אמונת חכמים/הסכמות
הסכמת יעקב בן שמואל אבוהב[עריכה]
פה מפיק מרגליות אש דתו מגיה לצרף צרופי הויות ולתרץ קושיות ובעיות ועל כל שכיות יושר מחשבות לבו הנקיות רק ליראת ה' בנויות איש אהוב לשמים ולבריות, האלוף התורני הרב תחכמוני הוא ﬠדינו הּﬠצני הפילוסוף האלהי כמוהר"ר אביﬠד שר שלום יהי ה' ﬠמו ויצו את שלומו. אכי"ר:
אורו עיני והאותיות צהלוני ﬠל פני ונפשי תגיל בה' אלהים כי הגיﬠ חשקי ותאותי אלי כאשר נכסף נכספתי למתי תבא לידי ﬠת ושﬠת הכושר להתﬠלם במתק ודשן ﬠדיו ולהשׁתﬠשﬠ בצחות שיחותיו המצוחצחות ונוﬠם נאומיּו הנﬠימים כי מוקירו הײתי לשﬠבר וﬠכשיו ביותר שאת. ויותר כי קרבני המקום לעת הזאת. ﬠת שירה היא ליﬠקב ומשׁנכנס אדר בהדר להרבות בשמחה טובה כפולה ומכופלת ﬠלינו כי הוציא האדון חכמה מנרתקה הוא שפר זוהר חﬠלוֹמות חכמתו בזיהורי קן קולמוסו שרטט וכתב נותן כבוד לשמו שלו שר שלום, שלם בתורתו שלם בבינתו ומיושר בפילפולו סופו נﬠוץ בתחילתו מלא ברכת ה' אין ריקות נמצא בו, תמציתו מﬠץ הדעת הלולים לה' אור צדיקים חכו ממתקים וכלו מחמדים כונתו ומגמתו ומחשבתו רצויה ללמד אל בני ישראל מוסר השכל להנהיגם בשבילי דשמיא והרי הדעת ותבונה ארחות צדיקים וישׁרים ילכו בם להרים מכשול מדרך ﬠם ה' ומי כמוהו בדורנו מורה צדק ומגיד מישרים ומפרש מוסרים. עליו יאמרו המשכּילים והמהודרים בראות ספרו אשרי הﬠם שככה לו בעולמו, וכי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם-כן מכריזין עליו מלמעלה המוחש לא יכחש כי יד ה' נגעה בו ויאצל מרוחו ברוחו להחזיק פס ידו די רשים תקל ופרשין פרשן דתא דמהימנותא, רוממות אל בגרונו וחרב פיפיות בידו קסת סופרים לעשות נקמה במינים ותוכחות במסופקים ולחלושים ללמדם לרחקם ולהבדילם מאשה רעה נכריה אמריה החליקה היא הפילוסופיא מתעת מדרך השכל מי שלא מילא כרסו מלחם חמודות ויין משומר בענביו, ענבם ענבי הראש הוא תלמודנו מגן ישענו, ולמי כמהו לצאת כי אם חבוש בגדי תפארה, מזה בן מזה, הוריין בר הוריין, גדול מרבן שמו, בשחקים מנוחתו שם מקומו, בן חכם ישמח אב, ואף כי ספו לי מן אליה וקוץ, בראותי שמי וזכרוני רשום בכתבו בין בני עליה והנם הנאותים ונקראים בשם התאר והיחס והמעלה ראויים ליכתב בשפר דברי שלמה, כי הנה מדתו של שלומו ישישים וישרים סביב לו חכמי ישראל מזכיר דבריהם כל אחד ואחד בטעמו ואומר דבר בשם אומרו ושמא דמריה על כל שאגת אריה בקול שהכל פונים בו הוא ר"מ ר"מ זלה"ה על פ' למשפחותיהם דבר כנתינתו מסיני טעמו ונימוקו עמו, יעלזו חסידים במשכבותם שפתותיהם דובבות בקבר. ובתוכם גם שמי רצה האדון לזכותו ולתוארו בלתי ערך אל איכותי, כי כבר נודע דלותי וקטני כתר כבוד אשר אם יבקש להולמו לא הולמתו, אם שכבדוני בשביל אבא כי שיחת תלמיד חכם צריכה תלמוד, וכל טיפת דיו שיוצא מפרסמת מקור חוצבתו, כי לא דבר רק הוא בכמות ואיכות ניכר שפה מפיק מרגליות הוא רוח ה' נוססה בו, ניבא וידע מה ניבא כחכם עדיף מנביא, ואם דברה תורה ודברו נביאים וחכמים בלשון הבאי הוא לשומע ואין מבין כי דברי חכמים כדרבונות, הדר בונות מספר פרקי ספרו שלשים אות ל' מגדל הפורח באויר, הבינה חופפת במדת התפארת מדת לימודי ה' המלומדים ומושפעים ללימוד ונבואה תיבת שלשים נוטריקון שי שלם נקרא כנסת ישראל ושמא דמרא עליה צץ ופרח לערוך מנחה חדשה ערוכה לעמו יחידו ללמדו בינה והשכל דבש וחלב תחת לשונו כבושים לבושו הם כבשונו של מקום אחת דבר אלהים שתים זו שמענו וכפטיש יפוצץ סלע לכמה ניצוצות מינים ממינים שונים פשט רמז וסודות נפלאים, כי לו יד ושם ולו ניתנו ליכתב כי אם ברמיזה למי שזכה בבינה. ולבר בי רב דיתיב בתענוגי דתא אשר הותרה הרצועה לשנות בדיבורו לתווך השלום ולשקר במלת אמת. כך סורכיה נקט ואזיל במגילת ספרו הסתר הסתיר סודות הקבלה מלובשת לבוש נכרי נגדיי אל מראיתה מדו בר חגורה ותחתיה תעמוד האורה הוא מצנפת מיוחד לשרפים המיוחדים כאיש גבריאל לבוש הבדים לרמוז אור היקר בחשך נסתר המזה בנבזה הצנוע בנקלה, כל טוב בהפכו טמון ומוצנע ומשוער כן ארחות דרכי אל, אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ככה מפעלות הטבע נוצרו וכל אבן יקר טמוני חול וצור חוצבו בלבב התהום נמסרו ומתחתיות ארץ ותהומות ים נגזרו ונסתרו וכל פרי עץ הדר באילנות בין החוחים וקליפות נתונים ואדם ביקר בל ילין נוצר, ומתוך שליה מלאת דם וחלאה, משם יוצא לאורה ולתפארת, ומכלי מלא שגיאה תופע נהרה, ולא נמשכה מלכות בית שאול אלא לפי שלא היה בו דופי, וכל פרנס אין ממנין על הציבור אלא אם-כן קופת שרצים תלויה בצוארו ומלכות בית דוד נתהדר מגרעונו ונשמר במעונו והכרת פני משיחנו כי יבא זכור ושמור כי טב מלגו ולבושי דיליה ביש דא איהו עני ורוכב על חמור, הן כל אלה חברו אל עומק החסדים מחכמת תמים דעים הרב המחבר שפר אלו התיקונים ללמד דברי חכמים וחדודם אל כל אשר יקרב אל בית מדרשו להבין ספרו ולשמור תלמודו ולזכות בסמיכתו כי יתן הרב מרוחו עליו להללו ולפארו. ועלי ישים עין השקפתו והשגחתו לטובה לפארני בתואר נאמן אהבתו מקדם ולא כתוארים בלתי נערכין אל גדר איכותי, פן יאמרו המושלים עלי בראותם אותם במגילת ספר כתוב עלי, מי האומר תכשיטין הם לו, וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי ולכן כלא תעשה שניתן לעשה, יקיים בי מקרא שכתוב חדל נא יעקב כי קטן הוא. ועתה כי לו חן וכבוד נתן אלקים, לכן כן יגבר חסדו עליו לברכו ובכל אשר יעשה יצליח. ואני עם כל המשתתפים עמנו נצפה מתי יצאו לאור העולם חדושיו להאיר על הארץ, ארשת שפתיו כי נעמו, כי מי הוא אשר לא יערב לבו לגשת אליו ולחבק בכרכא דכולה ביה פרי חדש אסף המזכיר אסיא דמגן וצנה שויא להציל לקוחים ממות הפילוסופיאה אשר טעמה ארס של עכנא שמץ מינות נזרקה בה אשר ברפואתו יציל משחת נפשו כאשר באר היטב, כאיש הנכר ברישומו כן עומד בו טעמו במעשיו ובמקומו קנה שם טוב קנה לעצמו, כן יאמר ה' להטיבו ולרוממו ולהעשירו ממגד אסמיו ומיניה דמר תסתיים מלתא דהאי זכותא ואנא עם אחי במותב תלתא עם הבן יקיר לנו כמרגליתא טבא בצלותא לעילת עילתא יפקח עליה דמר עינא דאשגחותא בכל שעתא ושעתא ויקיימיניה לטב ויקר ולריש קהילתא כבקי בכל מדע וחכמתא יחדי בחדוותא בחגא דעצרתא ולעילא מכל ברכתא בהצלחותא כנפשו ונשמתו וכנפש הכותב במספר בני ישראל כחו"ל הים ש' בטוב תכ"ן לפ"ק סדר בן עמ"י הו"ד.
עבדי דהימנותא דלית כוותיה לעיל מכל בחביבותא
יעקב בכמוהר"ר שמואל אבוהב זלה"ה.
הסכמת נחמיה בכמ"ר יעקב הכהן רב בפירארא[1][עריכה]
יפה נוף וחורש מצל, לשמע חכמתו כל אזן תצל, שייף עייל ושייף נפיק, על כל דבר ודבר מרגליות מפיק, מסיר שפה לנאמנים, ויקח טעם זקנים, חכו ממתקים, שפתותיו שושנים, לשונו לשון הזהב ורוב פנינים, מושלי משלים לפניו יכרעו ונבעו מצפונים, בוני ערי מסכנות משל ומליצה כפיתום ורעמסס ראשון ראשון מתרוצץ ושוא עמלו בונים, ה"ה הרב המובהק אביעד שר שלום באזילה נר"ו לא ידעך עוד רבות בשנים כי"ר.
אנכי הדל באלפ"י מאלף ועד תיו. לא ידעתי דבר עודני בוכה לסוג העתים ולקשת יומיא, כי ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו עוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה וחובקת חק נכריה האומרים בלבם האח נפשנו כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל, ולא ידעו כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה, ידי על חלצי על חללי בת עמי ואני בתוך הגולה, על כן דברי לעו, לא בהשכל כי אמללה יולדת השבעה ועזבה מקור מים חיים לחצוב לה בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים, נכספה וגם כלתה נפשי כמה בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, מי יאכילני פת נקיה ובשרא שמינא אפתורא דדהבא ומי ישקני מים מבאר בית לחם ויין ישן עתיק עתיקי בנוה טוב ובמרעה שמן ירעני. והנה יד נגעה בי ותניעני על ברכי ותעירני כאיש אשר יעיר משנתו ותאמר לי קנה חכמה קנה בינה, קום אכול פירות ופירי פירות מגן רוה טעם עצו ופריו שוה, הנה לך צנצנת המן צפחת מים חיים אשר לא יכזבו מימיה, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, דדיה ירויך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד:
אנכי תולעת ולא איש בראותי את החזון, משתכל הוית מראות אלקים, זה הים גדול ורחב ידים, איש אחד מן הרמתים, ראו הביא לנו ספר תורה, כתכ אחד ענק מן הנפילים, האיר ממזרח כשרגא דנפיש זהוריה, תורה חתומה נתנה מפי עליון במגילת ספר בפלגי מים בציין אשקיין מיא בכסי חוורי כותבה דורשה ומגיה בחכמה בתבונה, אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא הנוטף מעצ"י הכת"ב כתבא למיקרי, עייפינהו וסדרינהו כמה הלכתא גברוותא כמאן דמנחן בכיסתיה דמיין, ויצא ונלחם מלחמות ה' באמונת אומן עצות ממרחק הביא לחמו, ולא לפניו חנף יבא, דחוי מעוקרא אף מפרר וזורה ברחת ובמזרה. מי כהחכם סופר כוכבים ממסילותם עין גדי כמר מדל"י וכשח"ק מאזני"ם ואבתולה קאי דקאי בתרי עברי, הוא גלי עמיקתא ומסתרתא באשר דבר מלך בסתום חכמה עומקא ורומא עד צית שמיא, ושיחתו קלה בעיא דעתא צילותא במיני תרגימא, כי יצא כנוגה צדקו פטיר ועטור מכל ערורי. הפליא עצה הגדיל תושיה האי ספרא דבי רב כרכא דכולא ביה, הגבר הוקם על דיינא דפקיע צופה ומביט באצטגנינות שלו נסתרות שמבראשית עד לעיני כל ישראל מגיד מראשית בכורי. נותגים לו את השבח בכל מדות טובות שמנו חכמים, זה כלל גדול בתורה אם למקרא ואם למסורת דהבא פריכא דחשיב ועביד פירי. דרך גדילתו לפניו שני דרכים, האחת אהובה והאחת שנואה, ופורץ לעשות לו דרך ולא איתי אינש דימחי בידיה, והני איסורייתא שר"י ליה מר"י. שמים ל"ו זכ"ו זכייה מדאורייתא ללמוד וללמד ביראת ה' כל היום. לא הניח דבר קטון וגדול כל דתקון רבנן עטור סופרים כתיבן ולא קריין אתין וגמין רבויי ומיעוטי ספרא וספרי. זה האיש מרגיז הארץ התנין הגדול צלל במים אדירים ובחקר תהום בל תלך בו, אני שיט וצי אדיר לא יעברנו, מילא בסלע ומשתוקא בתרי. אשר הביא אלוה בידו החכמה והמדע בסתר אהלו, כלהו תנויי תנו בסדר נזיקין מ"ר ואהלו"ת וכל הנגעים בקי בהם ובשמותיהן אוצר בלום במשנה ובגמרא, הכל צריכין למרי חיטייא גם ברכות יעטה מורה:
אנכי היום רך כי ישאלוני מחר לאמר מה זו סמיכה, מי אתה כי תצא כי תבא בהר סיני בשער הגבוה אליבא ריקנייא, מי אתה ומי ביתך כי הביאוך עד הלום תולעת נבער מדעת ולא בינת אדם לך, שה אובד צבי שבור ונדכה, איך תתחרה את הסוסים, פליאה דעת ממך נשגבה לא תוכל לה, סיימתינו לשבחי דמרך, מאי בעי קטיל קני בהאי ארעא ומאי שיאטיה. נאלמתי דומיה ושערי תשובה להשיב חרפי דבר, ננעלו בי באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא מאן דעייל להתם אימור תונבא נקטי'. ומה אעשה כי אחרי שמרוב הענוה ידו פרש שר על הספר ויושט לי את שרביט הזהב ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך, שמור מצותי וחיה לא יכולתי להתאפק לכל הנצבים עלי, גם אנכי ידעתי ערכי עלי כגני לייא, מה אני לבא בקהל, קטן שנולד אפרוח שלא נפתחו עיניו, ברא כד חטי לא מוקמי מנאי לא רישי נהרי ולא נזירפתי. איכו השתא אמרינן הואיל ובמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו, פשט העני את ידו לפני כבודו, הני מילי דכדי נינהו דברים בעלמא, לא שרירין ולא קיימין מעשה פטיט, שכן עושין פטפוט"י:
אנכי לה' אנכי אשירה, ברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל, ורבנא אבי"עד חש לתארנו, פתח לה פתח"א על ספר חקה, צור תעודה חמדה גנוזה בי גזא דרחמנא, ותאלמנה שפתי שקר פקע איסורא ונפל תלחי תלחי. הן הן גבורותיו ש"ר צבאות ה' חצי גבור שנונים חזו, מאי דקמן משים שלו"ם בין ישראל לאביהם שבשמים. תורתו מעידה עליו בעיד"י עדים בראש הומיות תקרא בפתחי, אור"ו מרא"ש בו"צין בו״צין מכתפיה, והשביע בצחצחות מפאת פניו יש בו צחצוחי, רבא אילנא ותקיף ובצ"ל צ"ת חכמתו ותבונתו נכנס ויוצא באוכלסא של תורה ובענפוהי נייחן כל בריחי:
אנכי לה' קראתי בכל לב, עיני לשמיא נטלית קדם מרי עלמא דדר בקש"טא בעי"ליתא, יוחקו אמרותיו הטהורות בעט ברזל ועופרת, יהי אלהיו עמו ויעל על גפי מרומי קרת, ישמח צדיק כי חזה פועל ידיו לפניו, תדוץ דאבה פעולת צדיק לחיים, גם עד זקנה ושיבה שנים כשני אליהו דשנים ורעננים, ממלי להו באיספרמקי לעייליה ב"י בנ״י בר"א כרעותי״ה, גם בניהם ישבו עדי עד, ישבו לכסא קטיר להו ארבע מאה תכתקי. אכי״ר.
קטינא קטינא דלית דכותיה מלרע נחמיה בכמ"ר יעקב הכהן ז"ל. פירארא יום ב' ח' לחדש חשוון הת"ץ
על הכתב לתפארת וניר ראשים, נבון לחש וחכם חרשים בתבונה ודעת קדושים, ה"ה ראש השלישים כמהר"ר אביעד שר שלום באזילה נר"ו מאיר לכל האנשים
- ^ מחבר הקדמה זו השתמד בשנת תצ"ב או תצ"ה, מסופר כי הרמח"ל אמר עליו שאין עוד תקוה לנשמתו - ויקיעורך