אגרת הרמב"ן לרבני צרפת
טרם אענה אני שוגג, עוד אדבר ולבי מפני היראה מתמוגג. ינתקו מורשי המחשבה וארשת השפתים, והקולמוס והמגילה ינועו בין הידים, כאשר ינוד הקנה במים. בשמעי אריות שואגים ממעונותיהם, לביא וליש מהם. רעם שרים ותרועה, חובטים במקל ומכים ברצועה. לכבוש כל באי עולם תחת רגלי כבודם, טול מכה והך על קדקדם, ובעופפם חרבם על פנינו, חרדו רעיונינו, ונבהלו עשתונותינו. ואיך יוכל לדבר נכוחות, ומה ישיב על תוכחות, עבד נבזה בעיניו ונמאס, ולבו בקרבו המס ימס, פן תאכלנו האש הגדולה, והשלהבת העולה, כי דברי תורה שמחים בהם כנתינתן מסיני בעסקן בהן לשמן, ובאתר דזיקוקין דנורא וביעורין דאשא מאן מעייל פתיא אוכמא לתמן. ואם אמנם יסתיר פניו, מה יכינו רעיוניו. אחרי המראה נגהים גדולים בערו מהם, ודמות רקיע נטוי על ראשיהם, וגובה להם ויראה להם, וכבוד ה' אלהי ישראל עליהם. ואדע כי כרובים הם הפורשים על המונים, ראיתי עמהם המונים המונים, רובי התחכמונים, המה הפנים הנראים במרכבה, והמה האותיות אשר בצבא, המה ראשי העמודים , המה נשיאי המטות המה העומדים על הפקודים, מי מכלכל את יום בואם, מי העומד בהראותם, ואף כי אנכי אענם, אייסרם בשמעם, ודרך תבונות אודיעם. ואני כנמלה, ואין בלשוני מלה, בזוי עם ותולעם, לא למדתי חכמה ודעת. ואיככה על האיתנים מוסדי ארץ אגביר חיילי, ואפילו תורת חברות אין עלי, רק לפקוח עינים, להטות למוסרם אזנים, ולבי וכליותי אשתונן, ועדיהם אתבונן, רוח מפיהם תורה, מפי ספריהם מוסר מפי כתבם מורה.
והנני הקטן בשבטי הדל באלפי, לא אמנע עטי לא אחשוך פי. לובש אימה רתת וזיע כורע על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זו פישוט ידים ורגלים. אדון לפניהם בקרקע, אשאל כהלכה אשאל כענין, ואם ידעתי גדולתם בחכמה ובמנין, והדין אשר דנוהו, ידעתי כי בצדק שפטוהו, ומה התלמיד אשר יבוא אחריהם את אשר כבר עשוהו. רק אנכי היום כקטן אשר שואל מפי מלמד, וכתלמיד אשר לעמוד על דעת רבותיו חומד, ולא הביישן למד[1].
והסירותי מסוה הבושה מעם פני, ואשים דברי רבני צרפת נגד עיני, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אשר בם כל תלמיד עולפה., להשיב קושיות, לרבות הוויות, ולשאול אותיות, ובהקשות על גזירותיהם, ובהשיב על דבריהם, אשאל מה ואיך ולמה. ורוחי רוח נדיבה, נושבת ממקום אהבה, לא רוח זרה ותלונת מחשבת, רק כשואל אזני למלמדי קשבת, והחפץ בלבי לחבה ושלהבת, פנים מצרבת. כי מלאתי מלים, כאובות חדשים נבקעים, לשוני תדבק בחכי, ולא תטיף מלתי, ולא ידעתי. הורוני רבותי ואני אחריש, מוסר שפתותיכם לא אמיש, כי תלמדוני דינכם, בצדק גזירתכם, ותשמיעוני משפט אמת אשר חרצתם. ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעינים, וטח מראות עיני ולבי מהשכיל, קטן מהכיל חכמתכם הגדולה, אשר רחבה ונסבה למעלה. אל נא רבותי כבהמות תחשבוני, כתבנית שור אוכל עשב אל תראוני, כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, לא לאוסופי אדינייכו, אלא כגון דא ודאי צריך לאודועי. ומאחר שלא זכינו פה אל פה לתשובתכם, נצפה לדעת קושט אמריכם, מפי ספריכם נתחנן, שהמדינה הזאת משובשת בגייסות ולא אפשר למיתי קדם רבנן.
רבותינו הצרפתים, תלמידיכם אנו ומימיכם אנו שותים, הגיעוני דבריכם ונדון בהם, ואין אנו כחולקים עליהם, אבל כמו שאמרו בירושלמי: "לית ריש לקיש מתרס לקביל רבי יוחנן בגין למפלג עליה, אלא בגין לאפוקי עובדא מינייהו"[2].
ועל הדרך הזה ועל הענין אשאל מפני כבודכם, אזין עד תבונתכם, אחרי הדברים והאמת, בראותי עצתכם הטהורה נסכמת, עדתכם הקדושה חותמת, כל ארץ צרפת רבנים ושרים, פנות שבטים, כלם הסכימו לנדות ולהחרים, כל איש אשר ידו ירים, להגות בספר מורה נבוכים וספר מדע, קרנו יגדע, עד אשר יגנזו גניזה עולמית. זה טופס דבריכם מעט מהרבה, וניצוץ מהמדורה הגדולה אשר לא תכבה.
ולמה קדושי עליון פרשתם לרב הקהילות רשת החרם, לקטוף עוללות ואשכול, להשחית את הכל. כי תתנו הארץ הזאת לבוז ולמשיסת רכושם, ולשאול באלה נפשם. ולא נתתם כבוד להרב הגדול, אשר בנה בתלמוד מגדול, מגדול עוז לשם ה', ומקדש להמוני, המון עם הארצות, העולים בפרצות. ובית תלמודנו השמם, שממות עולם יקומם. בכל גלות החל הזה בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושיע ורב. כמה נדחי אמונה קבץ, כמה בתי מדרשות רבץ, לכמה רעבי תושיה לחמו נתן מימיו נאמנים, וכמה אפיקרוסים ומגלי כנגד תלמודנו פנים השיב בדבריו הנבונים. ואם אתם בחיק אמונה אמונים, שתולים בחצרות הקבלה דשנים ורעננים, הלא תשימו לב ליושבי הקצוות, כי השיב לבצרון אסירי התקוות, ומוכרחי התאוות, השביעם באמונתינו ובקבלתינו נפשותם רוות, תחת אשר מלאו כריסם מהבלי היונים והאכילו בטנם הוות, ועלינו בפיהם היה חוטר גאוה, ילעיגו בשפה לנפשות הבוטחות ונשמות המקוות, יניעו ראש לתורה, כי אין טעם לעבירה, ואין ריח למצווה. בדברי תורתנו לא יעמיקו, ובילדי נכרים יספיקו. ולולי מדברי הרב ומפי ספריו חיו, ונפשם מדשן חכמתו ירויו, ובאהלו תעודתו ישליו, כמעט רגליהם נטיו. הלכם גאוני התלמוד הטריח עצמו, והוא כמוכרח ואנוס, לבנות ספר מפי פילוסופי יון שמה לנוס, לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס. השמעתם דבריהם, אם טעיתם אחרי ראיותיהם. לא אליכם רבותינו, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובינו, כי גלו בנים מעל שולחן אביהם, ויתגאלו בפת בג המלך וביין משתיהם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אף כי חרב השמד, אשר בעוונותינו שרד, בגלות ירושלים אשר בספרד. והותר לקרובי מלכות ללמוד חכמה יוונית, להבין בחכמת הרפואה, לשער כל מדה ולדעת כל תכנית, ויתר החכמות ותחבולותם, להחיות נפשם בחצרות המלכים וטירותם. אף כי אלה חכמות מותרות, ורבותינו ז"ל הזהירונו בהן, וציוונו עליהן. וכאשר אבדו ספרי חכמותינו, באבדן מולדתנו, והוצרכנו ללמוד בהם מספרי היוונים, והעמים השונים, נמשכו הלבבות אחרי המינות, התחילו בשבח וסיימו בגנות. והנה שם הרב ספריו כתריס בפני פורענות, מגן הוא לחצי קשת בני יון, החוקקים חקקי און, להעלות הטובעים בבור שאונם מטיט היון.
והנראה לכם מן הספר ההוא בפרקיו וחלקיו, כי לקרב רחוקים נטה מן הקו. בעקבי הפילוסופיא יצא על דלתי חכמה נקש, קשה בעיניכם שדחה את אויביו בקש. ולמה פלילי צדק לא תתנו מחסום לפי סופריכם, ולא תשלחו רסן ענותכם על פני אמריכם, ללמד אתכם דבריכן, זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן, כי אמרתם באזנינו בגאוה ובוז מלין דלא נשמע, להם עין קהילתנו דמוע תדמע. הוצאתם עתק מפיכם, דברים הנראין לקנאה ושנאה נאמרין, אסור לשמעם, אף כי לכתבם, ומכל שכן לאמרם. שכתבתם ואמרתם על האיש הקדוש ההוא, אשר בכל גלות צרפת וספרד לא קם כמוהו, המורה יורה, מי כמוהו מורה, ובכל מיני חכמות בקי, משנתו קב ונקי. פערתם פה לבלי חוק, והעתרתם בדברים דנשמעים למרחוק, באמרכם על הגאון יש לנו גדול ממנו שנעשה צדוקי. הנה זאת לא צדקתם במענכם, לא דברתם נכונה בעבד ה', ואוכיחכם ואערכה לעיניכם, כי לא אשא פני איש, ולהשיב על זה אמהר ואחיש, ואל אדם לא אכנה, אל הגאון ומוראו אקנא. מדוע את הרב ממעשהו תפריעו, וצדיק כביר תרשיעו. הלא שאלתם עוברי דרך, המאריכים לשון המפליגים מליצה נושאים משל בערך, בתהלת הרב הגדול, במעלת חסידותו, בתוקף אמונתו, בעוצם ענוותו, בגדולת יחוסו, בנדבת כיסו, במעשיו הנפלאים, במיליו הנוראים, בהיותו ביראת אלהיו דבק וחושק, ובתלמודנו נושק, אוהב דברי חכמים ומחבקן, הם מחמד עיניו ומחמד לנפשו, עטרת לראשו. אם ראיתם ספריו, אם דקדקתם בחיבוריו, השמעתם אותו מבעט באיסורין, בקלין וחמורין, אם השמיט כל תקנה וגזירה, ולא עשה סייג לתורה, אם העליו עינים מעירובין וידים, אם שכח עומר בגורן, ועוף וגבינה הנאכלים באפיקורן, הלא החמיר בהן ויותר מן הדין. לא לכם רבותינו להקל ראש כנגד מזרח. מי הכה הצדוקים אשר היו כגבורים בוסים, מי נתן הבייתוסים לשוסים, הלא הרב ז"ל כי ה' עמו. והוביש רוכבי סוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, מפחדו יגורו ומשאתו חרדים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד הרב עליהם, ונתחזק מוראו על כולהם.
והנני מעיד עלי לפני רבותי שמים וארץ, כי שמענו ממגידי אמת, שבכל ארצות מלכות תימן, קהלות רבות עוסקים בתורה ובמצוות לשמן, והיו מזכירים שם הרב בכל קדיש וקדיש "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מיימון", אשר האיר עיניהם בתורה, והעמידן בקרן אורה, לבטל מהן גזירות קשות וכובד המס, כי היו כטיט חוצות מרמס, ומעליהם עול הרים, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.
וקהלות האלה בשמעם את דברי האלה היוצאת הלא יפרקו עול המורא, ויגלו פנים בתורה, להתריס כנגד רבני צרפת ידברו, ואיש את רעהו יעזורו, לחזק מתנים ולאמץ כח על דברי הרב הגדול, וללומדי ספריו יקראו חזק, והברק כמראה הבזק, לחזק ידים ולהוסיף ישיבה עוד, ואמץ מאוד. ותעשה התורה כשתי תורות, וכל ישראל שתי חבורות. אלה ישפטו בעמק יהושפט, ואלו יבורו ונחו בנחלי הבתות, ושתה ישתו אשר אין משפטם לשתות, אלה יעמדו על גזירתכם, ואלה לא יחושו על מעלת תורתכם. והלא אפילו לאנשי ביתו של אדם, עבדיו ושפחותיו הכנענים, ציוו רבותינו ז"ל שלא להטיל אימה יתירה עליהם שמא יאכילוהו דבר איסור[3]. ואפילו בשלושה דברים המוטלים חובה על הבית, הצריכו למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה[4]. זהו קל וחומר שאין עליו תשובה, על אחת כמה וכמה להזהיר את הרבים וליסר קהלות גדולות, אשר בהם כמה חסידים וכמה חכמים שהכל חייבים בכבודם, הרבה משתים עשרה רבוא אדם, כל שכן וכל שכן שהיה צריך לבוא במטו ולייסר בנחת, ולואי שיהא בדור ראוי לקבל תוכחת, כי העזות פורחת, שובבה העם הזה משובה נצחת. ואם תגזרו דבר שלא יהיו מקובלים בחיבה, לא יחושו לחרם מניינכם ויאמרו לעיניכם אדרבה, ויהיה לרגלם רשת ולמכשול סיבה, ואין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ולמה רבותי וגאוני, תבלעו את נחלת ה'.
והנה אנחנו קבלנו גזירתכם, ונזהר מחרב פיכם, עד תחקרון מילין ותשמעו אמרים נכוחים, כי אין סביבותינו פחים, אין בארצותינו, נודד כנף ומצפצץ כנגד קבלתינו, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו. ואמנם כי מבין ההרים, מרכבה יוצאת אשר בה הסוסים שחורים, וחרב המחלקות בתוכם חזיתי, מעלה עשן כנגדי ראיתי.
והנה הרב רבי שלמה, שם ישר נוכח עמו, כי ריב לחכם עם חביריו, ועם חכמי ארץ יתווכח. ואנחנו לא ידענו דבר מי יקום ממנו ומהם, ואמת שמענו את הרב הגדול מחזיק במדרשי רבותינו ז"ל ובהגדתן, שכל הדברים יהיו בהוויתן, בסעודה העתידה ביין המשומר ולויתן, בגיהנם וגינת ביתן, המחכה יראה, והמכחיש לא יזכה לראותן, ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן.
ואתם רבותינו הקדושים, קובלים עליכם פרושים. אם באתם לגדור גדר ולהרים מדרכם מכשול ופוקה, יצא מפיכם צדקה, כי אולי ראיתם צורך השעה, להניח מקום לשלוח דברכם מהר, כאשר הראה אתכם בהר, הוא מגדל מונפיליי"ר המר והנמהר, למה כללתם אותנו עמהם, להכניס ארצנו בגזירת החרם והאלות ההם, ומה לנו ולהם, וגבול נתן ה' בינינו וביניהם. ואחרי שאין במקומינו מחלוקת ולא שוד ושבר בגבולנו, אין אחריות חרמכם עלינו.
והנה קהלתנו חסים על כבוד הרב הגדול ומקנאים לו קנאה גדולה, כבוד תורתו וחסידותו, ואת יקר תפארת גדולתו. לא מהיותנו פוסחים על שתי הסעיפים, לסור מני אורח רבותינו היפים, לפנות אל הבלי הפילוסופים. ואם יעלה על לב מקצתן מגזירתכם, ועל כן ספר המורה ירחיקו, ומבדר בעינייניו שפתותיו ידביקו, כי לבם כמחט סדקית, לא ידעו דרכיו ובנתיבותיו לא העמיקו, מה יאמרו לספר המדע, והמכתב מכתב אלהים אשר העתיקו, מפתח לספרי הרב ז"ל בתלמוד ומבוא לכל חיבוריו, סופר מצוות ה' עשה ולא תעשה, מלמד לתלמידים כבוד ומורא, בהלכות תלמוד תורה, יורה חטאים דרך בהלכות תשובה, בנחת ושובה, ובלי קושיות והוויות, מפיק מרגליות. כי לא מצינו דברי תשובה בתלמוד רק מפורדים ומפוזרים, בין ההלכות וההגדות בלי ברורים, ובכל חיבורי גאונים הראשונים והאחרונים, לא מצאנו אותם עניינים, דרושים לכל חפציהם ומזומנים, כאשר המה מפורשים ומבוארים בספר ההוא המלא בפנינים, המיוחס בספרים מבחוץ ומבפנים. ומחסדכם רבותינו הודיעונו מה לכם ולספר ההוא, כי תורה היא וללמוד אנו צריכים.
כי שמענו שאתם אומרים כי הוא כופר בדינה של גיהנם, מפני שאמר: "הנקמה שאין נקמה למעלה ממנה היא שתכרת הנפש ותאבד"[5]. ואנכי הצעיר לא האמנתי לשמועה כי קראתם אחריו מלא, על פי הדברים האלה, שהרי רבותינו ז"ל באותו לשון אמרו בספרא: "לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי את הנפש ההיא, למד על הכרת שאינו אלא אבדן"[6]. וחס ושלום מלכפור, כי יש גיהנם ותפתה וכפור, וכל אדם בידו ידליק אורו ובורו יחפור, כי המכחש בזה קרע מעיל האמונה וכסות הקבלה בל יתפור, ויעשה אדם כדגי הים רמש וצפור. אבל אמת ואמונה ונכון וקיים, כי לאלהים יקידת נור בציון ואור לו בירושלים, תנור מעלה עשן, כקיטור הכבשן. וכך הוא בעיני אני הצעיר תלמידכם, שכל חייבי כריתות יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חודש, נפשם כלה, מתוך דין שלה, ומתבטלת והולכת לה. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: "לאחר שנים עשרה חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים"[7], כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג, אלא בטלה ואובדת. וזהו שאמרו ז"ל "אין כרת אלא אבדון". ונמצאו דברי הרב ז"ל קיימים שאמר "הנקמה שאין אחריה נקמה הוא האבדון", שהוא ודאי סוף הנקמה ותכליתה. וחלילה שלא כפר בדין הראשון שבתחלתה, שהרי הרב הגדול אומר כן באותן ההלכות "ונידונין על חטאותיהם" וכו'[8], וזהו הדין בודאי במקום ההוא, ואותה קרא גיהנם או תפתה או עלוקה, שהוא על כל פנים מקום המשפט שמה הרשע, אשר שם שם אלהים לכלות הפשע, ולהתם חטת העוברים, מקום אשר אסירי המלך שמה אסורים, ועל כן אמר הרב הגדול ז"ל נידונין כפי רשעם, ואחר כך יש להם זכות וחלק לעולם הבא, אלמא אית דין ואית דיין, נושא בחשבון ונותן במנין, מוריד ומעלה הורס ומקיים הבנין. וכן פירש הרב ז"ל באחרים "ונידונין כפי גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים, כגון המינין והאפיקורסין", הרי שהפריש הרב ז"ל בין חייבי כריתות ובין הנידונין לעולמים, לפי שאלו אובדין ואלו נידונין לעולמים, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ואמת שלא (ראית) [ראינו] בכל דברי הרב זכר לשנים עשר חודש שהזכירו במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים, ונראה לי שהוא ז"ל סבר דלא דווקא קצבה נקט, שאין שוה דין החייב כרת אחד, לחייב שלושים ושש כריתות, אלא סימנא בעלמא הוא, ומאן סליק לעילא ואמר דדוקא הוא, זהו דעת הרב ז"ל. ובוודאי מתניתין דמסכת עדיות הויא תיובתא, מכל מקום המפרש כן, אם אמת ואם שקר, לא כפר ברבותינו ולא פקר, אבל בין טוב לרע כפי דעתו ביקר, איזן וחיקר. ומה שלא הזכיר הרב דרכי גיהנם, מפני שהוא אצלו מן הדברים המופתיים בהעלם עניינם, והוא תופס דרכי התורה, בביאור הדברים המתבארים בהכרח וראיה גמורה, זו היא דעתנו בדברי הספר הזה ברורה, לכן נשאנוהו על כתפים, ושמנוהו בים העיניים, ולא דחינו ככם כבשתי ידים.
וכבר ראו כל בני לוני"ל והרב הגדול ר' אברהם בר' דוד ז"ל הספר ההוא, ולא צוו לגונזו, ולא קראו אחריו תגר, ואין אחד מהם על לומדיו חרבו חוגר, אבל כלם אוו לו, וחזו בו, ופתחו ואין סוגר. והרב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל השיב על מקצת דבריו, ולא אמר שיש בו קצת מינות וצד כפירה חס וחלילה. וראיתי לרבינו הצרפתי ז"ל בתשובותיו במצות הנוהגות עתה בארץ ישראל, שהגיעו ספרי הרב הגדול לידו, והיה מתברך בהם, ומביא ראיות מדברי הספרים ההם, בשפה ברורה ובלשון מהודרת, ומזכיר שם הרב לשם ולתפארת.
ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופשים על ספר המדע באמרו שאין למעלה צורה ותבנית[9]. ולמה רבותינו תפשתם עליו בדבר הזה, שהרי כל הגאונים בחיבוריהם. וכל חכמינו הקדמונים בפיוטיהם, בספרד ובבבל, יחשבו הנוטה מזה כהולך אחרי ההבל, וקראו הסובר חלוף נרגן מפריד אלוף, ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ומפורש בהגדות ובמדרשים הנעימים והנאהבים, כי עילת כל העילת, יתברך על כל ברכות ותהלות, אין לתארו בגשם ותבנית, ולא ישיגוהו גבולות, ואיכה מקום וגבול יתארהו, והנה השמים ושמי השמים לא יכלכלהו. ואמנם כי קצת ההגדות הטהורות, יבקעו יאורים בצורות, ולהן סנסנים ופארות, עושים פירות ופירי פירות, וסודם כאשר יבחן, ינעם ליודעים חן. סוף דבר הכל נשמע, כי על זאת האמונה אומתינו אומנה, גם לחכמי צרפת אשר אמרתם צרופה, דעתם יפה, מצאנו שכתבו כן בחיבוריהם. וכן ראיתי בחיבור הרב החסיד רבי אליעזר מגרמיזא ז"ל, בספר גדול שחיבר, והגיע לידי ממנו, "שער הסוד והיחוד והאמונה", וכתוב בו בלשון הזה: "ומהו ה' אחד, אחד כל אשר בו, אין קצה לחכמתו, אין חקר לתבונתו, וליכולתו אין קצה, וליסודו אין לו התחלה ולא סוף, יוצר הכל, ויודע הכל אמת. אין לו פנים ולא אחור וגובה, כי אין קץ ותכלית לכל אשר יש בו. ואין לו גבול ולא אברים לבורא העולמים. ומה שכתוב בקראים עניינים גשמים, ולא נכתבו כי אם להבין לבני אדם. וכבר הזהירנו בתורתינו, שלא נחשוב עליו דמות וצורה, דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה". וכתב: "תמונה בגימטריא פרצוף אדם", "ומה שכתב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, לא שיש לבורא דמות וצלם בריותיו, אלא בצלמינו שאנו חפיצים להתראות לנביאים, פרצוף החמוד הוא פני אדם, דמיון הנראה לנו מכובד ויקר, זהו בצלמינו כמכובד בעיניו, בצלם שמלאכי השרת נראין בו, זהו בדמותינו, על דרך היקר והכבוד שחפץ באדם, כן פירש רבינו סעדיה הגאון ז"ל. וכל הסובר על הבורא יוצר הכל שיש לו צלם ודמות ואברים, אין לו אלוה כלל. תראה המתרגם "פי ה'" – מימרא דה'; "בעיני ה'" – קדם ה', זהו לשונו ואלו דבריו. ועוד אמרו רז"ל באמת ובשבועה שאין ליוצר הכל ית"ש לא דמות ולא צורה, ובזה היו אבותינו הקדושים מאמינים. וכל מה שכתוב בשיר השירים "ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים" – אינו אלא משל. תראה במדרש חזית" וכו'", עד "וכל הרבנים ורבינו חננאל ורבינו נסים ורבינו נתן ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא ית"ש, וקללו המאמינים בזה, ואברהם אבינו ע"ה הבין וידע זה, על כן אני אומר באמת שהמאמין באלהותו יבין שכמו שאין אברים לנשמה שיוצאת מכסא קדשו, כך אין לבורא ב"ה גוף וצורה ודמות כלל, המאמין אשריו, ומי שלא ידון באש לא נופח, כי הבורא היות בכל וקרוב לגוף יותר מן הנשמה לגוף ואין דמיון לו ב"ה".
ועוד כתב בזה השער זה לשונו: "וכשהנביא יודע שרואה בכבוד כפי רצון הבורא באור האור, ואמר אראה את ה', כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, לפי שידע חפץ הבורא במראה הנבואה, וזהו ביד הנביאים אדמה, כפי שכלו המועט ומדעו מלמד לאדם דעת, לא יהיה כוונתם בדבר הנראה לעין מלאכים או לעין נביאים לקרותו אל, כי אם ביוצר הכל, אשר אין לו דמות ואין לו קץ, הוא בהויתו וביחודו בתוך לעולם, ואין מחיצות ורקיעים והארצות והימים מקיפים אותו ולא נודעים ממנו, וזהו "ואתם עדי נאום ה' ואני אל", תדע בשכל מדע לבבך ותדע ותשכיל כי בורא עולם אין לו קץ וגבול וסוף וקנין, לא קימה ולא ישיבה, לא הליכה ולא עמידה, לא עליה ולא ירידה, אך כפי חפץ רצונו מראה כבודו וסודו לנביאים. זהו שאמר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ועוד אמר וזה לשונו: "ומה שאמר בספר הקומה אמר רבי ישמעאל: אני ועקיבא עריבים בדבר זה" – זהו שיעור הכבוד הנראה והבורא המנהיג והממלא כל העולמים לא אכרע ואשתחוה, וכבודו הוא אמונתי ואליו בקשתי, וזהו "ושכינת עוזו בגבהי מרומים", הוא אלהינו הבורא, וזו היא האמונה הנאמנה, "ה' אלהינו ה' אחד", הצדיקים רואים פני השכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשוך רוחם אליו, וכשהם עולים נשרפים באש שלפני הכסא הכבוד, ואחר כך הם מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה". כל זה כתב הרב החסיד ז"ל.
וידעתי כי הספר ההוא מצוי אצלכם. ועוד בו האריך, אבל לקצר אני צריך, כי האלוהים יודע בהעלותי דברים אלו על ספר, ארכובתי דא לדא נקשן, ולבבי ורעיוני נעים, כנוע עצי יער מפני רוח גדולה וחזקה, מפרק הרים ומשבר סלעים. אמנם מחשבותי צופיות לפתח שכל העינים תלויות, ממנו אדרוש סליחתי וכפרתי, כי עת לעשות לשמו הפרו תורתו. ואנחנו תמהים עליכם בני האלהים, כי ראינו שלא הסכמת עם הרב בעקרי האמונות, וציויתם לגנוז ספריו באגרות הראשונות, ובשמעונו דברים בצפייתנו צפינו, להגיח ירדן קבלתכם אל פינו, ולא נטה מן הדרך ימין ושמאל. ועתה התודה השנית ההולכת למואל, ומקצת שריכם ורבניכם אחריה, והם כתובים על הגזירה הראשונה וחוזרים בדבריה, מה ראו ועשו, מי פייסם ונתפייסו, וכי משוא פנים יש בדבר, שמועין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו, והלא אין דינינו אלא בעיקרי הקבלה. לכן רבותי, שימו דעתיכם להיות בהסכמה, ותהי לכן לחכמה, כי עיני כל ישראל עליכם, לקחת קל וחומר ממכם, להודיע דעתכם לציבור, הראוי ברמז – ברמז, הראוי בדיבור – בדיבור, והראוי לחכם – לחכם, והראוי לבור – לבור, פן תצא דבריכם במחלוקת, ותרעו ותשחיתו בכל הר קדשינו, פן תקע נפשינו משלשלת הקבלה, והשרשרת תנתק, וחבל הכסף ירתק, כי יבררו רבים דרך לעצמן, כי תביאו בלבבם מורך, נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך. ועתה רבותינו הגדולים, המגדלים והפינות ושרי המדינות, יחזור לבם על הראשונות, וכל שכן על האחרונות, וידעו תדעו באמת ובבירור, כי לא ישמעו הקהילות לחרם ומרור, ופני כלם קבצו פארור, בגזירתכם לגנוז ספרי הרב הגדול לעזוב כל איש מאוויו, והפורש מהם כפורש מחייו, כי בהם ילמדו, ובהם יעלו וירדו, ועל מי יסודות תורתו, וספרי חמדתו, יקח מהם עמדתו.
לכן רבותינו חושו למניינכם, והוו מתונים בדינכם, החרם יותר, והאלה היוצאת תופר, בתרועת שופר. השמתא במנין אחר תבטל, והנידוי לכל רוח יזרה. טוט אסר וטוט שרי. ויצא דבר מלכות מלפניכם, ותהיו לאגודה וקשר של קיימא, לאבד זרוע רמה, להחרים לנדות ולשמת, כל לשון מדברת גדולות, אשר האלהים יצמת, המלעיג על האגדות, או מרחיב פה על האסמכתות. ועל עוכסי ספר מורה הנבוכים כתות כתות תשימו יד מוראכם אל פיהם, כי מצות הרב הגדול המחברו, היא לאמר: לא תפרסמהו ולא תפרשהו. וכך אמר בתחלת ספרו: "אני משביע באל ית' לכל הקורא בזה הספר, לבל יבאר ממנו אפילו אות אחת ולא יבאר לזולתו אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שהקדימני מחכמי תורתינו אשר נקבו בשמות, אך ללמד מה שלא אמר אחר זולתי מגאונינו ז"ל אל ילמדוהו לזולתו"[10], זהו תופס דברי הרב ז"ל. ואף אתם רבותינו הסכימו עם חכמי פרובינצה וגם אנחנו נצא בעקבותיהם, תחזקו הדבר הזה בחרם ואלה ברעם וברעש ובקול המולה גדולה, ולהב אש אוכלה, ובמלחמות תנופה, עבדיתו הרדפה, הן למות הן לשרושי, הן לענוש נכסין ולאסורין. הלא זה די תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן, ובנאות האהבה תרביצו העדר. ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל, להניח העסק מכל וכל, ירא שמים ישוב וישקוד על ספר תורה שבכתב, ותורה שבע"פ, כי היא בית חיינו ובזה מעלתינו תגדל, השומע ישמע והחדל יחדל, שאי אפשר לכם להוכיח לכל ישראל להיות חסידים, ובזה נהגו אבות העולם ליסר מזה חכמים גדולים, אף כי למנוע מן ההגיון התלמידים, המתחילים ללמוד. כמו שמצאתי בתשובת רב האי גאון ז"ל לנגיד מ"כ, שכתב לו בלשון הזה: "תיקון הגוף ומישור הנהגת האדם הוא עסק המשנה והתלמוד, ואשר טוב לישראל, כי לימוד התורה מועיל לעצמו ולחכמים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדברי המצות והתורה. ואשר יסור לבו מזה, ויתעסק בדברים ההם בלבד, יסיר מעליו תורה ויראת שמים, ויפסיד עצמו באותן העניינים הכתובים בספרים החיצונים, ויסירו מעליו כל דבר לגמרי, ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה. אבל אשר ימסרו עצמם לתורה וליראת שמים יצא להם מזה כי ינהיגו כל ההמון לאחרית טובה בלי פקפוק, ולא ישימו שום פקפוק בהקב"ה. ואם תראה שאותן בני אדם המתעסקין באותן הדברים ודרכי הפילוסופיא יאמרו לך שהיא דרך סלולה, ושבזה ישיגו לידיעת הבורא, לא תאבה להם, ודע כי יכזבו לך באמת. ולא תמצא יראת חטא וענוה וקדושה אלא באותם המתעסקים במשנה ובתלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה לבד"[11], עד כאן כתב הגאון אביהן של ישראל. ואתם גודרי פרץ, העומדים על אדון כל הארץ, ראוי לכם להזהיר בזה, ולייסר בכיוצא בזה. ואם תראו בעצתכם הטהורה, להוביל שי למורא, הבו עוז לאלהינו ותנו כבוד לתורה, יעמדו נא שרינו, לכל הקהל אשר בעירינו, ונמלך תחלה, ביסוד המעלה, בנן של קדושים הארז האדיר, אשר בין עבותים צמרתו , זרע קודש מצבתו, הרב רבי אברהם בנו של רבינו ז"ל, ותהיה הסכמת כולכם עמו הסכמה אחת, והעובר מקול פחדיכם יחת, הנס לכם מן הפח ילכד בפחת, ופרשו כאשר בסיר, וכבשר בקלחת, בזה תאירו בנתיב השלום כצהרים, ולזה יטו הקהילות אזנם וסרה קנאת אפרים.
ואל חברי הרב החסיד ר' שלמה מברצילוני, שלומכם כנהר הטו, ותצוו עליכם בבקשה ובמטו, לירא את מוראו, להזהר בכבודו, ולהזדרז ולשמוע בתוכחתו, להזהר מגחלתו, להחזיק בדתו, וללמד תורתו, היקרה מפנינים, ולסבול פצעיו הנאמנים. כי שמענו בבעלי המחלוקת , המבעטים בכבודו, ופורקים במוראו, חללו בקודש חמסו תורה, ועליכם רבותינו המצוה הזאת, כי תלבישו קנאות ותצבאו צבאות, שרי אלפים ושרי מאות, לבא באדירים, לעזרת ה' בגיבורים, עד אשר אימת הרב עליהם, כי ככפיר ינהם, ולא יעמדו אליו בגובהם, והוא גם הוא ישמע למוסרכם, ויזהר בכבודכם, ויהא מקבל בשמחה את כל האדם, למען תהיה מחלקתו עם חכמי עירו כמחלוקת בית שמאי עם בית הלל הנוהגים אהבה וריעות זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו"[12]. וצור ישראל יכתת חניתותיהם למזמרות, לאיתים חרבותם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
ויקל מעליכם רבותינו ומעל גבולכם, עול מלכותכם וכובד גלותכם, וישכן אתכם במשכנות מבטחים, ובמנוחות שאננים כבודכם יחנה. ויוסיף כל אשר לכם למשנה, ינחילכם ביש הצפון ובתוחלת הערוכה. והייתם ברכה כחפציכם וכחפץ תלמידכם , החפץ בכבודכם, ומתפלל בעד שלוותכם. לגזירותיכם יקרע לבו לכמה קרעים, יחרד לרגעים, ונושא נפשו אל גואל ישראל וקדושו, כי יקים בכם מה שכתב: "כי זרע השלום הגפן תתן פריה"[13] וגו'.
הכותב לפני כבודכם, כורע לכבוד ומשתחוה למורא, תלמידכם הצעיר אשר לכל מצותכם מזומן, ועמהם נאמן. משה ב"ר נחמן ז"ל.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ משנה אבות ב ה
- ^ ירושלמי גיטין ג א
- ^ גיטין ו ב
- ^ שם.
- ^ רמב"ם הלכות תשובה ח ה.
- ^ ספרא אמור פרשה יא ד"ה פרק יד.
- ^ ראש השנה יז א.
- ^ רמב"ם הלכות תשובה ג ו.
- ^ רמב"ם הלכות תשובה ג ז.
- ^ מורה נבוכים (אבן תיבון)/פתיחת הרמב"ם.
- ^ מובא בשו"ת הריב"ש סימן מה.
- ^ זכריה ח ט.
- ^ זכריה ח יב.