אמונת חכמים/הקדמה
אמר אביעד שר שלום בכמהר״ר מנחם שמשון באזילה זצ״ל:
כל ימי גדלתי בין החכמים ה״ה כבוד מעלת אבא מארי זצ״ל, וכמהר״ר משה זכות, וכמהר״ר יהודה בריאל הוא היה רבי מובהק, וכמהר״ר בנימין הכהן. המה בצדקתם הורוני ויאמרו לי זאת הדרך אשר תלך בה, השמר אל תפן אל און, הם דברי א״ה המכנים לעצמם לחכמים, אל ישט אל דרכיהם לבך ואל תתע בנתיבותם, כי רגלי חכמתם יורדות מות, שאול צעדיה יתמוכו, לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. זכור תזכור דברי החכם במשליו, ״ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חיק נכריה״ (משלי ה, כ).
ויהי היום נקרא נקראתי לדבר עם קצת אנשים מבני עמנו המבלים ימיהם בספרי אומות העולם, ואעט כמעיל קנאה בראותי כי דברי חכמינו חכמי הגמרא והאגדה בעלי רוח הקדש היו לנו לעינים, אשר דבר ה׳ בפיהם אמת -- בעיני האנשים האלה לא נחשבו, צרעת המינות פרחה במצחם, כחשו בסתרי התורה ויאמרו לא הם. וכה היו דבריהם, בדברי חכמינו נמצא דגן הרבה ותבן הרבה. שומו שמים על זאת, כי נטו האנשים האלה ממעגלי יושר, המירו כבודם בלא יועיל, פנו אל דברי חכמי תורתנו הקדושה עורף ולא פנים, הנה הנם מינים ממינים שונים. ואם היתה להם הפילוסופיאה לחכמה כדעתם -- ידעתי גם אני, כי יודע כל שער עמי כי בימי חרפי למדתי חכמת הטבע וחכמת הכוכבים עד שיצא לי שם בין הגוים בגלילות האלה. ואז מצאתי ראיתי מה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ברוך אלקינו שבראנו לכבודו.
ובפרט אחרי שזכיתי לספרי המאורות הגדולים, כמהר״ר מנחם עזריה פאנו וכמה״ר משה זכות, שמה ראיתי והוכחתי לעיני עמי כי גדלה מאד חכמת רבותינו בידיעת טבעי הדברים אשר בעולם השפל יותר מכל מחקר אומות העולם, כי לא נמצא בדבריהם לרוות צמאון המשכילים. ואפילו בדברים אשר לא שמו עליהם חכמי הטבע עיניהם לפי שהיו בעיניהם קטני הערך, הוכחתי לכל כמה גדלו מעשי הש״י. ולכן בסתרי תורתנו הוכחתי מדוע רוב התרנגולים שחורות, והלבנות אינן מולידות כ״כ ביצים כמו השחורות. מדוע האווזות רובן לבנות, ואם אינן ככה אינן מובחרות. מדוע כל החמורים כרסן לבן, ורובם פניהם סמוך לפיהם הוא לבן וגבם שחור. ודברים רבים כאלה. סוף דבר לא היה דבר בסתרי התורה שלא מצאתי ראיתי אותו מסכים מאד אל השכל ואל הפילוסופיאה האמתית, הרחק מאד מאנשים מבני עמנו אשר עזבו תורתנו הקדושה בלכתם אחרי אנשים רקים מכל חכמה, ויגבה רוחם עליהם בדברי תהו, כאילו להם לבדם ניתנה חכמת המחקר.
ואל תחוש לדברי הבדרשי אשר כתב אל הרשב״א ז״ל, כי מתועלות הפילוסופי״אה הוא להוכיח כי אין הנפש מתגלגלת, כי שקר דברו שפתיו, הבל ואין בם מועיל. וכל דבריו הם יוצאים משרש פורה ראש ולענה, הוא דעת אלכסנד״ר אפרודי״סי היוני, הסובר כי כל האנשים בלתי הפילוסופים כבהמות המה, ובמות גופם תמות נפשם, או מדעת אחרת המכחשת קבלת כל חכמי ישראל, כמ״ש בגמרא (יבמות ס״ג ע״ב): ״אין בן דוד בא עד שיכלו [כל] הנשמות שבגוף״. ומ״ש בתנחומא פרשת פקודי: ״כל הנשמות שהיו מן אדה״ר ושיהיו עד סוף העולם, כלם נבראו בששת ימי בראשית, וכלם היו בג״ע וכלם היו במתן תורה, שנאמר כי את אשר ישנו פה וכו׳״. ובב״ר פ״ח: ״עם המלך במלאכתו ישבו שמה (דה״א ד, כג). עם מלך מלכי המלכים ישבו נפשותיהם של צדיקים, שבהם נמלך וברא העולם״. עוד אמרו: ״אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה). אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה בראשית״. והמה כחשו ויאמרו לא הוא, לפי שלא הבין שכלם הדל טעם רדת הנשמה בעה״ז, ולא הבינו כי אם רק הוא - מכם.
אבל אין לתמוה בזה, כי גם ידיעת ה׳ בפרטים כחשו, ויאמרו איכה ידע אל ויש דעה לעליון, וכה היו דבריהם: ״הצדיקים יודעים דעת אמת שיש אלוק נשגב מדעת אדם, והוא חכם לב שידע הכללים שהם עומדים, והחלקים שהם הפרטים הם משתנים בכל עת, על כן לא ידעם השם כי אינם עומדים״. ועיין לקמן פרק ששי. וזהו א׳ מן המקומות בחיבוריהם שהם חייבים שריפה, והקורא בהם כקורא בספרים החיצונים שאין לו חלק לעה״ב. אוי המעמיקים מה׳ לסתיר עצה.
והנה פלאטון הפילוסוף הגדול וכל תלמידיו כתבו כי סברת הגלגול מסכמת מאד אל השכל ואל הפילוסופיאה, וכמו כן הוכיחו הגדולים והמופלאים שבתלמידי אריסטו שכן היא דעתו בכל מכל. והביא ראיותיהם ייוא״ן קוטוני״ו בספרו המכונה על שלשה מצבי הנשמה בלשונם, ד״י טרי״פליצי סטא״טו אני״מי, ותחילת דברי פלאטון ברור מללו, כי הנפש היא עצם נבדל עומד בעצמו, נבראת קודם הגוף, יורדת מלמעלה ובאה לגוף. והוא פשט הכתוב: ״וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים״ (בראשית ב, ז). ואריסטו כתב בספרו מתולדות בעלי חיים ספר ב׳ פ״ג: שהשכל הוא דבר אלקי בא מכחו, מה שאין כן נפש הצומחת והמרגשת שהיא בזרע האדם.
וכבר הייתי בקבוצת חכמיהם מלומדי מלחמת הפילוסופיאה, ואען ואומר שרוצה אני להוכיח כי הגלגול הוא מסכים אל השכל כפי טבע הנשמה, ושאשיב אל קושיות המנגדים, אמנם שאיני רוצה לדבר בסבת וטעם הגלגול להיותו מסתרי ההשגחה. ואל יתמהו מזה, שכן בפי׳ כתב חכם גדול ביניהם, שמו יולי״ו ציסאר״י לאגאל״ה, והוא הפליא עצה הגדיל תושיה על כל קודמיו להוכיח שדעת אריסטו היא שהנשמות נבראו קודם הגופות, ושהן הולכות מגוף אל גוף. ובספר השלישי מחבורו פ״י כתב: ״שבכל מה ששייך אל הנשמה כשהיא חוץ מהגוף, כיון שאי אפשר להבינו מצד שכלנו, אין לפילוסוף להשיב לזה״. והבאתי דברי קוטוני״ו ודברי לגאל״ה הנזכרים והמתקתי אותם. ואח״כ אמרתי מי שרוצה להשיב ישיב, ולא היה פוצה פה ומצפצף.
ואמנם אל מה שכתב הבדרשי בענין תחיית המתים איני נזקק להשיב, כי לפי פשוטי הדברים יפה השיב ודבר על זה הר״י אברבניל בפ׳ כי תצא. ואדרבא עם זה יתורץ יותר בריוח מה ששאל רבינו סעדיה גאון בספר האמונות במאמר השביעי בשאלה השלישית: ״אם תכיל הארץ כל האנשים אשר יחיו בתחיית המתים״. וחשבונותיו שם אינם כהוגן כי אינו מחשיב כמה תינוקות שמתו בקטנם, ואפשר שהם גדולי המנין מאשר נשארו בחייהם. ועוד חסידי א״ה יש להם חלק לעה״ב. אבל במה שכתב הר״י אברבניל -- והן פשוטם של דברים בגלגול -- יתורץ הכל בריוח וכהוגן. אלא שעוד לאלוק מלין בענין זה, תראה אותם בזוהר פ׳ משפטים. סוף דבר, בין בפשוטן בין בהעלמן של דברי, אזלה לה הקושיא מעיקרא.
וכן אכתוב פרפרת אחת ששמעתי על מה שאמרו בזוהר, שנשמות נדב ואביהוא נתעברו בפינחס כדי לסייעו במעשה שטים, והוא ראשי תיבות הפסוק: פינח״ס ב״ן אלעז״ר ב״ן אהר״ן הכה״ן (במדבר כה, יא). פ׳רחה י׳צאה נ׳שמתו ח׳זרה ס׳מוכה ב׳נפשות נ׳דב א׳ביהוא ל׳כהונת ע׳ולם ז׳כה ר׳ומח ב׳קחתו נ׳קרא א׳ליהו ה׳נביא ר׳צח נ׳ביאי ה׳בעל כ׳מלאכי ה׳שרת נ׳דמה. ואמנם כמהר״ר משה זכות זצ״ל, ביאר הפסוקים הבאים אחריו, בהאי דאמרינן בפ׳ הדר (עירובין ס״ג ע״א): על המורה הלכה בפני רבו, ״דאזיל לשאול בלא ולד, וחייב מיתה ומורידין אותו מגדולתו״. ולפי שהיה נראה שפינחס הורה הלכה בפני משה, עד שהיו השבטים מבזי׳ אותו ואומרים, ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לע״ז והרג נשיא שבט מישראל -- לכך בא הכתוב להגדיל שכרו בכל שלשה דברים הללו. ולעומת מה שאמרו שחייב מיתה, אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. ופירושו שלא ימות לעולם שפינחס הוא אליהו. ולעומת דאזיל לשאול בלא ולד אמר, ולזרעו אחריו. ולעומת מה שאמרו מורידין אותו מגדולתו אמר, ברית כהונת עולם.
וכבר ידוע מה שכתב הרב אברבניל בפ׳ שופטים ז״ל: ״כבר ידעת כונת הרב המורה בחלק ג׳ פרק ל״ז: ״בכל מעשה הכשוף ויתר הדברים, והוא שהם כלם דברי תהו והבל, ושנמשכו אחריהם חסרי הדעת, והם כלם מפועל הדמיון, ואינם שיהיה בהם שום ממשות ומציאות החליטי״, כי הוא לא יסבור במציאות השדים, ולכן יחשוב שהמעשים האלה כלם מעשה תעתועים. אבל הדעת הזה התורה האלקית מכזיבתו, שהניחה מציאות השדים באמרו ״יזבחו לשדים לא אלוק״ (דברים לב, יז). וקבלת חכמינו סותרת לזה, כי הם קבלו מציאות השדים ומעשה הכשפים וכו׳ ע״ש.
וכפי דעת בעל ספר אלים, זו היא דעת ראב״ע לפי שכתב שנקראי׳ ״שעירים״ לפי שנראים למטורפי הדעת על דמיון שעירים ותישים עכ״ל. ע״ש בדף פ״ג. והייתי יכול להוכיח שכן הוא דעתו לפי שבתהילים על פסוק ״ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים״ (תהלים קו, לז). כתב ז״ל: ״כמו מחשבותם, כמו חנניה הנביא״. פירוש דבריו: כשם שהכתוב קראו ״חנניה הנביא״ אעפ״י שלא היה נביא, לפי שכפי מחשבת עובדי הבעל היה נביא, או אפילו לפי מחשבת ישראל שהיו מחשיבים אותו לנביא אמת, כך אע״פ שאין שדים בעולם, אמר הכתוב ״יזבחו לשדים״, לפי שהם חושבים שנמצאו שדים. ואם כך דעתו הוא בפי׳ נגד תורה שבכתב, שמה הוא שאמר הכתוב ״לא אלוק״, אם כפי מחשבותם הרי הם חושבים שהם אלוק, ואם כפי האמת אם אינם במציאות מה צורך לומר שאינם אלוק.
וממה שכתב בפ׳ אחרי מות על שעיר עזאזל שהוא דורון לסמא״ל, וכתב: ״בהיותך בן שלשים ושלש תדענו״. ופי׳ כשתגיע אל פסוק ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״ (ויקרא יז, ז). וכמו שכתב הרמב״ן שם: ״אפשר לומר שאינו מכחיש מציאות השדים, או שמחלק בין סמא״ל ושר המדבר לשדים, ומכחיש וסובר שאין לשדים שום כח לפעול, ולכן סובר שאין ראוי להם שם שדים, שהוא מלשון ״ישוד צהרים״ (תהלים צא, ו). וזהו מה שאמר ״כמו מחשבותם״. והנה בעלי הדעת הזאת חושבים רבותינו לרשעים מספרי שקרים, לפי מה שבא בגמרא בפ׳ ערבי פסחים ובמקומות אחרים.
ובמקום אחד ממדינת מונפי״ראטו, לשנים שעברו היה פילוסוף א׳ מבני עמנו שהיה נוטה מאד אל הדעת הזאת, ועוד היה מספק בפעולת השמות, ואולי לא היה מאמין בהם, ויקר מקרהו כי אדם אחד ממדינת פיימונט״י בקץ ימיו כפאו שד, והפילוסוף הזה היה מלעיג לדברי האומרים ששד כפאו, ומחזיק אותם לפתאים מאמינים לכל דבר, והיה אומר חולי טבעי הוא מחולי הנכפים, ואנחנו כדי להעמידו על האמת אמרנו לו: ״הלא תראה דבר מפליא, וישימו ביד האדם הלזה, והוא היה מוטל על מטתו בלי שום הרגשה, דברים רבים וכתבים שונים ולא זע ולא הרגיש כלל כלל, וישימו בידו נייר אחד ובו שם הוי״ה ואדנו״ת משולב יחד, והוא שם בלתי ידוע לבעלי הפשט כי אינם מכירים רק העשרה שמות שאינם נמחקים, ויהמה האדם בקול גדול וישלך מידיו השם בכח גדול, ועיניו היו סגורות ולא ראה מאומה, וישימו בידו עשב איזוב נקרא בלע״ז אוריגאנ״ו וישליכהו מידיו בכח ונשמע קולו אבל לא כבראשונה, ויעשו הניסיון הזה לעיני הפילוסוף כמה פעמים ביותר מעשרה ימים, הן בשם זה הן בשמות אחרים, הן בעשבים ובדברים אחרים שבהם לא התנועע כלל. והיה זה בפני כמה וכמה אנשים, ויודה הפילוסוף ולא בוש, אבל בעלמא שורש המינות מכאן יצא, וכמו שאמרו בגמרא (ב״ב ע״ה ע״א): ״אלמלא לא ראית לא האמנת״. ושרש הטפשות ג״כ מכאן יצא, כי אי אפשר שאדם אחד יראה הכל, ואם לא יאמין לדברי חכמינו המספרים הדברים לאמתן וכתבו אותן בתלמודנו הקדוש, אין תרופה למכתו.
ועל זה היה מבאר כמהר״ר יהודה בריאל מ״ש בגמרא: ״שכל מי שיש בו גסות הרוח כאילו כופר בעיקר״. לפי שגסות הרוח גדולה היא זו להאמין לשכלו לבד עד שיכחיש קבלת חכמינו וספורי אנשי צדיקים בעלי התורה שבע״פ כל עוד שהדבר לא יהיה נאות לשכלו, ולכן מי שיש בו גסות הרוח ואינו מאמין אלא לשכלו בנקל יבא לכפור בעיקר. ולהיות שקצת מפילוסופי עמנו נתוכחו עמי על הדבר הזה, אמרתי להעלות על ספר תשובותי אליהם, והן על הרוב לקוחות מהקדמות חכמות אנושיות או מדברי הפילוסופים שבעמנו, כי אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה. ולמען שיהיה ספרי זה דבר השוה לכל נפש אפילו למאמינים בני מאמינים, כתבתי בו ג״כ הרבה פירושים ופשטים, הן שחנני ה׳, וכפי מה שלמדני מעלת אבא מארי זצ״ל, הן ששמעתי מרבותי זכותם יגן עלי, כי הם גדלוני כאב. וכבר אמרו רז״ל: ״כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו״. ועל זה פירש הרמ״ז פסוקי ״ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני״ (במדבר ג, א). ״ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר״ (שם ב). ״אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן״ (שם ג). ופירש אותם (עם מעט מזער שהוספתי משלי) במה שאמרו: ״ואם היה אביו תלמיד חכם אביו קודם לרבו״. והנה שלש בחינות נמצאו בהם. ראשונה היותם תלמידי מרע״ה, שניה היותם בני אהרן, שלישית היותם כהנים. ובבחינה הראשונה היו בני משה ובני אהרן, לפי שמשה למד אותם תורה, וזה היה ביום שקבל משה את התורה, שאז נעשה רבותם של נדב ואביהוא, ואמנם לפי שאהרן היה ת״ח וגם הוא למדם תורה אעפ״י שמשה היה רבם מובהק, לפיכך אהרן היה קודם, אמנם בבחינה זו אין הפרש ביניהם שכולם היו תלמידים בשוה, וזה פי׳ הכתוב ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני. ובבחינה שנית אינם בני משה ויש הפרש ביניהם, כי נדב היה בכור, וזה הוא שאמר ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. ובבחינה השלישית אינם בני משה, לפי שמשה לא היה כהן ולא היה הפרש ביניהם, שכולם נתכהנו ביום אחד, וזהו שאמר אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן. וקיימתי בעצמי בזה בן יכבד אב ועבד אדוניו. אמת שיש מהם מיוסדים על רזי התורה, ולא יבינם כי אם הבקי בהם, אבל גם הפרק הראשון לא יבינהו כי אם מי שלמד דברי הפילוסופים והאצטגנינים. המקום ברחמיו הרבים יטע אהבתו ויראתו בלב כל עמו ישראל, לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם, ויאר עינינו בתורתו אכי״ר: