קטגוריה:משלי יד כח

דקויות

רֹב - פועל שמשמעו: התרבוּת. כאשר העם מתרבה, בתקופת שלטונו של מלך, הרי זו הדרת מלך, כבוד למלך המנהל את ממלכתו באופן שמאפשר ריבוי טבעי. מהי המשמעות המעשית של קביעה זו?

1. ריבוי אוכלוסיה הוא תופעה מבורכת. טענה זו מתאימה לעקרון שלפיו רביה היא ברכה, (בראשית א כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". האדם הוא מלך החיות, וככל שהאדם מתרבה - כך גדל כוחו לשלוט בבעלי החיים: ברב עם - הדרת מלך.

האם טענה זו נכונה גם בימינו? הרי בימינו ישנן מדינות שבהן ריבוי האוכלוסיה גורם לצפיפות, מחלות ורעב!

החרדה מפני "התפוצצות" אוכלוסיה הינה חרדה היסטורית מוכרת, היא נזכרת כבר בכתביו של טרטוליאן איש קרתגו, בן המאה השנייה לספירה: "מספר בני האדם הינו עומס על הארץ שבקושי יכולה לשאת אותנו... אכן, מגפות, רעב, מלחמות ורעידות אדמה צריכות להחשב כתרופה לאומות וכסילוק העודפים של המין האנושי" (הציטוט מתוך הבלוג הירוק של בועז ארדר).

אוכלוסיית העולם באותו זמן היתה... כ-190 מיליון איש - 4% מאוכלוסיית העולם כיום! מסתבר שהעולם אכן יכול להחזיק הרבה יותר אנשים ממה שחשבו בעבר.

טענות דומות חזרו בצורות שונות לאורך כל ההסטוריה. כך למשל טען תומאס רוברט מאלתוס בסוף המאה ה-18; טענה שהופרכה היטב ע"י הנרי ג'ורג' (קידמה ועוני (1879), פרק ו).

מעבר לכך: ריבוי האוכלוסיה מאפשר דווקא להגדיל את אפשרויות המחיה של האדם: ככל שיש יותר אנשים בעלי כשרונות שונים, יש יותר אפשרות לשיתוף פעולה המאפשר את הקידמה הטכנולוגית. הקידמה הגדולה ביותר מושגת דווקא בערים הצפופות ביותר בעולם; קידמה זו מאפשרת להגדיל באופן משמעותי את כמות המזון שאפשר להפיק מהאדמה, לרפא מגפות, ולשפר את איכות החיים של כל בני האדם. בתנאים מתאימים, ריבוי אוכלוסיה הוא אכן ברכה.

מעבר לכך: על-פי השקפת היהדות, לכל אדם יש ערך גדול הרבה יותר מהערך הכלכלי שלו; יש לו נשמה ייחודית. בכל פעם שתינוק נוצר, ה' נותן בו נשמה חדשה מתוך מאגר של נשמות; כל נשמה במאגר היא שונה ומיוחדת, וכל אחת מהן חייבת לרדת לעולם הזה כדי לבצע את התפקיד הייחודי שרק היא יכולה לבצע. רק לאחר שכל הנשמות ישלימו את תפקידן, יגיע העולם כולו אל גאולתו. זו הסיבה הרוחנית למצוות "פרו ורבו"; ה' ציווה על האנושות לפרות ולרבות, לא רק כדי לפתח וליישב את כדור הארץ, אלא גם כדי לאפשר לכל הנשמות המיוחדות שבמאגר לממש את עצמן בעולם החומר.

ניתן להציג השקפה דומה במושגים מודרניים יותר: לכל אדם ישנו מטען גנטי מיוחד היוצר מבנה מוח ייחודי, וכתוצאה מכך יש לו פוטנציאל להגיע להשגות ייחודיות שאף אדם אחר לא יוכל להגיע אליהן; ככל שיש יותר אנשים בעולם, יש גיוון רב יותר בדעות וברעיונות.

מחקרים שנעשים בשנים האחרונות באירופה ובארה"ב מלמדים, שצמצום הילודה אכן מסכן את המדינה ואת התרבות - ראו למשל "ילדים זה ברכה" / אתר קיוונים. לכן ישנן מדינות רבות בעולם המערבי הנוקטות במדיניות מוצהרת של עידוד ילודה - ראו למשל "אמצעים לעידוד ילודה" / מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

כמובן שריבוי אוכלוסיה אינו מספיק, צריך גם לדאוג שלאוכלוסיה המתרבה יהיה אוכל, גם זה אחד מתפקידיו החשובים של השלטון, (משלי יא כו): "מֹנֵעַ בָּר - יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר"*.

2. ויש מפרשים שהמשמעות המעשית נמצאת בפסוק הבא, (משלי יד כט): "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת": המלך צריך להיות ארך אפיים ולא למהר לכעוס על בני עמו הפוגעים בכבודו, כי אם ימהר לכעוס אנשים יעזבו את הממלכה וכבודו יתמעט יותר.

מי המלך?

1. יש מפרשים שהפסוק הוא משל לכבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה: ככל שיש יותר אנשים שעובדים את ה' ביחד, כבודו גדל יותר. מכאן הסיקו כמה מסקנות הלכה למעשה, למשל:

• עדיף לברך ולהתפלל ביחד, גם אם זה יגרום להפסקה בלימוד בבית המדרש: "היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם; בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך... ובית שמאי... קסברי מפני בטול בית המדרש" (בבלי ברכות נג א), "מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִשְׁמוֹעַ קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רֹב אֲנָשִׁים, מִשּׁוּם דְּבְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (קיצור שולחן ערוך קמא).
• עדיף לשתף כמה כהנים בעבודות המקדש, גם אם כהן אחד יכול לעשות הכל בעצמו: "וקבל הכהן... נותנו לחבירו... בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (שהיו כולן עסוקין בעבודה)" (בבלי פסחים סד ב (רש"י), רמב"ן על ויקרא א ו, מנחות סב א, ומחלוקת ב יומא כו א, בבלי זבחים יד ב, סוכה נב ב).
• יש מצוה, גם על מי שאינו עוסק בעבודת המקדש, להיות נוכח ולראות: "ומאי מצוה (יש בראייתן)? - (יש כאן מצוה משום) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (בבלי יומא ע א).
• וראו עוד לגבי תקיעת שופר במוסף ראש השנה (בבלי ראש השנה לב ב), מכירת ספר תורה מעיר גדולה לעיר קטנה (בבלי מגילה כז ב), ועוד.

2. אולם, לפירוש זה ישנה סתירה-לכאורה מהעובדה שה' בחר בעם ישראל, למרות שהם מעטים (רמב"ן על דברים ז ו)! חכמי המדרש התייחסו לסתירה זו: "בוא וראה שבחו וגדולתו של הקב"ה, שאף על פי שיש לפניו אלף אלפי אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה בשבחן של כולם, אלא בשבחן של ישראל, שנאמר ברב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנאמר (ישעיהו מג כא): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", בשביל שיגידו שבחי בעולם.... ובאפס לאום מחיתת רזון - אם הפסיקו עצמן מדברי תורה, אף אני אפסוק מהם דברי תורה" (רבי חמא בר חנינא, מדרש משלי (בובר) יד כח).

ויש שפירשו מכאן, שהפסוק מדבר על יתרון איכותי ולא כמותי: "ברב עם - שהצבור זכאים, הדרת הקב"ה הוא. ובאפס לאום - כשאינם דבקים בו, מחתת רזון - חסרון רזנותו הוא, כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו" (רש"י).

מעבר לכך, יש שפירשו שהפסוק מדבר דווקא על מלך בשר ודם, והוא בא להדגיש את ההבדל בין יראת ה' לבין מלך בשר ודם. ע"פ הפסוק הקודם, (משלי יד כז): "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת", יראת ה' אינה תלויה במספר האנשים (ה' הרי בחר בעם ישראל המעטים), בניגוד לכבודו של מלך בשר ודם: "מה מאד הירא את ה' ית' בוטח ושלו, [יותר אפילו] מן המלך, כי הירא את ה' - אין בטחונו תלוי בבשר ודם, ובטחון המלך תלוי בבריות" (ר' יונה).

הקבלות

רָזוֹן

הכתיב המקובל הוא רוֹזֵן: (שופטים ה ג): "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים", (ישעיהו מ כג): "הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה", (חבקוק א י): "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ", (תהלים ב ב): "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד", (משלי ח טו): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק"*, (משלי לא ד): "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר"*. מדוע נכתב כאן רָזוֹן?

1. המילה רָזוֹן היא שם מופשט, על משקל כָּבוֹד, המציין את כבודו ומעמדו של הרוזן, כמו רוֹזנוּת (כמו ש: מלוכה היא מעמדו של המלך, משרה היא מעמדו של השר, וכו'). ומכאן: מחתת רזון = שבירת כבודו של הרוזן.

2. המילה רזון, באותו כתיב כמו בפסוקנו, היא מהשורש רזה, ומציינת היפך שומן, (ישעיהו י טז): "לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקֹד יֵקַד כִּיקוֹד אֵשׁ". בפסוק זה הרזון מנוגד גם לכבוד (אולי כי השמן הוא כבד והרזה הוא קל), ומכאן: מחתת רזון = סכנה של אובדן הכבוד, כביכול כבודו של המושל עושה "דיאטה"... (וראו גם רמ"ד וואלי).

בניגוד לדעה המקובלת, לפיה ריבוי אוכלוסיה עלול לגרום לרעב ולרזון, קובע הפסוק, שדווקא כאשר יש מעט מדי אנשים, הסכנה של רזון גדולה יותר, כי יש פחות אפשרות לשיתוף פעולה ועזרה הדדית (ראו "עצות").

המילה רזון מופיעה בשני פסוקים נוספים - נשאיר לקוראים למצוא את הקשר לפסוקנו:

• (מיכה ו י): "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע, וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה"
• (תהלים קו טו): "וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם, וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם"