אמונת חכמים/פרק עשרים ושנים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים · פרק עשרים ושנים· >>

ונבא לחלק האחר, והיא הסכנה אם מטעם הסכנה ראוי לעזוב איזו חכמה, יש לעזוב הפילוסופיאה עזיבה עולמית, שהרי ראינו בעינינו שאוהביה והעוסקים בה נטו מאד מדרכי אמונת תורה שבעל פה וחלקו אפילו על הלכה למשה מסיני ובדברים אחרים, לא נחשבו דברי רבותינו לכלום בעיניהם וחלקו עליהם מכח מה שנראה אצל שכלם הדל, ואפילו הגדולים ויראי שמים שבהם אשר האירו עיני ישראל בחבוריהם לא נשמרו מן חרב המינות אשר בידה ונפלו במכמורת הטעויות היותר גדולות בלכתם אחר שכלם, כי כל חכמת הפילוסופיאה אינה אלא ללכת אחר שכלם, סוף דבר כל באיה לא ישובון, והנה מלבד מה שכתבתי בהקדמה ובפרק א' ובפרק ב' ובפרק י"ב ובפרקים אחרים הבאים אחריו, יקרא קורא ספרי זה בספר דרך חיים של הר"ם לונזאנו ובעל שתי ידות באותו הנדפס בסלוניקי (כי בנדפס בויניציאה רמזו עליו אבל השמיטוהו) על אותה הפסקא המתחלת ולו משנה ולא רק מלבבי וכו' ובכלי יקר של הרב לנייאדו על נביאים ראשונים נגד הרב אברבניל והרד"ק והמפרשים החולקים על דברי רז"ל יעויינו דבריו שם כי דבריו מתוקים מדבש, וכאן אומר בלבד שידוע מה שאמרו בגמרא במגילה פרק ב' מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר, וכ"כ הרמב"ם בהלכות ברכות פרק א' ז"ל ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ולכן לא יעלה מעולם על דעת אפילו לטפש שבעולם שאנשי כנסת הגדולה לא היו מבינים לשון הקדש ושאנו מבינים לשון הקדש יותר מהם, והנה נוסח התפלה אשר לכל הקהלות בכל תפוצות גלותנו בברכת מודים הוא זה, וכל החיים יודוך סלה וכו' האל ישועתנו ועזרתנו סלה, אם-כן אין לספק שהיה מתקנת עזרא ובית דינו, והוא היה סופר מהיר בתורת משה, והרד"ק חשב עצמו יותר מבין מאנשי כנסת הגדולה ומחכמי המשנה וחשב כל ישראל טועים בתפלותיהם, והרי כל זה לא שמע מרבו ולא קבלו משום אדם שבעולם אלא כדי ללכת אחרי מה שנראה לשכלו ואחרי מה שבדה מעצמו כמשפט הפילוסופים, שהרי כתב בשרשיו הדברים הללו ממש, בצעדך בישימון סלה פירשו בזו המלה כמו עדי עד, וכן בדברי רז"ל תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים, נצח דכתיב לא לנצח אקצוף סלה דכתיב יכוננה עד עולם סלה, ועד דכתיב ה' ימלוך לעולם ועד ור' אברהם ן' עזרא פי' המלה כמו אמת, והנכון והישר בעיני שזו המלה אין לה ענין דבק בענין אשר היא עליו, אך היא מלת נגון כך שהיו המנגנים משלימים במקומות הנגון כן, והראיה כי לא תמצא זאת המלה במקרא כי אם במזמור ונגון, כי רוב הזכרת המלה הזאת בתילים ובתפלת חבקוק שהיתה בנגון ערות יסוד עד צואר סלה, וכן אמר בסוף התפלה למנצח בנגינותי וכו' וענינו הרמה והגבהה מן סולו לרוכב, ר"ל כי באותו המקום היה הגבהת הקול בנגון עכ"ל. ועוד כבר ידעת מה שאמרו בגמרא בנדרים פרק אין בין המודד א"ר יצחק מקרא סופרים ועטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני, ופסקו הרשב"א בתשובה שאביא לקמן, וכן מהר"י קארו בש"ע שלו סי' קמ"א כתב כל תיבה שהיא קרי וכתיב הלכה למשה מסיני שתהא נכתבת כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר, ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה בפני גדולי הדור הרבנים ה"ר יצחק אבוהב וה"ר אברהם ואלאנסי וה"ר שמואל ואלאנסי בנו ז"ל והתרו בו שיקרא כפי המסורת ולא רצה ונדוהו והורידוהו מהתיבה עכ"ל. והנה המעיינים בפילוסופיאה כיחשו כל זה ועמד להילחם כנגדם כמהר"ר יעקב בן חיים והוא היה בקיא מאד בגמרא ובפוסקים ובסתרי התורה ג"כ כמו שנראה מהקדמתו למקרא גדולה ולחומש עם תרגום, והנה אביא כאן דבריו בהקדמת מקרא גדולה הנזכרת ז"ל, וקודם אערוך מלחמה עם החכמים האחרונים ז"ל הקרובים לזמננו זה כי דברו שלא כהוגן על תורתנו הקדושה באמרם כי הקרי וכתיב היו ספיקות נסתפקו אנשי כנסת הגדולה ואלה שמותם ולשונם. האפודי בפ"ז מספרו בדקדוק כתב וז"ל השלם ראש הסופרים עזרא הכהן הסופר נער חצנו ושם כל מאמצי כחו לתקן המעוות, וכן עשו כל הסופרים הבאים אחריו ותקנו הספרים ההם בתכלית מה שאפשר עד שהיה זה סבה להשאירם שלמים וכו' ובמקומות אשר השיגם ההפסד והבלבול עשו הקרי וכתיב להיותו מסופק במה שמצא עכ"ל. והקמחי ז"ל תמהני על פה קדוש שדבר מסכים לזה בהקדמתו לנביאים ראשונים וז"ל ונראה כי המלות נמצאו כן לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו טלטול והחכמים יודעי המקרא מתו ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה לישנה מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם על הבירור כתבו הא' ולא נקדוהו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים וכן כתבו בדרך אחד מבחוץ ובדרך א' מבפנים ע"כ. והשר דון יצחק אברבניל זצ"ל השיג עליהם בהקדמתו לספר ירמיה וז"ל, והדעת הזה אשר הסכימו בו החכמים האלה ועצתם רחקה מני, כי איך אוכל בנפשי להאמין, ואיך אעלה על שפתי שמצא עזרא הסופר ספר תורת אלקים וספרי נביאיו מסופקים בהפסד ובלבול, והלא ס"ת שחסר ממנו אות אחת הוא פסול, כל שכן בקרי וכתיב שבאו בתורה, שכפי הקרי יחסרו בתורה כמה וכמה מהאותיות וכו', עוד אמר וז"ל הנה עוד אשאל מאתם כפי הסברא הגובר' אם היה הקרי וכתיב כפי מה שמצאו בספרים המחולפים ולא אפשיטא לעזרא הסופר איזה הדרך מהם ישכון אור, ושם שתי הנוסחאות אחד מבחוץ ואחד מבפנים, אם כן איפה למה בפירוש הכתובים נסמוך תמיד על הקרי ולא על הכתיב, ולמה עזרא בהיות הדבר מסופק עשה הנקוד תמיד מסכים עם הקרי ולא עם הכתיב, ואם היה כן דעתו היה לו לשום נסחת הקרי מבפנים כי היא האמת, והמסכמת עם הנקודה והכתיב ישים מבחוץ, כיון שלא הסכים בה דעתו, שנית אם היתה סבת זה הפסד ובלבול שנפל בספרים מצד הגלות, היה ראוי שיבא על דרך מקרה כפי המקום שנטשטש או נמצא, ואתה תמצא בספר תורת האלקים בפרשת לך לך שכתוב מלך צביים והקרי צבאים, וכן כתוב פעם אחרת האם נפל במקרה הטשטוש והבלבול במלת צבאים תמיד, וכן כלם כמו נערה דכתיב נער כ"כ פעמים במ"א מלא שהוא ונתנו לאבי הנערה וכן בעפולים בטחורים ישגלנה ישכבנה, אלא שאין הדבר כמו שחשבו החכמים האלה, ושארי להו מארייהו ותירץ כי אמיתת הענין אצלו כי עזרא הסופר וסיעתו מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם, וקודם שהתעורר לעשות הנקוד והטעמים וסוף-פסוק, עיין במקרא והדברים אשר נראו אליו זרים כפי טבע הלשון וכונת הסיפור חשב בעצמו שהיה זה לאחד משני סבות, אם שכיון הכותב בדברים זרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה כפי מעלת נבואתו, ולכן לא מלאה ידו לגשת למחוק דבר מספרי האלקים, כי הבין בדעתו שבחכמה יתירה נכתבו כן, ושלסבה מן הסבות נכתבו האותיות החסרות והיתרות והלשונות הזרים, ולכן הניחם הכתב מבפנים כמו שנכתב, האמנם שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתוב הזר הזה כפי טבע הלשון ופשיטות הענין, ומזה המין תמצא כל הקרי כתיב שבתורה, וככה כשמצא עזרא שכתוב בתורה ובעפולים שהוא לשון גובה ולא ידענו מה הם הגבוהים ההם, הוצרך לפרש בקרי שהם טחורים וכן ישגלנה, לפי ששם שגל נאמר על המלכה, הוצרך לפרש בקרי ישכבנה, גם אפשר שחשב עזרא שהיו בספרי הקדש מלות ותיבות שלא נכתבו כן בזרותם אלא לסבה מן הסבות, אם להיות האומר אותם בלתי מדקדק כראוי אם בקצור ידיעת דקדוק הכתיבה, והיה זה מהנביא כשגגה היוצאת מלפני השליט, ולכן הוצרך לפרש אמתת המלה ההיא כפי הספור, והוא ענין הקרי אשר שם מבחוץ כי ירא הסופר הקדוש לשלוח ידו בדברי המדברים ברוח הקדש וכתיבתם ועשה זה בעצמו, ר"ל לפרש המלה והתיבה ההיא ושמו בחוץ להיותו פירוש שפירש הוא מעצמו, ואין ספק שכך קבלו מהנביאים וחכמי הדור שקדמוהו, והנה רוב הקרי והכתיב שבא בספר ירמיה כשתעיין בם ובענינם תמצא כולם מזה המין שכתבם ירמיה כן בטעות ובשגגה והאריך בהקדמתו שם לספר ירמיה, עד הנה התבאר שהקרי וכתיב והקרי ולא כתיב כולו ענין הפירוש, וכן הוא הכתיב ולא קרי, שראה עזרא מלות כתובות שאין להן ענין כפי פשט הדברים, ולכן לא עשה בהן נקודה כלל ולא יקרא, ומזה תדע שהספרים אשר נפל בהם הרבה מזה הוא לחסרון המדבר בידיעת דרכי הלשון או בידיעת דרכי הכתיבה, ולכן היו בספר ירמיה פ"א מקרי וכתיב ובספר שמואל שכתבו ירמיה רבו בו בכמות הקרי והכתיב בכמות קל"ג וכו', עד אבל בתורת אלקים להיותה כלה מפי הגבורה וכמות כתיבתה קרוב לארבעה פעמים ספר ירמיהו לא נמצאו בה מקרי וכתיב אלא מעט מזער אלה וכו', וכן הולך ומונה כמה מהקרי וכתיב באו בכל ספר להורות מי מהנביאים היה יותר בקי בדקדוק הלשון, ותשובותיו רחקו מני כאשר אבאר ואשיג עליו, אמנם קושיותיו אשר הקשה על הקמחי ועל האיפודי טובים ונכוחים הם, ובהשיגי והשיבי על תשובותיו יושגו ג"כ הם, כי כל אלו התירוצים ודעת הקמחי והאפודי כלם הם מסברא, ואנן לית לן כי אם תלמודא דילן אשר קבלנו עלינו, כי לבן של ראשונים כפתחו של אולם והם אמת ודבריהם אמת, ואומר כי מה שאמר השר אברבניל ז"ל שעזרא הסופר וסיעתו מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו, אמת ויציב הדבר, ואמנם במה שאמר בתירוץ הראשון שכיון הכותב כמו שנכתבו הדברים הזרים ההם וכו' עד האמנם שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתיב הזר ההוא כפי טבע הלשון ליתא לדבריו, דהא בהדיא גרסינן במסכת נדרים פרק אין בין המודר אמר רב איקא בר אביי אמר רב חננאל אמר רב, מאי-דכתיב (נחמיה ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים זה מקרא, מְפֹרָשׁ זה תרגום, וְשׂוֹם שֶׂכֶל אלו הפסוקים, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא זה פסוק טעמים, ואמרי לה אלו המסורות. אמר ר' יצחק מקרא סופרים ועטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני, הא נקטינן דכולהו הל"מ ולא שם עזרא הסופר מבחוץ הקרי שהוא פירוש הזר, וגם לא היה זר בעיניו ח"ו ולא השיגו לא ספק ולא בלבול, כי כולהו הל"מ כדגרסינן לעיל, ותו קשה בעיני מה שאמר וז"ל וככה כשמצא עזרא שכתוב בתורה בעפולים שהוא לשון גובה ולא ידענו מה הם הגבוהים ההם, הוצרך לפרש בקרי שהם טחורים וכן ישגלנה, לפי ששם שגל נאמר על המלכה הוצרך לסרש בקרי ישכבנה עכ"ל, וליתא לדבריו דהא בהדיא גרסינן סוף-פרק הקורא את המגילה עומד ת"ר כל המקראות הכתובים בתורה לגגאי, קורים אותם לשבח כגון ישגלנה ישכבנה, בעפולים בטחורים, הדיונים דביונים, לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שניהם, לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם, למחראות למוצאות ע"כ וכו', אם-כן אינו לפי שלא ידענו מה הם הגבוהים ההם וכו' ולא אשיב על דברי השר אברבניל בסבה השנית באמרו כי המלות נכתבו כן בזרותם לסבה מן הסבות, אם להיות האומר אותם בלתי מדקדק כראוי אם בקצור ידיעה לשון העברית ואם בקצור ידיעת דקדוק הכתיבה, כי תמהני עליו אם דבר זה יצא מפי אדם דוגמתו, היעלה על דעת כי הנביאים קצרה ידם בכל אלה, א"כ הוא ז"ל היה גדול מהם בדקדוק לשון העברית וחיי ראשי כי לא אאמין דבר זה, ואם היה בשגגה כמ"ש הוא ז"ל למה הנביא או המדבר ברוח הקדש לא תקנו האם השגגה נפלה בספר ירמיה פ"א פעמים ובס' שמואל שכתבו ירמיה כמו שהוכיח הוא ז"ל רבו בו הקרי והכתיב בכמו קל"ג כמו שמנה הוא ז"ל, היעלה על לב נביא שנאמר עליו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך, יפול בשגגות האלה סוף דבר נראה ח"ו כאלו השר ז"ל לא ראה הגמרא ואליבא דגמרא לא נהיר ולא צהיר מה שתירץ, ואולי כי השר ז"ל היתה רוח אחרת עמו ולא נעלם ממנו ח"ו הגמרא אלא דרך בדרך הרב הגדול הרמב"ם במורה הנבוכים להראות כחו כי זולת הגמרא יש דרך לתרץ, ואם יקשה המקשה הא לא אשכחנא בגמרא מקריין וכתבן או כתבן ולא קריין ועטור סופרים וכו' אלא מה דחשיב בגמרא ובמסרה חשיב כל הני וטפי עלייהו כמה וכמה, ולעולם אימא לך דבשארא בעי לתרוצי כדתירץ השר אברבנאל דס"ד למימר הני דקחשיב בגמרא כולהו הל"מ ובשארא לא (אמר אביעד שר שלום אין קושיא זו כלום, דאטו כי רוכלא לחשיב ולזיל אלא תנא ושייר) ואברא דבמסרה חשיב כל הני וטפי עלייהו וטפי ממה דמייתי במסכת סופרים אבל לא קשיא מידי דגרסינן במסכת סופרים פרק ו' א"ר שמעון בן לקיש ג' ספרים נמצאו בעזרא, ספר מעון, ספר זעטוטי, ספר הית, בא' מצאו כתוב מעון אלקי קדם, ובשנים מצאו כתוב מעונה וקיימו ב' ובטלו א' בא' מ"כ ואל זאטוטי בני ישראל ובא' מ"כ ואל אצילי בני ישראל וקיימו ב' ובטלו א' ע"כ, ואם איתא להא דאמר השר אברבניל שלכן לא מלאה ידו דעזרא לגשת למחוק דבר מספרי אלקים, כי הבין מדעתו שבחכמה נכתבו לא ימנע מחלוקת אם שהי' יודע שהם הל"מ ואם שהיו ספקו כדפי' הקמחי והאפודי, וא"ת שלא היה יודע שהם הל"מ, למה לא מחק והלך אחר הרוב, דהא חזינן דבג' ספרים שנמצאו בעזר' הלכו אחר הרוב, ואם-תאמר כלם היו שוים ולכן נמנע מלגשת מלמחוק ועשה הקרי מבחוץ, א"כ יורני כיצד נקרא בס"ת שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב, היעלה על לב שנקרא הקרי שתקן עזרא הסופר שהוא פירוש הכתוב הזר לדעתו ז"ל, ונניח הכתב שהוא כתוב באצבע אלקים, אלא על כרחין אית לן למימר שכולם הל"מ, ונשאלה שאלה זו להרשב"א היאך נקרא שלא מן הכתב בעפולי' בטחורי' ישגלנה ישכבנה, ותירץ הרשב"א ז"ל וז"ל וששאלת כיון שאסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב היאך ש"ץ קורא ישכבנה והוא כתוב ישגלנה, וכן בכל תיבה שיש בה קרי וכתיב שכולם כתובים בתורה על-פי המסורה ולא כפי הקרי, תשובה זו הלכה למשה מסיני, וכמ"ש בנדרים פרק אין בין המודר מקרא סופרים ועיטור סופרים כתבן ולא קריין כולן הל"מ, מהתשובה איכא למידק דהשואל לא הוה ידע דאינון הל"מ מדקחזינא דהרשב"א השיב זו הל"מ וכו', ומאחר דאינון הל"מ ליכא לאקשויי מידי. ונראה שגם הרשב"א נסתייע מההיא דפרק אין בין המודר ואע"פ שבאו בתורה כמה וכמה קרי כתיב זולת מאי דמייתי בגמרא כדפרכינן לעיל ואם היו ספקות כדפירש הקמחי והאפודי היאך לא מני לון בהדי הנך דמסכת סופרים ומדקחזינן דלא מני ולא קחשיב אלא תלתא, א"כ שארא כולהו לא הוו ספיקי, ואם איתא דהוה ספיקי הוה אזלי' בהו בתר רובא כדאזלינן בתר מסכת סופרים כדתרצינן לעיל, ולא יקשה מידי מ"ש השר וז"ל, ואין ספק שכך קבלו מהנביאים וחכמי הדור שקדמוהו עכ"ל אשיב עליו ממה נפשך שכך קבלו מהנביאים וחכמי הדור לא ימנע מהחלוק' אם שהיה הל"מ וגילו לו שכך צריך להיות, ואם שלא גילו לו שכך הלכה למשה מסיני אם לא גילו לו שכך הל"מ, א"כ היה יודע בברור שכך צריך להיות שכך קבלו מהנביאים א"כ מאי קאמר במ"ש כי ירא הסופר הקדוש לשלוח ידו בדברי המדברים ברוח הקדש, ותו קשה א"כ הוא שכך קבלו מהנביאים וחכמי הדור, למה לא תיקנו הם, דהיינו הנביאים וחכמי הדור, אלא על כרחיך דבין הקרי ובין הכתיב כולהו הל"מ כדאוכחנא לעיל מההיא דפ' בין המודר, ומה שאמר בסבה הראשונה אם שכיון בדברים הזרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה כפי מעלות נבואתו, ולכן לא מלאה ידו לגשת למחוק, כך יש לנו להאמין בודאי כמו שהניח הרב הגדול הרמב"ן ז"ל ראש המקובלים האחרונים בהקדמתו לביאורו לפי' החומש, ותמהני על השר הנ"ל כיצד הניח הדבר בספק שאח"כ בסבה השנית כתב על ירמיה בזרות הלשון באות נפשו שאפה רוח, שקרי מבחוץ נפשה שכך נראה מטבע הלשון, והדבר סוד מסודות התורה בסוד היבום, והמשכיל יבין נקטינן מכולהו הני פרכי וקהוותן דכל מילי דקרין ולא כתבן וכתבן ולא קריין וכולהו דרכי דמסרה כולהו הל"מ ודלא כאשר כתבו החכמים האלה דלעיל כדגרסינן בגמ' דנדרים דבפרק אין בין הנודר דאייתינן לעיל עכ"ל. והבאתי כל לשונו להוכיח איך אפילו החכמים היותר מעולים ויראי שמים במפרשי המקרא נפלו בעומק הטעיות להכחיש דברי הגמרא בהלכה למשה מסיני ולומר שירמיה היה סכל בחכמת הדקדוק ולא היה יודע מה בין זכר לנקבה, ולכן תחת נפשה כתב נפשו והחזיקו עצמם יותר חכמים מכותבי ספרי הקדש, הוי חכמים בעיניהם, וכל זה מבלי היות להם שום ראיה, אלא שבדו הדברים הללו ואמרו בפירוש שכן נראה לשכלם, וגרמא בנזקים היה להם לפי שהרגילו נפשם בפילוסופיאה ובקריאת ספרי המפרשים של המורה וכיוצא והר"י עראמ"ה בשער י"ט ובשער כ"א הביא דעת פילוסופי עמנו שבלכתם אחרי עיון דעתם נטו מאד מדרך האמונה בידיעת הי"ת והרלב"ג פירש השטן שבאיוב שהוא כח המדמה, ומזה תראה שכאשר השטן בכל כחו וחוזק פתויו מסית הפילוסופי' להכחיש התורה, אזי הם מכחישים השטן וכן פירשו מפרשי המורה ופילוסופי עמנו סמא"ל ושטן שבמדרשים שר"ל כח הדמיון, ומה שכתבו רז"ל על ס' רבוא מלאכי השרת שקשרו לישראל שני כתרים וק"כ רבוא מלאכי חבלה שהסירים מהם פילוסוף אחד פי' שלא נהיה הדבר הזה ולא היו שם לא מלאך השרת ולא מלאך חבלה אלא הם מעלות המדות ופחיתיו' ושאר הבלים משכל הפועל הביא הפי' הזה מהר"י אבוהב במנורת המאור בנר ג' כ"ד ח"ה פ"א ואין הפירוש הזה מהמחבר אלא מפילוסוף א' שלא הזכיר שמו כי כן דרכו להעתיק הדברים בלא הזכיר שם מחברם וכן עשה בפרקי החבור להרמב"ן ז"ל, עוד כבר ידעת מה שאמרו רז"ל הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע ואמרו יורד ומסית עולה ומשטין יורד ונוטל נשמה, ובההוא עובדא אי לאו דמכרזי עלך ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו הזהרו בר' עקיבא ותורתו, שוינהו לדמך כתרי פשיטי ור' יעקב בן חביב מחבר עין יעקכ בסוף מסכת ברכות כתב שכדי לקרב הדבר אל השכל הוא מפרש שיצה"ר הוא כח המעורר שבאדם ויצה"ט הוא כח השכלי, ומי לנו גדול מן הרב בעל העקידה חכם וירא שמים מאד, ובלכתו אחרי הפילוסופיאה בענין הנשמה בשער ששי דבריו נוטים לגמרי לצד מינות, כי כלם הם לענה וראש פורחים משרש דעת אלכסנדר אפרודיסי וכבר נתרעם מאד על זה הר"ר מנשה ן' ישראל והשיב על כל דבריו בנשמת חיים שער ב' פ"ב וסתר כל ראיותיו, וכן הר"ר חסדאי בידיעת הי"ת כתב דברים בלתי נבונים כלל כלל, סתר דבריו הר"י אברבניל בפ' וירא ובדור הזה פילוסופי עמנו מחשיבים יותר מאד דברי חכם א' מא"ה מרבבותי' במדרש רבא ובאגדות, ולכן על הרוב הם קוראים ספרי א"ה ועל המיעוט ספרי רבותינו, הנך רואה מכל מה שהבאתי למעלה כמה מהסכנה העצומה בלמוד הפילוסופיאה ובקריאת מפרשי המורה ורלב"ג ושאר פילוסופי עמנו, ק"ו וכ"ש בדורות הללו, שהרי לבן של ראשוני' כפתחו של אולם ואנחנו איננו אפילו כמחט של סדקית, ומבורר הוא כי אין בדורנו לא כהר"י עראמה ולא כהר"י אברבניל ולא כרד"ק חכמים ויראי שמים, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, סוף דבר על הפילוסופיאה נאמר כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. אבל בחכמי ישראל הבקיאים בנסתרי התורה הן מהבקיאים בתלמוד הן בפשט הן בדרש, כגון הר"מ לונזאנו בעל שתי ידות הר"ר משה אלשיך הר"ר שלמה לוי אלקבץ, ורבים כמותם לא תמצא הדברים האלה אלא הכל אמונת חכמים ויראת שמים: והנה מפרש בחינת עולם שהבאתי למעלה אעפ"י שבסוף דבריו למד דעת את העם שכל חכמת הרמב"ם בפילוסופיאה בטלה לה לגמרי עכ"ז בפתיחת ספרו יצא לה לעזרה, ולפי שבחרתי להשיב על כל דבריו, אביא כאן כל לשונו וזהו קורא נעים הנה באתי להשכילך בינה כי ישרים דרכי הפילוסופיאה הטבעית וצדיקים המפלסים מעגליהם במאזני צדק ילכו בם הלוך ואור עד נכון היום ופושעים ההולכים אחר מחשבותיהם יכשלו בם ונוקשו ונלכדו ולא ידעו במה יכשלו, מזה יעמדו על הברכה הראב"ע ז"ל אשר אזן חקר ותיקן אמרים אמת דברי פי חכם חן, אין דבר נעלם ממנו וכל טוב ראתה עינו ובחזקהו להליץ בעד הקבלה האמתית ונגד הצדוקים, קנוא קנא לה' צבאות אל קנא, והוכיח במישור המתפרצים בעם המתהללים בהלולים להלל קדש ה' אשר אהב, שבתון שבת קדש, שתו בשמים פיהם לישבע לשוא ולשקר ויחללו את בריתו אשר חתם בבשרם לשכב משכבי אשה זרה ולהביא תועבה אל חיקם, ומקומות רבו מספר ואחריו ראש הפילוסוסים וראש המאמינים הרמב"ם ז"ל אשר חלץ כגבר חלציו להודיע קושט דברי אמת, דבר קטון זה מעשה בראשית ודבר גדול זה מעשה מרכבה, ובמקום גדולתו וחכמתו שם אתה מוצא את ענותנותו וקדושתו, בסוף מאמר ה' פ' ע"ה מספרו מורה הנבוכים אשר האריך דבריו שם, קדוש אומר כלה, נאה דורש ונאה קיים במדותיו מדת חסידות כבסעודת צום אב אשר בה פת במלח אכל ומים במשורה שתה, לא בא אל פיו בשר ויין וכבטבילת קרי אשר נהג עצמו בה כל ימי חייו כמלאך ה' צבאות ואחריהם בכל דור ודור, צדיקים יסודי עולם בעלי תושיה ומחקר מאירים לארץ ולדרים עליה בחכמתם ותבונתם, לא זז שם שמים מפיהם וממחקרם הקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל העריצו, ומזה יעמדו על הקללה אנשים רעים וחטאים אשר שתו בשמים פיהם ויהרסו לעלות אל ה', אמרתי לא אזכרם ולא אדבר בשמם, אמנם כדת הקמים נגד הפילוסופיאה להומה ולאבדה ולאסוף זכרה מן הארץ, ידעתי גם אני, ידעתי כי רבים שגו ברואה פקו פליליה, אך מה פשעה ומה חטאתה כי דלקו אחריה, כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, הלא גם בה' בגדו כי בנים זרים ילדו ויחפאו, דברים אשר לא כן על ה', רוב האפיקורסים כאלישע וחבריו, ולמה נסוג אנו מאחרי אלקינו מבלתי דעת את דרכיו, ליראתנו פן תאכלנו האש הגדולה הזאת אש זרה, אם יש לאל ידנו להשכיל ולהטיב, למה נמנע טוב מבעליו בעבור העם ההולכים בחשך אשר לא ראו אור גדול מצות ה' ברה מאירת עינים, הנה האל ב"ה המלמד לאדם דעת אמר למשה עבדו נאמן ביתו, כתיב בתורתך נעשה אדם והרוצה לטעות יטעה, כי ישרו בעיני הדברים למען ידעו בניכם אשר יקומו מאחריכם כי ה' בקרבכם ואל אחד בראם כדבר בעל העקרים מאמר א' פרק י"א, ואם מקרה הקבלה האלקית גם הפילוסופיאה יקרה (עוז היא לעם בני ישראל את צנועים חכמה, ובאו בה פריצים וחללוה, נתנוה שוממה למשל ולשנינה בפי עוללים ויונקים ותמיד כל היום שמו ית' מנואץ, שפתי נבון למדו לקח, שפתי נעים זמירות ישראל כ"ד יעקב פרנסי"ס בשירו נחמד וטוב להשכיל תחלתו הקבלה תתן קולה) למה נגרע אנחנו מהקריב את קרבן ה' בעבור החטאים האלה אשר חדלו מני דרך, שבתו מני אורח והשביתו מפנינו את קדוש ישראל, הלא ידענו נאמנה כמה מעלות טובות לפילוסופיאה הטבעית והאלקית עלינו, ורבים מישני אדמת עפר האירו מכבודה ולשונם תהלך בארץ להליץ בעדה ולדבר טוב על נפשם, והמליץ בתוכם משיב דברים נכוחים להרשב"א ז"ל ובמתק שפתיו שפת אמת תכון לעד, ובצוף אמריו אמרי נועם גלה תועלותיה לעין כל והגיד לאדם ישרה, הנה זה איש אלקים קדוש הוא (הברדשי) עובר עלינו בספרו נחמד וטוב ותאחז במשפט ידו וכו' עכ"ל. ומדברי הפילוסוף הזה ניכר כי חכם וירא שמים הוא ובקי בספרי התורה, ולכן אשיב על דבריו אחד אל אחד. ראשונה אמר כי ישרים דרכי הפילוסופיאה הטבעית והאלקית וצדיקים ילכו בה, הולך ואור עד נכון היום, ואם נעזבנה נמנע טוב מבעליו בעבור העם ההולכים בחשך, וכשם שלא נסוג מאחרי אלקינו מבלתי דעת דרכו (אעפ"י שאלישע אחר וחביריו פקרו בה) כך לא נעזוב הפילוסופיאה, וכשם שלא נעזוב התורה והקב"ה רצה לכתוב בה נעשה אדם אעפ"י שהמינים פקרו בזה, ככה לא נעזוב הפילוסופיאה, ואשיב על כל זה כי הפילוסופיאה אינה מאירה לצדיקים כלל בידיעת הבורא ותורתו אינה מלמדה אלינו דרכי המקום, אינה נותנת טוב לעוסקים בה, העוזבת אינו נסוג מאחר אלקינו לבלתי דעת את דרכו, העוסק בה אינו משכיל, ומטיב אינה כמו תורתנו הקדושה שכתוב בה נעשה אדם כי הפסדה מרובה ושכרה אינה כלל אלא להיות לכבוד אצל או"ה לעוסקים בה, שכל עצמה של הפילוסופיאה אינה אלא דברים בדוים מהא"ה כדי לתת טעם אל מה שלא היו מבינים ומההתחלות ההם הוציאו תולדות וקראום חכמה, ואלו ההתחלות ההם אינם כל החכמה בטלה ובזה היה מפרש כמהר"ר משה זכות זצ"ל מה שא"ה מקדימים נבון לחכם בדבר פרעה, אין נבון וחכם כמוך, ואנו מקדימים חכם לנבון, שבישראל כתוב שיאמרו א"ה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, והטעם שהעכו"ם בתחלה הוא נבון והוא מבין מדוע הדבר הזה הי' כך, ומדוע זה כך, מבין דבר מתוך דבר, ואחר כך מן ההתחלות ההן מוציא החכמה, ואם ההתחלות הן אמתיות גם התולדות אמיתיות, אבל בני ישראל כל חכמתם מקובלת וממנה הן מבינים דבר מתוך דבר, וכבר ידעת כי חכמה היא מה שאדם לומד מרבו ובינה מה שמבין מעצמו, וכבר הורה מעצמו שאין עוד חומר וצורה ומקרים ושכל הפועל, וכל חכמת הקדמונים אין עוד מי שילך אחריה, ומה שקשה בפילוסופיאה הוא שמה שלא הבינו היאך נעשה כיחשו לגמרי, וכמו שתראה בראיות אריסטו על שא"א להמצא דבר בלתי בעל תכלית, ומזה הוציאו קצת מתלמידיו שאין השארות לנפש, כיון שלדעתו העולם קדמון וכמו כן אמרו שא"א לרוחני להתנועע ממקום למקום, ועוד קשה מאד שמהקדמות שבדו מלבם בדברים הגופניים הולידו תולדות בדברים הרוחניים, והם לגמרי נגד האמונה בענין הנפש ובעגין המלאכים ובידיעת הי"ת, ושכל מה שהוא במקום הוא נופני וכיוצא בזה, וכמו שידע הבקי בדברי הרלב"ג ובדברי המורה ומפרשיו ובשאר פילוסופי עמנו וחכמי א"ה, בשביל זה השיאו הפילוסופיאה לדבר אחר שלא עלה מעולם על דעת אריסטו, וכמו כן בבאור איך הצורה היא מוצאת מכח החומר אמרו דברים נגד השכל לגמרי ונגד מושכל ראשון שאין שום דבר מהוה את עצמו ושמלא דבר לא יתהוה כלום, ויהי מה אין בזאת הדרך הדברים שבדרך הראשון הם נגד אמונת תורתנו, אבל במקומות אחרים אמרו דברים שאסור גמור לשום יהודי לקרוא אותם מלבד שאעפ"י שהם ביארו לדעתם דברי אריסטו, הדבר מבורר שלא עלה מעולם על דעתו הדברים הללו, ואיני רוצה להאריך כלל בזה כי איני רוצה לדבר בפילוסופיאה הבדויה הזאת, אלא שאם באולי איזה אדם שלמד אותה יקרא ספרי זה, ידע מה טיבה, ועל כן יפה כתב חכם מא"ה שהפילוסופיאה של הקדמוני היא כאיש אשר רצונו לילך לעיר אחת והי' צריך בצאתו מביתו לפנות לצפון וללכת עד העיר המבוקשת והוא פנה לדרום, שכל עוד שילך ויטרח יתרחק יותר ממקום המבוקש ממנו כך הוא הפילוסוף, הוא מעיין ועמל וטורח כל ימיו בהתחלות בלתי אמיתיות וכל עוד שיעיין יהי' יותר סכל, וא"כ מה לו למפרש בחינת עולם לשבח הפילוסופיאה והודאת פיו בסוף ספרו כמאה עדים דמי, ואם יאמר שבדור הזה מצאו האמת, אין זה אמת כי גם הראשונים נראה להם שמצאו האמת בעצמו עד שהרמב"ם באגרותיו כתב ששכל אריסטו הוא תכלית שכל האנושי, ועוד אמר שכל מ"ש אריסטו מן הירח ולמטה הוא אמת בלי ספק, וכבר ידע הפילוסוף שבזמן הזה תלמידי אריסטו חולקים בכל כחם על הפילוסופיאה הזאת והבררשי (שהפילוסוף הנזכר קורא אותו איש אלקים קדוש) כבר שמעת מאת הפרקים הקודמים מה טיבו ומה שהביא ראיה מהרמב"ם וראב"ע היא ממש ראי' לסתור, כמו שהוכחתי בפרקים הקודמים, אלא שאוסיף עוד כאן שחסידות הרמב"ם ומ"ש הראב"ע על שבועת שוא ושמירת שבת וביאות הגויות לא למדוהו מן הפילוסופיאה והטעויות הגדולות שטעו היתה הפילוסופיאה גרמא בנזקיהם, ואפילו בדבר ראובן ובלהה החזיק רבותינו למדברים א' בפה וא' בלב, שכן כתב בפירושיו יפה אמרו רבותינו וכוסה קלון ערום ע"כ אמת הוא שמותר גמור לומר שראובן חטא כיון שיש מרבותינו שסוברים כך אבל אסור גמור לומר שאותם מרז"ל שאמרו שלא חטא ערומים היו ואמרו דבר שקר כדי לכסות קלון ראובן, ואמנם שמעתי בזה דבר נחמד מפי הרב הכולל כמהר"ר יהודה מיגדולה והנני כותבו כאן בשמו, והקדים תחילה פירוש הר"מ אלשיך ע"פ ויסע ישראל ויט אהלו מהלאה למגדל עדר, שפירושו מגדל עדר על לאה שילדה רוב בניו ויעקב בדרך אחר מיתת רחל נסע ונטה אהלו חוץ לאהל לאה, הוסיף ואמר שכשראה ראובן שלא נטה אהלו אצל לאה לא הקפיד מאחר שבדרך אסור לשמש אבל בשכון ישראל בארץ ההיא, שאז היה חייב לפקוד את אשתו, מה עשה ראובן כדי שלא ישכב אביו עם בלהה, הלך ושכב באהל בלהה, וזה עשה לפי שידע שאסור לשמש בפני שום אדם ואז לא ישכב אביו עם בלהה ולא רצה לתבוע עלבון אמו בפה (והוא דומה קצת למה שפירש רלב"ג בפסוק אשר ישכבון את הנשים הצובאות) ועשה זה כדי שלא למעט בכבוד אביו, וכשראה יעקב כך אז הבין שתבע עלבון אמו בחכמה, וזהו וישמע ישראל ולזה ויהיו בני יעקב שנים עשר כלם צדיקים, שאעפ"י שבדבר זה נחשב כמעט לזלזול כבוד, עד שאחר כך עשה תשובה גדולה בשקו ותעניתו, מאחר שכונתו לתבוע עלבון אמו ותביעתו היתה בחכמה, לכן היתה מיטתו שלמה ע"כ דבריו. ונחזור לעניננו הנה ראית מה גרמה הפילוסופיאה לאנשים ההם, וכן אירעו לכל פילוסופי עמנו ובפילוסופיאה של הדור הזה נמצאו ג"כ דברים נגד תורת מרע"ה, והנה אזכיר אחד מהם הנה הפילוסופים אשר אין להם חומר ראשון ולא צורה עצמית ולא מקרים ולא יסודות, הם אומרים כי אין שום דבר נולד מעיפוש אלא הכל נתהוה ונולד מזכר ונקבה, והוא נגד מה שקבלנו מפי השמועה בענין ההורג פרעוש בשבת חייב וההורג כנה פטור, והם מכחישים ג"כ מ"ש עכבר שחציו עפר וחציו אדמה, ואמר הרמב"ם שרבו מספר מגידים לו הדבר הזה, והזכירו ג"כ משורר אחד מא"ה שמו נקרא אוויד"יו וכת אחרת מהפילוסופים אמרו שכל הבעלי חיים זולת האדם אינם חיים אלא גופים מתים לא מרגישים לא רואים ולא שומעים אלא שמתנועעים מעצמם בכח שיש בדם שלהם לנועע איבריהם ולכן קראום בלשון יון אבטוטאטא, רוצה לומר מנועע עצמו, והוא נגד מה שצותה התורה דצער בעלי חיים דאורייתא, ומה שאמר על מעשה בראשית ומעשה מרכבה כבר ביארנו למעלה מה שיש בו די. והסכת ושמע דברי חכם גדול בפילוסופיאה וברפואה ובחכמת תלמודית הוא כמהר"ר יוסף שלמה רי"ל מדי"גו בספרו ספר אלים דף ס"ב אחר שהביא דברי הר"י אברבניל, שהלימוד בספרים הטובים והשמיעה מפי יראי אלהים הן הכנות לאמונות הטובות, ולכן שומר נפשו ירחק מספרי ומלמדי המינים, ועל זה בא הציווי שהאמונה תהיה וכו', הוסיף אח"כ הר"ר יוסף שלמה ואמר ז"ל וזו ההזהרה מוטלת על האבות הגורמים לבנים לחטוא ששולחים אותם לפאדובה להתפלסף טרם יגה עליהם אור התורה, והיה להם להטביע קודם בנפשם היטב מטבע האמונה שלא יסורו ממנה וכו', מה טוב כי תבקש הרפואה מספרי הרופאים, והאמונה ממקור ישראל ולא מילדי נכרים וזרים בחכמות חיצוניות, לכן תמים תהיה עם ה' אלהיך, שכל עוד שתוסיף לקרוא בספרי הפילוסופים תחסר מידיעתך ותתעצב אל לבך ותדאג לאחריתך עד שתקוץ בחייך וכו', שהמוסכם אצל הרוב הוא שהדורש את ה' ודבריו האלקיים מעל ספרי הפילוסופים כדורש את החיים בבית הקברות, ולהפך המפרש דברי התורה והכתובים על-פי דעת הפילוסופים הוא מבקש המתים בין החיים, לכן אל תטוש תורת אמך וטוב שתהיי כסומא הנשען על הפיקח הבריא שינהגך לשלום ויישר דרכך לפניך בלי מכשול משתתור אחרי עיניך ותשען על שכלך ותגוף באבן רגלך ותפול בפחת, שאורח חיים אם תפלס בלי נר מצוה ותורה, נעו מעגלותיה לא תדע דרכו, לכן קבל האמת ודרוש אותה מעל ספר התורה, אז תלך בדרך ישרה ואת ה' אלהיך תירא עכ"ל. עוד כתב שבמקרה הפילוסופיאה קרא לחכמת הקבלה, ולראיית זה הביא דברי שיר אחד שאומר בו מחברו שהתינוקות עוסקים בקבלה וכן עמי הארץ שאינם יודעים דין אמה העבריה, ועוד שיקרא הזהר מי שלא נזהר מנבלות פה, ואין כל זה כלום ומה ענין זה לדעות נפסדות וסתירת דברי רבותינו ודברי מינות היוצאים מן הפילוסופיאה, אלא שהמחבר בקש תואנה כדי לפרסם השיר ההוא המזוהם בעולם אחרי שבמצות רבני עירנו שבזמן חיבורו וכפי מה שסופר לי אבד שמו מן הארץ ופן יוקשו בו חסרי דעת או יתלו בו קלי עולם קטני אמנה ונמצא שם שמים מתחלל, אומר כי מחבר השיר ההוא היה סוחר אחד אשר לא הוכתר מעולם לא בכתר הרבנות ולא אפילו בכתר החברות, חכם במלאכת השיר וההלצה והיה עוסק מאד מאד בפילוסופיאה ולא היה מאמין כלל בנסתרי התורה שבידנו, ומרגלא בפומיה האיש המקובל הלך אחרי ההבל ויהבל, כופר בספר הזהר והיה מורה לאחרים שלא חברו רשב"י אלא שספר מזוייף הוא, ובשביל דעותיו אלה שנאוהו המורים והיושבים על מדין בעיר הזאת, ולמען תדע מה טיבו, שמע נא דברי הקדמתו אם תבעיון בעיו מי אלה עלי יהמיו, ומה טיבו של ההמון הזה אשר יריע אף יצריח, וכלפי מעלות מליצתי דברים ישיח למו דברים למי שיח למאחרים על יין גאונם ובלבם יגביהו כנשר ובין כוכבי הקבלה ישימו קנם הממתיקים סודה ויסודותיה ולא ידעו על מה אדניה הטבעו, ולמה זה הבל ייגעו, על כן דברי לעו עכ"ל, ובכל היום היה משלח רסן לשונו נגד ת"ח שבעירנו על שהיו עוסקים בנסתרי התורה מעט מזער והיו קורין בספר הזהר ולכן הבין גם הוא שהכל יכירו שמחמת הקנאה והשנאה, חיבר שיר זה. ולכן כתב בהקדמתו אם אדברה לא יחשך כאבי פן יחסרני שומע ויחשדני כי קנאה זולת קנאת ה' צבאות תעשה זאת, אמנם מה אעשה אם מליצתי לא נשאה מעולם על שכמה משא דומה ומטבע לשוני להגיד לאדם מה שיחו נגד ה' ונגד משיחו עכ"ל. וכשראה ששום אדם לא היה רוצה לשבחו ולהללו במעשיו וכ"ש בדעותיו שיבח הוא את עצמו בשיר ההוא, ואמר שהוא חכם עניו בעל מעשים ושמו הולך בכל המדינות, וכה היה דבריו, לא כן השר (פירוש המשורר) בכל אושר אם בלמוד אם בעשיה, במלאת ספקו לחם חקו בשר ויין לרויה על סוד שדי, אז התענג מצוף רויו ברה בריה נתעלה מעלה אחר מעלה ולאט, לא בקפיצת נמיה, אחות קרא אל תורת אל אל הפילוסופיאה רעיה אין די שבח אל דעותיו ולצדקו אין די הודיה אזוב נמוך הוא בלבבו, ולעם האל צל דליה הא מחברתו רבת הנוי, אף מועילה כיפיפיה לא הפיל בה ארצה מלה, כל אמרתו קב ונקיה תוך פלס בין שקל כל אות ואות שנית ושלישית צחות ניבו לוכד לבות ולמלך על שובה שביה (סוגר יקר מכל רביד זיקים נאים מכל חליה) שמעו ילך במקום נשמע קול פרס גם קול עזניה יפרוס רוחות הודו, הודו לא יהיה לו קץ ונשיה בדוד יאיר כבנו יאיר לדזיו ליה היך זיו בר בתיה עכ"ל. ויודע אני נגד מי ועל מה נעשה השיר ההוא ובעל ריבו היה משכיל אחד מבני עירנו זקן ומלומדי הישיבה וחדושיו בחכמת האמת נדפסו בפירוש פירקי שירה להר"ר מונצילסו הנקרא מספרים תהלות ה' ושפתי רננות נדפס בעיר מנטובה, אבל גם שנאתו גם קנאתו כבר אבדה, ועוד כתוב ריבך ריב את רעך וסור אחר אל תגל, לכן אשיב אל שירו בלבד. ראשונה אמר שהתינוקות של בית רבן עוסקים בקבלה ושקר דברו שפתיו כי לא נעשה מעולם כדבר הזה, רק ילמדו להם ספר ראשית חכמה במקומות המובנים שהם מביאים ליראת שמים ובלשונות הזהר הפשוטים ואין ביניהם למדרש רבה אלא הלשון בלבד, ובזה ירגילום להיות זריזים במצוה, עוד אמר שיעסוק בקבלה מי שלא למד עדיין חכמת הפילוסופיאה ז"ל, איש לא יבין, אי שת דגלו מה שתות ארץ מאפליה איש התנכר אליו דרך טבע ויצירות תחתיה סכל נתיב ידע עיט ושזפתו עין כל, איה חוג שמים, איך יתהלך אוי לו מאולתו אויה עכ"ל. ובזה הראה טפשותו לכל אדם, אדרבא כך היא חובתינו וכך יפה לנו, עוד גדול עונו מנשוא בהיותו מחרף ומגדף חכמי ישראל העוסקים בנסתרי התורה, וקרא אותם בורים רקים וזדים, הא לך דברי כזבים שלו, מה לך לעדי נסתרות אם את מסוד תלמוד עדיה עד שתגיד בור סוד חיות חוה נקוד שה וגדיה יודע סוד אופן הודע משפט ביצה כדוריה רק מתיהר עם סוד אימא מה דין אמה העבריה, סותר מראות בן בוזי, מה מראות צרעת וכויה עכ"ד. והוא שוא ודבר כזב, כי בעיר הזאת הבקיאים בסתרי התורה היו בזמן שחבר שיר הזה כמהר"ר שלמה פורמיגיני ראש ישיבה ומאריה דאתרא וכמהר"ר גור ארי' לוי וחכמתו גלויה מתוך ספריו הנדפסים, ואחריהם בא בעיר הזאת כמהר"ר משה זכות הנודע בשערים ובעת אשר נתפרסם השיר הזה נמצאו בכל גלילות איטליאה חכמים גדולים בסתרי התורה והם ראשי ישיבות וחכמים מופלאים בפשט התלמוד ואזכיר כאן קצת מהם למהר"ר בנימין הכהן כמהר"ר שמואל די פאס (וקודם להם כמהר"ר שמשון באקי) כמהר"ר גבריאל פיטרימולי כמהר"ר יוסף פיאמיטה ורבים כאלה ואם דעתו לומר על בעלי בתים השומעים דברי חכמי האמת ועל כן הם זהירים בתורה כפי יכלתם ואוהבים דבריה, הללו אין מעמיקים בה אלא מבינים חיצוניות הדברים כפי שכלם, ואפילו שקוראים ואינם מבינים, שכר קריאת התורה בידם, ועל זה ביאר מהרמ"ז מה שאמרו רז"ל כל פטטיא בישין ופטיטיא דאורייתא טבין, והמשורר הזה נתרעם על שאינם יודעים הדינים אשר אינם נוהגים בזמנינו, ויאמר נא לנו אם מכל התלמידים הלומדים פילוסופיאה בעיר פאדובה או בעיר אחרת ואם מכל התלמידים הלומדים המורה ורלב"ג במלחמותיו נמצאו רבים יודעים הדינים הנזכרים בשיר הזה או אם אין נמצא אפילו אחד אדרבא תמיד ספרי א"ה בידם אפילו בשבתות וימים טובים, עוד היה מבזה התורה בפרהסיא באמרו ז"ל הא זר תחמוד בתעלומות יען אין צורך לראיה עכ"ל ובודאי שאין צורך בתעלומות התורה לראיה מספרי אריסטו ון' רשד ון' סינה ולא מספר מלחמות ה' וחביריהם, אבל צריכים ראיות גמורות מספר יצירה וספר הבהיר וספר הזהר ותשובת הגאונים וכל ספרי המקובלים מלאים מזה, כמו שבפשט דיני התלמוד צריכים ראיה מהגמרא ומהפוסקים, ולא עוד אלא שבדיני התלמוד יכול אדם להוציא מסברתו דין אחד בנוי על עיקרי התלמוד, אבל כאן צריכה להיות מקובלת או ראיות גמורות מדברי רז"ל ואין מקום לסברא כלל: עוד הוציא לשון הרע ודיבת שקר על לומדי ספר הזהר שמדברים נבלות פה והוא שקר וכזב, וידוע לכל כי חכמי האמת והצדק הם זהירים במצות מאד מאד, וכבר למדו כי הרבה חמור ברית הלשון מברית המעור, ואם הוא מדבר בעמי הארצות ואנשי הדיוט כי יצרם תוקפם בעונותינו, ועכ"ז לא סרו מלקבוע עתים לתורה והם קוראים משנה וספר הזהר, מה בכך והלא אפילו בע"ז החמורה אמרו רז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקים בה, המאור שבה הי' מחזירם למוטב, עוד אמרו עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, לא כן העוסקים בפילוסופיאה כדור הר"י עראמה כמו שכתוב בהקדמת ספר העקדה שלו ובספר חזות קשה, ולא עוד אלא שבדור הקודם לזה הלכו אחר עקבות ירבעם אשר העמיד פרדסאות כדי שלא יעלו ישראל לרגל והשתדלו בכל כחם שלא יודפס ספר הזהר ונעשית הסכמה לזה לולי ה' שהיה לנו, וכמו שתראה בפסק הד"ר יצחק דילאטאי המודפס בתחלת זוהר מנטובה ובפסקים המודפסים במערכת האלקות ובתיקוני הזהר. ויהי מה אעפ"י שהמבזה ת"ח וכ"ש המבזה את התורה אין תרופה למכתו, עכ"ז כיון שבמצות אבני העיר הזאת לא נתפרסם השיר הזה, והיה טמון מכוסה ונעלם קרוב לשמוע שמיתתו כפרה לו למחברו ובפרט שזה כמה שנים שהלך לו לעולמו ובפרט מן הפרט שהתורה מכפרת עון, והיה עוסק ג"כ בפשט דיני התורה כפי מה שאומרים לו זקני הדור הזה אשר הכירוהו, ולכן רע עלי המעשה כי בא הפילוסוף אשר העלים שמו לפרסם השיר הזה, קינה מבעי ליה למען היות לו למזכרת עון, ולא זכר דברי החכם כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים, וחוששני למחברו מחטאת אם בעבור השיר הזה ימנע איזה תלמיד ללמוד או ללמד ספר הזהר, או כי תצא תקלה כיוצא בזה ואחר המנוחה תהיה לו לאנחה, ובזה נראה לי לבאר דטעם מדוע לא נזכרה במלכים תשובת מנשה, אדרבא אפילו אחרי מותו הזכירוהו לרשע גמור, וכמו שכתבתי בפרק ב', והטעם הוא מפני כי כל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה ואין תשובתו מקובלת כדי שלא יהיה הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם, והנה חזקיה השיב כל ישראל לעבודת ה' ובדקו מדן עד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, אמנם אחרי מיתתו מנשה הדיחם מעל ה' והחטיאם עד מאד, וכששב אל ה' לא השתדל בכל כחו להחזירם בתשובה כמו שעשה חזקיהו אביו לתקנו עון אחז ולתקנם כל ישראל, שנעץ חרב על בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, רק אמר הכתוב ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלקיהם, אמירה בעלמא, ולכן כל עוד שישראל בעבור חטאתיו שחחטיאם התמידו הם ובניהם ובני בניהם לעבוד ע"ז ולחטוא, לא נחשבה תשובתו לכלום וירד לגיהנם, ולכן לא נכתבה תשובתו בספר מלכים, אבל כאשר ספו תמו מן העולם אחר חרבן הבית כל עובדי ע"ז ונתבטל יצה"ר של ע"ז מן העולם ולא היה שום אדם שיחטא בשבילו, אז נתנוצצת תשובתו ומעשיו הטובים לפני המקום והועילה לו, ולכן נכתבה בספר דברי הימים והפך זה ממש היה ביואש שלא הי' הוא המחטיא את ישראל, רק ישראל החטיאוהו, שכן כתוב ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך, אז שמע המלך אליהם וחטא יואש הגדול הי' כאשר החטיא את ישראל במיתת זכריה, כמו שכתוב ויקשרו עליו וירגמוהו אבן במצות המלך בחצר בית ה' ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו ויהרוג את בנו ובמותו אמר ירא ה' וידרוש, אמנם בעון זה חטא והחטיא ובמה שחטא קיבל ענשו, שכן כתוב וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים, ובמה שהחטיא כל עוד שלא אירעה שום תקלה לישראל לא הענישוהו על שהחטיא את הרבים, ואילו ישראל היו עושים תשובה הי' נמחל עונו, אבל כשלא עשו תשובה ואמר ה' ליחזקאל לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת, ואמרינן בגיטין פרק הניזקין אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עלויה ולא נח, בחורים ובתולות קטל עלויה ולא נח, תינוקת של בית רבן קטל עלויה ולא נח, נתעוררה עליו מדת הדין והענישוהו על חטאו, ולכן במלכים לא נזכר חטאו והזכירוהו בדברי הימים. ותהי זאת נחמתנו כי הסליחות בריבוי וכל שכבי עמו ישראל בכלל הרחמים והישועות והנחמות אמן.