אמונת חכמים/פרק עשרים ושלשה
ואחרי שהוכחנו אמתת סתרי התורה הנמצאים בידנו היום, איננו חייבים להביא ראיה על כל מה שלימדונו בעלי החכמה הזאת ועל כל פרטי הסתרים הללו, כשם שאין אנו חייבים להביא ראיה על כל מה שלמדנו רז"ל בתלמוד, אלא די לנו שנאמר כך אמרו בגמרא וכך העלו הלכה וזהו מופת חותך אצלנו, וכמו כן בפרטי החכמה הזאת די שנאמר כך מקובל בין החכמים וכיוצא, אמנם צריך להזהיר למי שלא עיין בה מעולם - שאם ישמע או יקרא דברים זרים בעיניו וישאל טעמם מבעלי החכמה, ויאמרו לו אינך יכול להבין לפי שלא העמקת בה, אל יקשה בעיניו, לפי שאפילו בחכמות אנושיות וכל שכן בחכמה הנשגבה הזאת א"א להבין הדברים על בורים אלא מי שלמד החכמה בסדר הראוי והנכון, אבל אם ירצה להקשות קודם שיבין התחלותיה ועקריה ישאר לעולם בסכלותו, מצורף לזה שאין מוסרין סתרי תורה לכל אדם, וכמה מקטרגים יש המבלבלים דעת האנשים הבלתי ראויים כדי שלא יכנסו אל הקדש פנימה, וקודם הכל צריכה תשובה מעונותיו וטהרה וקדושה קודם שיכנס בה, וזהירות גדולה בשמירת המצות, ומי שאינו עושה כך אינו מבין כלום אדרבא דעתו מתבלבל ומכחיש בה, ואין חכם כבעל הנסיון, וראיה לדבר אלישע אחר שזמר יוני לא פסק מפומיה וספרי יונים נושרים מחיקו, וכאשר רצה ליכנס בפרדס נתאחזו בו החצונים וקיצץ בנטיעות (חגיגה יד ב), והרי היה חכם גדול, וכן יארע לכל מי שירצה ללמוד נסתרי התורה כדי להבין החכמה לא כדי שיהיה חסיד יארעו לו כמה בלבולים ומקטרגים ויכחיש לגמרי וירד לשאול, ואפילו לא יהיה בעל עבירות אלא שלא יהיה מדקדק במצות אל יעלה בידו כלל, שהרי אלישע אחר אילו היה בעל עבירות לא היה ר"ע לוקחו עמו, וכך אמרו בזהר פ' נשא (זהר חלק ג דף קכב ע"א): "ואית נטורין אחרנין, כגון נחשים ועקרבים ושרפין, ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל, ואי לאו כולהו חייביא הוו עיילין ברזין דאורייתא, ובג"ד מאן דאיהו חייבא וייעול למנדע רזין דאורייתא כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חשך ואפלה נחשים ועקרבים חיות ברא מבלבלים מחשבתו דלא ייעול לאתר דלאו הוא דיליה". ועל ת"ח אשר אינם מתנהגים כשורה, פירש החכם כמהר"ר אהרן קזיס מ"ש ביומא (דף פ"ו עמוד א'): "ראיתם פלוני שלמד תורה, כמה מכוערים מעשיו וכמה מקולקלים דרכיו". וביאר זה במאי דאמרינן (בבא מציעא מז ב): "דבר תורה מעות קונות, אבל אמרו חכמים משיכה קונה, שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, אבל אמרו מי שפרע וכו'". והנה ע"ה שאינו יודע דין זה יעמוד בדבורו אבל הת"ח שאין משאו ומתנו בשוק, נאה חוזר בדבורו ומקבל מי שפרע, וזה אוי להם לבני אדם שלמדו תורה, ראיתם פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, ע"כ מן החכם הנזכר. וכן אני אומר שבשביל זה (בבא מציעא פג א): בעובדא דהנהו שקולאי, א"ל דינא הכי, א"ל הין למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור (משלי ב כ). וכן הוא (בבא מציעא קח א): בדינא דבר מצרא, משום ועשית הישר והטוב (דברים ו יח). וכן בעובדא דרוניא בפ"ק דבתרא (בבא בתרא ה א), ובזה אני מפרש פסוקים טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה ח). ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו (תהלים כה ט). והוא שכאשר יש לך לבקש מן עני וחסיד שלא יעמוד על קו הדין ויעשה הישר והטוב אינך רשאי לומר לו כי אפשר שלפי הדין - אין הדין לגמרי עמו ולכן ימחול או יתפשר, אלא תאמר לו אמת הוא שלפי קו הדין הדין עמך, אבל כדי ללכת אחר מדותיו של הב"ה תמחול ותעשה הישר והטוב. וזהו פי' הכתוב טוב וישר ה' ע"כ נכנס לפנים משורת הדין ויורה 'חטאים' בדרך, ואמנם כשרוצה ללמד לבני אדם 'ענוים' שיעשו גם הם כן, בתחלה אומר להם קו הדין - ידרך ענוים במשפט ואח"כ וילמד ענוים דרכו, ודע כי 'דרך' פירושו דרך רחבה, ו'אורח' הוא שביל צר שהולכים בו בלבד יחידים, ולכן הוא דבר מורגל בין הטובים למחול לעני מה שחייב לו, אבל אינו מורגל לפרוע לו שכרו תחת העונש, כמו הנהו שקולאי שהיה מן הדין לעונשם ולא מחל להם בלבד אלא פרע להם שכרם, ולכן בתחלה אמר למען תלך בדרך טובים, ולבסוף אמר וארחות צדיקים תשמור.
ונחזור לעניננו הרי למד אותנו אוקלידי שכשנרצה לידע אלכסונו של מרובע אחד אפילו שארכו יותר מרחבו צריך לרבע ארכו ורחבו וליקח שרשו של הסך העולה משניהם, דרך משל אם מרובע אחד ארכו שמנה ורחבו ששה, וצריכים אנו לידע מידת אלכסונו צריך לרבע מספר שמנה הוא ששים וארבע, ומספר ששה הוא שלשים וששה, וסך שניהם יחד הוא מאה. ושרש מאה הוא עשרה, וכך הוא אלכסונו. ועתה בא הר"ש בפי' למסכת כלאים ואמר דעל כרחין ליתא להאי כללא, והר' ישראל הביא דבריו הכ"מ בהלכות כלאים אמר דאיתא ואיתא, ועתה כשבא הרב בעל תי"ט להוכיח שאין האמת עם הר"ש לא מצא ידיו ורגליו, לפי שא"א להוכיח האמת למי שלא נתעסק בחכמה הלמודית, וע"כ כתב בפ"ג דכלאים. ואמנם שזה דבר אמתי שהרבוע מן המותר, כמו כל שני רבועים מהצלעות מקיפי הזוית נצבת, מבואר מאד ועמדתי על אמתתו בלמוד מ"נ ממאמר ראשון לאוקלידו מהקדמונים שבאתוני עיר החכמה הנזכרת בדברי רז"ל, ואם הייתי מעתיק דברים ולבארו ולהבינו לכל קורא, הייתי מצטרך לכמה הקדמות ומופתים הקודמים בידיעתו, עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו, ואם אעתיקהו ואניחהו סתום אם כן יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים, והמה כבר ידעוהו מספר ההוא בעצמו עכ"ל. והלמוד הזה הוא בספרי אוקלידו שאצלנו למוד מ"ז, אמנם מי שלא יאמין לא' מחכמי א"ה נגד הר"ש ישאר בסברתו כבתחלה, הרי כתב הרמב"ם בח"א פ' ע"ג שאפשר שיצאו על שטח א' שני קווים, יהיה ביניהם בתחילת יציאתם רוחק אחד, וכל אשר יתרחקו יחסר הרוחק ההוא ויקרב אחד מהם אל האחר ולא יתכן הפגשם לעולם, ואפילו יצאו לאין תכלית, ואעפ"י שכל אשר יתרחקו יתקרבו עכ"ד. וכל השומע דברים אלה ישפוט בדעתו שהוא נמנע לגמרי, ואם ירצה בעל החכמה הלמודית להוכיח לו אמתות זה המאמר לא יעלה בידו, כיון שאין השומע הזה בקי בחכמה ולא ישכיל דברינו כלל אדרבא יתחזק בסברתו, וע"כ יפה כתב הרמב"ם בפירושו במסכת כלאים פ"ג ז"ל, וכל אלו הענינים מבוארים למי שיש לו חלק בחכמת המדות והתשבורת, אבל כל מי שלא יסתכל בחכמה ההיא ילמוד אלו הדברים בקבלה, ואם יהיה לו שכל טוב יהיה תכלית הבנתו לראות בעין שכלו הענין לא שיתבאר לו במופת עכ"ל. ועוד כתב והאריך בהקדמתו לפירוש המשניות ז״ל, והנני נותן לך בו משל מבואר כגון שנשאל לאיש מאנשי הרפואה והחשבון והנגון ומהיר בחכמת הטבע ונבוב ומשכיל והוא נעור וריק מחכמת התשבורת וחכמת הככבים, ונאמר לו מה אתה אומר באיש שהוא טוען שגוף השמש שאנו רואים כאילו היא עגולה קטנה, ויאמר שהוא כדור, וגודל הכדור ההוא כגודל הארץ מאה וששים ושש פעם ושלשה שמיני פעם, וכדור הארץ שבמדתה עשינו המדות האלה כדור שיש בהיקפו כ"ד אלף מיל, ויהיה על הדרך הזה מגיע לדעת כמה מילין יש במדות גודל השמש, אין ספק שהאיש ההוא זך העיון אשר השכיל מן החכמות כל מה שאמרנו לא ימצא בנפשו מקום לקיים זאת האמונה, וכל זה דבר רחוק בעיניו בלי מושג והטענה השכלית תבא לו בתחילת המחשבה שהטענה הזאת בטלה, כי איך אפשר להיות האדם על מקום כפי זרת אחד מן הארץ וידע שיעור גרם השמש והיקפה ומדת שטחה עד אשר תהיה דעתו כוללת אותם כמו שהוא כולל מדת חלק מחלקי הארץ, ועוד יאמר איך אפשר זה, והנה גרם השמש בשמים בתכלית המרחק, ואפילו ראיית גרם השמש על נכון א"א לנו ולא נשיגהו אלא זיוו בלבד, ואיך יגיע למעלה שיוכל למדוד אותו וידקדק מדתו בשלשה שמיני פעם, זה דבר שוא שאין כמוהו ולא יהיה בלבו ספק על היות זאת הטענה בטלה ושלא תוכל להיות, אבל כשירגיל נפשו בלמוד ספרי המדות וחכמות, מה שהוא ראוי בתבניות הכדוריות וזולתם מן הערכים הנערכים זה לזה ויעתק משם אחר כן אל הספר המסודר בענין זה והדומה אליו, ר"ל ס' תכונת הגלגלים הידוע ספר אלמגיסטי, אז יתבאר אצלו זאת הטענה ותשוב לו טענה אמת שאין בה ספק ושיש עליה מופת, ולא יהיה אצלו הפרש בין שגוף השמש הוא כשיעור הזה או שהשמש היא מצויה, וירגיל שכלו להאמין הדבר שהיה בתחילה מרחיק הרחקה גדולה ויאמין בו אמונה גמורה, הנה זה יוכל להיות, ואנחנו לא הסכמנו על האיש ששאלוהו זה הענין שיהיה חסר מן החכמות אחרות אבל שיהיה טוב השכל וזך הטבע וחכם, והשאלות אשר שאלנוהו משאלות הלמודים שהיא מן המדרגה שיעלו בה לאלקיות, ק"ו יהיה הענין במי שאין לו חכמה כלל ולא הרגיל נפשו בדרך מדרכי החכמות הלימודים אבל היה נסעו משכל אמו לשכל אשתו, שנשאלהו שאלה משאלות האלהיות שהם צפונות בדרשות, אין ספק שהם רחוקים בעיניו כרחוק השמים מן הארץ ויקצר שכלו להבין דבר מהם, וע"כ ראוי שנדין הדרשות ההם לכף זכות ונטיב לעיין בהם ואל נמהר להרחיק דבר מהם, אבל כשירחק בעינינו דבר מדבריהם, נרגיל נפשנו בחכמות עד שנבין עניניהם בדבר ההוא אם יוכלו להכיל לבותינו הדבר הגדול הזה, שהרי החכמים אעפ"י שהיה להם מן התאוה ללמוד וטוב העיון והיגיעה וחברת החסידים הנכבדים והרחקת העולם בכל מה שיש בו, היו מיחסים החסרון לנפשם, כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותם. והוא מ"ש לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים אפילו כמחט של סדקית. וכ"ש אנחנו שהחכמה נעדרה ממנו, כאשר הודיענו הקב"ה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. יחד הכתוב כל אחד ממנו בארבעה דברים, חולשת השכל, וחוזק התאוה, ועצלות בבקשת החכמה, והזריזות בבצע העולם על ארבעת שפטיו, ואיך החוסר לנפשותינו כשנעריך אותה עליהם, ע"כ לשון הרמב"ם ז"ל. וא"כ הוא בחכמות אחרות ק"ו בנו של ק"ו בחכמה נשגבה אלהית, ובפרט שראה המעיין שגדולי עולם שהעמיקו בחכמה הזאת החזיקו בה, ה"ה הראב"ד ר"ת הרמב"ן הרשב"א הריטב"א ואחרים, וע"כ אם יקשו עליו איזה דברים בתחילת עיונו יתלה החסרון בו, ויאמין שכאשר ילמוד ויעמיק בה כל הקמטין יתפשטו, ולא עוד אלא שיבין כמה מגופי תורה שכפי הפשט אין להם הבנה כלל, כגון מ"ש ביומא על הזאות הפנימיות, וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע ע"כ. ובגמרא דכ"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות. ור' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה, שאין ת"ל יזה, ומה ת"ל יזה, לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת, מאי בינייהו, איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה ע"כ. ופסקו הרמב"ם והר' עובדיה (מברטנורא) כר' אלעזר, והוסיף ז"ל ואין לומר ימנה הזאה ראשונה שלמעלה עם שבע שלמטה וימנה שמנה, דיש לומר מצוה להפסיק מתנות שלמטה מתוך שבעה ולא מתוך שמנה עכ"ל. והטעם הברור הוא מ"ש בזהר: ליחד הבינה העליונה הנקראת אחת למעלה, עם שבע המדות התחתונות, כי החוטאים הפרידום, כענין שנאמר ונרגן מפריד אלוף, כי בטעם שכתב הרע"ב אינו מספיק כלל, ובזה פירשתי מה שאמרו ז"ל בטבילת כלים חדשים הלקוחים מן הנכרי, אך במי נדה יתחטא, ואמרו מים שהנדה טובלת בהם, והוא קשה מאד למה אמר הכתוב מי נדה, והלא טמאי שרץ ג"כ עולים בהם, והקדמתי שקודם עון אדה"ר הקליפה לא היתה חופפת על הקדש ולא היה ערלה באדם, וכמו כן לא היה דם נדה באשה, אמנם כשחטא אדם ועירב טוב ברע, כשם שלמעלה הערלה חופפת על עטרה העליונה, כך למטה נולדה ערלה באדם, והוא מ"ש רז"ל אדה"ר מושך בערלתו היה, וכמו כן נאחזה מאד הטומאה ביסוד נוקבא, ולמטה בנשים שהן ממדת הדין נאחז דם נדות. והנה בזכר שאין כ"כ אחיזה צוה הכתוב על המילה, אבל בנקבה שכתב בפי' לפתח חטאת רובץ. לא היה אפשר להעבירה משם רק צוה המקום על ספירת שבעה ימים ועל הטבילה. ומזה תבין הטעם למה הע"ז נקרא ערלה ועע"ז נקראים ערלים, כמו ששנינו בנדרים. וכמו כן למה לדברי ר"ע ע"ז מטמאה במשא כנדה (מס' שבת), לפי שהקליפה היא ממש ערלה וטומאת נדה, ובזה פי' הקדמונים למה רחל כשישבה על התרפים אמרה דרך נשים לי, והנה כל כלי מתכות של העכו"ם יש בה טומאת נדה, ולכן אפילו שהעבירו באש וטהר מגעולי עכו"ם נשאר בו טומאת הנכרי והיא טומאת נדה וצריך להטבילו, והוא מ"ש רז"ל בכוון מים שנדה עולה בהם, וכמו כן נתקשיתי מאד בדברי רבותינו הן בגמרא הן במדרשים, וכשלמדתי נסתרי התורה הבנתי הדברים על בורין, וכן בכתובים מצאתי דברים קשי ההבנה כמו פסוק וגלית מרגלותיו ושכבת, שכפי הפשט הוא דבר מכוער ומגונה מאד, ולמה לא אמרה רות לבועז הדבר הזה ביום, וכפי נסתרי התורה הטעם ברור, וראיתי להזכיר כאן שכל אותן הביאות שיצאה מהן נשמת דוד היו מכוערות, אבל ח"ו לא היה בהן שום איסור שאילולי כן נשמתו היתה יוצאת בלבוש טמא, ועוד בכולן כונת האשה היתה מעולה מאד לדבר מצוה, וכונת האיש היה לדבר מכוער, אבל כונת האשה היא העיקר בדבר זה, כמ"ש הרמב"ן בפרקי החבור, ועל כן ביאת לוט עם בנותיו לא היתה אסורה, שאין קורבה מצד האב כלל לבן נח, ובנותיו נתכונו למצוה, וכן אמרו רז"ל שבשכר זה קדמה רות ארבעה דורות להתגייר מנעמה (העמונית), שהיו סבורות שחרב כל העולם כמו בדור המבול, וכמ"ש ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ. ונשאו ק"ו בעצמן אם קיין והבל נשאו אחיותיהם האסורות מן התורה, אנו לא כל שכן שמותרות אנו להינשא לאבינו, וביאת יהודה עם תמר מותרת היתה שלא נאסרה הקדשה לבני נח, ותמר נתכוונה למצות יבום הגדולה ולגאול מני שחת נפש ער ואונן, ויצאו ממנה פרץ וזרח, פרץ דומה ללבנה שעתים נפרצת עתים נבנית, וזרח לשמש, וכן ישי עם אשתו, שהרי כל הפוסקים פסקו דלא כהרמב"ם שכתב שהבא על אשה לשם זנות לוקה, ואשתו נתכוונה למצוה גדולה להציל בעלה מן הפועל המכוער. ואמנם כפי פשט הדברים פירשתי בזה פסוק הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ופירשתי במ"ש בקדושין פרק ד' על רבי חייא בר אשי כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער עד שמת באותו מיתה, דתניא אשה הפרם וה' יסלח לה, במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים ע"כ. הרי לך שלא יפה עשתה אשת ישי להניח שבעלה יבא עליה בכוונה לבא על פנויה ולהוליד בן תמורה, אלא שהיתה שוגגת בזה שלא שמה על לבה הדבר הזה, וזהו הן בעון חוללתי במזיד לגבי ישי ובחטא יחמתני אמי, ואמנם הרמ"ז היה מפרש בענין ההוא שחששה רות שיצרו של בועז לא יתקפהו לבוא עליה, ולכן אמרה לו שיאחוז כנף הציצית ויפרסהו עליה לינצל מיצר הזנות, כמו אותו האיש שבאו ציציותיו וטפחו לו על פניו (מנחות מד.), וזהו ופרשת כנפיך על אמתך, וכן מימי נערותי נתקשיתי מאד על מעשה אסתר, והוא כי אשה שנבעלה לנכרי היא זונה דאורייתא ואסורה לכהן, וא"כ היא פגומה מאד, ומצאתי לרש"י בסנהדרין פרק בן סורר ומורה שכ"כ הקפידה תורה על פגם ישראל, שהתירה להרוג נפש מישראל כדי להצילה מן הפגם אבל לא כדי להצילה מן העבירה, שכן כתב על הא דתניא התם נעבדה בה עבירה אין מצילים אותה בנפשו, ז"ל שם נעבדה בה עבירה כבר אין מצילין, דהא אפגימה לה וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות עכ"ל. אעפ"י שלא פירש כך הרמב"ם, וא"כ הקצור קצרה יד ה' מהושיע את ישראל מבלי שתארע תקלה כזאת לאסתר שתפגם ותעשה זונה דאורייתא ותיאסר לכהן, וכמו כן נתקשיתי מאד איך אסתר היתה בוחרת שיהרגו כל ישראל משתסכן עצמה ללכת אצל אחשורוש, אמנם כשלמדתי שאסתר אחרת היתה מזדמנת אצל אחשורוש, הבנתי טעם הדבר שלא היתה אסתר רוצה להסתכן בדבר דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא, והיתה חוששת שבלכתה ברצונה לא תזדמן אותה אסתר האחרת הידועה אצל הבקיאים ברזי התורה ותפגם בנפשה לעולמי עד, ושאלתי את פי מהרמ"ז א"כ איך למדו מזה כמה דינים בגמרא, והשיב שכיון שהכתוב בפשטו מעיד שאסתר שכבה עם אחשורוש, אילו היתה חייבת למסור נפשה ותהרג ואל תעבור, לא היה הכתוב כותב דבר שמן פשטו יעלה לנו שמותר לעשות דבר שהוא כנגד התורה, א"כ כל מה שעולה מזה כפי הפשט הוא אמת, ועוד אני הצעיר אומר שלא היתה יודעת אסתר שהקב"ה יעשה לה נס, ואילו היתה חייבת למסור נפשה היתה מוסרת ותהרג, ואמנם אל יקשה אפילו לפי הפשט דבר זה, שהרי ידענו מדברי רבותינו במדרש שיהושע הגרסי קבר ר' עקיבא אחר שנהרג על קדוש השם על ידי אליהו, וכמו שתראה במדרש משלי ע"פ טבחה טבחה. וא"כ מ"ש בגמרא שהיו שוקלין בשרו במקולין - גוף אחר זימן להם הקב"ה ונדמה להם כר"ע, ואמנם ענין זה דאסתר הואיל ובא לידי אכתוב כאן מה שפירשתי על מה שבתחילה בפסוק לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, הקדים עמה למולדתה, ובפסוק אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, הקדים מולדתה לעמה, ואמרתי שקודם שנשאת אסתר לאחשורוש לא היתה רוצה שידעו שהיא מזרע שאול המלך כדי שלא יקחנה אחשורוש לאשה, וחששה שאם תאמר מאיזה עם היתה יחקור אחשורוש על הדבר וידע מולדתה, ולכן לא הגידה עמה כדי שלא יודע מולדתה, אמנם אחרי שנשאה חששה שיכעוס עליה כמו שכעס על ושתי ויהרוג אותה ואת עמה, ולכן הקפידה שלא יודע מולדתה כדי שלא ידע עמה, וכיוצא בזה מצאתי להרמ"ז שדקדק שפעמים אמר ושתי המלכה, ופעמים המלכה ושתי, וביאר שושתי המלכה פירושו שבתחילה היתה מן ההדיוטות וכשנשאה אחשורוש נעשית מלכה, והמלכה ושתי פירושו שבתחילה נולדה מלכה, וידענו שושתי מזרעו של נבוכדנצר היתה, עוד ידענו כי אחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וכמו שאמרו המולך, שמלך מעצמו. ולהיות שנכרת המלכות מזרע נבוכדנצר כשנהרג בלשצר וניתן למדי ופרס, אחשורוש היה מחשיב ושתי מן ההדיוטות ושהוא גידלה, וושתי היתה מחשבת עצמה מזרע המלוכה, וע"כ כשצוה אחשורוש שתבא לפניו בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה והוא בזיון גדול, אמר להביא את ושתי המלכה, וכאשר היא מאנה בדבר כתוב ותמאן המלכה ושתי, אמנם אחשורוש חזר בו והיה רוצה להצילה מן המיתה, וצוה לחכמים יודעי העתים, פי' היודעים לדון כפי הוראת שעה, שלא ידונו ושתי כפי חומר הדת אלא קרוב לדין, וזהו כדת ולא דת ממש לפי שהדין עמה, וזהו מה לעשות במלכה ושתי, וסוף דבר אם לא שמעה בקול המלך ומרתה את פיו לא צוה המלך הדבר הזה בעצמו אלא ביד הסריסים, אבל ממוכן שהיה רוצה שתהרג, שגם לו היתה אשה רעה, אמר אם הדבר הזה היה נוגע בכבוד המלך בלבד היינו עושים כדבריו, אבל לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, ע"כ מהרמ"ז ז"ל. עוד אכתוב כאן מה שפירשתי על מה שאמרו בע"ז פ"ק, ת"ר כשחלה ר' יוסי בן קסמא הלך ר' חנניא בן תרדיון אצלו לבקרו, א"ל חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח בחיקך, אמר לו מן השמים ירחמו, א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמהני אם לא ישרפו אותך ואת ס"ת באש, א"ל ר' חנינא מה אני לעה"ב, א"ל כלום מעשה בא לידך, א"ל מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, א"ל א"כ מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי ע"כ. והקדמתי מדברי האר"י שליחד חכמה ובינה בפנימיותם צריך ליהרג על קדוש ה', עוד מדבריו שהנהרג על קדוש ה' טורף מהקליפה ניצוצות הקדושה שבתוכה הנותנים לה כח וממשלה, וכשראו עשרה הרוגי מלוכה שגברה מאד כח הטומאה מחמת עונות ישראל בחרו ליהרג ולקדש השם בפרהסיא, ובזה נחלשה כ"כ מלכות הקליפה, דאזלא ונתדלדלה מאד החיה שהזכיר דניאל, ולא עצרה כח לגזור כל אותם השמדות כאשר בראשונה, ועל ההקדמה זו אמרתי שנראה-לי לומר שכאשר ראה מרדכי שעברו שבעים שנה ולא נבנה בית-המקדש, כמו שמצינו שאף דניאל מנה וטעה, ושעל זה עשה אחשורוש אותם המשתאות וגברה כח הטומאה מאד מחמת עונות ישראל שאכלו ושתו וקלקלו, גמר בדעתו ליהרג על קדוש ה' כדי להחליש כח הטומאה ולטרוף ממנה אותן הניצוצות המחיים אותה, ולהוריד שפע עליון ביחודיו ושיבנה בית-המקדש, ולכן בחר לישב בפרהסיא נגד המן שהיה לו ע"ז על בגדיו, ושלא להשתחוות מפני שהוא יהודי, כמ"ש הכתוב כי הגיד להם אשר הוא יהודי, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה, וכמו שעשה ר"ע שהיה מקהיל קהלות ברבים, ודעתו היה על מנת שהמן ואחשורוש יהרגוהו על קדוש ה' כאמור, אמנם לא עלה בידו כך כי ביקש המן להשמיד כל ישראל, וכבר ידוע כי מרדכי הצדיק שרש נשמתו הוא ביסוד, והפוגם ביסוד הוא שנטמא בקרי כי פגם היסוד נקרא קרי, וכן מצינו שכאשר עמלק היה חותך מילות ישראל ואומר טול מה שבחרת. ופגם ביסוד העליון מחמת עונות ישראל שרפו ידיהם מן התורה, אמר הכתוב אשר קרך בדרך, ועל זה כשראה מרדכי שהתקון שהיה רוצה לעשות נהפך לקלקול, גמר בדעתו שנפגם היסוד העליון, ולכן כתוב ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, שלפי הפשט קשה, כי תיבת קרהו מורה שהוא מקרה ולא גזירה מאת ה' ית' על שאכלו מסעודתו של אותו רשע, ומ"ש רז"ל מחותם של דם וחותם של טיט, פירושו הוא כי דם הוא דין גמור וקשה מאד, אבל טיט עשוי מעפר וטיט הוא דין רפה ממוזג ברחמים, אבל הקב"ה לא עשה אלא לפנים, ולכן נתעטר מרדכי ממ"ה הב"ה בלבוש מלכות, הוא מלכות שמים הקדושה, וזה בבחינת חיצוניות שבה הנקרא לבוש, תכלת היא בחינה יותר פנימית, ובאותה בחינה היא דומה לתפארת, ותפארת דומה לבינה, כ"כ הרמ"ז בפי' תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא-הכבוד. ואמנם בזהר פ' שלח, ביארו שתכלת היא בחינה במדת המלכות הדוחה החיצונים, ועל-זה יבוא על נכון במרדכי שדחה החיצונים בהשמדת המן ובניו והריגת כמה מזרע עמלק. ז"ל שם, פריש מאן דפריש במתיבתא דסיהרא דא קדישא שפירא איהי בחיוורו וכל גוונין מנצצן בה ומרקמן, ואיהו כההיא שפירו וחיוורו דשמשא ממש, ובההוא ימא דיליה גו שבעין שנין נפקא גוונא חדא ואפיק מיניה גוון תכלת, ואיהי נטלא גוון דא ותקינת ליה ואתחפיא לבר בהאי גוון, לאו דהאי גוון לבושא דיליה, דהא שש וארגמן לבושה, אבל חופאה דלבר האי גוון הוא, כגוונא דא הוה משכנא דכוליה בשפירו מרקמא לגו, ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת, מ"ט בגין דתחות ים דא אית מצולות י"ם, כליל דכר ונוקבא, ואית לון עינא בישא לאסתכלא, וכד מסתכלין זמין לעינייהו גוון תכלא ולא יכלא עינייהו לשלטאה, ואיהו אתקנת לגו בכל גוונין מרקמן כדקא יאות עכ"ל. והמאמר הזה ביארו האר"י בפי' ספרא דצניעותא, והפי' השני הוא המתייחס לכוונתינו, ותמצית הענין כי סיהרא היא מלכות דאצילות, וזאת היא שוה לו, ואין בה מיעוט אלא ברדתה למטה כטעם לכי ומעטי את עצמך, ובההוא ימא דילה שהיא מלכות דבריאה, בהשפיע בה השבע ספירות של ז"א דבריאה שהם ע' שנין, נפיק גוונא חדא הוא יסוד ז"א דבריאה דמזדווג עמה ומוציא גוון תכלא, שהיא מלכות של עולם היצירה ואתחפיא בו כדי שהקליפות שבעשיה לא יזונו עיניהם ממנה, ואמנם לפי שהוא מדת דינו של הקב"ה, לכך שתוף עמו הלבן, מדת חסדו של הקב"ה הממזג וממתק הדין, וזהו וחור שפירושו משי לבן, עוד העלה מדת המלכות לינק ממדת הבינה, וזהו בכוון ועטרת זהב גדולה, ואמר גדולה שר"ל ממותקת בחסד, ולפי שהיסוד נקרא כ"ל והוא כולל דין ורחמים, אמר ותכריך בוץ וארגמן, כי כבר ידוע ששניהם רומזים למדת-הדין בשתי בחינות, ועתה רבי חנינא בן תרדיון כאשר ראה שכח הקדושה נתדלדל מאד גמר בדעתו ליהרג על קידוש ה' מן הטעם האמור, ואז ירחם הקב"ה על ישראל, וזהו שהשיב לר' יוסי בן קסמא מן השמים ירחמו, פירוש אני עושה כן בכוונה גמורה כדי שמן השמים ירחמו, ור' יוסי לא הבין דבריו ולכן השיב לו אני אומר לך דברים של טעם וכו', או א"ל ר' חנינא כבר גמרתי בדעתי ליהרג אבל חושש אני שאקרא מאבד עצמי לדעת לפי שאין בי זכות לעשות התיקון הגדול לתיקון כל ישראל, ואז ח"ו אקלקל ולא אתקן, ולכן אמר רבי מה אני לעה"ב, אמר לו שמא מעשה בא לידך שנוכל להבין ממנה שהקב"ה חפץ במעשך זה, א"ל סימן גדול יש לי והוא כי מעות פורים נחלפו לי במעות צדקה וחלקתים לעניים, ומעתה כשם שמעות פורים הם על התיקון גדול שעשה מרדכי והכניע לגמרי כח הטומאה, עד שרבים מעמי הארץ מתיהדים, כך אני אכניע כח הטומאה במותי על קידוש השם, אז אמר לו ר' יוסי עשה והצלח, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי, ועל פסוק ורבים מעמי הארץ מתיהדים. היה מפרש מע' אבא מארי זצ"ל שמתיהדים הוא מבנין התפעל שר"ל מתיהדים מעצמם, אבל ישראל לא קבלום כשם שלא קבלו גרים בימי שלמה ואין מקבלים גרים לימות המשיח, והטעם הוא כי לא באו בנפש חפצה אלא כי נפל פחד היהודים עליהם, וכמו כן כמה מאמרים נמצאו ברז"ל שהם זרים מאד, ובהקדמות רזי התורה יראה האדם כמה גדולה חכמת רז"ל, ואכתוב כאן מאמר א' קשה ההבנה בסנהדרין פרק חלק, אחז העמידו בעליה, שנאמר ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז אשר עשו מלכי יהודה, מנשה העמידו בהיכל, אמון הכניסו לבית קודש הקדשים, אמון חתם את התורה, מנשה קדר את האזכרות, אמון שרף את התורה, אחז בטל העבודה, מנשה הרס המזבח, אמון העלה שממית על גבי המזבח, אחז התיר הערוה, מנשה בא על אחותו, אמון בא על אמו, אמרה לו אמו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו, א"ל כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי, כי אתא יהויקים אמר קמאי לא ידעי לארגוזי, כלום אנו צריכים אלא לאורו, יש לנו זהב פרוים שאנו משתמשים בו יטול אורו, א"ל והלא כסף וזהב שלו הוא, שנאמר לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות, א"ל כבר נתנו לנו, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ומפני מה לא מנו את יהויקים, משום דר' חייא בר אבוה, דאמר רבי חייא בר אבוה כתוב על גולגלתו של יהויקים זאת ועוד אחרת, זקנו דר' פרידא אשכח ההוא גלגולתא דהוה שדיא בשערי ירושלים קברה והדר נבוג, קברה והדר נבוג, אמר דילמא האי גלגלתא דהויקים דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים. אמר מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזוייה, שקלה כרכה בשיראי ואותבי בסיפטא, אתיא דביתהו חזיתה נפקא אמרה להו לשיבבתה, אמרי לה האי דאיתתיה קמייתא דלא קא מנשי לה, שגרתה לתנורא, כי אתא אמר היינו דכתיב עילוה זאת ועוד אחרת, ע"כ בגמרא. ולפירושו הקדמתי שיצר-הרע דע"ז היה מפתה את ישראל להשתדל בעונותיהם להמשיך השפע אל צד החיצונים, וכפי גודל פגמם במידות העליונות כך היתה פעולתם ועוונם בארץ, כי בין במצות בין בעבירות באתערותא דלתתא אתעביד אתערותא לעילא, והראשונים פירשו באותו מאמר לא זז מחבבה עד שקראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי. שהן שלש עליות שיש למלכות שמים, כשהיא ממולאת בשפע במקומה נקראת בתי, וכשעולה עד התפארת נקראת אחותי, וכשעולה עד בינה נקראת אמי, כי כן תפארת נקראת אח, ככתוב למען אחי ורעי. ובינה נקרא אם כדכתיב כי אם לבינה תקרא, ולכן אמר הכתוב ״מי ״זאת הנשקפה כמו שחר. דהיא רביעאה לכל תלת, יפה כלבנה נה״י מלכות, ברה כחמה חג"ת מלכות, איומה כנדגלות כח"ב מלכות, ע"כ מהראשונים. ומעתה אחז פגם במלכות ולכן בא על הערוה רע ו"ה, מנשה בתפארת ולכן בא על אחותו, אמון בבינה ולכן בא על אמו, וכשם שבלעם היה בא על אתונו להשרות עליו רוח הטומאה, כך אמון בא על אמו כדי להשפיע בחיצונים, וזהו כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי, ולעומת זה אחז העמידו בעליה, מנשה בהיכל, אמון בבית קודש הקדשים, וכמו כן אחז אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות כדי שלא ילמדו תורה שבעל פה היא מלכות שמים כידוע, מנשה קדר את האזכרות, שידוע שסתם הוי"ה הוא בתפארת, אמון שרף את התורה לפגום בבינה אם הבנים שממנה יוצאים שש קצוות, אחז בטל העבודה שהיה לתיקון מלכות שמים, ככתוב ״אשה ריח ניחוח לה'", מנשה הרס המזבח שפגם בחתן העליון הוא תפארת עד שהמזבח העליון היא רעייתו נהרס, ואמון העלה שממית היא לילי"ת על גבי המזבח, כי אתא יהויקים וכו', הפירוש שאכתוב מכאן ואילך למדתי קצתו מדברי הר"ר יואל שפירש ס' עשרה מאמרות להרמ"ע (ס' יואל משה על ס' עשרה מאמרות להרמ"ע), והשאר ממה שחנני ה', וצריך להקדים כי כל מה שיש במציאות אין לו העמדה כי אם בשפע אורו ית', ומי שאינו אומר כן הוא מין גמור ורשע יותר מעע"ז, והשטנים היותר שפלים שבעמקי שאול הם ניזונים מאורו ית' המתפשטים שם, ואם לא כן ח"ו הי' שתי רשויות, וכשם שכל האיברים שבאדם אפילו המזוהמים שבכולם, כגון פי הטבעת אין להם שום חיות כי אם מן הכח הבא להם מן המוח המשפיע בהם באמצעות הגידים, כך הוא בעולם העליון, ואעפ"י שהחיצונים המזוהמים הם נזונים מן שפע המזוהם, עכ"ז שרשו בא ממדת דינו של הקב"ה הקדושה, והכל ממנו ית' עלת כל העלות וסבת כל הסבות הוא ראש כל העולמות, והנה יהויקים כיחש זה והרשיע יותר מכלם, והיה אומר שהחיצונים אינם צריכים כלל לאור א"ס ב"ה, אלא שהם ניזונים ממדת-הדין הנקרא זהב פרוים, הדומה לדם פרים, בלתי שיצטרכו כלל אל הראש של כל הראשים עלת כל העלות ית', ולפי שאמרו לו שבין מדת החסד בין מדת הדין היא ממנו ית', שנאמר לי הכסף ולי הזהב, השיב שהקב"ה סילק השגחתו מהם ואינם עוד צריכים לו כלל, וזהו כבר נתנה לנו, הנך רואה שיהויקים היה כופר גמור, ולעומת זה מדה כנגד מדה כשם שחרף וגידף בראש העליון, נחתכה ראשו סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלם, אמנם בשביל איזה זכות שלא נודע לנו היה לו חלק לעה"ב, כי סימן יפה למת שלא נקבר וחיה גוררתו שבזה מתכפרים עונותיו, ואחרי כמה וכמה מאות מהשנים שהיה בגיהנם היה לו תקנה באמצעית רבה בר אבוה, מצד שהיה זקנו של ר' פרידא המזכה את הרבים ששנה ארבע מאות פעמים ההלכה לאותו תלמיד, ולכן בתחילה אמר רבה בר אבוה, ולבסוף זקנו של ר' פרידא, אעפ"י שזה וזה איש אחד הוא, כמו שפירש רש"י. ונשרפה גולגלתו ע"י אשתו המכוונת למדת-הדין, כי רבה בר אבוה שכרך אותו בשיראי היה מכוון בתחילתו להלביש נפש יהויקים בבגדי אור, ככתוב ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות, וכאשר נשרפה אמר היינו דכתיב עלה זאת ועוד אחרת ולא יותר, ומכאן והלאה תנוח נשמתו, ועל כן לא מנאוהו בין אותם שאין להם חלק לעה"ב, ואמנם ענין ע"ז שבדורות הראשונים, הואיל ובא לידינו אכתוב מה שפירש בענין פסל מיכה, והקדמתי כי בעולמות הטומאה הניצוצות הם י"א, ולכן יריעות עזים היו עשתי עשר, וכן אמרו בזהר פרשת תרומה, לסטרא אחרא יהבי חושבנא יתיר ואיהי במנינא בגריעא, כגון עשתי. והא אוקמוה. ולכן הי' אומר הרמ"ז כי יו"ד אל"ף בגימטריא סמא"ל. עוד ידוע כי פסל הוא נגד זכר הקליפה, ומסכה כנגד נקבת הקליפה, ולפי שהנקבה טומאתה גדולה מאד, לכן היו מזמינים כסף לעשות הע"ז על ידי אשה והיא העיקרית ועל ידי איש ג"כ לנגד פסל ומסכה, ובזהר פ' כי תשא אמרו, כיון דמטא שבע שעתין דיומא יהבו ליה לאהרן, מיד אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול לא הוו יכלין בחרשייהו כלום אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח מידם, חמו מה דעבד אהרן גבר נביאה, גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאילו נטל מארעא כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא. עוד אמרו שם, תנינן מאה ועשרים קנטרין הוו ביה, היך כתיב ויקח מידם, וכי בידם הוו כל אילין קנטרין, אלא מכללא דאינון קנטרין נטלין מלי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא כאלו הוו כלא בידייהו. ובזה נבין מ"ש הכתוב בענין פסל ומסכה, וישב אלף ומאה הכסף לאמו, אלף ומאה הם כנגד עשתי עשר מדות הטומאה, כל א' כלול מעשר ועשר מעשר, כמו שבענין הקדושה אמרו בזהר פ' נשא ע"פ ארבע מאות שקל כסף. ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה' מידי לבני לעשות פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך. והוא ממש מה שכתבתי למעלה כי פסל כנגד הזכר של הטומאה, ומסכה כנגד הנקבה, ולכן היה צריך איש ואשה, וזה שאמר מידי לבני לעשות פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך, וכדי שהטומאה תצליח יותר מיכה השיב הכסף לאמו, והיא לקחה מאתים כסף, כמו שכתבתי למעלה ההוא זעיר סליק על כלא. ואמו נתנה אותו לצורף, כמו שאמרו על פסוק ויקח מידם. שהבאתי למעלה. ועם זה ג"כ נבין איך עלה ביד ירבעם להטות כל ישראל לעבוד העגלים ולסור מאחרי ה' שנראה דבר בלתי אפשר, עד שהר"י אברבניל כתב מ"ש בפירושיו, והקדמתי שכשם שמשתנים הדברים למעלה כך משתנים הדברים כאן בעה"ז, תדע שהמשכן נעשה באותן המדות ובאותו האופן הכתוב בתורה, וכתיב והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר. ובה"מ ראשון נעשה באופן אחר משונה לגמרי מן המשכן, והיו בו עשרה כרובים, והים על שנים עשר בקר, ושני העמודים יכין ובועז, וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, ובית השלישי הכתוב ביחזקאל הוא באופן אחר לגמרי, ובית שני היה קצתו כבית השלישי, סוף דבר כפי מצבי המדות העליונות למעלה כך צורת הבית למטה, ולא עוד אלא שכאשר השכינה שורה בתוקף אורה במקום אחד ואינה מתפשטת בעוצם גדולתה בשאר מקומות, המקריב חוץ מאותו מקום חייב כרת, כמו שהיתה במשכן שילה ובבית עולמים, שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי. וכתיב זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. ובשאר הזמנים מצוה גדולה להקריב בבמה, והנה ידוע כי שבט יהודה וזרע דוד בפרט הוא מושרש במלכות שמים, היא ירושלים של מעלה שכנגדה מכוונת ירושלים של מטה, ומעתה תראה כי כל מצות ה' הם מכוונים לדבר אחד, שהרי הכל הוא לתיקון מדת מלכות שמים הקדושה, ולכן דוד הוא המולך בירושלים ושם נבנה בית-המקדש ונאסרו הבמות ונצטוו כל אותן המצות שבתורה, ובפרט שהכהן דוקא יעבוד כי הוא שושבינא דמטרוניתא, אמנם היה אומר ירבעם עכשיו נשתנו הדברים כי אין רצונו של הקב"ה להשפיע אלא במדת דינו הקשה, ולכן הסיר זרע דוד מלמלוך והמליך שבט יוסף, וכתיב בכור שורו הדר לו, הוא פני שור מהשמאל לארבעתם, א"כ אין עוד ללכת לירושלים ואין צורך לכהן, שאין עתה כוונתנו להשפיע בירושלם של מעלה ואין עוד בית-המקדש, וכשם שבבית-המקדש נעשים הכרובים, כך צריך להשפיע באותה המדה הרמוזה בעגל ושור כמו שאמרנו, שאם לא כן - להמליך שבט יוסף - וללכת לירושלים הם שני הפכים בנושא אחד, אבל אחיה השילוני התנבא בשם ה' שירבעם ימלוך, וא"כ ממילא משמע בהכרח שאין ללכת לירושלם עוד, שהרי כאן חותמו של אחיה השילוני שאומר אפילו לעבוד ע"ז כמו שאמרו רז"ל, וא"כ ההולך לירושלים הוא מורד בה' ועובר על דברי הנביא, ומורד במלכות וחייב מיתה, אמת היא שרחבעם והיושבים תחת ממלכתו חייבים ללכת לבית-המקדש אבל שאר השבטים הוא אסור, ובזה הטעה כל ישראל והדיחם מאחרי ה', מלבד תוקף יצה"ר דע"ז שבאותו הזמן, ומלבד שכל ישראל היו יודעים שתורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי, והיה מחדש דברים במעשה מרכבה שלא שמעתן אוזן מעולם, והיה ירא שמים מאד עד שהוכיח שלמה ברבים על שסתם שערי ירושלם. וא"ת איך הניח הקב"ה שיצליח כל כך מעשה שטן, ושהמלך שהמליך הוא בעצמו כדי להעניש שלמה יחטיא כל ישראל בדבר זה, עד כי הרפואה - פי' עונש שלמה היתה רעה יותר אלף אלפי פעמים ממכת חטאות שלמה, ולמה יסיר הקב"ה השגחתו מישראל בדבר זה כיון שהסבה שהיא מלכות ירבעם נהיתה מאתו. תשובתך: חטאות ישראל העצומים הם גרמו דבר זה אשר אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכך לא חפצנו וסרו מאחרי ה', ואע"פ שיודעים היו כי ה' ית' המליך את זרע דוד לעולמי עד, אמרו בפירוש אין לנו חלק בדוד של מעלה היא שכינתו של הב"ה, ולא נחלה בבן ישי של מטה, איש לאוהליו ישראל איש לאלקיו ישראל, וכן אמרו רז"ל כל המורד במלכות בית דוד כאילו מורד במלכות שמים. והרי הם יודעים נבואת יעקב אבינו לא יסור שבט מיהודה ונבואת נתן, ועכ"ז בעוצם קצפם על רחבעם סרו מאחרי ה' ועל כן הניחם הקב"ה למקרה, והנה דורשי רשומות אמרו במסכת סנהדרין, כלם באים לחיי העה"ב. ואינם חולקים על אנשי כנסת הגדולה שאמרו שאין להם חלק לעה"ב, שאין ספק שלא יהיו בתחיית המתים ולא יהיה להם חלק לעה"ב חוץ ממנשה שעשה תשובה, אבל נשמתם או איזה נצוץ ממנה יהיה להם חלק לעה"ב בגוף אחר אחרי אשר יתוקן, ואילו באנו לשקול הדעת הייתי אומר שאע"פ שירבעם היה תחילה לקלקלה וחטא הרבים תלוי בו, והוא היה סבה לחרבן בה"מ ולגלות כל ישראל ולהריגת כמה רבואות, עכ"ז כיון שבפסוק הנזכר נאמר ואפרים מעוז ראשי. הרבה נצוצות נשמתו יתוקנו ואולי כלם, והטעם הוא כי ירבעם לא היה תוהה על הראשונות ועבירה אינה מכבה תורה, ולא עבד ע"ז אלא בשביל שהיה ירא שמא תשוב הממלכה לבית דוד, ובפרט שאמר לו אחיה ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים, ונסיון גדול היה זה ולבו היה לשמים, תדע שהרי שלח אשתו אל אחיה כשבנו חלה, וכמו כן אחאב אע"פ שהיה עע"ז בכל לבו עכ"ז כפרו לו מחצה, כמ"ש בסנהדרין, בשביל שהיה מכבד את התורה ומטיל מלאי לתוך כיסן של ת"ח וותרן בממונו, ומת במלחמה כדי שלא להבעית את ישראל, כמו שכתוב והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. וזכות גדול הוא זה, ובדבר נבות הכתוב מעיד שאע"פ שהיה יכול ליטול כרם נכות בזרוע, שכל מה שכתוב בפרשת מלך מלך מותר בו, עכ"ז לא עלה על לבו להזיק לנבות אלא וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם. ועוד הכתוב ממעט חטאו באמרו אשר הסתה אותו איזבל אשתו, ולכן נמנה עם מנשה שעשה תשובה, שנאמר לי גלעד ולי מנשה. אבל דואג א"א ללמד עליו זכות כלל כי התיר אשת דוד לינשא, כמ"ש במדרש רבה. והרג שמנים וחמשה כהנים, ולכן לא יתוקן אלא איזו בחינה גרועה שנקראת אפר שפזרוה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואין לומר עליו כי אין עבירה מכבה תורה, שהרי תורתו לא היתה אלא מן השפה ולחוץ, ועוד כתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, אבל תורת ירבעם ומעשיו הטובים היו קודם שחטא. והואיל ובא דבר זה לידינו אכתוב כאן מה שפרשתי בפסוק כזו וכזה תדבר אליה. ואמרתי שכזו היא מדת-הדין על ירבעם, וכזה היא מדת רחמים על ישראל, והטעם שירבעם היה משתדל שישראל יעזבו את ה' כדי שה' יעזבם, והנה הב"ה אמר לאחיה שיאמר לירבעם שלא יעזבם ולא יטשם, ולכן יכרית כל המחטיאם, וכדי להכביד ענשו לא יענישהו בעה"ז, וזהו שאמר הכתוב לכי אמרי לירבעם כה אמר ה' אלהי ישראל. פי' אע"פ שחטאו אלקיהם אני, ועוד אמר הנני מביא רעה אל בית ירבעם. ולא לירבעם, כל זה הוא כזו, אבל לישראל כזה במדת רחמים כי אין ציבור נכרת כאשר ינוד הקנה במים, שטובה הקללה שקללם אחיה את ישראל מברכה שברכם בלעם, כמ"ש בגמרא, ולא יכריתם ח"ו אלא יגלם ונתש את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת, עוד אמר 'יתן את ישראל' ולא אמר מה יתן. ואע"פ שאין הכרעתי מכרעת כבר כתבתי בהקדמה שבימי חרפי העמקתי בחכמת הפילוסופיאה ושאר החכמות, ואחר זה למדתי כפי קוצר שכלי בחכמת נסתרי התורה כפי מה שהורוני רבותי בדברי הר"ם קורדואירו, ולא מצאתי שום דבר שלא יהיה מסכים מאד אל החקירה השכלית, והראיתי הדבר הזה אל רבים מפילוסופי עמנו יראי שמים אשר בקשו ממני הרבה דברים שהיה קשה להם בחכמת סתרי התורה, וגם אחרי שהייתי בן ארבעים וארבע שנים זכיתי ללמוד סתרי התורה כפי מה שהורנו האר"י זלה"ה בחברת חסיד גדול, הוא המשכיל ונבון כמהר"ר שמואל בכמהר"ר יהושע נורצי זלה"ה, ולא מצאתי אפילו בעמקי החכמה שום דבר שינגד לשכל ובפרט סוד הצמצום והוא גדול מאד מי יכילנו, וספר לי מהרמ"ז זצוק"ל שפילוסוף אחד מעמנו בקש ממנו שיבארהו לו, וכאשר התחיל לבארו לא יכול הפילוסוף לשמוע והלך לו, ואני הצעיר הכרחתיו בראיות גמורות לקוחות מן הפילוסופיאה אל חכמי עמנו הבקיאים בחכמה ההיא והודו לגמרי לדברי, והיה זה בעיר הזאת בפני הרבה מחכמי ישראל הבקיאים בסתרי התורה, וכמו כן כשהוצרכתי לבאר ברוב עם הדרת מלך ממ"ה מסתרי התורה אשר הורנו האר"י זלה"ה, המתקתי והכרחתי הדבר בראיות ובמשלים הטבעיים עד שנתבררו הדברים ונתחוורו כשמלה לכבודו ית', דרך-משל הייתי צריך לבאר מ"ש האר"י זלה"ה בענין עליית העולמות במועדים וכל מה שנאמר בענין זה, הקדמתי שבטבעי הדברים הורה לנו הנסיון שכאשר אירע מקרה פרטי ביום פלוני, כשיבא אותו היום בעצמו בשנה אחרת חוזר ומתעורר אותו המקור, והחולי ונסיון היותר ברור (אעפ"י שבנכפים ושאר חליי הראש נמצאו ג"כ נסיונות אחרים) הוא מי שנשכו אותו השרץ אשר אינו נמצא כי אם באותה המדינה באיטליאה של יון הנקראת טארנט"ו, ולכן נקרא טראנטו"לה, ויש לו ארס חזק מאד עד שהאדם הנשוך נופל כמת לגמרי, ואילו לא יעשו לו הרפואה אשר נזכיר לפנינו ימות בימים מועטים, ורפואתו היא לנגן לפניו בניגונים ידועים ואז יקום מחליו וידלג כאיל וירקד בכח גדול חמשה או ששה ימים תדירים עד שיכלה הארס וישוב לקו בריאותו, ובכל אותם הימים צריך לעולם לנגן לפניו ואם לא יעשו כן יפול וימות, ואמנם בכל שנה ושנה כשבא אותו היום מתעורר אותו הארס ממש כיום הראשון וצריך לנגן לפניו ושידלג ויקפוץ עד שיכלה הארס, והוא דבר ידוע לכל להיות כי המדינה הזאת היה קרובה למקומנו זה, וכשם שכך נהיה בחולי הזה ובחולאים אחרים, כך הוקבע חק וזמן בשמים העליונים, שכאשר נתעורר איזו הארה מלמעלה לתועלת ולגאולת ישראל וכיוצא, כמו שהיה בזמן יציאת מצרים ומתן תורה בכל שנה ושנה, כשבא העת ההיא חוזר ומתעוררת אותה הקדושה ואותו האור העליון וכדומה לו, והיום הנה הוא קדוש לאלקינו והוא י"ט, וזהו הטעם אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים אתם אפילו מוטעים, שהרי כל קדושת אותו היום אינו אלא מכח אותו האור שמתעורר בעולמות העליונים, ולכן אין הב"ה מעוררו אלא בזמן שקדשו ב"ד את החדש, והוא הטעם למאי דאמרינן בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב לישתמיט מיניה דריע מזליה, ובסדר עולם אמרו מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, ועל זה היה מבאר הרמ"ז ברכת שעשה נסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה, ולא אמר כזמן הזה לפי שבזמן הזה גם כן מתעורר אותו האור העליון שבעדו נעשה הנס ההוא, וראיתי להזכיר כאן שבפירוש אמרו בסדר עולם שיום שיצאו ישראל ממצרים הי' יום ו', וקרבן פסח נעשה ביום חמשי ז"ל, בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהם במצרים ויום חמישי היה ובו ביום לקו הבכורות, ממחרת הפסח ערב שבת היה ע"כ. וכפי הסברא הזאת בא על נכון מ"ש בגמרא בכמה מקומות שעצרת הוא יום שנתנה תורה לישראל והוא יום חמשים לעומר, דאילו למה שאמרו במס' שבת שפסח בשנה ההיא היה ביום חמשי ולכ"ע בשבת נתנה התורה, לא נתנה תורה עד יום חמשים וא' בעומר, א"כ לא ידענו למה נעשה יום טוב ביום חמשים לעומר, הן אמת שלא אמרה התורה בשום מקום שבעצרת נתנה תורה, אלא אמרה וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. ופי' בו הרמ"ז שאז נכנסים ישראל בבינה העליונה כפו שפירשו בזהר, וכ"כ נתעלו עד שהותר להם חמץ במקדש, והרי כאן שלשה זמנים: בפסח שצריך להזהר מאד מן יצה"ר ומן הטומאה חמץ אסור בכרת, בשאר ימות השנה החמץ מותר בביתנו ואסור במקדש ועונשו הוא מלקות, ובעצרת הקדושה גברה כ"כ שבמקדש מותר החמץ, וכשבאתי לבאר יחודי השובבים הנעשים בק"ש על המטה, וכנודע בכתבי האר"י זלה"ה אמרתי שמי שחלה בראשו והיה צריך להעלות תוך הראש סמים המחזיקים אותו אבל אי אפשר כי הם יורדים לאסטומכא, צוו הרופאים שאחרי סעודת הערב קודם שילך לישן יקח מרקחת עשוי מעשבים ידועים המחזיקים את הראש, ונתנו הטעם לפי שבלילה האידים עולים מן האסטומכא אל הראש, ועם אותם האידים יעלה כח המרקחת המרפאת, כך כשצריכים אנו להעלות ניצוצי הקדושה המחיים מקטרגנו בסבת עון שז"ל, צריכים אנו להחזיק נשמתנו בעת שעולה למעלה כדי שתוכל להרוג המזיקים, וכמ"ש הכתוב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ובפרט אחרי שזכיתי לכתבי מהרמ"ז ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, והנה כשבא הרב הנזכר לבאר סוד הדורמיטא הקודמת לתיקון, המתיקו לנו במ"ש חכמי הטבע, שקודם שיתהוה איזה דבר קודם לו ההעדר וההפסד, כגון כאשר נזרע הזרע בארץ, קודם שיתהוה הצמח או האילן החדש מתפסד הזרע ההוא או הגרעין ההוא, וכן הוא בהולדת העופות מן הבצים, וכמ"ש בגמרא (תמורה לא.) לכי גביל מסרח. ואמנם בפשט הדברים בביאור פסוק עורה למה תישן ה' וכיוצא בו, ביארתי בו דבר נאות לשכל, והוא שאמרו הרופאים שמן המוח יוצאים כמה שבילים אל איברי האדם המרגישים וממנו בא להם הכח וההרגש, ואילו שביל א׳ נסתם האבר היונק ממנו מת, וכמו שעושים הטבחים שכשרוצים להרוג הבהמה חותכים חוט השדרה ומיד אין לה כח לעמוד על רגליה ונופלת לארץ, והשינה נעשית לפי שהאידים העולים סותמים כל השבילים ההם והאדם הרי הוא כמת לגמרי, אמנם כבר כתב הרמ"ק בספר הפרדס בשער הצנורות, שברא הקב"ה צנורות בעולם העליון שמהם בא השפע אל עולמות התחתונים. ואמנם כשישראל חוטאים מסתתמים אותם הצנורות ולכן צרות רבות מתרגשות בעולם, והוא כמו השינה באדם, ולכן בקש מאת הקב"ה שיסיר המקטרגים הסותמים צינורות השפע וזהו עורה למה תישן ה', ואמנם בענין השינה שנשמת האדם עולה למעלה ומקבלת שפע והארה גדולה, ואם זכה בא לסייעו נשמת איזה צדיק, ביאר הרמ"ז לא איברי ליליא אלא לשינתא, וממוצא דבר אתה למד שהצדיק העושה מעשים טובים בכל יום באה לו הארה חדשה בכל יום, ובזה ביארתי מ"ש במדרש על הלל שהי' אומר שהי' הולך לגמול חסד עם הדין אכסניא דאית לי בגו ביתא, ופירשתי שהאכסניא היא נשמתו, ובכל יום היה לו אכסניא היא הארה חדשה בנשמתו והוא פשוט, וזהו הטעם שהצדיקים מבקשים לחיות בעה"ז כדי לקבל תמיד הארה חדשה, ובזה כמהר"ר מנשה פדובה זצ"ל פירש פסוק אבא בגבורות ה' אלקים אזכיר צדקתך לבדך. וידוע ששבעים שנה שחי דוד נתנו לו בתחלה מאדה"ר, ואח"כ כשפגם אדה"ר נתקיימו לו מאברהם יעקב ויוסף כמ"ש בזהר, שלכן פי' הר"ם אלשיך פסוק אמרתי לה' אדנ' אתה טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה ע"ע. ועתה אמר דוד כי אם היה חי שמנים שנה שבן שמונים לגבורות, היה מחזיק טוב להב"ה לבדו, וזהו אבא בגבורות ה' אלקים אזכיר צדקתך לבדך, ועל הארה זו פירשתי מ"ש הכתוב יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך, ופירשו רז"ל שהקב"ה נושא פנים לישראל, ובעלי הפשט הקשו שלא אמר הכתוב ישא ה' פניך, ופירשתי שאלו פניו הנאמרים בפ' זה אינם פניו של הקב"ה, שא"כ מה בין יאר ה' פניו אל ישא ה' פניו, ולא עוד אלא שיאר היא ברכה יותר גדולה מישא, אבל אמרתי שפניו האמורים כאן רומז לנשמתו של אדם, ונקרא פניו לפי שבצלם אלקים נעשה, ונשמתנו היא חלק אלוק ובאה מהשכינה הנקרא פנים, כמ"ש הרמב"ן ע"פ לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. וא"כ ישא ה' פניו אליך פירושו ישא פניך, כיון שפניך היינו נשמתך, היינו פניו הניתנים אליך ומאירים אליך, ובענין הארת פנים ביארתי ג"כ מזמור אלקים יחננו. ואמרתי בקיצור שבזמן הגאולה מדת דינו של הקדוש ברוך הוא יתן לנו טובה במתנת חנם, ויוסיף לנו טובה כי אין ברכה אלא תוספת טובה, ועוד יאר לנו פניו, וא"ת אין זה ממדת הדין אלא מן החסד, תשובתך שהקב"ה עושה כן כדי שיודעו דרכי השגחתו בארץ וכל הגויים יבינו תשועת השכינה, או יאמר יבינו שתשועתנו באה מן המקום ב"ה, ולהיות שבאמצעות גדולתנו העמים יכירו גדולתו של הב"ה, כלם יודו להב"ה על הטובה שהשפיע לנו, ושמו של הקב"ה יתפשט בתחילה אל הקרובים ואח"כ אל הרחוקים, ולזה אמר יודוך עמים אלקים יודוך עמים כלם, עוד אמר כי מלכי א"ה הנקראים לאמים, כמ"ש אין לאום אלא מלכות, הם מצוים אל האומות שלא יזיקו ישראל, אבל הם בעונותינו שרבו מכי' וחוטפי' אותנו ואת ממוננו, וכמה פעמים צוו מלכי א"ה על זה, ולכן הקב"ה ישכיר הלאומים וינחה אותם בעה"ז, וישפוט ויעניש את העמים אויבינו, ואז ישמחו המלכים במפלתם, שאלו שמעו לקולם לא עלתה להם כך, וזהו בכוון ישמחו וירננו וגו'. ואע"פ כן כל העמים יודו לה' שדין אמת דן, אפילו הנענשים יודו זה, וזהו יודוך עמים אלקים וגו'. אמנם עד כאן דברנו כשהקב"ה אינו מייחד שמו בפרטות עלינו ובענין העה"ז, אבל בענין ארץ ישראל וארץ החיים של מעלה, הברכה היא דוקא לנו, ארץ נתנה יבולה וגו'. א"כ הברכה היא לנו וכל העמים יעבדו ד' מיראה דוקא ולא מאהבה, וזה וייראו אותו כל אפסי ארץ. ונחזור לעניננו עוד כשבא הרב הנזכר לבאר מאמר הזהר בתחילת בהר סיני על מ"ש הכתוב בענין עבד עברי ובשביעית יצא לחפשי חנם, ועוד כתוב ובשביעית תשמטנה ונטשתה, ביארו על מ"ש חכמי הכוכבים שבזמן שהלבנה היא ברבוע עם השמש, פי' שהיא רחוקה ממנו ג' מזלות נעשה התעוררות בעולם, ועל מ"ש חכמי הרופאים וחכמי האצטגניני' שכאשר עברו לחולה שבעה ימים מיום התחלת החולי נעשה בו התעוררות גדול, ונתנו הטעם לפי שהלבנה היא אז בריבוע ורחוקה ג' מזלות מן המקום שהיתה בזמן התחלת החולי, הרי שיש רבוע כללי לכל העולם, והוא כשהלבנה היא רחוקה ג' מזלות מן השמש, וריבוע פרטי לחולה כאשר הזכרנו, וכמו כן בעולמות העליונים יש שביעית כללית לכל העולם והיא שנת השמיטה, ושביעית פרטית לעבד מיום שנמכר, ובשתיהן כל א' לפי בחינתה מתפשטת ושולטת השביעית העליונה, סוף דבר כיון שהעולם התחתון הוא צל ודפוס לעליון, אין דבר בנסתרים עמוקים שבתורה שלא נוכל לתרצם כפי טבע הדברים. רק את זאת ראיתי להזכיר כדי להסיר מכשול מעיני הלומדים מפי ספרים ולא מפי סופרים, שבדברי חכמי האמת והצדק מלת א"ס ב"ה אינה מורה בכל מקום על הבורא ית' אלא לפעמים אינו כן, ועיין בזה הרמ"ע זצ"ל בפלח הרמון, וביארם יותר בהקדמת ספר יונת אלם. ואני לא זכיתי לקבלו מפי מהרמ"ז אבל קבלתי הדברים בברור מפי כמהר"ר בנימין הכהן שקבל ממהרמ"ז, שקבל מכמה"רר בנימין הלוי שקבל מכמהר"ר חייא רופא, שקבל מפי כמהר"ר חיים ויטאל בעצמו, עוד ידעו כל חכמי הפשט שבדברי חכמי האמת האלקות אינו האל ית' אלא אצילות אורו, כמו שאור השמש אינו השמש ממש, ולכן אל תתמה אם תמצא בדברי האחרונים שהאלקות הוא עשר ספירות, ומצינו הדבר הזה רמוז בגמרא בענין השכינה בסנהדרין, א"ל קיסר לר"ג אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא איכא, קרייה לשמעיה מחייה בהרפתקיה, א"ל אמאי מחית ליה, דעל שמשא בביתא, א"ל קיסר שמשא אכולי עלמי ניחא, א"ל ומה שמשא דהוא חד מן אלפא אלפי ריבוון דשמשי קמי דקב"ה ניחא אכולי עלמא, שכינתא דקב"ה עאכ"ו. והרי השמש הנכנס בבית אינו השמש בעצמו אלא אורו המתפשט בעולם, והוא כמו כן ממש שכינתא דקב"ה, וכן מה שתראה מצוייר בספרי הרמ"ק ז"ל סדר המדות, הללו לימין והללו לשמאל, הכל הוא על דרך הללו מימיני' לזכו' והללו משמאילי' לחובה, עוד אזהיר אל המתחילים בחכמה שלא להטות אזן אל דברי האומרים מה נצייר בדעתנו כדי להבין הספירות הללו, וכבר פילוסוף א' מעמנו הקשה לי הדבר הזה והוכחתיו על פניו, כי שאלה זו טפשות גמורה אפילו אצל הפילוסופים, וכמו שתראה במורה חלק א' פרק ג' בהפרש שיש בין הדמיון לשכל, ובכלל דבריו אמר ז"ל, וכן התבאר במופת המנע מה שיחייבהו הדמיון, והוא היות השי"ת גשם או כח בגשם, שאין נמצא אצל הדמיון אלא גשם או כח בגשם עכ"ל. והוא מ"ש בגמרא במגילה ור' יהודה התם באבנתא דליבא תליא מילתא.