תשובות הרשב"א/חלק ה/קכ
סימן קכ[עריכה]
שאלת: המלך מעובדי כוכבים, קבץ חיילות בשבת על כסא מלכותו. וצוה לשוטריו, לתת לפרשים מקום לחנותן. וחלקו בתי היהודים לשרים ולפרשים, לחנותן שם. והיהודים שוכנין בקצת הבתים, והפרשים בני החיל, יושבים לעצמן בשאר הבתים. ונפלו בתי יהודי אחד, לשר אחד ולעבדיו, ויהודי שכן במקצת בתי החצר. וכן אוצר של יין, ופתח האוצר פתוח לחצר. ויש לאותו חצר, דלתים ומנעול מבחוץ, והמפתח ביד ישראל. וכן יש לאותו חצר, חלון אחד פתוח לחצר, ויש לו דלתים לסגור אותו, כל זמן שירצו. אבל פתוח היה עכשיו. ויש סמוך לאותו חצר, חדר אחד ויש פתח בין החדר והאוצר. והעובדי כוכבים שוכבים באותו החדר. ובבקר קם ישראל, ופתח מבחוץ דלתי האוצר, ומצא חביותיו כאשר המה. אבל היה נראה שנכנסו העובדי כוכבים שם בלילה, שלא מדעת, לשכה שמה. ועכשיו נחלקו בעלי הוראה על היין: יש אוסר ויש מתיר. הודיענו, הדין עם מי? זהו תורף השאלה, אלא שבשאלה יש טענות וראיות לזה ולזה.
תשובה: חזרתי על כל צדדי הדברים והראיות שבאו בקונטרס. ואם באתי לדון על כל דבר ודבר, יאריך הסיפור, ולא תהיה התועלת כנגד רוב הדבור, עם מה שאיני יודע שאתם עם. ועמכם, תמות חכמה ותבונה, לדעת כל מה שאני יכול לדקדק, ולבנות ולסתור. ע"כ אני מפסע ועולה, אל עיקר הדברים שיראה בעיני, שדלת כל ההיתר והאיסור סובבת עליהם. והוא, שהעובדי כוכבים ההם, היה להם רשות ליכנס לכל בית ובית שבחצרו של ישראל זה, ואינן נמנעין מאימת בעל הבית. ושיש דלתים לאוצר, ונסגרו הדלתים מבחוץ, אלא שהמנעול מבחוץ והמפתח ביד ישראל, שיכול ליכנס שם כל זמן שירצה, אא"כ ינעלו העובדי כוכבים בנגר ובמנעול, מבפנים. ועוד יש חלון פתוח לחצר, אלא שיש דלתים לו לסגור אותו לכשירצו. ואני רואה דעת האוסרין. שעיקר האיסור, תלוי בשלשה דברים. האחד, שיש לעובדי כוכבים שייכות בבית, כיון שיש להם רשות ליכנס בכל הבתים כרצונם. וכל שהוא רשאי ליכנס שם, בבלי שיתפש עליו כגנב, צריך חותם בתוך חותם, ואין כאן. והשני, שכל שאין לו חותם בתוך חותם, צריך שיהיה בחזקת משתמר, וחזקת משתמר אין כאן, לפי שהדלת סגורה. ואם מחמת החלון הפתוח, הרי כבר יש לו דלתים, ויכולין הם לסוגרן, ולא מירתת. שכל זמן שירצו ליגע ביין, יסגרו. ואני אומר: מן הסתם, שכן עשו. והג', ששכבו שם בלילה, והלילה זמן שינה לכל, ואין אימת ישן עליהם. ונסמכו בזה על אילן גדול, הראב"ד ז"ל. והמתירין הביאו ראיות לדבריהם, וחשבו לסתור ראיות האוסרין, בטעמים. והנני מציע לך הצעה, לפי שכל עיקר תשובתם בנוי עליה. והוא, שכל מקום שאמרו: בעל הפונדק אחיד דשא באפיה; היינו דוקא כשנעל מבפנים, בענין שאם בא ישראל ליכנס, שלא מדעת העובד כוכבים מבפנים, אינו יכול. דהשתא הוא, דלא מירתת העובד כוכבים השרוי מבפנים, שאפי' יבא ישראל קודם שיהוי שתימא וסתימא וניגוב, שיעשה עצמו כישן ויטעון: ישן הייתי. אבל כל שסגר הדלת בלא מנעול, הרי זה כפתוח, ובחזקת משתמר הוא. דמימר אמר: השתא אתי ונכנס, ואין מונע. אף על פי שיש מנעול מבפנים, כל שלא ראינוהו שנעל, אין חוששין לו, דספיקא דרבנן הוא. ואפי דבכי הא, אפילו בדאורייתא לא חיישינן, דספיקא טובא איכא, וגריע מספק ביאה. ותדע לך, דהא ספינה אלו הפליגה בים, וכן המניח נכרי בחנותו, אלו אחיד לדשא, חמרא אסור. וכדתניא בהדיא בתוספתא. ואפ"ה, לא חיישינן. וכדמוכח בצריכותא (דגמרא), בלילות דרבנן. וכבר ראיה זאת רמוזה בדברי המתירין. ואפשר כי בחצר שהעובד כוכבים לבדו שרוי שם, ואין שם דירה לישראל, שנחוש לכך בלילות, לפי שדרכן של בני אדם לסגור דלתות החצירות (והחנויות) בלילה, בנגר ובמנעול, מפחד בלילות לגנבים, ולעוברי דרכים. וסתמן כפירושן. וזה כדעת הראב"ד ז"ל, שכתב בעובדי (שמא צ"ל: בעובד) ככבים הדר בחצרו של ישראל, ואין ישראל דר שם, ויש לו לישראל יין בבית אחד שבחצר, שהוא מותר אפי' בלא מפתח וחותם. ודוקא ביום, אבל בליל' לא.
ועוד אני אומר: שאין הפרש בין לילה ליום, והיין מותר, כל שאין שם דלתות נעולות בפנים. ואין אומרים: לילה זמן שינה לכל הוא, ואין העובד כוכבים חושש: שמא יבא בלילה. ותדע לך, מדגרסינן בפ' השוכר (דף ע): ההוא ישראל ועובד כוכבים, דהוו יתבי בארבא. שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי. קם סליק. אמר רבא: חמרא שרי. מימר אמר: מידכר ליה לחמריה, ואתי. ואי משום שבתא, אמר רבא: א"ל איסור גיורא: כי הוינן בארמיותן, אמרי: יהודאי לא מנטרי שבתא. דאי מנטרי, כמה כיסי משתכחן בשוקא! מדקאמר: משום שבתא, א"ל איסור גיורא וכו'. אלמא: ע"כ חוץ לתחום הוה, וישראל לא אתא בליל שבת. ואפ"ה שריה רבא לחמריה. דאלמא: חושש העובד כוכבים, דאפי' בלילה לא שכב לבו של ישראל על יינו, ובא לשומרו. ובכל שעתא מימר אמר: שעת' אתי. ולא אמרי': כיון דלילה זמן שינה, אין העובד כוכבים חושש לביאה משונה. ואפשר שלא אמרה הרב ז"ל, אלא באשפה לחלון, [ודקל וארובה] כיוצא בהם, שאין העובד כוכבים מירתת לביאת הבעלים, במקום היין ממש, לפי שאין רגלי הבעלים שם. אבל במקום שרגלי הבעלים שם, העובד כוכבים מתיירא: שמא יזכירו הבעלים את יינם, ויבואו לתוך הבית ממש, ומתירא בחשכה כאורה. ותדע לך עוד, שהרי שנינו (במסכת ע"ז דף סא): אחד הלוקח, ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי, ומלאתו יין, וישראל דר באותו חצר, מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו ופי' אף על פי שהעובד כוכבים דר שם, מדקתני: השוכר בית בחצרו; ולא קתני: השוכר או הלוקח בית מן העובד כוכבים. וה"ה, אפי' היה היין נתון בחצר ממש, שיש לעובדי ככבים רשות לעבור ולעמוד שם. וכמו שפי' הראב"ד ז"ל. ולא חיישינן כלל, אא"כ הודיעו שהוא מפליג. והתם, מי נימא דניעור כל הלילות, ושוכב בצד יינו. זה דבר מתמיה. ואפי' הראב"ד ז"ל לא כתב שם כן, שהוא אזיל כרוכלא, וכתב בכל מקום שעלה בדעתו ז"ל, שיש הפרש בין יום ובין לילה. ועוד אני אומר: כי לולא אין אני כדאי להשיב את הארי, אריה דבי עילאי, היתי (הייתי) אומר: כי אף מ"ש רבינו הגדול הראב"ד ז"ל, בעובדא דישראל דר בעיליתא, ועובד כוכבים בתחתיתה, ומדקתני דהוה משמע דהכי, דרו ביה טובא, ולא היה ישראל דר בתחתיתה, וכיון שכן, עד השתא מאן נטריה בלילה. ועוד רחוק לומר, שאותו יום היה תחילת העמדת היין שם. אבל מה נעשה, וכבר הורה זקן.
מעתה, לעיקר הנדון שלפנינו. אם לא נודע בבירור, שסיגרו בפנים במנעול, אף על פי שהדלת סגורה מבחוץ, כיון שהמפתח ביד ישראל, ויכול ליכנס אצל יינו בכל עת שירצה, בין ביום ובין בלילה, מתיראים הם ליגע אפי' בלילה. כההיא דארבא, כמ"ש. ומ"מ איני אומר, אלא על סמך מה שאני רואה בכתבך, שעובד (שמא צ"ל: שעובדי) כוכבים הללו לא הורשו לאכול ולשתות ממה שבבתים, ומתיראים הן מליגע. אבל אלו לא היו מתיראים בכך, אף הם פותחים ונוטלים ושותין, ואינן נמנעים מפחד בעלי הבתים, בין ירגישו בין לא ירגישו, ואפילו חביות סתומות, אסורות. שאין העובד כוכבים מכוין להזיק, וכמו שמוכיח מכמה מקומות, אלא להניח להנאת עצמן הן מכוונים. והפרש יש בין חביות של חרס, שפתחן למעלה, לקנקנים שלנו, שהברזא בצדן, וכמו שאמרתי. ועוד, שלא לילה אחד בלבד לנין שם, ושמא חסה עינם על היין שלא לאבדו, כדי שיהא שמור להם למועד אשר ירצו לשתותו. ומה שנ"ל בעיקרי הנדון שלפנינו, ולענין איסור שתייתו והנאה שאמרתי, כבר ידעת שהראב"ד ז"ל אסר בהנאה בכל הנך. אלא במפקיד יינו אצל עובד כוכבים בלא מפתח, מותר. אבל רש"י ז"ל אוסר, אפי' בהנאה. ודעתי אינו מכריע את ההרים. ומ"מ נ"ל שכל שאיסורו מחמת מקחו של עובד כוכבים, אסור בהנאה במקחו, כדעת רש"י ז"ל, וכדעת מי שאוסר סתם יינן בהנאה. ומה שאמר המתיר: שחבית אחת פתוחה, מתרת חברותיה; אין הדעת מודה לו, ואין שמועות מסכימות עמו. חדא, שהיינות שונים טעמן זה מזה. טעמו של זה, אינו כטעמו של זה. ואולי תאותו לשתות מכולם. או שמא מחזר הוא אחד היפה שבהן, ופותחו ובודק וחוזר ופותח ובודק להיות סומך על היפה שלו. ולא עוד, אלא אפי' היה היין כולו אחד, אין סומכין בהתירו של זה, שהרי לגין על השולחן, ולגין על הדלפקי, שהם פותחין, ויש בהם יין הרבה. ואפ"ה, כשאמר העובד כוכבים: מזוג; הכל אסור, ואפי' חביות סתומות, אם שהה כדי שיותך ויגוף
ועוד, שאם כן, לא היתה המשנה שותקת מלומר, במניח נכרי בחנותו וקרון וספינה: ואם יש חבית פתוחה, וחביות סתומות, מותרות. ועוד, דתדע לך, שאם אתה אומר כן, לא הוה ליה לאסור בהנאה, במניח נכרי בחנות וקרון וספינה, אלא אחר. שעכ"פ אף כשתמצא ליה, שפתח אחד פתח אחר בתחילה, והיא תמיל על כל השאר. וכ"ש זו, שהרי טרח בזו, ומה היה לו לטרוח בכולן, אחר שיש לו יין. ולפיכך הוו להו חבית בחבית, וימכרו לעובד כוכבים כולן, חוץ מדמי חבית הגדולה שבהן. שהדין כן, שאפי' בודאי יינן, וכ"ש בסתם יינן. ואין ראיה מבולשת שנכנסה בשעת שלום, ופתוחות אסורות וסתומות מותרות. והתם, לאו משום פתוחות, אלא טעמא משום שסותמתן מוכחת עליהן, שלא נפתחו. שאם פתחו, אין חוששין לסתום, שהרי אינם מתיראין משום אדם אבל מי שמתירא שיתפש עליו כגנב, או שישלם הזיקו, חוזר וטורח וסותם. ותדע לך, שהרי בבולשת, כל חביות סתומות שבעיר מותרות. ומה נעשה לאוצרות יין, שכל חביות שבהן סתומות, ואיך תציל עליה. ודברים פשוטים אני רואה. וכ"ש בלגין של יין נסך, שאינו מציל, שחביב עליהן יינו של ישראל, מכל יינות שלהן. וכ"ש שכבר העיד הכתוב: מים גנובים ימתקו. ומטה או סבה המצלת, איני יודע סבת הענין הזה, לחכם בעל הסברא הזו. דאדרבה! כשיש סבה, יש לו יותר טענה על כניסתו, לבל יתפש כגנב. וכל שאינו נתפס כגנב על כניסתו, איסורו יותר ברור. וזה דבר ברור, ככותל המכתלים. והיינו דכל שיש לו שייכות בבית, אף על פי שאין לו שייכות ביין, אסור כשאין ישראל דר באותה חצר. כמו ששנינו בברייתא: דאחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עובד כוכבים. גם מ"ש: שהעובד כוכבים נאמן לומר: לא נגעתי; כל שאינו מתיירא מכולם. זה אינו! חדא, שלא מצינו עדות לעובד כוכבים באיסורין, אלא בעדות אשה בלבד, ובמסיח לפי תומו. ואם הוא מתכוין, אפי' באשה, לא! וכ"ש בשאר איסורין. שאם אתה אומר כן, אף עובד כוכבים בעלמא, שלא נכנס שם יעיד, ויאמר: אני ראיתי אותו שנכנס, דלא נגע כלל. ונמצאו העובדי כוכבים נאמנין על האיסורין. ועוד, שאע"פ שאינו מתירא מתשלומיו, בוש הוא מנזיקין, וכ"ש בגניבתו. וכעין אותה שאמרו, בפ' שני דייני גזרות (דף קז:): נהי דהנאה לית ליה, כיסופא מי לית ליה.
ועל הברזות שאמר, שהם חותם גמור, לו' שהם יושבים להם שעה רבה, ליתא! דהסרת הברזא, כהסרת המגופה. ויותר נקלה המגופה, מהסרת פתיחת הברזא והנגיבה. ואפ"ה חיישינן לה, לדרשב"ג. לפי שהסתימה ניכרת בשל טיט, בין מלמעלה ובין למטה. משא"כ בברזא מצורץ לזה, עד שנקיבת החור דבר קשה. והיינו דאפי' בשל עץ לא חייש לנקיבת החבית בעצמה, לפי שהוא קשה לינקב. וקולא של רבי אליעזר, דלא חייש לזיופא, היינו דחותם כמפתח. ודבר זה כהלכה. אבל חותם אחד גרידא, אפילו לרבי אליעזר, וברזא, אינו אלא חותם.