משל ונמשל

1. חז"ל דרשו את השמות המופיעים בפסוק על האומה הישראלית (ראו שיר השירים רבה ב א):

• חבצלת – מלשון חיבה – משל לכנסת ישראל החביבה על ה' ומחבבת אותו; וכן רמז לבצלאל בונה המשכן.
• חבצלת – מלשון חבויה בצל – משל לכנסת ישראל, שתכונותיה הטובות חבויות כאשר היא נמצאת בצילן של אומות העולם, אך בסופו של דבר מתגלות. והוא גם משל לדברים רבים שתכונותיהם הטובות חבויות, כגון המדבר והארץ.

• השרון – מלשון שירה – משל לכנסת ישראל השרה שירי תשבחות לה'.
• שושנת העמקים – פרח לח ורענן – משל לתכונות הטובות שנמצאות בעומק הנשמה של עם ישראל, ומשל למעשים הטובים שבני ישראל עושים כשה' דולה אותם ממעמקי הצרות. והוא ע"פ הפסוק (הושע יד ו): "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה".

2. יש שדרשו, שהאומה הישראלית נמשלה לשושנה בגלל חילוקי הדעות הרבים בעם ישראל, התורמים לגיוון ולעניין: "השושנה זכתה למחקרים מרובים ולמספר הזיהויים הגדול ביותר, ו"כמעט שאין פרח נאה מצמחי הארץ (ואף כאלה שלא גדלו בה) שלא הוצע לשושנה על ידי המתרגמים, המפרשים וחוקרי התנ"ך" (פרופ' פליקס) ... עם המשפחה נמנים כ-250 סוגים וכארבעת אלפים מינים (אנציקלופדיה עברית). נראה לנו כי זאת אחת הסיבות שבגללן נמשל עם ישראל לשושנה: ארבעת אלפים מינים, מאתיים וחמישים סוגים, האין זה מרמז על חילוקי הדעות הרבים בעם שנמשל לשושנה?" (עקיבא צימרמן).

3. ע"פ הקבלה, חבצלת מסמלת חיבוק (אולי בגלל הדמיון באותיות), ושושנה מסמלת נישוק (ע"פ (שיר השירים ה יג): "לחיו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים נטפות מור עבר"). החיבוק מסמל את האהבה שהאדם אוהב את ה', והנישוק מסמל את החכמה שהאדם לומד ויודע את ה': "הצדיק יקח את התורה שבעל-פה, הינו השכינה, מהגלות..., ומעלה אותה לשורשה, ממדרגה למדרגה: מתחילה לבחינת חיבוק, ואחר־כך לבחינת נישוק, ואחר־כך לבחינת זיווג; כמו שכתוב, אני חבצלת השרון: בתחילה היא ירוקה כחבצלת (עיינו בזהר ויחי רכא. אמור קז.)... וזה בחינת חיבוק, וימינו תחבקני... ואהבה, שהצדיק מקבל את החרפה באהבה, זה בחינת חיבוק וימינו תחבקני....
ו...כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צירופין של תורה שבעל־פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה שהיה מקודם שנתקלקל; כשיש לו זאת החכמה, אזי על־ידי החכמה הזאת, השכינה היא מבחינות שושנת העמקים, מבחינת נשיקין, בחינת שפתותיו שושנים, בחינת אתדבקות רוחא ברוחא. ואז מתעורר זיווגא דגופא בגופא..." (ליקוטי מוהר"ן יב ד).

הפסוק שלנו הוא המקור לשמות היישובים חבצלת השרון ושושנת העמקים.

בעברית, החבצלת והשושנה הם לשון נקבה, ולכן ברור שהדוברת בפסוק היא הכלה; אולם בתרגום הלטיני, החבצלת והשושנה תורגמו לפרחים בלשון זכר, ולכן המפרשים הנוצרים טעו ופירשו שהדובר הוא החתן (פירוט).

ראו גם:

• פסוקנו בשיר של יהודה יוסף / אתר ביכורים.
• פסוקנו בשיר של עוזי מאירי / אתר שירונט.
• פסוקנו בשיר של זלדה / מאיר סלומון.

• פסוקנו בשמורת נאות קדומים: ""אתם רואים את האדמה האדמדמת הזאת, החמרה? הבאנו אותה מהשרון. פה אנחנו משקמים את יער השרון כפי שהיה פעם... יש בשרון גבעות ויש עמקים... בגבעות יש חמרה, ובעמקים יש אדמה כבדה שנמצאת פה. הסביר ביותר להניח הוא ש´חבצלת השרון´ הוא הפרח שמכונה ´צבעוני השרון´, כי הוא באמת טיפוסי מאוד לאדמות החמרה שבשרון. ´שושנת העמקים´ יכול להיות רק הנרקיס, הגדל באותן אדמות כבדות שבהן גדלים גם החוחים ("כשושנה בין החוחים"). לנרקיס הזה יש שישה עלים, ועל אותה בריכה ששלמה עשה שנקראה ´ים של שלמה´ נאמר "ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן". מכירים את הנרקיס? יש לו בדיוק כוס שכזו, וסביבה העלים"" (נגה הראובני, ראיון מאת משה שטרן) .