם זכיתם להצפין תורתי, אני משביע אתכם מטוב הצפון לעתיד לבא, שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, והנה מצות השבת שנתפרש טעמה בתורה, כי ששת ימים עשה ה' וגו', ונראה כי תכלית הכוונה במצוה זו, זה לא זולת זה, כמו שביאר בסוף על כן צוך את יום השבת, עכ"ז יש בענין השבת סוד נשגב מאד, ואולם גם הטעם הזה הנגלה כולל וכו' וכן במצות הסוכה וכן מקצת מן המצות, כל-שכן אשר לא נתפרש טעמם בתורה, ודע כי לכל אלו יש לבעלי סודות התורה טעמים נכבדים מאד, אך כי וכו' עכ"ל.
  • ההקדמה הרביעית: כשם שמצות התורה נמצאו קצת מהן שאעפ"י שטעמם מגולה אעפ"כ יש להם עוד טעם אחר נסתר, וכמו שאמרנו למעלה כך הוא ג"כ במצות מדבריהם, ועל כן לפעמים כל פרטיהם אינם מסכימים לטעם הנגלה כמו ע"ד משל תמצא שגזרו על מים ראשונים משום סרך תרומה ומים אחרונים משום מלח סדומית, ואמנם לטעם הזה הנגלה, מה חטאו מים האחרונים ששורה עליהם רוח רעה ואינה שורה על מים ראשונים, איפכא מסתברא כיון שסתם ידים שניות לטומאה, עיין בזוהר פ' תרומה.
  • ההקדמה החמשית: נמצאו הרבה דברים שאע"פ שלא נצטוו בתורה עכ"ז משום מדת חסידות יראי שמים היו מקיימים אותם, כמו בשר כוס כוס שנזהר ממנו יחזקאל, וסתם יינם שנזהר ממנו דניאל וחבריו, והעברת נחלה לא נאסרה בתורה, וכמו כן ביאת הגויה היא מגזירת בית-דין של חשמונאי כמ"ש בע"ז פרק אין מעמידין וכתב הרב המגיד בהלכות אישות פרק א' ואל תתמה היאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והנכרי' מדברי סופרים, לפי שאיסור העריות היא בגזירה ודבר שאין לו טעם בכל פרטיו, והנה תראה שאם חמותו הוא בסקילה ואם אמו מדברי סופרים וכדומה הוא בישראלית מן התורה בכרת, ובנכרית אין נדות כלל, עכ"ל. אבל דעת אחדת יש לי בזה, וכמו שאכתוב לקמן.
  • ההקדמה הששית: כל הדברים שהיו מתחלה ממדת חסידות לבד, כיון שהבית-דין ראו לגזור שיקויימו מכל ישראל ונתפשטה גזירתם בכל ישראל, חייבים כל ישראל לקיימו, וכמו שנעשה בפתן של עכו"ם אליבא דמאן, ובסתם יינם לדברי הכל, וכן בבנותיהם לא אסרה תורה בצנעא ושלא דרך חתנות ואתו בית-דין של חשמונאי וגזרו כמו שמפורש בע"ז פרק אין מעמידין.
  • ההקדמה השביעית: כתב הרמב"ן בפרשת תולדות יצחק ז"ל: והנראה אלי מדעת רז"ל שלמד אברהם אבינו ע"ה התורה כולה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה ובסודותיה ושמר אותה כלה כמי שאינו מצווה ועושה, עכ"ל. ומכאן יש ללמוד שקרוב הוא שמשה רבינו ע"ה קיים הדברים שגזרו חז"ל אח"כ כל עוד שיהיה בהם איזה טעם הגם שהוא מכוסה ונעלם, אמנם זה היה כמי שאינו מצווה ועושה, כגון גזרו חכמים נטילת ידים לקריאת-שמע ותפילה משום רוח רעה השורה על ידים, ועכ"ז אין ספק אצלי שמשה רבינו ע"ה היה נוטל ידיו שחרית, וכן כמה וכמה דברים אחרים, וכ"ש שהרבה מישראל שהיו נזהרים מלהכניס אות ברית קדש בגוף הטמא. וביאת הנכרית הואיל ואתת לידן אימא בה מילתא, ואקדים הא דגרסינן פרק שני נזירים על הא דתנן אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים, וליתי. אמר רב יהודה אמר שמואל, לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים. ופירש רש"י יודע היה רבי יהושע שאין תשובתו כלום, ולא אמר כך אלא כדי לחדד בה את התלמידים שיהו נושאים קל-וחומר בעצמם, ומה רבי יהושע שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום, משיב דבר שאינו משנה, קל-וחומר לשאר כל אדם שאינו יכול להשיב על דברי רבו, ואפילו ידע בו שאין בדבריו כלום ושאר חבריו יהיו מלעיגין עליו, לא ימנע מלשאול כל צרכו, וכדאמרינן במסכת נדה יתיב רב פפא וכו' ואחיכו עליה, ואמר רבא אפילו כי הא מילתא נימא איניש קמי רביה ולא לשתוק, עכ"ל. ויודע אני שאיני כדאי אפילו להבין דברי הפוסקים, כל-שכן לחלוק עליהם ועכ"ז לא אמנע מלחוות דעתי. ואומר שנ"ל שביאת הנכרית אין אסורה מדרבנן אלא הב"ה אסרה לישראל אפילו באקראי ובצינעא, אלא שלא ענש עליה ביד בית-דין, ואתו בית-דין של חשמונאי וגזרו במיחד לה ארבעה מלקיות משום נשג"ז, ובאקראי בעלמא מכת מרדות כההיא דפרק הרואה, ר' שילא נגדיה לההוא גברא דבעל גויה, ולהרמב"ם ולהרב בעל הערוך שאזכיר איסורה כתובה בתורה, והוי דומיא דשכבת ז"ל דבר מבול איהו וחייב מיתה כמעשה דער ואונן, ולא נמצא לה מן התורה מלקות, וכמו כן לא נמצא לה מרבנן מכת מרדות, ושאלתי את כמהר"ר יהודה בריאל היכן נרמזה אזהרתה בתורה, ואמר לי מדכתיב ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה, וכ"ש שלא יוציא זרע לבטלה. ומנא אמינא לה, אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא, אבע"א קרא דכתיב בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, ומהיכא תיתי לחלק בין צינעא לפרהסיא היכא דקרא לא חילק, ועוד בפירוש כתב הרב בית חדש שאביא לשונו לפנינו דודאי עונש זה דיכרת הוא בין בבא עליה בפרהסיא בין בבא עליה בצנעא, ואפילו תימא דאיסורה לא רמיזא באורייתא, ודלא כהרמב' והרב בעל הערוך גמרא גמירי לה ואתא מלאכי ואסמכי' אקרא, ועוד מדאמרינן בפרק הנשרפין בגדה יהודה זו ע"ז, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים זה משכב זכור, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב זו זונה, ובעל בת אל נכר כמשמעו, וכי היכי דקמאי אפילו בצנעא אסירי, הכי נמי בעל בת אל נכר אפילו בצנעא אסיר, ועוד מדכתיב לכה איעצך, וא"ל אלקיהם של אלו שונא זמה הוא, ומנא ידע בלעם דיזנו בפרהסיא ולא מצינו אלא זמרי, אבע"א גמרא דאמרינן פרק הנשרפים אמר רב חייא בר אבוה כל הבא על הגויה כאילו נתחתן בע"ז, דכתיב ובעל בת אל נכר, וכי בת יש לו לאל נכר, אלא זה הבא על הגויה, ולא חילק בין צנעא לפרהסיא, ודרך אמורא לפרש, ועוד דתנן התם הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאים פוגעים בו, וכי היכי דקמייתא אפילו בצנעא אסורא, הכי-נמי בתרייתא, ועוד מדאמרינן בפרק ב' דערובין בר ישראל הבא על הגויה דמשכא ערלתיה ולא מבשקר ליה, ולא חילק כלל בין צנעא לפרהסיא וכן-נראה בברור מדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה שכתב אבל ישראל הבא על הגויה בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד, בין גדולה בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד, כיון שבא על הגויה בזדון הרי זו נהרגת, ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם עכ"ל. הא קמן דתקלה היא מן התורה עד שהורגין עליה בת נח אפילו קטנה, והרי הרמב"ם חילק בין זדון לשוגג ולא חילק כלל בין צנעא לפרהסיא, ועוד בבן תשע שנים ויום א' מאי איכא בין צנעא לפרהסיא כיון שאינו בר עונשים ואינו בן דעת, והרב בעל בית חדש בא"ה סי' י"ו על מ"ש הרמב"ם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית-דין, הרי ענשו מפורש בקבלה שהוא בכרת, שנאמר כי חלל יהודה את קדוש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, וכתב ז"ל בא ליישב דלא יקשה הא דבפרק הרואה דרב שילא נגדיה לההוא גברא דבעל גויה וכמ"ש הרב גופיה דמכין אותו מכת מרדות ואם בא עליה בפרהסיא קנאין פוגעים בו, והרי הנביא צווח דענשו הוא יכרת ה', דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה, ומתרץ דהנביא מדבר כשלא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית-דין, אבל ודאי דעונש זה דיכרת הוא בין בבא עליה בפרהסיא בין בבא עליה בצנעא, דכיון שלא עשו בו דין למטה עושים בו דין למעלה, עוד הביא דברי סמ"ג והרי שלח הב"ה ביד נביאיו שענשו בכרת חמור יותר מכרתה של תורה, שנאמר בנבואת מלאכי בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, פירוש שכרתה של תורה הוא נכרת ואין זרעו נכרת וכאן אף זרעו נכרת בענין זה שלא יהא בכלל ער ועונה ואין זה ערירים האמור בעריות דערירי הולך בלא בנים, והכא יש לו בנים, אלא דלא מעלי עכ"ל. והאריך עוד ע"ש. וכן-כתב בפירוש הרב בעל הערוך בפירוש אותה ברייתא שהובאה בפרק ד' דמגילה תנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הגויה והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר, אע"פ שרש"י ושאר מפרשים לא פירשו כך וז"ל בערך אדם האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא לא תתן לאעברא לארמיותא, פירוש לא תתן מזרעך באומה ידועה שמעבירים זרעם למולך כגון ארמיים שאתה גורם להעביר זרעם למולך, ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירים זרעם למולך מותר, לפיכך משתקין אותו בנזיפה, אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי ר' ישמעאל בישראל הבא על הגויה והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר שלא שנא מולך משאר ע"ז עכ"ל. ואפילו לדברי רש"י אפשר לומר דאתא מלאכי ואסמכיה אקרא כי היכי דאמרינן אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא, וכמו שכתבתי למעלה, ומדברי הזוהר גם כן יש ללמוד כן, דבריש פרשת שמות החמיר בעון זה ומדבריו נראה בברור שאין חילוק בין צנעא לפרהסיא כלל, דהכי אמרינן התם, מאן דשכיב בבת אל נכר דאעיל ברית קדש ואת קיימא ברשות אחרא דכתיב ובעל בת אל נכר, ותנינן לית קנאה קמי קודשא בריך הוא בר קנאה דברית קדישא דאיהו קיימא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא, מה כתיב ויחל העם לזנות את בנות מואב מיד ויחר אף ה' בישראל, רישי עמא דידעי ולא מחו בידיהו אתענשו בקדמיתא, דכתיב קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, ר' אבא אמר מאי נגד השמש, נגד הברית דאקרי שמש, ועליינו איתמר כי שמש ומגן ה' אלקים, שמש ומגן דא ברית קדישא, מה שמש זרח ואנהיר על עלמא אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא בר נש מגן, מה מגן איהו לאגנא עליה דבר נש אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דבר נש, ומאן דנטיר ליה לית נזקא בעלמא דיכיל למקרב בהדיה, ודא הוא נגד השמש רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא אי ידעין, בגין דחובא דא עלייהו לקנאה ליה לקב"ה בהאי ברית, מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא, עליה כתיב לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך אל קנא, וכלא קנאה חדא ועל דא אידחייא שכינתא מקמיה מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש כאילו משקר בשמא דקודשא בריך הוא, מאן דמשקר חותמא דמלכא משקר ביה במלכא לית ליה חולקא באלהא דישראל, אי לא בחילא דתיובתא תדיר עכ"ל. ומדאמר רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא, אי ידעין מכלל דבצנעא הוא, דאי בפרהסיא מאי אי ידעין דקאמר. ואי בעית אימא סברא שהוא מנגד לשכל לגמרי שביאת הנכרית בצנעא תהיה מותרת ובפרהסיא יהיה חייב מיתה שקנאין פוגעין בו, ועוד כתב הרמב"ן בתשובה הובאה בבית-יוסף אבן העזר סי' י"ו שאפילו הנכרית מתכוונת להנאתה, יהרג ואל יעבור, והיכן מצינו דבר כזה בכל התורה.

עוד אני אומד שכיון שהרמב"ן סתם דבריו ולא חילק בין צנעה לפרהסיא, אפשר דסבירא ליה דאפילו בצנעא יהרג ואל יעבור, וראיה לדבר מר' צדוק דסליק ויתיב בגויה דתנורא ורב כהנא דסליק ונפיל מאיגרא לארעא בפרק-קמא דקדושין, ומסתמא ההיא מטרוניתא לא היתה רוצה לזנות בפרהסיא אלא בצנעא, ואי מדאורייתא שרי היכי עבדי הכי והא כתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, השתא אתינן לסוגיא דע"ז פרק אין מעמידין דמשם למדו הרב המגיד בפרק א' מהלכות אישות הבאתי לשונו למעלה, והטור בסי' י"ו ופוסקים אחרים שהוא מדרבנן, ונ"ל שאין משם ראי' כלל, דהא דאמרינן פתן ושמנן ויינן ובנותיהן מי"ח דבר הן, מסקינן בגמרא דיחוד בנותיהן קאמר, ומהא דאמרינן בצנעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו, דתניא ישראל הבא על הגוי' חייב משום נשג"א, כי אתא רבין אמר משום נשג"ז, לא קשיא מידי דכי היכי דהתוספות בפרק הנשרפים בד"ה ואידך נשייהו לא מפקרי, כתבו לפי דרכם דהוצרכו חכמים לגזור כדי לחייבו מלקות, הכי-נמי לדידי הוצרכו חכמים לחייבו עונש מלקות או ד' מלקיות, אבל אסור מן התורה הוה. ועוד ראיה לזה, מדאצטריך רחמנא למשרי יפת תואר, שמע-מינה דנכרית דלאו יפת-תואר מדאורייתא אסירא, ואין לומר דדווקא באשת-איש איצטריך למשרי, דבגמרא מוכח בהדיא דהא דאמרי סופו להוליד בן סורר ומורה בכל ענין קאמרינן, דהכי גרסינן בפרק חלק מלך שכמותי יהרגנו בנו, א"ל מאי-טעמא נסבת יפת תואר, א"ל יפת תואר רחמנא שריא, א"ל מ"ט לא דרשת סמוכים, דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה ע"כ. ומפשט סוגיא זו נראה בברור דבכל יפת תואר נולד בן סורר ומורה ולא בלבד באשת-איש, ואם-כן הדברים מוכיחים שהנכרית מדאורייתא אסירא, דאי שריא איך ביפת תואר נולד בן סורר ומורה, והלא בלאו הכי מותרת, אלא ודאי דאסורה ויפת תואר התירה הכתוב נגד יצר-הרע אבל בשר תמותות נקרא כדאמרינן בפרק-קמא דקדושין, ולכן נולד ממנה סורר ומורה, ובנכרית גרידה שאינה יפת תואר, בשר תמותות נבלות נקרא, כדאיתא התם וכי היכי דנבלה אסורה מדאורייתא, הכי-נמי הנכרית. ובזה יתורץ מה שהקשה הרא"ם בריש פ' תצא ז"ל, אך קשה כיון שבביתו שהוא בצנעא בא עליה הביאה ראשונה למה לי קרא להתירה עכ"ל. ולדידי אתי שפיר והנה חחכם השלם כמהר"ר נחמיה בכמהר"ר יעקב הכהן הקשה לי ממ"ש התוספות בסוף פרק הזהב דף נ"ח ע"ב בד"ה חוץ משלשה שיורדים ואינם עולים, וכתבו שם שהבא על הנכרית בשביל עבירה זו לבדה אינו נענש, והשבתי שכל זה אמרו התוספות בשביל מ"ש שם הבא על א"א יש לו חלק לעה"ב, והתוספות בעצמם בפרק עושים פסים לא חששו לקושיא זו וכתבו דהבא על הנכרית עולה מן הגהינם כשקיבל דינו, והטעם נראה לפי שעה"ב הוא עולם התחייה כמ"ש הר"ר עובדיה מברטנורה על משנת ואלו שאין להם חלק לעה"ב, והביא ראיה לדבריו ממ"ש בגמרא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, ומעתה לעולם אימא לך שהבא על א"א יורד ואינו עולה עד זמן תחיית המתים, ועוד יש לומר לקושיית התוספות דתנא ושייר ואעפ"י שר' חנינא אמורא היה עכ"ז ע"כ שייר מומר לערלות דההוא ודאי אאע"ה אינו מעלהו, שלא בלבד משכא ערלתיה אלא יש לו ערלה ממש, ואין לומר בו שאינו נענש כמ"ש בבא על הנכרית, שהרי בכרת הוא. ועוד אני אומר שא"א להבין דברי התוספות כפשוטן, שהרי בדלא עשה תשובה עסקינן כמ"ש בסוף הדבור, וכולהו בדלא עשה תשובה וא"כ איך יעלה על הדעת שמחלל שבתות בצנעה והבא על הבהמה ועל הזכור וכיוצא אפילו מיעוטו עונות ולא עשה תשובה, ירד לגהינם ויעלה מיד, הא ודאי ליתא אלא אפילו לדבריהם, צריך לפרש שבאו עליו יסורין בחייו או אחר מותו ייסרו אותו חוץ לגהיגם כמו שתראה בספר נשמת חיים ואכתוב כאן מה שאמרתי על מ"ש הרב בעל ר"ח בחילוק שיש בין עריה לערוה, והוא שעריה הוא שמכניס רע בין יו"ד הא' של השם, פירוש בין חכמה ובינה, וערוה בין וא"ו הא' של השם, פירוש בין תפארת ומלכות, ואמרתי שהחוטא פעמים רבות חטא קל מעלהו לחמור, ולכן ערוה בלון רבים נאמר עריות לא ערוות. עוד אקדים הקדמה שמינית והיא שאחרי החרבן צריכים אנו להרבות בתפילה, כי בעוונתינו מעשינו אינם מתוקנים כמו בזמן בית-המקדש, ולכן כתב הרמ"ע שאע"פ שתפילת ערבית רשות, עכ"ז לא הסכים רשב"י עם ר"י בדור החרבן שתהיה רשות, ורבן-גמליאל קבעו חובה ולפי שדבריו סתומים, אכתוב כאן מ"ש בביאור דבריו והוא שקשה באותו מעשה דפרק תפלת השחר איך אפשר שר"י יכחש בדבר וכי לא חלק מעולם עם ר"ג, ובפרט שהלכה כמותו שתפלת ערבית רשות, ועוד איך היה נוח לו לשקר לולא שאותו התלמיד חי, ולמה לא אמר אמת, כך אמרתי וחזרתי בי, לכן פירש שאמר ר"י שאמת הוא שתפלת ערבית רשות כמו שהשיב לרשב"י, אבל עכ"ז גמר דעתו לקבעה חובה עכשיו כסברת ר"ג, אע"פ שבזמן בית-המקדש ראשון היא רשות והטעם הוא שהשכינה נקרא אני, והמקטרג שאין להעלות בשם, קראו בלשון נסתר הוא, ואילו בית-המקדש קיים שהשכינה בתקפה והמקטרג תש כחו ומת עבר ובטל קטרוגו, והצורך למרק עוונותינו בגלות וכמו כן בזמן הגאולה העתידה שהשכינה בתקפה ואין עוד חיות למקטרג, יכולה השכינה להכחיש המקטרג, ואין צורך להרבות בתפלותינו, אלמלא אנ"י חי וה"וא מת, יכול החי להכחיש את המת, אבל עכשיו שאנו בגלות והמקטרג והצורך להתעכב בגלות למרק עונותינו הוא בתקפו, והב"ה אינו וותרן ומאריך אפיה וגבי דיליה, אינה יכולה השכינה להכחיש את המקטרג, אלא חובה עלינו להרבות בתפלה ובמעשים טובים עכשיו שאנ"י חי ו"הוא חי, היאך יכול החי להכחיש את החי. וכן פירשו חכמי האמת שמן הטעם הזה תקנו שני ימים טובים של גליות, ובזוהר אמרו שיומא קמא של ראש-השנה הוא דינא קשיא ויומא בתרא דינא רפיא, ואמרו המפרשים שבזמן בית-המקדש היו עושים ב' התיקונים ביום אחד, וכן אמרו שפינחס גזר על סתם יינם בעון שטים וכשנכנסו ישראל לארץ שכח הטומאה נחלש ולא היתה לה אחיזה במקום העליון שמשם נשפע היין, חזרו והתירוהו ובחרבן בית ראשון אסרו לעצמו, ואולי גם לאחרים ובבנין בית שני חזרו והתירוהו מאותו הטעם בעצמו ובדור החרבן באותן שנים הקודמות לו, חזרו ואסרוהו, ואסרו ג"כ השמן לפי שגברה אחיזת המקטרג אף עד שרש השמן אבל אחרי דור רבינו הקדוש שאנטונינוס נתגייר וחלש מעט כח הטומאה התירו השמן, עיין כל זה ביין המשומר להר"ר נתן שפירא ועיין בסוף הספר תשובת מע' אבא מארי על מים חיים הנעשה מסתם יינם.