רמב"ם על אבות ב
אבות פרק ב[עריכה]
- ראו גם: נוסח המשנה אבות ב רמבם
משנה א[עריכה]
מבואר הוא שדרך הישרה היא הפעולות הטובות אשר בארנו בפרק הרביעי והם הפעולות הממוצעות, מפני שבהם יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם, והוא אמרו תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם.
אחר כך אמר שצריך ליזהר במצווה שיחשוב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש, כמצווה שנתבאר לך שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח. ושם סיבת זה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
ובאור זה העניין כאשר אומר, והוא שהתורה כולה ממנה מצוות עשה, וממנה מצוות לא תעשה. ואמנם מצוות לא תעשה באר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן, וחייב על קצתם המיתות, ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות. וידענו מעונשי מצוות לא תעשה כולם, מה מהם איסורם גדול ומה מהם למטה ממנו, והם שמנה מדרגות:
- המדרגה הראשונה, והיא הגדולה שבהם, הם הדברים שחייבים עליהם סקילה.
- והמדרגה שלמטה הימנה, מחויבי שרפה.
- והשלישית, מחויבי הרג.
- והרביעית, מחויבי חנק.
- והחמישית, מחויבי כרת.
- והששית, מחויבי מיתה בידי שמים.
- והשביעית, מחויבי מלקות.
- והשמינית, לאוין שאין לוקין עליהם.
- ומאלו המדרגות, נדע חומר העוון וקלותו.
- אבל מצות עשה, לא התבאר שכר כל אחת מהן מה הוא אצל השם יתברך, וכל זה כדי שלא נדע איזו מצווה צריך מאד לשמרה ואיזו מצווה למטה הימנה, אבל צווה לעשות עניין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל השם יתברך. ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם, ומפני זה העיקר אמרו "העוסק במצווה, פטור מן המצווה" מבלתי הקשה בין המצווה אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו. ולזה גם כן אמרו "אין מעבירין על המצוות", רוצה לומר כשיזדמן לך מעשה מצווה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצווה אחרת.
ואחר כך אמר, ואף על פי שלא התבאר שיעור חיבוב מצווה על מצווה יש בה צד הקשה, והוא שכל מצוות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול, דע שבעשייתה גם כן שכר גדול. המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצוות עשה, אבל חייב העושה מלאכה בשבת סקילה, ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת, והמשים דמים בביתו לאו, והוא אמרו "ולא תשים דמים בביתך"(שמות כב, ח). ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה, ושכר המילה יותר גדול אצל השם יתברך משכר עשיית המעקה, והוא עניין אמרו והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה.
וגם כן אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה, גם זה לא התבאר. אמנם תלמדהו מעונשה, שהחטא אשר ענש עושהו, גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל, כמו שהתבאר בקדושין באמרם "כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצווה" וכבר ביארנוהו שם. ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו יתברך, כמו שמשה רבינו עליו השלום אמר "מספרך אשר כתבת"(שמות לב, לב):
משנה ב[עריכה]
רוצה לומר בדרך ארץ הנה - העוסק בפרנסה.
ואמרו וגוררת עון - כמו שבארנו במקום אחר, אמרו "סופו, שהוא מלסטם את הבריות".
ובאמרו ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם - הוא דבר השם לעמלים עם הצבור, שפעמים שימנעו מעשות מצווה בעת התעסקם בצרכי צבור, ואמר שהשם יתברך יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצווה ההיא ואף על פי שלא עשאוה, אחר שהתעסקו עם הצבור לשם שמים:
משנה ג[עריכה]
כבר בארנו שהרשות היא שלטונות. והוא מספר במידותיהם, ומזהיר מהם:
משנה ד[עריכה]
כבר הודענו בפרק הרביעי שאין צריך להיפרד מן הצבור אלא לפי הפסדם, כמו שבארנו שם.
ואמר שהאדם אף על פי שתהיה לו תכונה חשובה בנפש והתחזקה, לא יסלק ידו מלכפול עשיית הטוב להוסיף החיזוק, ולא יבטח ויאמר "זאת המעלה כבר עלתה בידי, ואי אפשר לה שתסור", שאפשר הוא שתסור, והוא אמרו עד יום מותך.
ודבר שאי אפשר לשמוע - הוא שיהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל, וכשיסתכל האדם בו היטב יראה שהדברים נכונים. והוא מזהיר מן הדרך ההיא מן הדיבור, שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק והסתכלות יתירה ואז יבינם השומע.
כשאפנה - רוצה בו בשאפנה מזה העסק. וזה דומה למה שקדם ממצוות שמאי חברו "עשה תורתך קבע":
משנה ה[עריכה]
בור - הוא שאין לו לא חכמה, ולא מידות.
ועם הארץ - הוא שאין לו מעלות שכליות, אבל יהיו לו קצת מעלות המידות.
וביישן - ידוע.
וקפדן - הוא מי שמקפיד על כל דבר וכועס.
ועניין השתדל - הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות, ואחר שאין שם אנשים חכמים שילמדוך היה אתה מלמד את עצמך. ותרגום ויאבק איש עמו"(בראשית לב, כה) "ואשתדל גברא עמיה".
ואמרו שהתורה לא תמצא בבעלי הגאווה והגסות ולא בהולכי ארצות רחוקות, וסמכו זה לפסוק על צד המליצה ואמרו "לא בשמים היא לאמר"(דברים ל, יב) וגו' "ולא מעבר לים היא"(דברים ל, יג) וגו', אמרו לא בגסי הרוח היא, ולא במהלכי מעבר לים היא:
משנה ו[עריכה]
רוצה לומר שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג. הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר "עונותיו ילכדונו את הרשע"(משלי ה, כב) וגו', ואומר "בור כרה ויחפרהו"(תהלים ז, טז), ואמרו חכמים "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו". וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות, שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש, מפני שהוא לימד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו. וכן כל המלמד מעלה שמחדש פועל טוב מן הטובות, יגיעהו תועלת הפועל ההוא, מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו. ודברי הכתוב בזה טובים מאד, אמר "כי פועל אדם, ישלם לו"(איוב לד, יא):
משנה ז[עריכה]
*הערה 1:
משנה ח[עריכה]
שיבח רבי אליעזר בזכרונות טוב, (בהידמותו לבור מוסד שלא יאבד מימיו).
ושיבח רבי יהושע במעלות המידות, (כי בהם יאושר האדם ויכובד ויאהבוהו רוב עולם, ולזה הוא מאשר בו יולדתו).
ורבי יוסי שיבח בטוב מעלות המידות, ובמעלות השכליות.
רבי שמעון שיבח ביראת חטא והוא זריזות והשתדלות בענייני עסקי הטוב ושמירתו מרע.
ושבח רבי אלעזר בן ערך בטוב ההבנה, והיות כל עניין עמוק קל אצלו, ותבונתו מוספת על העניין:
משנה ט[עריכה]
עין טובה - ההסתפקות במה שיש לאדם, והיא ממעלות המידות.
ועין רעה - הפכה, רוצה לומר הקטנת הדברים והחריצות על התוספת.
ואמרו הנה הרואה את הנולד, אשר עניינו שילמד מה שעתיד להיות ממה שהוא נמצא עתה, וזה אינו בחכמות עד שתהיה מעלה שכלית ויהיה פירושו שילמד הנסתר מן הנראה, אבל רוצה בו הנה העיון בענייני האדם מעסקיו אשר בהם המשך מציאותו שיעיין באחרית ענייניו.
וכנגד זה הביא משל אחד והוא אמרו הלוה ואינו משלם, שלא ילווהו דבר אחר כך והוא פחיתות המידה.
(וצדיק חונן ונותן - זה צדיקו של עולם והוא ה' יתברך, שנאמר "צדיק וישר הוא"(דברים לב, ד), וכן "ואתה צדיק על כל הבא עלינו"(נחמיה ט, לג) פירוש חונן לאדם. המלוה לחבירו ואינו משלם, משלם לו הקב"ה חלף עבודתו שגמל חסד לזולתו ללוותו עד שתשיג ידו די מחסורו, וכאשר מצאה ידו ולא ישלם למלוהו, ה' יתברך משלם לו.
ועניין רואה דבריו - בוחר ומבחין, מעניין השם לא ראה שכוונתו לא בחר והבחין, שבכלל דבריו שאמר לב רע הוא הכל.)
וכבר בארנו בפרק השני אשר הקדמנו לפירוש זאת המסכת, שמעלות המידות כולם ימצאו לחלק המתעורר לחלקי הנפש לבד, ולו ימצאו גם כן פחיתיות המידות.
ובארנו בפרק הרביעי שהפעולות שהם טובות הם הפעולות הממוצעות אשר יבואו ממעלות המידות, וכן הוא ידוע אצל הפילוסופים והרופאים שהנפש המתעוררת היא בלב, והלב חדרה וכליה אליו תיוחס. ואף על פי שהכוחות כולם מפוזרות מן הלב והוא התחלתם לפי הדעת האמתי, אבל הכוח המתעורר לא יתפשט ממנו לאבר אחר כדרך שמתפשט הכוח הזן, רוצה לומר החלק הצומח אשר ספרנוהו בפרק הראשון, מן הלב אל הכבד.
והבן מכל מה שבארנוהו שלב טוב רוצה בו הפעולות הטובות והם הפעולות הממוצעות והם מעלות המידות, והוא כולל ההסתפקות ואהבת הטובים וזולת זה מן המעלות, והוא אמרו שבכלל דבריו דבריכם.
וכן לב רע פחיתות המידות. והוא כולל גם כן כל מה שהזהירו ממנו:
משנה י[עריכה]
אל תהי נוח לכעוס - אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות. וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות, והחזק שבדבריהם אמרם "כל מי שכועס כאילו עובד עבודה זרה", וסמכוהו לאמרו "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר"(תהלים פא, י), רוצה לומר ששני הדברים אחד.
ושוב יום אחד לפני מיתתך - והוא אינו יודע מתי ימות שמא היום שמא למחר, ויהיו כל ימיו בתשובה.
אבל אמרו והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, אינו ממאמריו אשר הוכיח בהם, אבל הוא ממה ששמעו מזולתו והיה מספר אותו, ומפני זה לא נמנה מכלל דבריו. והכוונה בזאת הצוואה, שהוא שאומר לך כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהם ואל תתגאה עליהם, אבל תהיה חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך, ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך, שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה, ולא תגיעך מהן התועלת אשר תקוה.
והמשיל זה במי שמתחמם באש, שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ויקבל תועלת באורו, ואם יפשע בעצמו ויוסיף להתקרב אליו ישרף, וישוב לו התועלת לנזק. והוא עניין אמרו על צד המשל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה.
ואחר כך הוסיף להפחיד מזה ואמר, לא תחשוב שאם ינשכוך בלשונם תשוב ותפייסם בדברים ויתפייסו, כי אמנם לא ישמעו לקול מלחש כמו שלא ישמע אליו השרף, כמו שאמר "אשר לא ישמע לקול מלחשים"(תהלים נח, ו). ואתה תדע זה מעניין גיחזי, במה שהתריס כנגד רבו אלישע, שנפל בחולי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בעניין "וארבעה אנשים היו מצורעים"(מלכים ב ה, כ). וכן הנוצרי עם רבי יהושע בן פרחיה. ובכולם התבאר הנזק שהשיגו וזולתם ממקדיחי תבשילם:
משנה יא[עריכה]
אמר שחריצות לממון, ורוב התאוה, ורוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו, וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות ויבחר לו מקום שאינו מיושב, וזה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם, אלו ימיתו האדם בלא ספק, כי יחלה גופו וימות טרם עתו:
משנה יב[עריכה]
כבר בארנו בפרק השמיני עניין ההכנה והזימון ושצריך לאדם להכין עצמו למעלות.
ובארנו בפרק החמישי עניין אמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
משנה יג[עריכה]
כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו.
וכבר בארנו שעניין קבע, הוא שתכבד עליו התפילה ויחשבה כמו שצווה לעסוק עסק אחד וינפש ממנו:
משנה יד[עריכה]
(עניין "שקידה" הוא מלשון הכתוב "כי שוקד אני על דברי"(ירמיה א, יב), כלומר מהיר ומשתדל, או יהיה ענינו הרגל ותמידות כמו "לשקוד על דלתותי יום יום"(משלי ח, לד).)
מה שתשיב לאפיקורוס - אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים מן האומות, ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך. ואמרו "לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי", רוצה לומר שיוסיף לבזות, ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל, שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועיקר, שנאמר "כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים"(משלי ב, יט).
ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם, השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל, רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך:
משנה טו[עריכה]
זה משל לקוצר השנים, ורוב החכמות, ועצלות בני אדם לבקשתם עם רוב השכר עליהם, ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולימוד:
משנה טז[עריכה]
לעתיד לבא - רוצה לומר לעולם הבא. וכבר בארנו עניין העולם הבא בפרק העשירי מסנהדרין במה שראוי לזכרו:
הערות[עריכה]
- הערה 1: לא פירש הרמבם משנה זו
משנה אבות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב