תשובות הרשב"א/חלק ה/קיט
סימן קיט
[עריכה]שאלת: הקמיעין אם מותר לכתוב אותם, ולהתרפאות בהם, בין שיש בהם שמות, בין שיש בהם פסוקים בלא שמות?
תשובה: ודאי מותר להתרפאות בהן, אפילו יש בהן שמות. ובהדיא שנינו, בפ' במה אשה יוצאה (דף סא): ולא בקמיע, בזמן שאינו מן המומחה. הא במומחה, יוצאין בו בשבת לכתחלה. וכ"ש בחול, דמתרפאין בו. ותניא: איזהו קמיע מומחה? כל שרפא ושנה ושלש. אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין. אחד חולה שיש בו סכנה, ואחד חולה שאין בו סכנה. לא שנכפה, אלא שלא יכפה. כלומר: ולאו דוקא שנכפה כבר, אלא שלא יכפה. וכן נראה, שהוא מותר לישא קמיעין שיש בהן פסוקים. ודוקא להגן שלא יחלה, אבל להתרפאות בהם, מי שיש לו מכה או חולי, לא דגרסינן בשבועות, פרק ידיעות הטומאה (דף טו:): שיר של פגעים, בכנורות ובנבלים ובתופים. ואומר: יושב בסתר עליון, עד כי אתה ה' מחסי. וחוזר ואומר: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, עד, לה' הישועה. ריב"ל, הוה אמר להו להני קראי, וגני. ואקשינן: והיכי עביד הכי? והא אמר ריב"ל: אסור להתרפאות בדברי תורה? ומפרקינן: להגן שאני. ואלא כי אמר אסור, דאיכא מכה. ואקשינן: דאיכא מכה אסור, ותו לא? והתנן: הלוחש על המכה, אין לו חלק לעוה"ב? ומפרקינן: הא איתמר עלה: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. ואינו רוצה לדחות ולומר: שלא אמרו: אסור להתרפאות; אלא בלוחש. הא בנושא על זרועו, בקמיע מותר. אבל לכותבם עם פסוקים, אסרו במס' שבת, פרק כל כתבי (דף קטו:). דת"ר: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהם אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה, אין מצילין אותם מפני הדליקה, אלא נשרפין במקומן. כלומר: אין מצילין אותן בשבת, כשאר כתבי הקדש שמצילין אותן למבוי, ואף על פי שלא שתפו בו, אלא מניחין אותן במקומן, אף על פי שהם נשרפים. ותשלום אותה ברייתא: מכאן אמרו: כותבי ברכות, כשורפי תורה. ואף על פי שעכשיו כותבין סדורי ברכות והתפלות, שיש בהם כמה פסוקים של תנ"ך, היינו טעמא, משום שנתקצרו הלבבות. ומותר, משום: עת לעשות לה'. וכדאמרי' במס' סוטה ריש לקיש ורבי יוחנן, מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, משום עת לעשות לה'. וכן אנו קורין ומטלטלין ספרא דאגדתא ודאפטרתא בשבתא, ומצילין אותו עכשיו מפני הדליקה. וכ"כ בעל ה"ג (הלכות גדולות), ומדרבי יוחנן דאמר: עת לעשות לה'. ובמסכת סופרים אמרו: דמצילין ספרא דאגדתא. אבל הקמיעין, מסתברא דבאיסורן הן עומדים, כל שיש בהם פסוקים, ואין מצילין אותן. שאין אומרין בהם עכשיו, עת לעשות, יותר מן הדורות הראשונים. והלכך אף עכשיו, אנו אומרים בהם: הכותבם כשורפם.