אמונת חכמים/פרק עשרים ושמונה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק עשרים ושמונה· >>

אמנם ראיתי להרמב"ם בחלק ב' פרק כ"ה שכתב ז"ל, היות ה' בלי גוף, יתבאר במופת ויתחייב בהכרח שיפורש כל מה שיחלוק על פשוטו המופת ויודע שיש לו פירוש בהכרח עכ"ל. ועל כן נעיין עתה אם במה שיאמרוהו הבקיאים בסתרי התורה ימצא איזה דבר שיחלוק על פשוטו המופת כדי שנדע שהדבר ההוא אינו כפשוטו וצריך פירוש אעפ"י שזה לא יזיק לחכמה בכללה, וכיון שכל מה שאמרו בגמרא אצלנו הוא כמו שבא עליו מופת חותך נעיין כאן אם מה שאמרו בגמרא יסתור איזה דבר ממ"ש הבקיאים בסתרי התורה כדי שנדע שהדבר ההוא צריך פירוש. תנן בר"ה פרק ג' סדר תקיעות שלש של שלש שלש, ויליף לה בגמרא מקראי וגרסינן תו התם, אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת מה נפשך אי ילולי הוא, תרועה נעביד שברים לא נעביד, אי גנוחי הוא שברים נעביד תרועה לא נעביד, מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל, מתקיף לה רב עוירא ודילמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין תקיעה לשלשה שברים, הדר עביד בבא אחרינא תש"ת, מתקיף לה רבינא ודילמא ילולי הוא ואתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה, הדר עביד בבא תליתאה תר"ת, א"כ דר' אבהו למה לי, דילמא גנח ויליל, אי הכי איפכא נמי, סתם איניש כי מיתרע ביה מילתא ברישא גנח והדר ייליל, ע"כ בגמרא. והרי לך בברור שלא תקנו תשר"ת תש"ת תר"ת אלא מפני שנשתבשו בפירוש התקיעות של תורה, אבל מעולם לא צוה המקום אלא תשע תקיעות, וא"כ איך אמרו בזוהר שכולם צריכים למצוה מן המובחר, והאריך בכוונתם הרב בעל שני לוחות הברית, והרי זה הפך המשנה והגמרא בפירוש: עוד גרסינן בפרק הקומץ רבה ת"ר כיצד סודרן, קדש והיה כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל, והתניא איפכא אמר אביי ל"ק כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן ופירש רש"י כאן מימינו של קורא כשהקורא עומד כנגד מניח הוי ימינו של זה לשמאלו של זה, והקורא קורא כסדרן כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר, הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין, מימינו של קורא קאמר, דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו נמצא קוראן כסדרן, והא דתני איפכא דמשמע קדש והיה כי יביאך משמאל אמניח קאמר דהוא ימין של קורא עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם וכ"כ סמ"ג שמצאו בתפילין ישנים שבבימה שנפלה על קבר יחזקאל וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה הרב ב"י בסי' ל"ד, וכתב שכן נהגו ה"ר יונה והרמב"ן וכן נהגו כל ישראל בדורות הללו, אבל ר"ת הקשה על פירוש זה ופירש קדש והיה כי יביאך מימין הקורא ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע בפנים, וכן פירשו כל הגאונים רבינו שרירא ורבינו האי ור"ח וכן כתבו חכמי לוניל באיגרותם אל הרמב"ם, וכן נהגו כל אנשי המערב לפני הרמב"ם וכמו שהעיד הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל והרב אלברצלוני כשמצא בשמושא רבא דברים שאינם נראים בעיניו, תלה אותם בטעות המחבר, אבל כשמצא סדר הפרשיות כרש"י, היה כל כך זר בעיניו דבר זה שלא שמעו מעולם שתלה אותו לטעות סופר, וז"ל וכן מצינו טעותא בהאי שמושא שאין לסמוך עליו כלל מה שאמר ומשוי פרשתא דקדש מימיניה בביתא קמא, ופרשתא דסמיך ליה והיה כי יביאך בביתא תנינא, ופרשתא דשמע כתבינהו בביתא תליתאה, ופרשתא דוהיה אם שמוע ברביעתא, דהא מילתא טעותא רבה דהאי סדרא דכתיבתן היא, אבל סדר הנחתן בנרתיקן שמע בבית ראשון לצד ימין המניחן בראשו, והיה אם שמוע בבית שני הסמוך לו, והיה כי יביאך בבית שלישי, קדש לי בבית רביעי, ואפשר דהוי טעות סופר עכ"ל. ומה שמתמיה יותר הוא שרבינו האי פירש הסוגיא באופן זה, וכתב הרמב"ם שהחכמים הנאמנים פתחו תפיליו ומצאום כתובים ומונחים כפי סדר פירוש רש"י, ועל כן הרא"ש והר"ם מרוטנבורק מניחים שני זוגות תפילין מן הספק כמ"ש הטור בסי' ל"ד: ועתה הבקיאים בסתרי תורה אומרים שלמצוה מן המובחר צריך להניח שני זוגות תפילין, ודבר זה הוא בברור נגד הגמרא דבפרק המוצא תפילין אמרינן שהמניח שני זוגות תפילין עובר בבל תוסיף, וברור הוא שמפני מחלוקת רש"י ור"ת נתהוה מנהג ב' זוגות, וכי מרע"ה היה מניח ב' זוגות תפילין. ואני הצעיר אשתדל כפי יד ה' הטובה עלי, וכפי מה שהבנתי מדברי הרמ"ע בתשובה ק"ז לפרש דברי חכמים באופן שיהיו קיימים ובריוח, ועל זה צריך להקדים איזה הקדמות, ואקדים מ"ש הרמב"ם בחלק ב' פרק י"ו שכתב ז"ל ואשר אשתדל בו אני שאבאר כי היות העולם מחודש על דעת תורתנו שכבר ביארתיו, אינו נמנע ושהראיות ההם כלם הפילוסופיות אשר יראה מהם שאין הענין כמו שזכרו, ימצא לטענות ההם כלם פנים יבטלום ויבטל עשות הראיה מהם עלינו, וכאשר התבאר לי זה והיתה זאת השאלה ר"ל קדמות העולם או חדושו אפשרית, היתה אצלי מקובלת מצד הנבואה, עד כאן לשונו. וכן אני אומר שאני משיב בלבד אל הקושיות הנזכרות וע"כ עלי לבאר הדבר באופן שבעלי הפשט לא יוכלו להקשות מדברי הגמרא, אמנם אין לי להכריח דברי בראיות ובפרט שכבר הוכחתי למעלה שבין בחכמת התלמוד בין בסתרי התורה, אין בעלי החכמה מוכרחים להביא ראיה ומופת על כל דבור ודבור, אלא די שיאמרו אלו כך העלו בגמרא ואלו כך הסכימו בעלי החכמה: