אגלי טל - מלאכת דש

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אגלי טל - · מלאכת דש · >>

א[עריכה]

הדש כיצד?

  • אחד החובט את השיבולים או השרביטין כדי שיצאו הגרעינין מתוכן,
  • ואחד המנפץ את הפשתן מן הגבעולין שלהן,
  • ואחד המנפט צמר גפן,

הרי זה אב מלאכה, וחייב.

ב[עריכה]

אין הפרש בין שיהיה הפסולת מקיף על האוכל ובין שהיה הפסולת דבוק בתוך האוכל, או אפילו היה דבוק בצד האוכל, יש בהן משום דש.

ומכל מקום, מותר לגרגר ענבים מאשכולות התלושין מערב שבת, ובלבד שיגרגר כדי לאכול לאלתר, או אפילו בתוך שעה סמוך לסעודה.

ואפילו באותן מקומות שדרכן לגרגר בענבים מהאשכולות קודם דריכה כדי לעשות מהן יין, מותר לגרגר כדי לאוכלן לאלתר או בתוך שעה סמוך לסעודה.

ג[עריכה]

אין הפרש בין שהאוכל עדיין היה מחובר להפסולת, ובין שהיה כבר מנותק מהפסולת רק שהפסולת היה מקיף עליו ומונח האוכל בתוכו, יש בהן משום דש.

ייראה לי, שאם היו שתי קליפות מקיפין את האוכל, ופירק קליפה החיצונה ועדיין נשאר הפנימית, ואין לו צורך כלל בהקליפה הפנימית שתהיה עוד עם האוכל, פטור, לדעת רוב הפוסקים.

ולא עוד, אלא אפילו הדש תבואה כדי לטוחנה תיכף אינו חייב משום דש, כיוון שעדיין נשאר הסובין שעל-גבי התבואה, שנחשבין אצלו תיכף כפסולת, מאחר שאינו רוצה להכניס התבואה לאוצר.

ד[עריכה]

אין דישה מדאורייתא אלא בגידולי קרקע.

ותבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב, יש בה משום דש.

המפרק מהפסולת בעודנו מחובר לקרקע - אין זה בכלל דש.

ה[עריכה]

תולדות מלאכת דש:

הכותש חיטין להסיר הסובין שעליהן, הרי זה חייב משום דש.

והוא הדין דהקולף חיטין ביד, אף שכבר נתפרקו מהשיבולים מערב שבת, חייב משום דש.

ומכל מקום, מותר לקלוף שומים ובצלים, וכן אגוזים, בין קליפה הקשה כעץ ובין קליפה הדקה שלפנים ממנה, כדי לאכול לאלתר.

ו[עריכה]

המנפץ את האוכל מן העפרוריות שעליו משעת גידולו, וכן המולל מלילות כדי להכניסן לאוצר, הרי זה חייב משום דש.

ז[עריכה]

שרביטי קטניות שעודן סתומים, אם נתלשו הקטניות שבתוכן ממקום חיבורן להשרביטין - אסור לפותחן אפילו כדי לאכול הקטניות לאלתר, ואפילו שהשרביטין לחין וראויין גם כן למאכל אדם.

אבל כשהקטניות מחוברין להשרביטין, מותר לפתוח השרביטין ולתלוש אחר-כך מהן הקטניות כדי לאוכלן לאלתר.

ויש להחמיר, שלא לפתוח הרבה שרביטין יחד, רק לאכול כל מה שבשרביט זה טרם שיפתח השני.

וכל זה הוא להלכה, אבל למעשה אין להתיר, רק כשהשרביטין בעצמן ראויין למאכל אדם.

ח[עריכה]

הסוחט את הפירות להוציא מהן משקין, חייב משום דש.

ואין חייבין מן התורה אלא על זיתים וענבים בלבד.

ומכל מקום, מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדירה שיש בה אוכלין, שמשקה הבא לאוכל - אוכל הוא, והרי זה כמפרק אוכל מאוכל.

אבל לא יסחוט לתוך הקערה, אפילו כדי לערות אחר-כך לתוך האוכל. ואם סחט לתוך הקערה כדי לערות אחר-כך לתוך האוכל, פטור; ויש אומרים שחייב.

ט[עריכה]

במה דברים אמורים? בענבים שהביאו שליש. אבל כשלא הביאו שליש:

  • אם הגיעו לכפול הלבן - פטור על דריכתן, ולתוך הקדירה שיש בה אוכלין מותר לכתחילה.
  • ואם לא הגיעו לכפול הלבן - יש אומרים שחייבין על סחיטתן אף לתוך הקדירה שיש בה אוכלין.

י[עריכה]

ודעת הר"ח, שאין שום חילוק בין לתוך הכוס בין לתוך הקדירה שיש בה אוכלין, לעולם חייבין על סחיטתן. ואפילו כבשים ושלקות, אם סוחטן למימיהן חייב. וייראה לי דכן עיקר.

ואפשר לשיטה זו סחיטת משקין היא אב מלאכת דש ממש.

וייראה לי, דלפי שיטה זו, אפילו מפרק אוכל מתוך אוכל, אם לא היה מחובר, נמי יש בו משום דש.

יא[עריכה]

הסוחט את הבגד להוציא ממנו משקין שנבלעו בו, חייב משום דש. במה דברים אמורים? בבגד פשתן או צמר גפן וכיוצא בו, שהוא גידולי קרקע;

אבל בגד שאינו גידולי קרקע - פטור.

ויש אומר, שלעולם פטור משום דש, וכן עיקר.

יב[עריכה]

החולב חייב משום דש.

ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

והחולב לקדירה שיש בה אוכלין - יש אומרים שפטור.

וביום-טוב מותר לחלוב לתוך כלי שיש בה אוכלין. במה דברים אמורים? בבהמה העומדת לאכילה. אבל העומדת לחליבה, אין היתר לחלוב לתוך אוכל, רק בתחילת יום-טוב.

ובשבת, חלב הנחלבת על-ידי גוי בתחילת שבת לתוך קדירה שיש בה אוכלין - מותר.

ובעל נפש יחמיר על עצמו, בין ביום-טוב באם עומדת לחליבה, בין בשבת אפילו עומדת לאכילה.

יג[עריכה]

אישה שיש לה חלב הרבה בדדיה ומצטערת בה, מותרת לחלוב על-גבי הקרקע להקל מעליה.

יד[עריכה]

ואלו הן התולדות שאסורין מדבריהם, גזירה שמא יבוא לידי דישה דאורייתא:

אין מוללין מלילות, דהיינו לשפשף בכפות ידיו שיבולים או שרביטין כדי שייפול הגרעינין מהן, אפילו כדי לאכול הגרעינין לאלתר; אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו כדי לאוכלן לאלתר.

וכן הדין בקליפה ירוקה שעל-גבי האגוזים, שלא יפרקה מעל-גבי האגוזים אפילו על-ידי מלילה, רק על-ידי שינוי בראשי אצבעותיו.

ויש אומרים, שבלא שינוי הוא איסור תורה, ועל-ידי שינוי אסור מדרבנן, ולא התירו על-ידי שינוי רק ביום-טוב ולא בשבת.

וטוב להחמיר בקליפה ירוקה שעל האגוזים, מאחר שיכול לפצעותם ולאוכלם בלא פירוק קליפה הירוקה.

טו[עריכה]

אסור לסחוט תותים ורימונים להוציא מהן משקה, הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותן כזיתים וענבים, גזירה שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים.

ואם סוחטן כדי לרככן בלבד, מותר.

ושאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין, אפילו להוציא מהן משקה מותר לסוחטן, שאין דרך העולם לעשות משאר פירות משקין.

ומכל מקום, במקום שנהגו להחמיר אין להקל.

ואם נמצא באחד המקומות עיר אחת שעושין משקה ממין אחד משאר פירות, כגון מתפוחים וכיוצא בהן, לשתות מחמת צמא או תענוג, ולא לרפואה לבד, מחמת שגדל באותו מקום הרבה מהמין ההוא, ואילו היה לכל העולם הרבה מהמין ההוא כמותם היה גם-כן עושין מהן משקה, שוב דין הפרי ההוא בכל מקום כתותים ורימונים.

אבל אם אפילו היה לכל העולם הרבה כמותם לא היו עושין מהן משקה, משום שאינו נוח להן המשקה ההוא, ייראה לי שמותר לסחוט הפרי ההוא בכל מקום להוציא מהן משקים. ומכל מקום, באותו מקום שעושין ממנו משקה אין להקל, אפילו הוא מהמקומות שלא נהגו להחמיר בשאר פירות.

טז[עריכה]

לימינעס - דינן כשאר פירות, ומותר לסוחטן לצורך מימיהן לשתות במים ודבש.

וייראה לי, שלטבול בו בפני עצמו, בלא תערובת דבש, אסור לסוחטו.

יז[עריכה]

פירות או ירקות הכבושים במי מלח או ביין, ושלקות שנתבשלו במים, אסור לסוחטן לצורך מימיהן.

ואם סוחטן לרכך גופן בלבד, מותר.

ואסור לסחוט דג לצורך צירו.

וכן אסור לסחוט ביום-טוב עוף לאחר שחיטה לצורך דמו.

ואסור למצוץ בפה משקה הנבלע בפת או בבשר, או למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן. ויש מתירין.

יח[עריכה]

השלג והברד - אין מרסקין אותן, היינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו.

אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין או מים והוא נימוח מאליו, ואינו חושש.

אבל לרסק לתוך של יין או מים, וכן להפשיר כנגד החמה או מדורה, אסור.

ובדיעבד, אם הניחם כנגד המדורה או בחמה ונפשרו, מותרין המים הנוזלים מהן.

אבל שומן קרוש, מותר להעמידו בחמה או כנגד המדורה כדי שייפשר.

וכל זה הוא מדינא, אבל שלא בעת הצורך מחמירין, בין במים בין בשומן, ומחשבין מה שנפשר כאילו הוא נולד מחדש.

אבל דגים המטוגנין בחמאה, מותר לכתחילה להעמידם בחמה או כנגד המדורה כדי שייפשר החמאה, ואינו חושש.

יט[עריכה]

מותר לשבר את הקרח שעל פני החבית כדי ליטול מים מתחתיו.

אבל שעל פני הבאר או נהר אסור.

וצריך ליזהר בחורף, שלא ייטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד. ואם נטל ידיו, ייזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהיה מרסק.

וכן יש ליזהר, שלא ישפשף ידיו במלח.

ויש שמזהירין שלא להטיל מי רגליים בשלג.

אבל דורס אדם שלג ברגליו, ואינו חושש.

כ[עריכה]

משקין שזבו בשבת מאליהן:

  • מזיתים וענבים אסורין עד לערב, גזירה שמא יתכוין ויסחט אותם בשבת.
  • אבל תותים ורימונים וכיוצא בהן:
    • אם הכניסן לאכילה - משקין שזבו מהן מותרין,
    • ואם הכניסן לדורכן - משקין שזבו מהן אסורין עד מוצאי שבת.

ענבים הנתונים בגיגית:

  • אם יש יין בגיגית מערב שבת, אף-על-פי שהענבים מתבקעין בשבת ונתוסף מהן יין בגיגית, מותר למשוך יין מהגיגית בשבת, שכל יין היוצא מהענבים מתבטל בשישים חלקים יין שבגיגית שמערב שבת.
  • ואם אין כאן שישים - אסור.

כא[עריכה]

זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, אסור לגמור סחיטתן בשבת, גזירה שמא יסחוט קודם ריסוק.

והוא הדין שום בוסר ומלילות שנתרסקו מערב שבת, אסור לגמור סחיטתן בשבת.

ויש מתירין בשום בוסר ומלילות שנתרסקו מערב שבת לגמור סחיטתן בשבת.

ומכל מקום, משקין שיצאו מאליהן בשבת מהמרוסקים מערב שבת, אפילו מזיתים וענבים, מותרין.

ויש אומרים, דבשום בוסר ומלילות, אף שנתרסקו מערב שבת, משקין היוצאין מהן בשבת אסורין, הואיל שמחוסרין עוד אחר הריסוק דיכה ושחיקה, ואינו דומה לזיתים וענבים, שאינם צריכין אחר הריסוק רק סחיטה לבד.

וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת, דבש היוצא מהן בשבת מותר, שאין כאן מקום לגזירה, שכבר ריסקן מבערב.

כב[עריכה]

אסור לינק בפיו מן הבהמה בשבת.

ואם היה גונח, מותר לו לינק בפיו, מפני שהוא מפרק כלאחר יד, ומשום צערו לא גזרו.

במה דברים אמורים? בצער הגניחה. אבל אם אינו עושה כן אלא מפני צער רעבון, אסור.

קישורים[עריכה]