תפארת ישראל על מידות ג

משנה מידות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מידות · ג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

[ פתיחה לתפארת ישראל פרק ג מדות אמר המפרש, כדי להבין דברי משנה א' היטיב, ראינו להקדים כי כך מעשה המזבח. מביא דפוס מרובע עשוי מד' קרשים, שיהיה אורך ורוחב הדפוס ל"ב על ל"ב אמה, של ו' ו' טפחים, וגובה דפנות הדפוס ה' טפחים. ומעמיד הדפוס במקום שרוצה לבנות המזבח. ומביא עוד ב' קורות, שאורך כל קורה ל"א אמה [וטפח], ורחבן ועביין ה' ה' טפחים, ומחבר אלו ב' הקורות יחד במקצוע, כמין ד', ומניחן כך בתוך הדפוס הנ"ל במקטע מזרחית דרומית, כדי שכשישפוך אח"כ סיד הממוחה לתוך הדפוס, כלקמן, יעכבו ב' הקורות הללו שלא יבא הסיד הממוחה במקומן. וזה כדי שלא יהא במקום הקורות יסוד וכתמונה א כאן כזה:

ואח"כ מניח תוך הדפוס הנ"ל אבנים גדולות וקטנות שלימות וחלקות [כך כתב הרמב"ם בפ"ב הט"ז מבחירה (פ"ב מהל' בית הבחירה הט"ז) וש"ס זבחים דנ"ד א'. אבל תוס' חולין (די"ח) כתבו שלא לקח רק אבנים קטנות וחלקות] בלי שום פגימה בהן כחגירת צפורן. ואח"כ ממחה יחד סיד. וזפת. וקוניא [הוא עופרת מהותך שעושין ממנו גלאזור על כלי חרס [רש"י זבחים דנ"ד]. ובלתי ספק, היו יודעין להפליא במלאכתן באופן שנשכח מדורינו האחרון. איך יתערבו ב' מינין אלו יחד להתקשות יחד כאבן. והרי כשיושם עופרת מהותך לתוך סיד (ועופרת) [וזפת] הלחים, מיד יתקשה העופרת ויקפה לבד לגולם א', ולא יתערב עם המימיים הלחים. ותו איך לא חששו שכשיניחו אח"כ אש על המזבח. יותכו תלקי העופרת והזפת, ויתהווה המזבת פגום. אולם סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם איך יערבו ג' מינין הנ"ל באופן שלא יהיו שם חששות שאמרנו. ואפשר נמי שהיה בנס שלא יותך העופרת המעורב. והרי בל"ז כ' בשלטי גבורים (פכ"ז) שהיה נס גדול במזבח החיצון יותר במזבח הזהב. דעל מזבח החיצון היו ג' מערכות גדולות ועצומות, ואש תמיד תוקד עליו, והכהנים גורפין עליהן במגרפות וצנורות יומם ולילה, ואיך לא יפגמו האבנים עי"ז ויפסלו. אלא שהיה בנס, ה"נ שלא יותך העופרת נס היה. ומה"ט לא חשיב להו בכלל ניסי דבראי שנעשו בביהמ"ק (כיומא דכ"א א'). מדהוו ניסי דקביעי תמיד, וכדמשני התם על קו' אחריתא יע"ש].

ומערבין ג' מינין אלו יחד יפה יפה, ושופכן על האבנים שבתוך הדפוס, עד שיתמלא הדפוס. וכשנתיבשו היטב, מסיר הדפוס עם הקורות הנ"ל שהניח במקצוע. ונמצא שנשאר בנוי כולו מקשה א' שארכו בצפון ובמערב ל"ב ל"ב אמה, ואורך מזרח ודרום רק ל' [אמה וב' טפחים] ל' אמה [וב' טפחים], וגובה כל הבניין ה' טפחים. כנראה בתמונה ב כזה.

אח"כ חוזר ומעמיד על בניין התחתון הזה דפוס שני, שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים, וגובהו ה' אמות, וכל האמות של דפוס זה בת ו' ו' טפחים, ומעמידו באופן שיהיה בניין התחתון הנ"ל בולט ברחבו בכל צד מערב וצפון ה' טפחים בכל רוח. וזאת הבליטה נקרא יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים, סיד, וזפת, וקוניא כמעשה היסוד. וכשנתיבש, מסיר גם זה הדפוס ונמצא בנוי על בניין התחתון הנ"ל שוב מקשה א', שארכו ורחבו ל' אמה וב' טפחים על ל' אמה וב' טפחים. אח"כ חוזר ומביא דפוס שלישי שארכו ורחבו כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד, וגבהו ג' אמות, וכל האמות של דפוס זה ג"כ היו בת ו' ו' טפחים, ומעמיד הדפוס הזה על הבניין האמצעי הנ"ל, באופן שיהיה הבניין האמצעי הנ"ל שוב בולט מתחת הדפוס הג', ה' טפחים ברוחב סביב הדפוס לכל רוח, וזאת הבליטה נקראת סובב לפי שהוא סובב ומקיף המזבח מד' רוחות. משא"כ יסוד. וממלא גם דפוס זה באבנים וכו' כמעשה היסוד וסובב. וכשנתיבש מסיר הדפוס, ונמצא שוב בנוי על ידו מקשה א' באורך ורוחב כ"ח אמה וד' טפחים בכל צד. והמזבח עולה ג' אמות והבניין העליון הזה נקרא מזבח. אח"כ מביא ד' דפוסין, שארכן ורחבן ו' טפחים על ו' טפחים, וגבהן ה' טפחים.

ומעמיד בכל זוית מזבח בקצת רחוק מהזוית [ודו"ק] דפוס א' מהד' דפוסין, ומעמיד באמצע כל דפוס קורה קטנה מרובעת, אשר גבהה ה' טפחים, ומשים תוך כל דפוס מד' דפוסין הנ"ל, סביב להעץ המרובע שעומד באמצע כל אחד מהן, אבנים וסיד וכו' כמעשה גוף המזבח. וכשנתיבשו, מסיר גם אלו הדפוסים, ונמצא שיהיה על גגו של מזבח, בכל זוית בולט מרובע של ו' על ו' טפחים וגבהו ה' טפחים והוא חלול באמצע. ואותן ד' הבליטות שבד' זוית המזבח על גגו, נקראים קרנות המזבח. נמצא שגבהו של כל המזבח עם גובה הקרנות, י' אמות. וחוזר ובונה בצד דרום של מזבח כמין גשר משופע, אטום מתחתיו מאבנים וסיד וכו' כמעשה המזבח, ואורך הגשר ההוא ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה. ובונהו באמצע צד דרום של גגו של המזבח. כדי שיהיה המזבח בולט למזרח ולמערב של הגשר ח' אמות לכל רוח, וזאת הגשר נקראת כבש. עוד ראינו להקדים שכל האמות האמורות בפרקן אצל בניין המזבח, היו של ו' ו' טפחים, ככל אמות הבנין של ביהמ"ק. רק אמות של גובה היסוד וגובה הקרנות, וכניסת היסוד וכניסת הסובב, כל אלה לא היו רק אמות של ה' ה' טפחים, [ועיין פ"ז דכלים ובמנחות דנ"ז].

ועתה אחר שהקדמנו כל זה נבוא לבאר דברי המשנה בס"ד דבר דבר על אופניו:]

המזבח היה שלשים ושתים:   ר"ל רבוע התחתון של בניין המזבח הי' ל"ב אמה על ל"ב אמה, וגבוה אמה. והיינו, חוץ מצד מזרח ודרום שלא הי' המרובע התחתון הזה ארוך ורחב שם רק ל"א אמה בכל רוח:

עלה אמה וכנס אמה זה היסוד:    שעל בניין התחתון הנ"ל בנוי באמצעו מרובע אחר שארכו ורחבו רק ל' על ל' אמה. ועי"ז הי' הבניין התחתון הנ"ל בולט מתחת ברחבו, אמה אחת בכל המשך צד מערב, ואמה אחת ברחבו בכל המשך צד צפון, והבליטה הזאת שגבוה אמה ורחבה אמה נקראת יסוד. והיינו דקאמר, עלה אמה וכנס אמה, זהו יסוד:

נמצא שלשים על שלשים:    ר"ל נמצא שגגו של בניין השני הזה הי' באורך ורוחב ל' על ל' אמה:

עלה חמש וכנס אמה זה הסובב:    שבנין השני הזה היה גבוה ה' אמות, ועליו חזרו ובנו מרובע שלישי שארכו ורחבו כ"ח על כ"ח אמה, והעמידו המרובע השלישי הזה באמצע ריבוע השני, באופן שיהי' הריבוע השני שוב בולט אמה אחת בכל סביביו, והבליטה הזאת של רבוע השני נקרא סובב. והיינו דקאמר, עלה חמש וכנס אמה זהו סובב. ובאמה העליונה שבגובה הסובב למעלה מחוט הסקרא היו מצויירים פרחים וציצים בולטים מהקיר סביב, ובתחתיתו הי' חוט הסקרא מקיף, כדי להבדיל בין דמים תחתונים לעליונים [כך מסיק הש"ס זבחים ס"ב א', ועיי' רש"י שם. ותמהני שהשמיטו הרמב"ם, והרי קיי"ל כרבי מחברו. ותו הרי בתר הכי תניא כוותי' דרבי. וצ"ע]:

נמצא עשרים ושמנה על עשרים ושמנה:    ר"ל נמצא שגגו של מזבח כ"ח על כ"ח אמה:

מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה:    ר"ל על גגו של מרובע השלישי הוא המזבח, עושה בכל זוית בניין מרובע חלול ופתוח למעלה, שיפלו ויבלעו לתוך חללו טיפי דם חטאת שניתנין על הקרן [רש"י זבחים נ"ד ב' ועיין בחומר בהקודש פ"ה סי' ד'], והם נקראין קרנות המזבח. גובה כל קרן חוץ מן ארכו ורחבו, ה' ה' טפחים:

נמצא עשרים ושש על עשרים ושש:    ר"ל נמצא נשאר רוחב שטח המזבח למעלה לפנים מהקרנות מקום מרובע של כ"ו על כ"ו אמה [מלבד הד' טפחים לכל צד דלא דין בהן התנא מדאינן אמה. ולראב"ד הי' ג"כ כל קרן רחוק מהשפה לכל צד ב' טפחים]:

מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה:    דחוזרין ומניחין מקרנות ולפנים, אמה א' סביב בגג המזבח לצורך הילוך רגלי הכהנים, והיו ב' אמות אלו שבין הקרנות ושל הילוך הכהנים משוקעים קצת שלא יחליקו הכהנים ויפלו מהשפה. [ונ"ל דגם בסובב הי' מה"ט שפתו גבוה קצת סביב] ועי"ז היה שפה גבוה קצת לגגו של מזבח סביב. דהיינו, הרוחב אמה שבין קרן לקרן סביב והרוחב אמה סביב שמיוחד להלוך רגלי הכהנים סביב למזבח, רוחב ב' אמות הללו היו משוקעים קצת בגג המזבח, ועי"ז הי' כעין מעקה סביב לגג המזבח, כדי שלא יחליקו הכהנים משם ויפלו [כש"ס זבחים ס"ב א'. וגם זה נשמט ברמב"ם, וצ"ע]:

מקום מערכה:    ר"ל נמצא שאחר שהניחו אמה סביב בגגו של המזבח להלוך רגלי הכהנים, נשאר המרובע שלפנים, כ"ד על כ"ד אמה לצורך המערכה [מלבד הד' טפחים באורך, וד' טפחים ברוחב, כלעיל. ולראב"ד (פ"ב מבחירה) לא היו מעמידין הקרנות על הזויות ממש, רק העמידום רחוקים ב' טפחים משפת המזבח לכל צד. ולפ"ז נשאר באמת כ"ד אמה על כ"ד אמות למקום המערכה]:

אמר רבי יוסי מתחלה:    בימי שלמה:

לא היה:    שטח היסוד:

כונס ועולה במדה זו:    דיסוד עולה אמה ובולט ה' טפחים סביב לסובב. וסובב עולה ה' אמות, ובולט סביב למזבח ה' טפחים לכל צד. והמזבח עולה ג' אמות, ובראש המזבח היה אמה אחת לכל קרן וקרן בזוית. ושוב אמה אחת סביב להלוך הכהנים, עד שנמצא וכו':

וארבע אמות מן המערב כמין גמא:    כך נקרא אות שלישית של אלפא בעטא יונית ותמונתה כזה.

כן הוסיפו ד' אמות בכל המשך צד דרום של מזבח, וד' אמות בכל המשך צד מערב של מזבח. וטעמם היה משום דבמקדש ראשון, הבור הוא השיתין ששתתו לתוכו הנסכים שמנסכין על גבי המזבח בקרן דרומית מערבית, היה כרוי חוץ למזבח, למטה ברצפה סמוך לאותו קרן, ולא עשו הבור תחת המזבח ממש, ולא היו נקבים במזבח לנסך בהן, מדכתיב מזבח אדמה, משמע שיהי' המזבח אטום כאדמה, שלא יהא בו נקב חלול. ומשמע ג"כ שיהיה מחובר בקרקע אטום, שלא יהיה חלול תחת המזבח. להכי עשו הבור בצד המזבח. וכשנסכו הנסכים על המזבח ממש, היו שותתין מהמזבח לרצפה, ומהרצפה לבור שבצדו שנקרא שיתין. אולם כשעלו בני הגולה, כבר נתגלה להם ע"י יחזקאל הנביא שאינו נכון שירדו הנסכין לצד המזבח, רק שכמו שהקרבנות מתעכלין במקום המזבח, כמו כן הנסכין צריך שיזובו למקום המזבח ולא לצדו. ולפי שהשיתין נברא להנסכים שירדו לכם, א"כ לפי דעת הנביא צריך שיהיה השיתין תחת גג המזבח, והנסכים יהיו שותתין ויורדין דרך נקב שבגג לתוך השיתין תחת המזבח. ומה שחשבו בתחלה דמה שכתוב בתורה מזבח אדמה, היינו שיהא אטום כאדמה בלי חלול בעביו, נתגלה להם השתא שאינו כן, רק ר"ל מזבח אדמה, שיהא מחובר באדמה, לאפוקי שלא יבנוהו באויר ע"ג כיפין [געוועלב בל"א], אבל רשאי להיות נקב חלול בעביו. גם מה שחשבו בתחלה דמ"ש מזבח אדמה היינו שלא יהא חלול תחתיו, וא"כ אי אפשר שיהיה חלל השיתין תחת גג המזבח, נתגלה להו השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, משום דאז לא יהיה המזבח נבנה כלל באדמה רק על החלל שמתחתיו. אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח, דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהי' בנוי על מקום אטום. ולכן הסכימו בני הגולה לעשות השיתין תחת המזבח, ולא בצדו כבתחלה [כך נ"ל כוונת המסקנא (זבחים ס"ב א'). ולתוס' שם משו"ה מותר שיהיה השיתין תחת גג המזבח משום דהוה צורך המזבח, ולא הוה מה"ט כשאר מחילה. ואע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה [כמגילה ד"ב ב']. וגם בל"ז אין פונין בדברי נביא במצות התורה אלא כלשאר יחיד (כרמב"ם הקדמה לסדר זרעים) דלא בשמים היא (כב"מ נ"ט ב'). נ"ל דבניין בהמ"ק שאני דרק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל]. אולם משום שלא היו יכולין להעתיק השיתין או המזבח ממקומן שבתחלה, דהשיתין היה מחילה שנבראת מששת ימי בראשית להנסכים שיזובו לשם. [כסוכה מ"ט א', ועיי' רש"י סוכה נ"ג א' ד"ה בשעה שכרה וכו']. וגם המזבח לא יכלו להעתיקו ממקומו, כי הוא המקום שמעפרו נברא אדה"ר, ושם הקריב הוא קרבן, וקין והבל ונח שם הקריבו, גם באותו מקום נעקד יצחק [כרמב"ם פ"ב מבחירה]. ולכן לאשר מדת ארכו ורחבו וקומתו של מזבח אינן מעכבין, ורק קרנות וכבש, יסוד וריבוע מעכבין [כזבחים שם], להכי הרחיבו מקום המזבח ד' אמות לדרום ממעל לשיתין, וד' אמות למערב, כדי שישאר הריבוע כדינו. וגם השאירו בשעת הבניין מיד, ב' נקבים שיורדין מגג המזבח לשיתין, לשפוך הנסכים לתוכן, שיהי' שותתין הנסכים ררך אותן הנקבים לשיתין. אבל לא עשו הנקבים במרצע אחר שנבנה, כדי שלא לפגום האבנים, דאז יפסול המזבח עי"ז, רק מיד בשעת הבניין, הניחו במקום הנקבים קנה ארוך במקום הנקב, וכשנתייבש הסיד והעופרת הוציאום, ונשארים הנקבים הנ"ל:

שנאמר:    התנא נותן טעם היכן כתיב שיהיה המזבח למעלה כ"ד על כ"ד אמה. שנאמר וכו':

והאריאל:    לפע"ד כך נקרא גג המזבח על שם אש המערכה שעל גביו, שהיה כתמונת ארי גדול של אש [כיומא דכ"א ב']. ואל לשון חוזק וגודל הוא, כמו הררי אל, וה"נ היה תמונת הארי זה גדול וחזק, שהיה בהיר כחמה, ואוכל לחים כיבשים, כמבואר שם [ועי' ספ"ד שגם ההיכל נקרא אריאל]:

מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח:    דהיינו כ"ד על כ"ד אמה:

וחוט של סיקרא חוגרו באמצע:    קו אדום היה עשוי סביב במזבח באמצע גבהו, דהיינו ו' טפחים למטה מגג הסובב, שבאותן ו' טפחים היה כיור וציור פרחים וציצים, והיינו כרכוב של נוי שבמזבח [כזבחים ס"ב א'], ותחת וסמוך להו' טפחים של ציור זה היה הקו האדום שזכרנו, והקו הזה היה רחב קצת, ומתפשט למעלה ולמטה מסוף טפח הו', מדאי אפשר לצמצם:

להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים:    דעולת העוף וחטאת בהמה דמן ניתן במזבח למעלה מהחוט. וחטאת העוף וכל שאר הקרבנות בהמה דמן נזרק למטה מהחוט [וסימנך העוף עולה למעלה]:

ואוכל בדרום אמה אחת:    שהיסוד שבמערב מושך והולך לדרום אמה אחת, יותר להלן מהסובב:

ובמזרח אמה אחת:    שגם יסוד שבצפון נמשך והולך לצד מזרח, אמה אחת יותר מהסובב [ועי' לעיל רפ"ג בתמונת המזבח]:

משנה ב

ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים:    סמוך לקצה גג היסוד שם:

שהדמים הניתנין על יסוד מערבי:    הן שיירי הדם של חטאות הפנימיות, שדמן נזרק בהיכל או בק"ק, ושיירי הדם נשפך אח"כ על כל אורך יסוד המערבי ונמשכין ושותתין לנקב המערבי:

ועל יסוד דרומי:    הן שיירי הדם של כל שאר הקרבנות, שאחר שנזרק דמן על מזבח החיצון כל א' כדינו, שופך שיורי הדם לנקב המזרחי שבאמה של יסוד המערבי, במקום שבולט לצד דרום:

יורדין בהן:    דרך אותן הנקבים. [ונ"ל דמה"ט היה ב' נקבים שם א' לדם הפנימיות וא' לחצוניות. ומסתבר שנקב המערבי מיוחד לשיירי דם חטאות הפנימיות שנשפכין ליסוד מערבי. ונקב המזרחי שהיה יותר נוטה לצד דרום של מזבח, היה מיוחד לשיירי דם של שאר כל הקרבנות שנשפכין ליסוד דרומי. ונ"ל עוד דמדאי אפשר לומר ששפכו הדמים אל הנקבים ממש, דהרי אמרינן במשנה שהנקבים רק כעין חוטמין דקין היו, והאיך אפשר לצמצמם לשפוך לנקבים דקים כאלו דם העב. ותו תינח שיירי דם שנשפכין ביסוד דרומי, אבל שיירי הדם שנשפכין ביסוד המערבי הרי על כרחך היו נשפכין ביסוד להלן מהנקבים שהיה ביסוד דרומי. אע"כ שפכו הדם על היסוד ממש. ומשם זוחלין והולכין כל דם אל נקב המיוחד לו, אבל היה ביסוד שפה גבוה קצת סביב, כדי שיהיה גג שלו כעין מזחילה, שכשישפוך שם הדם בכל סביבו, לא יזובו הדמים לרצפה, רק כל א' להנקב המיוחד לו]:

ומתערבין באמה:    שדרך הנקבים הנ"ל יורדים הדמים לחלל קטן שתחת המזבח שם, שנקרא שית כלקמן. ומשם שותתין תחת הרצפה במזחילה, אל הנחל הרחב אמה שעובר בעזרה. והנחל ההוא היה מיוחד ג"כ להדיח העזרה, שכשרצו לנקות הרצפה מהדמים פקקו מקום יציאת הנחל מהעזרה, ועי"ז מימיו ממלאין כל הרצפה שבעזרה, שנמוכה הרבה מרצפת ההיכל, ונרחצת עי"ז יפה ואח"כ פותחין הסתימה ויצא הכל [כפסחים ס"ד א']:

ויוצאין לנחל קדרון:    שהיה חוץ לירושלים. ומשם נמכר הדם לגננין לזבל בו שדותיהן, ודמי המקח להקדש:

משנה ג

למטה ברצפה באותו הקרן:    ר"ל סמוך לקרן מערבית דרומית של יסוד המזבח:

שבו יורדין לשית:    שמגביהין הטבלא ע"י הטבעת שבו ויורדים משם בסולם אל החלל הקטן שתחת היסוד שם שנקרא שית [כלעיל סי' כ"ה] ששותתין לשם הדמים ששפכו באותו קרן [ונקרא זה החלל שית על שם ששותתין לשם הדמים, כמו שגם מטעם זה נקרא גם החלל האחר שתחת המזבח שמיוחד לנסכים שיתין על ששותתין לשם הנסכים שזה הטעם מסתבר, טפי מדנימא שלהכי נקרא שיתין על שהושתת מראשית בריאת עולם, ואע"ג שבאמת כך היה (כסוכה מ"ט א'). עכ"פ לא מפני כך נקרא שיתין. ורק באבן שבק"ק אמרינן בש"ס (יומא נ"ד ב') דמה"ט נקרא האבן ההוא שתים שמשם הושתת העולם. אבל שית ושיתין שתחת המזבח, שניהן על שם שתיתה נקראו, דהיינו שתיתת הדם והיין. ונקרא זה שית וזה שיתין כדי לסמן כל אחד יפה]:

ומנקין אותו:    לנקותו מהדמים שברוב הזמן נקרש שם הדם, וסותם החוטמין והמזחילה שיוצא משם תחת הרצפה עד הנחל. לכן אז הכהנים יורדין לשם ומנקין ופותחין החוטמין והמזחילה:

וכבש היה לדרומו של מזבח:    כעין גשר משופע היה בדרומו של מזבח אטום מתחתיו. ונמשך ועולה ל"ב אמה בשפוע מהרצפה אל גג המזבח, ורחב ט"ז אמות ממזרח למערב, ובראשו היה רחוק קצת מגג המזבח ריחוק ניכר [כתוס' זבחים ס"ב ב']. והיה הכהן המקריב עומד בכבש וזורק הנתחים ממעלה למרחק המפסיק ההוא, לאש המערכה שעל המזבח, ואחר שזורקן כך, מסדרן יפה על המערכה. ומסתבר שהיה בהכבש בב' שפתיו למזרח ולמערב, שפה גבוה קצת, כדי שלא יפלו הכהנים משם בעלותן למזבח [ועי' בסימני צורת המזבח]:

שלשים ושתים על רחב שש עשרה:    ומדהיה הכבש באמצע רוחב המזבח, נמצא שהיה תחתית של המזבח מעדיף על רוחב הכבש ח' אמות למזרח וח' אמות למערב. וגג המזבח היה מעדיף על רוחב הכבש למעלה ו' אמות למזרח וו' אמות למערב:

ורבובה היתה לו במערבו:    ר"ל שבמערב הכבש בגגו במקום שגג הכבש סמוך לגג המזבח, שם היה בגג הכבש גומא חלולה מרובעת רחבה אמה על אמה, ועמקה כאורך זרוע:

ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף:    לפי שכל קרבן שנפסל וודאי בגופו, נשרף מיד בבית הדשן שבעזרה. אבל כשאין פסולו בגופו, רק מחמת הדם או מחמת הבעלים שנפסלו [כפסחים דפ"ב ב'], או שפסולו בגופו, אבל רק מחמת ספק, כהיסח הדעת שפוסל שמא נטמא [כפסחים דל"ד א'], או שנפסל מחמת שאר ספק, אז אינו נשרף מיד, רק צריך תחלה עיבור צורה, דהיינו שימתינו מלשרפו עד שיעבור מראית הבשר הרטוב, ע"י שילינוהו לילה א', ואח"כ ישרפוהו בבית השריפה שבעזרה [רמב"ם פסולי המוקדשין פי"ט ה"ב], ולהכי כל פסולי חטאת העוף כה"ג הניחום שם עד שיבאו לידי נותר, ואח"כ ישרפוהו במקום הנ"ל:

משנה ד

מבקעת בית כרם:    משם מביאין אותן, מדהיה שם אבנים חלקות בלי פגם:

וחופרין למטה מהבתולה:    ר"ל למטה מקרקע בתולה, שניכרת שלא חפרוה מעולם, וגם לא נגע בהן שם ברזל. [ונ"ל דחומרא בעלמא היה להביא מקרקע בתולה., דמצד הדין אף אותן שלמעלה ממנה כשרים, דמהיכא תיתא נחזיק איסורא שנגע בהן ברזל]:

ומביאים משם אבנים שלמות:    וחלקות:

שלא הונף עליהן ברזל:    ר"ל שלא נגע בהן ברזל:

שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר:    נ"ל דהאי לכל דבר ר"ל לא לבד למזבח ולכבש, דכתיב בהו בהדיא לא תניף עליהן ברזל אלא אפי' אבני היכל ועזרות, כשנגע בהן ברזל, או כשנפגמו פסולות. רק דבהיכל ועזרות אין נגיעת ברזל או פגימה פוסלין, רק כשנפגמו, או כשנגע בהן ברזל בפנים, כשכבר הם במקום הקודש, אבל בחוץ ממקום המקדש מותר לסתתן בברזל. וכ"כ כשנפגמו בחוץ לא נפסלו, רק מחליק הפגם ומכניסן לבניין. אבל אבני המזבח וכבש, אפי' נגע בהן ברזל או נפגמו בחוץ. פסולים למזבח וכבש [כרמב"ם פ"ב מבחירה הט"ו]:

נפגמה אחת מהן:    אפי' אחר שנבנת האבן במזבח:

ומלבנים אותן פעמים בשנה:    בסיד מפני רבוי הדמים שמצויים שם, וגם מדיד הכהנים ממשמש בהן יותר מבהיכל:

ואחת בחג:    ר"ל קודם הפסח וקודם חג הסוכות:

ר"ל מקנחו במפה לחה לנקותו לכבוד שבת. גם קודם שיצא המשמור מקנחים הדמים שזרקו כל השבוע [ול"מ נ"ל דמדלא קאמר מקנחו או הול"ל מדיחו, משמע דהאי מלבנו ר"ל מלבנו ארעי במפה טבולה בסיד וכן משמע קצת מרמב"ם פ"ב מבחירה ע"ש]:

מפני הדמים:    אבל מודה דבפסח וסוכות מלבנו יפה בכפיס עץ בסיד. ולרמב"ם במפה טבולה בסיד:

לא היו סדין אותן:    המזבח וכבש והיכל ועזרות:

בכפיס של ברזל:    מוירער קעללע של ברזל:

שמא יגע ויפסול:    נ"ל דבמלת שמא קמ"ל דאפילו רוצה המסייד ליגע בכפיס רק בטפילת סיד שבמזבח, והרי הוא חוצץ בין המזבח לאבן. אפ"ה חיישינן שמא יגע באבן ממש. [ואילה"ק הרי היו משתמשין בראש המזבח במגריפות וצנורות (כרפ"ב דתמיד). דאף את"ל של נחושת היו, ורק ברזל פוסל במזבח, ולא נחושת ושאר מיני מתכות. דהרי מזבח עצמו של נחושת היה במדבר, עכ"פ גם סכיני ברזל מצויין שם (כרפ"ו דזבחים), ואיך אפשר ליזהר שלא יגעו הכהנים בסכיני ברזל במזבח, רק שעל כרחך שהיו הכהנים נזהרין מליגע בהן באבן במזבח, אלמא דלא חיישינן שיגע בברזל באבן עצמו. י"ל התם כהנים בעבודתן זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]:

שהברזל נברא לקצר ימיו:    לא שלזה לבד נברא, דהרי נברא לכמה מלאכות שלצורך חיי האדם. אבל ר"ל שהוא עשוי לקצר ימיו של אדם, שכל המלחמות נקראו על שם חרב, וגם אין לך דבר שממית במקצתו כברזל (כסנהדרין דע"ו א' ויבמות דע"ו א'):

והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם:    שאדם חוטא ומקריב קרבן, וקול ה' קורא גם ה' העביר חטאתך לא תמות. וגם כהן שחייב מיתה, ועובד עבודה, מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו [מכות די"ב א']:

אינו בדין שיונף המקצר על המאריך:    דאין קטיגור נעשה סניגור [כר"ה כ"ו א']. להכי מחמרינן בה לחוש בה אפילו בספק נגיעה. וילפינן היכל ממזבח:

משנה ה

וטבעות היו לצפונו של מזבח:    קבועות היו ברצפה בצפון המזבח, להכניס בהן צואר הקרבנות בשעת שחיטה. [ונ"ל דלא השתמשו בטבעות רק לשחיטה גסה שהיא חזקה ומפרפרת בכת ומנענעת ראשה בשעת קבלת הדם, ועי"ז אפשר שישפוך מקצת דם הנפש והרי צריך הכהן לקבל כל דם הנפש (כיומא דמ"ח א'). ומה"ט בראשונה היו נוהגין לחבוט על ראשה במקל אב קודם שחיטה, כדי שיהיה אח"כ ראשה מונח בהשקט בשעת שחיטה, עד שהוכיחם יוחנן כה"ג על זה והתקין הטבעות (כסוטה מ"ח א'). ומה"ט נ"ל דאפילו קדשים קלים ששחיטתן בכל מקום, אפ"ה כשהיה הקרבן בהמה גסה שחטוה בטבעות, רק קבעו הטבעות בצפון המזבח משום הק"ק ששחיטתן בצפון דוקא. אבל כל קרבן של בהמה דקה, אפילו ק"ק לא שחטוה כלל בטבעות, ורק התמיד (כתמיד פ"ד מ"א), מדלא כפתוהו כלל (כרמב"ם ספ"א מתמידין). ותמוהין דברי הר"ב שכתב. וז"ל דלפי שלא היו כופתין התמיד, להכי התקין יוחנן כה"ג הכ"ד טבעות, דהיינו טבעת מיוחד לכל א' מהכ"ד משמורות. ומשמע מדבריו דרק התמיד שחטו בטבעות. וק"ל תרתי, חדא דהרי רפ"ד דתמיד כתב הר"ב גופיה שהיו כופתין התמיד כל יד עם רגל, ור"ל לא ב' הידים לבד וב' הרגלים לבד, א"כ עכ"פ כפות היה. ותו דבסוטה (דמ"ח א') אמרינן בפירוש דרק משום עגלי הקרבן התקין יוחנן כה"ג הטבעות, והרי עגל בתמיד ליכא. וצ"ע]:

שעליהן שוחטים את הקדשים:    ר"ל שעל ידיהן שוחטין:

בית המטבחיים:    כבר פירשנו [בפ"ג דתמיד] דלא היה בית ממש מוקף כותלים, דא"כ לא שחטום על ירך מזבח צפונה, שהכותל מפסיק, והרי מה"ט היה הכיור משוך כנפי כבש לדרום, כדי שלא יפסיק בין אולם למזבח, מדכתיב ונתת המזבח פתח אהל מועד, שלא יהא כיור מפסיק [כזבחים דנ"ט א']. רק כל מקום קבוע שמחזיק דבר מה נקרא בית, כמו בית הפרס בית סאה בית רובע, וכדומה:

ועליו:    ר"ל על אותו מקום [מהכא נמי מוכח כדברינו הנ"ל, דאי מוקף כתלים הול"ל ובתוכו]:

שמנה עמודים ננסין:    ר"ל עמודי אבן שנמוכין כננסין, הרבה פחות מקומת איש המפשיט:

ורביעין של ארז על גביהן:    ר"ל חתיכות מרובעות של ארז כבדין מונחין על העמודין, אבל לא היו מחוברין בהעמודים, דכל עץ שאינו משוקע בבניין, אם רק בולט מהבניין, אסור לחברו בבניין בעזרה, משום לא תטע כל עץ וגו' [עי' פ"א סי' מ"ה]:

ואונקליות:    האקען:

היו קבועין בהם:    בהרבעיות של ארז:

ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד:    כבר פירשנו [תמיד פ"ג סי' ל"ח] דמסתבר כראבי"ה, דר"ל שהאונקלות היו רק לג' צדדי העמוד כדי לתלות בהן הקרבנות. אבל לצד מערב של עמוד לא היה אונקל, כדי שלא יצטרך המפשיט לפנות אחוריו אל ההיכל בשעה שיפשיט:

על שלחנות:    ר"ל אצל השולחנות וסמוך להן מפשיטין, כדי להניח עליהן הסכין כשיצטרך. ולתוס' יומא [דט"ז], כשתלו בהמה גדולה בננסין, הניחו התחתון שלה על השולחנות ממש [ועי' מ"ש תמיד פ"ג סי' ל"ח. ונ"ל דאף שהיו השולחנות רחוקים מהננסין ד' אמות (כלקמן פ"ה מ"ב). ועוד דלרש"י ותוס' (יומא דט"ז) עמדו שם בב' שורות של ד' ד' מצפון לדרום ולרמב"ם פ"ה מבחירה, עמדו שם בשורה א'. היינו שלא בשעת תשמישן, אבל כשרצה להשתמש בהן לקח משם שולחן א' והעמידו בין הננסין] ואותן השולחנות משתמשין ג"כ להדיח עליהן הקרביים [כשקלים פ"ו מ"ד, ועי' לקמן פ"ה מ"ב]:

משנה ו

ומשוך כלפי הדרום:    ר"ל לא שהיה הכיור עומד ממוצע בין אולם למזבח ממש, רק משוך טפי כלפי דרום, נגד הרווח שבין אולם למזבח [כלעיל סי' נ"ב]:

ושלחה אמה:    ר"ל כל מעלה גבוה חצי אמה, ורחבה, דהיינו מקום דריסת הרגל היה רחב אמה [ונ"ל שהמעלות הללו לא לבד נגד פתח האולם היו, רק בכל רוחב האולם מבחוץ מצפון לדרום. וראיה לדברינו, דהרי חזינן במשנתינו כשהזכיר התנא המעלות שבין אולם למזבח, קאמר התנא, וי"ב מעלות היו שם. והרי עדיין לא הזכיר התנא שום דבר מפתח האולם. ומדסתם בלישני' ש"מ דהי"ב מעלות שזכר היו בכל המשך הרווח ההוא מצפון לדרום. וכן משמע מרתוי"ט (לקמן פ"ד מ"ו ד"ה האוטם ע"ש) שהי"ב מעלות הללו היו בכל רוחב האולם, ודו"ק. וא"כ הבאר, שממעל לו היה תלוי הכיור בגלגל, הבאר ההוא היה בנוי באמצע המעלות לצד דרום, על שפוע ההר. ולפ"ז נ"ל עוד, מדהוכחנו (לקמן פ"ד סי' נ"ב) שהמעלות שלפני האולם כסו האוטם, מדהי' האולם בנוי על האוטם א"כ לפי דברינו כאן שהתפשטו המעלות ככל רחב האולם, לא היה נראה האוטם כלל בצד מזרח. ואפ"ה חשב התנא (פ"ד מ"ו) גובה האוטם בכלל גובה בניין ההיכל, אעפ"י שהאוטם לא נראה כלל במזרח, הרי עכ"פ נראה גבהו בשאר ג' צדדי ההיכל דהיינו בצד צפון מערב ודרום תוך חלול הט"ו תאים שבדיוטא התחתונה שבג' צדדי' הנ"ל שהיו בנויין סמוך לאוטם, והאוטם הוא כתלם מצ"א. ובזה מיושב תמיהת רתוי"ט (פ"ד מ"ו ד"ה האוטם, ע"ש)]:

ורובד ארבע:    נ"ל דה"פ, שכל הי"ב מעלות הללו היו על דרך זה, דהיינו ב' מעלות היו כל אחת רחבה אמה, ומעלה שלישית היתה רובד [ר"ל רצפה רחבה] ג' אמות. וכך היה ג' פעמים, כל פעם מעלה א' וב' כל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד ג' אמות. נמצא היה מהמזבח עד סוף רובד ג', מרחק ט"ז אמות, דהרי המעלה התחתונה היתה רחוקה מהמזבח אמה כרוחב המעלות, דאלו היתה גג מעלה הראשונה סמוכה ממש למזבח, לא היה עליה שם מעלה. נמצא שהיה מהמזבח עד סוף הרובד הראשון ו' אמות, ועד סוף רובד ב' י"א אמות, ועד סוף רובד ג' ט"ז אמות. אח"כ היה סדר ד', שהוא העליון של כל סדרי המעלות, והוא היה ב' מעלות שכל אחת רחבה אמה, והרובד שבראשם היה רחב ד' אמות. נמצא שכל הי"ב מעלות שמהמזבח עד פתח האולם, היו כוללים מרחק כ"ב אמות. כנראה בצורה א כזה:

רבי יהודה אומר העליונה אמה אמה ורובד חמש:    דס"ל דגג של המדריגה התחתונה היה סמוך לקיר המזבח, ואפ"ה שם מעלה עליה, מדהיתה המעלה ההיא מתפשטת גם לצפון ולדרום של מזבח, והרי משם היה ניכר שהמזבח עומד נמוך מהמדריגה ההיא. נמצא חסר במרחק שבין מזבח לאולם אמה אחת. ולהכי תחת זה היה לר' יהודה הרובד העליון שסמוך לאולם רחב ה' אמות כנראה בצורה ב כזה^[1] נמצא שלדברינו לכ"ע היה ד' סדרים, ואע"ג דהתנא לא זכר רק ג' סדרים, כן דרך התנא כמו שנוכיח לקמן בס"ד:

משנה ז

פתחו של אולם גובהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה:    שההיכל עם כל הבניינים הסמוכים לו מצפון ומדרום, היה הכל יחד מצפון לדרום ע' אמה. והאולם עודף על כל אלה מבחוץ ט"ו אמה לצפון וט"ו אמה לדרום. נמצא שהיה האולם רחב ק' אמה מצפון לדרום. והוה לו פתח האולם באמצע מזרח רחב כ' וגבוה מ' אמה, דהיינו כרוחב חלל ההיכל מבפנים, כולו ברחבו וגבהו. [ונ"ל דאף עפ"כ נקרא האולם בש"ס בשם אכסדרא (כע"ז דמ"ג א'), אע"ג דכל אכסדרא אין לה דופן רביעית דפרוץ במלואה (כתוס' סוכה די"ח), והרי האולם היה רחבו מלבד הט"ו אמה שמכאן ומכאן עוד ע' אמה, והפתח שהיה לאולם באמצע הע' אמה היה רחב רק כ' אמה, על כרחך שלא היה כותל המזרחי שלו פרוץ במלואה, רק היה לו פצימין כ"ה אמה לכל צד מהפתח. אפ"ה נקרא אכסדרא, מדהיה לו פתח גבוה ורחב ביותר ככל מדת חללו של היכל כולו, והו"ל כפרוץ במלואו. וזה לפע"ד כוונת תוס' ע"ז (דמ"ג א') יע"ש]:

וחמש מלתראות:    ר"ל קורות מפותחות ומצויירות. ואמלתרא הוא נוטרקין מול תרעא ר"ל נגד השער:

של מילת:    ר"ל הקורות היו של עץ שגדלים בו עפצים. וי"א דמילת ר"ל שצבועות כמו מילת, והוא בגד משי אדום:

היו על גביו:    ממעל להפתח. קבועות ומשוקעות בבניין, ואין ראשי הקורות בולטות לחוץ, דאז אין בהן משום לא תטע כל עץ [כמ"ש לעיל פ"א סי' מ"ה. ועי' מ"ש שם]:

התחתונה:    הקורה התחתונה מהאמלתרות:

עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה:    נמצא שארכה עשרים ושתים אמות:

שלמעלה ממנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה:    נמצא ארכה כ"ד אמות, והשלישית כ"ו, והרביעית כ"ח, נמצאת וכו':

ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת:    שורה של אבנים מרובעות, היה בין אמלתרא לאמלתרא שעליה, לנוי:

משנה ח

וכלונסות של ארז:    ר"ל קורות עגולות ועבות. וכן נקרא בש"ס כל עץ ארוץ ועגול. רק שבכאן היו עבות כדי לתמוך הכותלים:

כדי שלא יבעט:    כדי שלא יטו הכותלים לפול מחמת גבהן, מדהי' גובה חלל האולם הרבה יותר מגובה חלל ההיכל, והיינו משום דחללו הי' מגוע בגובה גם נגד חלל העלייה של היכל, ולא הי' מעזיבה מפסקת בכל גובה חלל הזה, להכי הי' צריך שיהי' כלונסאות לתמוך גבהן ק' אמה [ועי' סי' ס"ז]:

ושרשרות של זהב היו קבועין בתקרת האולם:    מכאן מוכח בבירור שהאולם היה מקורה [דלא כמ"כ מי שטעה בזה]. והשרשרות משולשלות מהתקרה למטה לתוך האולם:

שבהן פרחי כהונה:    נ"ל דלהכי נקט פרחי כהונה, דמתוך שילדים קלים ברגליהן לעלות ע"י שרשרות, וגם משתוקקים לראות יופי מלאכת העטרות כלקמן שלא ראום עדיין, להכי מפסגין בהשרשרות הללו עד נגד העטרות שממעל לחלונות ההיכל שהיו תחת תקרת האולם. שהרי תקרת האולם ממעל לחלל ההיכל וחלונותיו היה [כלעיל מ"ז]:

ורואין את העטרות:    לתוס' גיטין [ד"ז א'] בשם הגאונים, היו כיפות מוזהבות ממעל להחלונות של היכל בחוץ, ועשוייות כעטרות. וכן מוכח דאם העטרות בפנים ההיכל היו, האיך כשיפסגו באולם יהיו יכולים לראות העטרות שבפנים. ודוחק לומר שמתוך החלון הציצו לפנים. אולם לתוס' הא דקאמר קרא לזכרון בהיכל ד', היינו לא שיהי' העטרות תוך ההיכל, רק הזכרון יהי' בפנים ודו"ק. א"נ בהיכל י"ל בצד ההיכל שכלפי חוץ:

והעטרות תהיה לחלם ולטוביה ולידעיה ולחן בן צפניה לזכרון בהיכל ה':    שהן נדבו אותן:

גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל:    ממעל לפתח ההיכל מבחוץ היה עומד גפן של זהב לנוי. ונ"ל דבחרו בתמונה זו, מדהיא מרמזת לכנסת ישראל שנמשלה לגפן [כחולין צ"ב א'], משום שהגפן רך וחלש ופריו מתוק, וכמו כן האומה הקדושה חלשה ואין לה כח בארץ. כמ"ש חז"ל [שבת קנ"ו א'] אין מזל לישראל, ורק תתחזק במה שתקבל מידי אביה שבשמים. אבל פרי מעשיה מתוקים. ועוד צורת הגפן מרמז לתורה שנמשלה לגפן [כחולין שם] דמה גפן צריך סעד לתמכו, כך צריך לתמוך התורה אצל לומדיה דאם אין קמח אין תורה. והרי הכהנים הם שומרי כרם התורה, כדכתיב כאשר יורו אתכם הכהנים, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לכן עה שהיה נותר מהעלים והגרגרים של זהב שנדבום לבדק הבית, היו נותנין לפרנסת כהנים עניים, דוגמת פירות זהב של מקדש [כיומא דל"ט ב']. ואדעתא דהכי נדרו, דאי לאו עליא לא אתקיימו אתכליא [כחולין צ"ב א']. [אב"י ל"מ היה נ"ל עוד שבחרו בתמונת גפן כדי להזכיר זכות אבות, כדאמרינן [רבה כי תשא פמ"ד]. למה נמשלו ישראל לגפן וכו'. מה גפן חיה ונשענת על עצים מתים כך ישראל חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות וכו' עכ"ל. ולפ"ז עשו גם בעבודת שבפנים, זכרון לזכות אבות, וכמו שעשו כמה סימנים בשחיטת התמיד בחוץ, כדי להזכיר זכות אבות [כתמיד פ"ג מ"ב]:

ומודלה על גבי כלונסות:    הגפן היה מושכב ע"ג גבעולין, כגפן ממש מושכב על שבכה, כדי לרמז יפה מה שהוא מרמז:

או אשכול:    של זהב לתלותו שם:

מביא ותולה בה:    הכהנים הם תלוהו שם. וכשהיו צריכים לזהב לבדק הבית או לפרנסת הכהנים, אז צוה הגזבר, ולקחו משם כמו שצריך:

מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים:    לפרק העלין והאשכולת שתלו שם. וגוזמא בעלמא נקט. רק ר"ל כהנים הרבה היו צריכים לזה, וקמ"ל שזהב הרבה התנדבו לשם. [מיהו העודף על צורך בדק הבית התפרנסו ממנו עניי הכהנים [כיומא דל"ט ב']. ואילה"ק שם הרי גדולי הקדש אסורים [כפסחים דנ"ו ב'] וכי משום שגדל בנס מגרע גרע. נ"ל שגם גוף הנדבות היו על דעת כך שהמותר. יתפרנסו ממנו העניים. ואילה"ק נמי הרי אין ליהנות ממעשה נסים [כתענית כ"ד ב']. דנ"ל דשעת הדחק שאני, וכן מצינו הרבה בש"ס]:

הלכתא גבירתא

1. ראה בציור הקודם - ויקיעורך