תרומת הדשן/א/רמ

<< · תרומת הדשן · א · רמ · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רמ

ראובן הולך בספינה על המים שאל"ס ויצא הקול שהטביעוהו הנכרים שהלכו עמו בספינה כי לא בא אל העיר שרצה ללכת שמה וגם לא נודע להיכן בא ומה היה לו כי נאבד ונתכסה מן העין כמו לאחר חדש ימים בא נכרי א' לשוק בעיר שישב בה ראובן וכשראה הנכרי יהודים אמר להם היאך אתם סופדים אותו ראובן השיבו לו היהודים מה לנו לספדו לא ידענו מה היה לו ואמר הנכרי אני ידעתי מה היה לו ואני מתאונן שבא עבור חיותו חנם כי מקדם הכרתיהו שהיה יהודי הגון הייתי עמו בספינה והיו שאר נכרים צוררי יהודים עמנו די דר טרענקטין אים ולא הייתי יכול להציל אותו בשום פנים והלכו היהודים והעידו לפני החכם מה ששמעו מפי הנכרי מי מהני הך עדות למשרי אשת ראובן להנשא או לא:

תשובה יראה דהך מילתא תליא טובא בפלוגתא דרבוותא כמו שאבאר התוספות פרק האשה שלום כתבו וז"ל פירש רבינו חננאל ש"מ אשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהני בלא סימנים וכל שכן בנכרי ואפילו מסל"ת תימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעת עין בלא שום הכרת סימן ושמא איירי הכא כשנשחתה צורת הפנים דאכלו כוורי ולא נשאר אלא מה ששנוי במשנה פרק בתרא וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד שלשה ימים שכשנשחתה צורת הפנים איירי כמו שמפורש במשנה אבל אם צורת פנים שלימה שרי אפילו אחר כמה ימים עכ"ל התוספות. ובא"ז כתב ג"כ דברי ר"ח וכתב עוד מדברי רב אלפס דאפילו שני עדים באים במים שאין להם סוף צריכין לומר דאסקוהו לאלתר מן המים לפניהם ואישתמודע להו שפיר דאיהו הוי ואי לא הסהידו הכי לא סמכינן עלייהו ע"כ. ובאשירי כתב נמי דברי ר"ח ורב אלפס כדלעיל ומסיק עלה ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרת טביעת עין בלא סימנים ונותן טעם לחלק כמו התוספות בין גופו שלם לחסר ותו מסיק ולמאי דפרישית דיש חילוק בין אותו שראו הטביעה לאחרים ניחא ע"כ רוצה לומר דאותו שראו הטביעה אמרו טפי בדדמי ולכך אשה ועד לא מהימנא בלא סימנים משום דאמרינן לפי שראו אותו נופל וטבע במים שאין להם סוף בדבר מועט יאמרו שזה שנפל למים ומת שם אפי' אם לא יכירוהו יפה אומר הכי מכח מסתמא אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שהוא מכירו בטביעות עין נאמן ואין מדקדקין אחריו וכתב שכן פירש ר"י וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל. והשתא לדעת ר"ח ורב אלפס לא מהני הך עדות מידי דאפי' אומר בהדיא הטביעוהו וראיתוהו מת אח"כ לא מהני דאמר בדדמי וכן לדעת רמב"ם דכתב דבמים שאין להם סוף צריך שיאמר מת וקברתיו. אמנם משמע מן התוספות שמנהג הוא להתיר ע"י טביעת עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' באותו שראו הטביעה אך מסקנת האשירי משמע דלא שרי אפילו בגופו שלם אלא באותו שלא ראו הטביעה והכי מוכח בס' אשירי. ואפילו אם נפרש המנהג כמו שמשמע מדברי התוס' מ"מ בנ"ד צריך עיון שפיר דכיון דהנכרי לא סח שראהו שמת אלא שאמר שבא עבור חיותו וגם אמר און זיא דער טרענקטן אים נוכל לומר שלפי סברת והסכמת רוב העולם דבר כך כי כן הווה ורגיל מי שרואה אחר טובע בנהר גדול ונתכסה מעינו ואינו שומע כלל שעלה מן המים קורא עליו שמת וראיה גדולה על זה מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות ההוא דאמר מאן איכא ביה חסא טבע חסא א"ר נחמן האלהים אכלו כוורי לחסא מדברי רב נחמן אזלה דביתהו דחסא ואינסבה לה ולא אמר לה ולא מידי אמר ר"א ש"מ מדרב נחמן הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי אינסיבא שריא וכתב בתשובת המיימון מספר אביאסף וז"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישתבע הכי כיון דאשתו אסורה אלמא מספקינן אי מיית אי לא י"ל דרובן אינם ניצולים ורב נחמן מישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעריות החמירו ור"נ לא היה מתכוין להתיר אלא היה מתאונן כך ודבוריה אטעייה ואזלה ואינסיבת עכ"ל והשתא לקמן דרב נחמן היה אדם גדול וצדיק וחסיד אשתבע על הרוב ועל דבר ההווה ורגיל כש"כ הנכרים דבלאו הכי פיהם דבר שוא ולשונם עולה שסומכין על הרוב ודבר הרגיל לדבר ולעשותו כודאי וא"ת שסח הנכרי לשונות שהן כלולות המיתה לית לן למידק אבתריה באיזה ענין ידע מיתתו אלא אית לן למימר שראה שהטביעוהו וכבשו עליו מים והחזיקוהו בידים תחת המים עד שיצאתה נשמתו כדי שלא ישוט ויצא. וכה"ג לא היינו צריכים לסימנים אפי' לפירוש ר"ח ורב אלפס וכה"ג איתא בתשובת מור"ם דאם העיד העד לאחר שלשה ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר שלשה ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה חבריו שהרגוהו ע"כ אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא וי"ל שאין לדמות נ"ד לההיא דמור"ם דהתם כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי אלא שאנו באין לחוש שמא לאחר שלשה ימים ראהו כיון דהשתא לאחר שלשה ימים הוא מעיד ודאי כה"ג סמכינן אסתם דבריו דכיון שמעיד שנהרג תלינן דידע בודאי שנהרג ולא חיישינן למילתא אחריתי. אבל בנ"ד דבגוף העדות איכא למיחש שהרי סיים דבריו מה שאמר שבא עבור חיותו היינו הטביעה שראה ובטביעה רגילי אינשי כי חזי ליה טובע בנהר גדול קורין עליו שם מיתה כדפרישית לעיל ולא סמכינן אסתם דבריו למימר דודאי ידע שמת אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגילי עלמא למימר. וא"ת כיון דאמר הנכרי בזה הלשון אונ זי דר טרענקטן אין ולא אמר השליכוהו אל המים משמע שרצה לומר שכבשוהו תוך המים עד שמת כדפרישית לעיל י"ל דמשום הא אין לדקדק הכי דאי אמר השליכוהו אל המים היה משמע אפי' במקום שאין עמוקים שאפשר בקל לצאת משם ולצעורי בעלמא הוו בעי ולכך אמר אונ זי דר טרענקטן אין. שהשליכוהו במקום עקולי ורדיפי ועמיקי מיא שאין רגילות להנצל משם. ונראה להביא ראיה על זה מספר אביאסף דלעיל דכתב ורב נחמן לא מתכוין להתיר אלא שהיה מתאונן כך ודבוריה אטעייה ומאי קאמר פשיטא דרב נחמן לא טעה להתיר דבר השנוי במשנה להדיא דנפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה ותו מוכיח הכי מדקאמר בתר הכי ואזלא ואינסיבא ולא אמר לה ולא מידי ואי איהו נתכוין להתירה מאי הוי ליה למימר והא עבדה כמו שהתיר לה אלא על כרחיך דעת אביאסף לפרש לשון התלמוד דקאמר מדבוריה דרב נחמן אזלא ואינסבא דמשמע התירה ומפרש אביאסף דלא מתכוין להתירה אבל איטעותה וסברה דהתירה ולכך אזלא ואינסיבא משום דשמעה דאמר רב נחמן האלקים אכלי כוורי לחסא לא רצתה לדקדק יותר מסתם דבריו וסברה דאינה צריכה עדות יותר ואע"פ כן היתה צריכה לחקור בר"נ היאך ידע דאכלי כוורי מ"מ לא היה זה טעות כ"כ דמסתמא ידעה היא דע"פ דההוא דאמר טבע חסא אר"נ כך אכלי כוורי שהרי הוא לא ידע כבר כלום מטביעתו אבל מה שהיתה סבורה שנתכוין להתיר הוי טעות לגמרי דלמה היה צריך לישבע או לומר שאכלוהו כוורי אלא על כרחיך כה"ג היתה יותר טעותה שהיתה סומכת על סתם דבריו של ר"נ דכיון שהוגד לו שטבע רגילות הוא לומר שאכלו כוורי ואע"ג דלא ידע בודאי מדבר כדרך דברת בני אדם ולכך היה נשבע על כך לפי שסמך על הרוב והואיל ואפילו היכא דלא מוכח שדבר בדדמי לא סמכינן אסתם דבריו כל שכן היכא דמוכח ואע"פ שהוכחה קלישא היא זאת מ"מ נראה דראוי להורות כן כי הדברים הללו הדעת נוטה והלב מסכים להורות כן. ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאל"ס ואשתו רחוקה הימנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע אח"כ כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועת או דרך התאוננות על ראובן הלזה מת והזכיר עליו בכתיבה להדיא מיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו דהא כתב בא"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון נכרים פלוני מת מתירין את אשתו דהכא אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר ובעבור שלא שמע מעלייתו מן המים ואין ידוע אנה הוא בא החזיק אותו בוודאי מת כדאישתבע רב נחמן בכי האי גוונא*):