תפארת ישראל על מקוואות ז

משנה מקוואות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

יש מעלין את המקוה: ר"ל משלימין אותה למ' סאה:

ולא פוסלין: תמוה דכיון דמעלין פשיטא דאינן פוסלין. תי' רב"י בשם הראב"ד דה"ק ואצ"ל שאינן פוסלין. ול"מ הערוני דברי קדשו של ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל לומר. דצריכ'. דאי מרישא סד"א דהא דמעלין היינו כשהן פחות מג' לוגין. דאע"ג דבשאר שאובין שהן פחות מג' לוגין. אינו מעלה ואינו פוסל [כי"ד ר"א סכ"ב]. אפ"ה שלג וחביריו מעלין מדאינן מים שאובין ממש. אבל כשהן ג' לוגין ממש. סד"א דלא מסקינן להו ב' מדרגות. ודי שלא יפסלו המקוה. אבל לא שישלימו גם מדתה. קמ"ל. א"נ נ"ל דאי מרישא הו"א דשלג וחביריו דקאמר דמעלין. היינו דקמ"ל דאע"ג דאינן מים ממש. אפ"ה דינן כמים ומשלימין מ' סאה של המקוה. אבל זה רק כשהשלג וחביריו אינן שאובין. דהיינו שלא נתמלא בכלי. מדאין סברא לומר שיהיו עדיפי טפי ממים. שישלימו המ' סאה. ולא יכלו להתהוות שאובין. להכי קמ"ל ואינן פוסלין. ר"ל אפי' כשהן באופן שאפשר שיפסלו. דהיינו שהן שאובין בכלי. אפ"ה מעלין:

והכפור: רייף. והוא גרגרי ברד קטנים מאד. שמתהווים מרסיסי טל שנקרשו בקור הבוקר בחורף:

והגליד: אייז. ומיירי אפי' בשאובין שהוקרשו. דכשחזרו ונמוחו כשירים כמי גשמים [י"ד ר"א סל"א]:

והטיט הנרוק: ר"ל כל שהטיט רך כל כך שיכולין להריקו מכלי אל כלי [כך היא הגי' בסוכה [ד' י"ט ב'] ובזבחים [כ"ב א'] גרסינן טיט הנדוק. ופירש רש"י שם שהוא דק]. מיהו דוקא כשפרה יכולה לשתות ממנו [ועי' לעיל ספ"ב]. דבאין הפרה יכולה לשתות ממנו אינו מצטרף להשלים המ' סאה [כזבחים כ"ב א']. וכל הנך שבמשנה. אפי' עשה כל המקוה מהם. כגון שכינס השלג או חד מהנך לתוך כלי והריקו לגומא ריקה של המקוה. וריסקו עד שנעשה מים. והן עכשיו מ' סאה מותר לטבול בה לכתחלה. דכל עוד שלא נתרסק אינו נעשה שאובין בכלי [עש"ך ר"א סקע"א]. לבר מטיט הנירוק. אע"ג שפרה שותה ממנו. רק אצטרופי מצטרף להשלים שיעור המ' סאה. אבל לטבול בהן עצמן לא. אפי' לא נשאב בכלי [כסוכה י"ט ב'. ומה"ט גם רב"י בי"ד שם לא זכר בשעשה כל המקוה מטיט הנירוק. רק משלג ואינך שבמשנה]. מיהו לנט"י לאכילה. מדאין חיוב נט"י רק מדרבנן. להכי כל שיש מ' סאה שלג על פני כל ארץ. ומונח מרודד מחובר יחד. מותר לטבול בהן ידיו לאכילה. אע"ג שלא ריסק השלג [ונ"ל דה"ה דשרי לטבול בו כלי אכילה חדש שקנה מעובד כוכבים. להרמב"ם דס"ל דטבילתן רק מדרבנן [כפי"ז ממאכלות]. אמנם מבאר הגולה [י"ד ק"כ אות ז' משמע] שטבילתן מדאורייתא]. אבל כשכינס השלג וכדומה בכלי ושפכן על היד לנט"י. דוקא בריסקו מהני [מג"א או"ח רס"ח סקט"ז]:

אמר ר' עקיבא היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג: נ"ל דנקט שלג לרבותא. אף שנמוח מיד בבואו למים. אפ"ה אינו משלים. וכ"ש ברד גליד ומלח:

והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה: ר"ל אפי' לא הי' שם בהגומא עדיין מים כלל כשר. אלמא שחזר בו. או שבתחלה לא אמר כן לר"ע רק דרך פלפול בעלמא. דמסתבר דאינו כמים אפי' להשלים שיעור המ' סאה. אבל לדינא מודה לר"ע. דאפי' באין שם מים ממש הו"ל הוא עצמו כמים:

ר' יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים: נ"ל דר"ל אפי' אבן הברד שהוא גוש גס. וכ"ש שלג וכפור וגלוד נמי כבר היו מים. כולהו אף שמעלין ואינן פוסלין. עכ"פ כיון שכולן דינן כמים ממש. לפיכך אם טלטלו בידו או בכלי. נעשו שאובין:

כיצד מעלין ולא פוסלין: ד"ה הוא:

נפל מהם: משלג או מאינך:

סאה לתוכו והעלהו: דע"י נפילתן לשם נתמלא המ' סאה:

נמצאו מעלין ולא פוסלין: ר"ל המקוה כשירה לטבילה. דאפי' כנסן בכלי לא נעשו שאובין [ר"א ס"ל. אמנם נ"ל דלהכי נקט תנא והעלהו בוי"ו החיבור. מדהך בבא גם ריבז"נ ס"ל. ולדידיה רק כשהעלהו דהיינו שלא היו שאובין אז אינו פוסל]:

משנה ב

אלו פוסלין ולא מעלין: פוסלין כשהן ג' לוגין. ולא מעלין אפי' כשהן פחות מג' לוגין [ר"א סכ"ב]:

המים: שאובין:

בין טהורים: נ"ל דקמ"ל דאע"ג דלענין החילוק שיש בין שאובין למחוברין. שוה מקוה להכשר. דכמו דבמקוה רק שאובין פוסלין כמו כן בהכשר. רק שאובין מכשירין [כמכשירין פ"ד מ"ו]. אפ"ה לענין מים טמאים וטהורים דוקא לענין הכשר יש חלוק ביניהן. דטהורים רק לרצון מכשירין. משא"כ טמאים מכשירין אפי' שלא לרצון [כמכשירין רפ"א]. אבל לענין לפסול המקוה. אין חילוק בין טמאים לטהורים:

ומי כבשים: שכבש בהן פירות וירקות בכלי:

ומי שלקות: שבישל בהן מאכלים. דכולן אף שנשתנה טעמן. אפ"ה מדהוו בכלי. הרי הם נחשבים גם השתא שאובין. ואע"ג דלענין תרומה גם בכבש בהן דינן כמאכל ולא כמים [כספ"י דתרומות] והרי אין מאכל פוסל למקוה. התם בטעמא תליא מלתא. אבל הכא במקוה. הרי עיקרן מים. וגם נקראים בשם מים. והרי נעשו שאובין בכלי:

והתמד: מים שנותנין ע"ג חרצנים וזגין או ע"ג שמרים:

עד שלא החמיץ: דאז ודאי לא מצא יותר ממדת המים שנתן עליהן. ולפיכך מים בעלמא נינהו. וכך שמם. מיהו בהחמיץ התמד. אפי' מצא פחות ממדת המים שנתן. אינו פוסל המקוה. וכלקמן במשנה [וערמב"ם פ"ז ממע"ש]. דלא דמי לשכר תמרים דפוסל למקוה [כעירובין כ"ט ב']. דהכא מפני חשיבות טעם היין שבתמד דמי לחמרא מזיגא. דאע"ג דיין מזוג רובו מים. אינו פוסל למקוה [כמכות ד' ג' ב']. משא"כ שכר הרי מיקרו מים [ועי' תוס' עירובין שם]:

מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב: לאו דוקא קורטוב שהוא חלק ס"ד שבלוג [כהר"מ ור"ב לעיל רפ"ג. וכן פי' בערוך]. וי"א שהוא משקל דינר [כהרמב"ם רפ"ה ממקואות] אלא ר"ל שחסר ממ' סאה פחות מג' לוגין. אלא נקט קורטוב שהוא מדה קצובה פחותה מג' לוגין. מדבעי למנקט בתר הכי ונפל מהן קורטוב לתוכה. דר"ל כמדה שהי' חסר תחלה ממנה. כך נפלו לתוכה השתא ולא פחות מזה. ואילו הוה נקט משהו. משמע מעט או הרבה מג' לוגין. ותו דגם ג' לוגין הם במשמעות מלת משהו נגד מ' סאה של מקוה:

אבל שאר המשקין: הוא היוצא מפירות שדרך לסוחטן:

ומי פירות: הוא שרף שנסחט מפירות שאין דרך לסחטן [ערש"י שבת ק"ד ב']:

והציר: היינו מים שיוצאים מדגים מלוחים:

והמורייס: הוא שומן שהוציא מדגים מלוחין:

ופעמים שאינן מעלין: ועכ"פ לא פסלוה. והיינו דמפרש הכא המדריגה הג' דריש פרקן דלא מעלין ולא פוסלין. מיהו הא דלא פוסלין דוקא בלא נשתנה מראית המקוה על ידן. דאילו נשתנה מראית מי המקוה על ידן. אפי' הן מ' סאה שלימין. נפסלו. עד שיחזרו למראיתן כסוף מ"ג:

הרי זה כשר: אף מדיש בילה בלח [כר"ה י"ג ב']. והרי כשנטל הסאה שמעורב בו מים כשרים והנך. לא נשאר מ' סאה מים כשירים. אפ"ה כיון שכבר היו מ' סאה. אינן נפסלין בכך. מיהו דוקא בלקח סאה ונתן סאה רק עד י"ט פעמים כשר. דאילו ביתר מכן. נפסלה עד שימלאנה במים כשירים כשיעור שנטל ממנה. דמשום דמי פירות לא חזו כלל למקוה החמירו בהן. אבל שאובין שנפלו למ' סאה כשרים. אפי' נתן ולקח ונתן עד לעולם כשר [ר"א סכ"ד]. ולרמב"ם גם בשאובין רק עד רובו כשר. וראוי להחמיר כדבריו [ש"ך שם. ואין להקשות להרמב"ם מלעיל [פ"ו מ"ח] דממלא בכתף ונותן לתוך מ' סאה כשירים. עד שיתמלא גם התחתונה למ' סאה ושניהן כשירים. י"ל התם מדלא נעשו היוצאין שאובין שהרי מעצמן זחלו למטה. גם הנשארים בהעליונה מחוברין נחשבין. משא"כ הכא ששאב]. והא דנקט רק בהנך פעמים מעלין ופעמים אינן מעלין. ולא נקט הכי לעיל גבי שאובין וחביריו. י"ל דנקט בהנך הכי לרבותא דאף מי פירות שאינן מין מים. אפ"ה לפעמים מעלין:

משנה ג

ושנו את מראיו כשר: דהלכלוך שהסלים צבועין בו אין בו ממש. ונמצא שאין במי המקוה גוף הדבר ששינה מראיתו. משא"כ כשנתערב בהמקוה דבר לח שצבוע בטבע. כיין וכדומה. פוסלין למקוה במראיתו. זה הכלל בדין שינוי מראה של מקוה.

(א) מקוה אפי' חסירה אינה נפסלת בשינוי טעם וריח. ואפי' בשינוי מראה אינה נפסלת. רק כשהלח שנתערב בה ונשתנה מראית המקוה על ידו. הי' צבעו מצד עצמו. כגון יין אדום. או מי פירות אדום. אז פוסלין כשנשתנה מראית המקוה על ידן. ואפי' מקוה שלימה נפסלת על ידן. אבל כשלא נשתנה מראית המקוה על ידן. או אפי' נשתנה. אבל הרבה עליו מים אחרים [וכשהמקוה שלימה. אפי' הרבה עליה שאובין] ועי"ז חזרו למראית מים. חזרה המקוה לכשרותה. ואין ביין ובמי פירות הנ"ל דין שאובין לפסול מקוה חסירה בג' לוגין מהן. ולא עוד אלא אפי' ג' לוגין שאובין שנפל לתוכן מעט יין ונשתנו מראיתן למראה יין. ונפלו אח"כ למקוה חסירה ולא שינו מראיתה. הרי דין הג' לוגין כיין ולא פסלו להמקוה. ורק כשנשתנה מראית המקוה על ידן. נפסלה אפי' היתה שלימה עד שתחזור למראה מים [י"ד ר"א סכ"ג וש"ך שם סק"ס].

(ב) שינוי מראה אינו פוסל במקוה רק בשיש ב' לריעותא. (א) שהדבר ששינה מראית מי המקוה. היה צבעו בטבע. (ב) שהדבר ההוא הי' בו ממש. ולפיכך אם שרה שרשים או עשבים או זאפראן או שאר מאכל במים ונצבעו המים עי"ז. ונפלו למקוה. ואפי' חסירה. ושינו מראית המקוה [אבל לא היו ג' לוגין. דאילו ג' לוגין אפי' צבועין פוסלין למקוה חסירה כשאר שאובין]. לא פסלוה. משום שהמים הללו ששינו מראית המקוה. לא היו צבועים בטבע. רק ע"י השרף של השרשים שיצא מתוכן לתוך המים. ואף דהשרף ההוא צבוע בטבע. עכ"פ השרף ההוא לא הוה בעין בתחלה. ולא הי' בו ממש. ומה"ט גם אם שרה שרשים או עשבים הנ"ל תוך המקוה בעצמה ונשתנה מראיתה. אפ"ה כשירה. ואף דשרשים הנ"ל צבועים בטבע. וגם יש בהן ממש. עכ"פ הרי אין השרשים מעורבין בהמקוה. ואפי' עדיין ישנם תוך המקוה. עכ"פ אין מעורבין בהמים. ורק השרף שיצא מהן מעורב בהמים. ושינה מראית המים. והשרף ההוא לא הי' בעין מעולם ואין בו ממש. ומה"ט בהדיח כלים המלוכלכים מיין בתוך מי המקוה. או שהדיחן במים ושפכן לתוך המקוה אף שנשתנה מראית מי המקוה עי"ז. לא נפסלה. דאף שהיין שממנו נתלכלכו הכלים הללו. הי' בו ממש בתחלה. אפ"ה כיון שנתלכלכו בו הכלים. נתבטל הממשות. והו"ל כאין בו ממש. וכ"כ כשנשתנה מראית המקוה ע"י האויר וכדומה. הו"ל כנשתנה מראיתה ע"י דבר שאין בו ממש וכשירה.

(ג) אבל בסחט שרף משרשים ועשבים עצמן. ונפלו למקוה. או שנפל השרף למים. וחזרו המים ונפלו לתוך המקוה. נפסלת. דהרי השרף ההוא ששינה מראית המקוה. הי' צבעו בטבע. וגם הי' בעין ממש קודם שנתערב בהמקוה. וכ"ש יין שנפל למקוה. או שנתערב במים. וחזרו המים ונפלו לתוך המקוה. נפסלה עי"ז.

(ד) כל הנך דאמרן בסי' הקדום שפוסלין משום מראה. יש בהן קולא וחומרא. קולא שאם נפלו מהן ג' לוגין למקוה חסירה ולא שינו מראיתה. לא נפסלה משום שאובין. וחומרא שאם שינו מראית מי המקוה. אפי' היתה המקוה שלימה. והנופלים פחות מג' לוגין. אפ"ה נפסלה. זה הכלל כל הפוסל משום מראה אינו פוסל משום ג' לוגין שאובין. וכל הפוסל משום ג' לוגין אינו פוסל משום מראה.

(ה) שינוי מראה אינו פוסל רק במי גשמים ולא במי מעיינות. [כך כתב הראב"ד בשער המים [ד' כ"ד א']. ונ"ל דמסתבר כוותיה מדמייתי תנא דיני שינוי מראה בפרקן גבי דיני שאובין דלעיל מינה. והרי שאובין רק במי מקוה פוסל וכולה הנך דלעיל רק במקוה מיירי. דאילו מעין אפי' פחות ממ' סאה אינו נפסל משאובין. א"כ גם פסול מראית המים ג"כ רק במי מקוה מיירי. ולפ"ז מקואות שלנו החפורים במקום מעיינות שבתחתיתן. א"א שיפסלו בשינוי מראה. וצ"ע כיון דשינוי מראה במקוה רק מגזירת טבילה במי פירות אסור. וכמ"ש הראב"ד לעיל מינה בעצמו. א"כ מ"ש מעין ממי גשמים. וי"ל דוקא מי גשמים גזרינן גבייהו אטו מי גשמים. מדשניהן תלושין].

(ו) מי מקוה שנשתנה מראיתן. שוב אין נפסלין בג' לוגין שאובין. כל זמן שמראית המים משונה. ולפיכך אם אח"כ חזרו למראיתן הרי היא בכשרותה [ועי' רמב"ם פ"ז ממקואות. וי"ד ר"א סכ"ה וכ"ו וכ"ז וכ"ח וכ"ט]:

פוסלין אותו בשלשה לוגין: מדעכ"פ שאובין הן:

ואינן פוסלין אותו בשנוי מראה: מדאין בהצבע ממש. והמים שיש בהן ממש. הרי אין צבען בטבע. רק שנצבעו מהשרף שנכנס לתוכן מהשרשים ועשבים שנשרו או נתבשלו בהן. והרי השרף ההוא לא הי' בעין מקודם. ולפיכך אפי' שינו מראית המקוה אם רק לא היו ג' לוגין. או בשהיו ג' לוגין וירדו למקוה חסירה דרך רביי' והמשכה אף ששינו מראית המקוה כשירה. והכי קיי"ל [שם]:

נפל לתוכו: למקוה חסירה:

ומוחל: זיעת זיתים. וה"ה שרף פירות שהוא אדום בטבע:

פסול: מדרבנן מדמתחזי כטובל במי פירות. וה"ה במקוה שלימה נמי פסולה מה"ט. ואפ"ה נקט חסירה. משום סיפא. דאילו שלימה יכול לתקנה שימלא בכתף לתוכה. משא"כ בחסירה:

ימתין לו עד שירדו גשמים: דלמלאות בכתף א"א דהרי בחסר עסקינן:

היו בו ארבעים סאה: מים כשרים שנשתנו מראיתן ע"י יין וכדומה:

ממלא בכתף: דהרי מקוה שלימה אינה נפסלת מכל שאובין שבעולם:

משנה ד

נפל לתוכו: למקוה שלימה:

ושנו מקצת מראיו: ר"ל שנשתנה עי"ז מראית המים בצד א' של המקוה:

אם אין בו מראה מים ארבעים סאה הרי זה לא יטבול בו: אפי' באותו צד שמראהו כמים. דהמים שנשתנו אין דינן כמים כלל. ונמצא שאין כאן מ' סאה מים. ולפיכך אפי' יש מ' סאה בהמים שלא נשתנו. אסור עכ"פ לטבול בהצד שנשתנה [ש"ך ר"א ס"ק ס"ז]:

משנה ה

ונפלו למקוה: החסירה ממ' סאה. ולא שינו מראיתה:

לא פסלוהו: משום שאובין. דאין שאובין פוסלין רק במים. אבל הנך מדמראיתן כיין. דינן כיין שאינו פוסל בג' לוגין. רק בשינוי מראה. והרי לא שינו מראית מי המקוה [ש"ך ר"א סק"ס]:

שלשה לוגין מים חסר קרטוב: לאו דוקא קורטוב. אלא חסר משהו. רק נקט קורטב שהיא מדה קטנה ידועה. ומשום סיפא וכלעיל:

והרי מראיהן: ר"ל אע"ג שמראיהן וכו':

לא פסלוהו: מדאינן ג' לוגין מים. ונקט ברישא יין מדאיירי שנשתנה מראית הג' לוגין. וזה מצוי רק ביין ולא בחלב. ונקט בסיפא חלב. מדאיירי שלא נשתנה מראית הג' לוגין. וזה מצוי רק בחלב ולא ביין [רטו"ז ר"א ס"ק ל"ג]:

הכל הולך אחר המראה: דאע"ג דאין כאן ג' לוגין מים. וגם החלב שנתערב בהן אינו פוסל המקוה. אפ"ה כיון שהן יחד ג' לוגין ומראיתן כמים. פוסלין המקוה:

משנה ו

והשני טמא: מדנחסרו המים ע"י טבילת הראשון:

אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור: דאמרינן גוד אחית מים שע"ג הראשון. מיהו דוקא בשטבל השני רק לחומרא בעלמא. כגון הטהור לחולין שטבל כדי לאכול מע"ש. או שטבל ממע"ש לתרומה. או מתרומה לקודש. או מקודש לחטאת. דכולן א"צ טבילה רק משום מעלה בעלמא מדרבנן. אבל בכל חייבי טביל' מצד הדין בכה"ג מודה ר"י דהמים שע"ג הראשון אין מצטרפין [כחגיגה י"ט א']. ולת"ק גם בטבל למעלה בעלמא לא אמרינן גוד אחית. והכי קיי"ל [ר"א סס"ב]:

הטביל בו: במקוה מ' סאה מצומצמת:

את הסגוס: בגד עב:

טהור: הטובל שם בעוד קצה הסגוס מחובר למים. ואפי' לרבנן דלעיל דס"ל דלא אמרינן גוד אחית. התם שאני שאין מי המקוה מחוברין ללחלוחית שעל גוף הנטבל רק כעובי קליפת השום. והרי טופח ע"מ להטפיח אפי' ע"ג שטח שוה אינו חיבור. כ"ש הכא דאיכא נמי קטפרס [כספ"ח דטהרות]. אבל הכא בסגוס עב. המים שבתוכו מחוברין למי המקוה במקום רחב:

הכר והכסת של עור: שהטבילן במקוה מצומצמת:

מטבילן ומעלה אותם דרך שוליהם: ר"ל בפיהן למטה. דאז אף כשיעלן. ויהי' קצת מהן למעלה מהמים. לא יהיו המים שעליהן ושבתוכן שאובין. מדאינן מתקבלין בתוכו. ומה"ט הטובל במקוה מצומצמת לעיל. לא פסלה כשעולה משם. ממים שזבו מעליו לתוך המקוה. דלא נעשו שאובין ע"ג. מיהו במטביל דבר ארוג שיש נקבים הרבה בהאריג. א"צ להעלותו דרך שוליו. כלעיל [פ"ו מ"ה]:

משנה ז

אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה: שאינו נרוק. דאז אפי' אצטרופי אינו מצטרף להשלים שיעור המקוה [כזבחים כ"ב א']. רק מיירי שהי' מ' סאה מלבד הטיט. אלא מדרגלי המטה גבוהים. והמים מרודדים לא הי' יכול לטבלה כולה תחת המים. להכי הוצרך לשקע רגליה בהטיט שתחת המים כדי שישטפו המים ע"ג:

מפני שהמים מקדמין: ר"ל לחלוח המים שע"ג הרגלים מקדימין לבא לתוך החורים שיעשו בהטיט ע"י תחיבת הרגלים. קודם שיתחבם. והרי לחלוח מים הזה מחובר למי המקוה. ולהכי הו"ל כטובל כל המטה תוך המקוה. [ואין להקשות דעכ"פ הלחלוח ההוא שע"ג רגלי' עומד בקטפרס. ואיך יחשב כמחובר למקוה. ומ"ש מלחלוח שע"ג ראשון [לעיל מ"ז] דלא אמרינן גוד אחית. כ"ש הכא דלא הו"ל למימר בהלחלוח שע"ג הרגלים תוך התחיבות. גוד אסיק. י"ל התם שאני שהלחלוח מגולה לאויר. ונראה הפרדתו מהמים. משא"כ הכא הלחלוח שע"ג הרגלים בתוך גומות התחיבה הוא טמון תחת המים. הו"ל כשאר גומות שבשולי המקוה. שהמים שבתוכן כגוף המקוה דמו]. מיהו נ"ל דזהו דוקא שאין הטיט עב יותר משיעור האמור לעיל [ספ"ב]. דאל"כ אין המים מקדימין במקום התחיבה:

מקוה שמימיו מרודדין: שהמים שבה כרדודי פחים ואינן עמוקים כדי לכסות כל הגוף. אבל יש בהן מ' סאה:

כובש אפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים: ר"ל מניח החבלים תוך המים בשפתן סביב. וכובש החבלים בדבר כבד למעלה. כדי שלא יצופו החבילות על המים אנה ואנה. אבל כשיושקעו החבילות בשפת המים סביב. יצומצם התפשטות המים באמצע החבילין. עד שיהיו עמוקים כראוי לכסות כל גוף הטובל:

מחט שהיא נתונה על מעלות המערה: והמחט טמא'. ורוצה לטבל'. ואי"ל דמיירי שאינו יכול לטבלה במקוה להדיא. מדחושש שכשיחזור ויעלנה. יחזור ויטמא אותה בידיו שניות ע"י המים שע"ג המחט. ליתא. דהרי מקוה לפניו. ויכול להטבילם בשעה שטובל המחט. ונמצא שלא יטמא המחט בשעה שיעלה אותה מטבילתה. אלא מיירי שהמחט נטמא' במת. וחושש מליגע בה ולהטבילה. שהרי תטמאו. ואיך יטבלנה אח"כ והוא טמא. א"נ איירי שהאדם באמת כבר הוא אב הטומאה. וא"א להטבילה. א"נ שלהכי אינו מטביל המחט להדיא בהמקוה. דירא שמא בקטנותה תפול מידו ותאבד במי מקוה העמוקים:

היה מוליך ומביא במים: לנענע המים עליה בידו:

כיון שעבר עליה הגל טהורה: ובלבד שלא יתלוש הגל. דאם נעקר הגל. אז אפי' יהי' בהגל מ' סאה. עכ"פ כשישטוף הגל על המחט הו"ל זוחלין. והרי הכא במי מקוה מיירי שאין מטהרין בזוחלין. אלא הכא מיירי שלא נתלש הגל מהמקוה. דאז אע"ג שנתנענעו ונזחלו מימי הגל ממקום למקום. אפ"ה לא מחשבו זוחלין. דמדמחובר הגל למי המקוה. בטל לגבה. והרי עיקר המקוה באשבורן עומדת. גם זחילת הגל נידון כאשבורן. תדע דאי לא תימ' הכי. א"כ הטובל במי מקוה. הכי ס"ד שיהי' צריך לזהר לטבול בנחת שלא יתנועעו המים וישטפו עליו בגל. ויהי' כטובל בזוחלין. והרי ע"י תנועה קטנה שיעשה בהמים יתהווה מהם גלים קטנים שישטפו ממעל לראשו וגופו. וכי ס"ד שעי"ז יהי' כטובל בזוחלין. אע"כ כיון שעיקר המים שמחוברין לגלים הללו. הם אשבורן אף אם מקצת מהן הן זוחלין לית לן בה:

בועז

הלכתא גבירתא