תשובות הרשב"א/חלק ה/רמו
סימן רמו
[עריכה]שאלת: ראובן שדך יתומה כבת ט' שנים, ונשבע שבועת התורה שישאנה לזמן ידוע, כדת משה וישראל. ועוד חייב עצמו זה לה, במאה זהובים, והושלש אותו שטר חוב ביד שליש, שאם לא ישאנה לזמן הנזכר, שיתן השליש השטר ליד היתומה. ועכשיו הגיע הזמן, ואינו רוצה לישא אותה. וטוען: שאינו מחוייב מצד השבועה, לפי שאי אפשר לקיימה, שהרי נשבע לישא אותה כדת משה וישראל. והדת נותנת: שהנושא אשה, צריך לקדש, וזו הואיל ואין לה אב לקבל הקידושין, אי אפשר להתקיים המעשה. נמצא שנשבע ע"ד שאי אפשר לקיימו. וכיון שכן, תובע מן השליש שיחזיר לו שטרו. וקרובי היתומה אומרים: מ"מ חייב לישא בכח השבועה, בין אי תופסין הקידושין בה, בין אין תופסין. וכיון שכן, תובעין מן השליש להחזיר השטר חוב ליתומה. עוד טוען ראובן: שאם ישאנה, צריך לכתוב לה כתובה, ולכשתגדל תמאן ותלך לה, ואפי' בנה מורכב על כתפה, ותוציא ממנו הכתובה. ועוד, שהיא קטנה ואינה יודעת בטיב בעל ושמושו. הודיעני: הדין עם מי?
תשובה: חזרתי על כל צדדי דברי ראובן, ולא מצאתי בהם ממש: לא בטענתו הראשונה, ולא בטענתו אחרונה. ודברים פשוטים הם, ששבועתו שבועה, וחייב הוא לקיימה, ואפשר כדת משה וישראל, שהרי תקנו חכמים נשואין לקטנה, כדי שיהא בעלה משמרה, כדאיתא ביבמות בר"פ (ארוסה) [חרש] (קי"ב ע"ב). ואם מפני שנשבע שישאנה כדת משה, וסבור לומר שזו א"א לה להתקדש כדת משה וישראל, כלומר: קדושין דאורייתא, זו שגגה גמורה היא, לפי דעתי. כי כל מה שתקנו חכמים, כדת משה וישראל היא. ומי שמקדש את הקטנה, בו בלשון הוא מקדשה. והטעם, שהתורה אמרה: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. דרך כלל אמרה תורה, שלא נסור ממה שיגידו לנו, בין בפירושי התורה, בין בתקנותיהם. ומי שאינו שומע להם, עובר על דת הוא. ואף על פי ששנינו בפ' המדיר (דף ע"ב ע"ב): אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. איזו היא דת משה? מאכילתו דבר שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ואינה קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזו היא דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. דאלמא: לא תקרא דת משה, אלא מה שהוא ממש מדאורייתא. לא היא! דהתם, איכא למימר דבין עוברת על מצות התורה ממש, בין עוברת על מה שנהגו היהודי' לנהוג בנות ישראל בצניעות, דיוצאה שלא בכתובה. לפי' פרט מה שעוברת ומעברת אותו על מצות התורה. והלכך התם, על הכוונה כדת משה, ממש; ודת יהודית, במה שהיהודים נוהגים בצניעות. אבל כאן, דת משה אפי' בקידושין דרבנן, שהדת צותה לשמוע לתקנותיהן. ותדע, דאי לא כן, מאי האי דקאמרי: כדת משה וישראל? ומאי דת משה, ומאי דת ישראל? ומי מקדשה בשתים? ולדעת רש"י ז"ל והר"ם במז"ל אין לך קדושין מד"ת, אלא קידושי ביאה. וא"כ לדבריהם, היאך המקדש אומר כדת משה וישראל, והוא אינו מקדשה אלא בכסף! ומה שטען, שאם ישאנה יצטרך לכתוב לה כתובה, ולכשתגדל תמאן בו ותצא, ואפי' בנה מורכב על כתיפה, ותטול ממנו כתובתה, זו יותר שגגה שאין הלכה כן, אלא כמ"ד עד מתי הבת ממאנת? עד שתביא שתי שערות. ועוד, דכל ממאנת אין לה כתובה, וכמו ששנינו בפ' אלמנה ניזונית (דף ק' ע"ב). הממאנת השניה והאילונת, אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות וכו'. אלמא: אין לה כתובה כלל, ואפי' נכסי מלוג שלה, שכלו ביד הבעל ואינם אינו משלם, ולא נכסי צאן ברזל. כדגרסי' התם בגמ' (שם (כתובות) ק"א ע"א). אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא: אמרת לן משמיה דשמואל: לא שנו אלא נכסי מלוג. אבל נכסי צאן [ברזל] לא. הוי בה ר"פ: אהייא? אילימא אממאנת, אי דאיתנהו, אידי ואידי יש לה. אי דליתנהו, אידי ואידי אין לה. ותוספת בלבד הוא שיש לה, מפני שרצה הבעל ליזון מנכסיו, שיודע שהיא יכולה למאן, ואפ"ה לא חשש וכתב לה. ש"מ שהוא גומר בדעתו, ונותן, אפי' תמאן בו. וכדאמרי' התם (שם (כתובות ק"א)): אמר שמואל: ל"ש, אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. תניא נמי הכי. נשים שאמרו חכמים, אין להם כתובה, כגון הממאנת וחברותיה, אין להם מנה מאתים, אבל תוספת יש להם.