תפארת ישראל על זבחים יד

משנה זבחים, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

פרת חטאת: פרה אדומה. ומדמיירי הכא לאחר שהוקדשה. להכי קרי לה חטאת [כחולין די"א א']:

ששרפה חוץ מגיתה: הוא מערכת עצים כעין גת שעושין לה בהר המשחה כנגד פתח ההיכל. ונשחטה עליו. [ונ"ל דנקט שרפה חוץ מגיתה דפטור. לדייק מנה דמיירי אף שנשחטה כדינה שם נגד פתח ההיכל. ומכ"ש בשגם נשחטה שלא כדינה דפטור כששרפה אח"כ חוץ מגיתה, דהרי לא נתקדשה בקדושת פרה כלל]:

וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ: לאחר שהתודה עליו בפנים. דאי מקודם. חייב. מדראוי להביאו לפנים להתוודות עליו:

פטור: מכרת דשחוטי חוץ:

ואל פתח אהל מועד לא הביאו: מדקפיד קרא לענשו משום דאל פתח אהל מועד לא הביאו. ש"מ דבעומד להביאו מיירי:

משנה ב

ויוצא דופן: כולן מפורשין לעיל [פ"ח מ"א]. ומיירי אפילו בנעשה בהן חד מהנך לאחר שהוקדשו. אף דהיו ראויין פעם א' לאהל מועד. מיהו תנא ושייר נזול [דהיינו שהוא בעל זיעה מוסרחת]. ונוגח. דאתמעטי בת"כ מלהקריבן:

כל שאינו ראוי לפני משכן ה' אין חייבין עליו: והא דלא מייתי קרא דלעיל ואל פתח אהל מועד וגו'. ה"ט משום דמקרא דלעיל לא משמע למעוטי רק דומיא דפרה ושעיר משתלח, שלא נדחו, רק דלא חזו לאהל מועד, אבל הנך דנראו ונדחו. אימא לחייב. קמ"ל לפני משכן ה' [דהרי גם מוקצה ונעבד משכח"ל שנתהוו לאחר שהוקדשו. וכגון בקדשים קלים דהו"ל ממון בעלים. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכלאים ויוצא דופן מיירי בוולדות קדשים. וא"כ משכחת כולהו דלהוו נראו ונדחו]:

עוברין בלא תעשה: מדראויין להקרבה לאחר זמן:

תורים: שאינן כשרין רק עד שיתחילו להצהיב סביב צוארן [ועי' פ"ז סי' ל"ז ל"ח]:

שלא הגיע זמנן ובני יונה: שאינן כשרין משיזהבו נוצתן סביב צוארן:

אותו ואת בנו: ששחט א' מהן. אסור להקריב השני בו ביום:

ומחוסר זמן: שלא הגיע להקרבה, ומפורש לקמן [במ"ג]:

וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בלא תעשה: אבל משכח"ל בכה"ג דנהוה בעשה [כמ"ט]. וקשיא חכמים היינו ת"ק. אלא דקמ"ל דפטור דרישא לגמרי משמע. וצריכי פלוגתא דר"ש ורבנן בכולהו בבי. דקמ"ל תורים אף דלא מאיסי כבעל מום. אפ"ה פטרי רבנן, וקמ"ל בעמ"ו אף דנראה ונדחה אפ"ה מחייב ר"ש, וקמ"ל אותו ואת בנו אף דפסולייהו מעלמא. ולא כתורים ובעמ"ו דפסולייהו בגופייהו. אפ"ה פטרי רבנן:

משנה ג

מחוסר זמן: שאמרנו דפטור מכרת:

בין בגופו: שלא שהה ז' ימים משנולד. דאע"ג דאסור להקדישו קודם זמנו. אם הקדישו קדוש:

והזבה: תוך ימי ספורן ז' הנקיים:

ויולדת: שהקריבה קרבנותיה בחוץ תוך מ' לזכר ותוך פ' לנקיבה:

שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ: ר"ל מי מאלו שמחוייב אשם. דהיינו מצורע. והקריבו בחוץ קודם זמנן, או השאר שחייבים חטאת, שהקריבוהו קודם זמנן בחוץ:

עולותיהן ושלמיהן בחוץ: אף דכל הנהו לאו בני שלמים נינהו. עכ"פ נקט הנהו וה"ה נזיר שהביא קרבנותיו קודם כלות נזירותו, והרי הנזיר מביא כבש לעולה וכבש לחטאת ואיל לשלמים:

חייבין: דמדהן דורן חזיין אף תוך זמנן, להכי חייב עליהן בחוץ, משא"כ חטאתן ואשמן רק לכפר לאחר תשלום זמנן אתו:

מבשר קדשי קדשים: בב' כבשי עצרת מיירי שנאכלין. דהן שלמי צבור. ואפ"ה קדשי קדשים הן:

ושירי מנחות: כולהו או או קתני. וכולן נאכלין. והרי אין חייב על הקרבת חוץ רק בדבר הקרב ע"ג המזבח:

היוצק: שיצק שמן על המנחה בחוץ:

הפותת: שבלל המנחה בשמן. או פתתה פיתים. בחוץ:

המולח: שמלח את הקומץ או בשר קרבנות בחוץ. שדינן למולחן קודם שיקריבום במזבח:

המגיש: דמנחה צריכה בפנים תנופה. ואח"כ מגישה וסומכה לחוד זוית דרומית מערבית של מזבח. ואח"כ קימץ ממנה ומקריב. וזה עשה תנופה או הגשה בחוץ. [ואף דתנופה והגשה במנחה הוא קודם שימלחנה. אפ"ה הקדים תנא מליחה גבי יוצק ובולל ופותת. דכולהו רק מכשירי המנחה. משא"כ תנופה והגשה עבודה בגופא דמנחה נינהו. ולהכי לא זו אף זו קתני]:

המסדר את השלחן: שנתן לחם הפנים על שולחן בחוץ. ונתכוון לשם סידור:

והמטיב את הנרות: הדליק *) שבעה נרות במנורה בחוץ. ונתכוון למצות הדלקה:

והקומץ: שקמץ מנחה בחוץ.:

והמקבל דמים בחוץ פטור: דכתיב בשחוטי חוץ. אשר יעלה. לאשמעינן דדומיא דהעלאה שהיא גמר עבודה בעינן. וכל אלו אינן גמר עבודה:

אין חייבין עליו לא משום זרות: בעשה זר אחד מאלו פטור. דאין זר חייב רק על עבודה תמה. ר"ל שהוא גמר המעשה בהעבודה. וגם שלא תהיה עבודת סילוק. לסלק דבר מה. כתרומת הדשן וכדומה:

ולא משום מחוסר בגדים ולא משום רחוץ ידים ורגלים: אם עשאן כהן טמא. או מחוסר בגדים. או בלי קידוש ידים ורגלים. אף שנפסל אותו דבר שעבד בו. אינו חייב מיתה:

משנה ד

היו הבמות מותרות: מדבעי למתני לקמן דין איסור במות. נקט מקמי הכי הך מתניתין. דאל"כ מה קמ"ל. מה דהוה הוה:

ועבודה בבכורות: נ"ל דר"ל עבודת קרבנות צבור היה בבכורות. כמ"ד וישלח את נערי בני ישראל. אבל קרבנות יחיד היו קרבים בבמה מכל יחיד שירצה. דהרי מצינו האבות שהקריבו בבמה אף שלא היו בכורים. ולא מצינו שנאסר אח"כ:

משהוקם המשכן: בשמיני למלואים. דכל שבעת ימי המילואים. לא עבדו הכהנים. רק משה רבינו בעצמו [כתענית י"א ב']:

נאסרו הבמות ועבודה בכהנים: ודוקא ישראל אסורים להקריב אז. אבל עכו"ם מותרים להקריב אפילו בזה"ז לה' בכל מקום. ואסור לישראל לסייען ביד. אבל מותר להורות להן סדר הקרבה כדינו. [והקשה בני הרב הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א הרי אסור ללמד לעכו"ם תורה (כחגיגה כ"ג א'). נ"ל דאפ"ה לא גרע מנשים דג"כ אסור ללמדן תורה. ואפ"ה מצות דשייכי בהו מותר ללמדם. מלבד שי"ל שהוראת המעשה בלי טעם אינו מחשב לימוד. [ועמ"ש בס"ד בכורות פ"ד מ"ו:

קדשים קלים בכל מחנה ישראל: האי בכל מחנה דקאמר תנא. ר"ל אפילו בשעת נסוע המחנה. מותרים לאכול קדשים קלים גם בשעת הליכתן. אף דאז אין המשכן והמחנה קבועין במקום. עכ"פ מחנה ישראל מקרי. אבל נ"ל דק"ק שהיה שם כשהורד המשכן. נפסלו ביוצא:

משנה ה

באו לגלגל: והעמידו שם המשכן של מדבר להקריב שם על מזבח הנחושת שעשה משרע"ה. אבל הארון שבו הלוחות הביאו לשכם שדר שם יהושע. שם בנו מקדש להארון כמפורש ביהושע [פכ"ד] ויאסוף ישראל שכמה ויתיצבו לפני האלהים:

והותרו הבמות: דכתיב אשר ישחט חוץ למחנה. והרי אז כבר פסקו ובטלו המחנות. והתחילו להיות נפוצים בארץ:

קדשי קדשים: שהוקרבו בפנים:

קדשים קלים בכל מקום: ואפילו בשדה. מדאין מחנה קבועה. וימי גלגל היו י"ד שנה. דהיינו ז' שכבשו וז' שחלקו:

משנה ו

באו לשילה: דלאחר שכבשו וחלקו את הארץ. כשמת יהושע הביאו המזבח והארון לשילה:

נאסרו הבמות: מדכתיב כי לא באתם אל המנוחה. זו שילה. שאז כבר נחו קצת מיגיעת כיבוש וחילוק:

ויריעות מלמעלן: ר"ל יריעות המשכן שהיו פרוסות במדבר ממעל לקרשים. היו בשילה פרוסות ממעל לכותלי אבנים לגג:

והיא היתה מנוחה: שהזכיר הכתוב הנ"ל:

קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה: בכל מקום שהיה יכול לראות משם קצת מהבית [רמב"ם]. וימי שילה היו שס"ט שנה [ש"ס]:

משנה ז

באו לנוב ולגבעון: כשחרבה שילה בימי עלי ונלקח ארון אלהים מהפלשתים. הביא שמואל האהל מועד והמזבח לנוב. ונשתהה בנוב י"ג שנה. וכשהרג שאול המע"ה הכהנים בנוב. נחרבה העיר. והביא שמואל האהל מועד לגבעון. ונשתהה שם מ"ד שנה. עד שבנה שהמע"ה המקדש [כך כתוב בילקוט שמואל א' כ"ח בשם סדר עולם, וא"כ מ"ש בש"ס (קי"ח ב') כשמת שמואל חרב נוב ובאו לגבעון. אינו ר"ל שאחר מיתת שמואל חרב נוב. רק כוונת הש"ס דכולן בפרק א' היו. ותמוהין דברי הרמב"ם ((פ"א מהל' בית הבחירה ה"ב)) שכתב שבנוב וגבעון בנו מקדש. ושאחר מיתת שמואל בנו המקדש בגבעון. וק' והרי בס"ע הנ"ל כתוב בפירוש שלא היה שם רק אהל מועד וששמואל הביאו לנוב וגבעון. וגם דברי ס"ע לא הבנתי. דהרי דוד מלך מ' שנה. והבית נבנה ונגמר בשנת י"א לשהמע"ה כמלכים א' ו' ואז הובא המזבח מגבעון לירושלים. והרי זה לבד נ"א שנה. והרי הבאת שמואל את אהל מועד לנוב היה וודאי מיד כשנתמנה שופט. ואז אחר מיתת עלי עדיין רך בשנים היה ושפט ישראל י' שנים וחי נ"ב שנה (תוס' תענית ד"ה ב') וא"כ ע"כ שהיה האהל מועד בנוב וגבעון טפי מנ"ז שנים. וצ"ע]. אבל כל ימי נוב וגבעון לא היה הארון בהמשכן. רק כ' שנה בקרית יערים. וג' חדשים בבית עובד אדום. ול"ז שנה בעיר דוד. אבל כל הקרבנות לא הקריבו רק באהל מועד שבנוב וגבעון. ואחר כך כשבנו המקדש בימי שלמה הכניסו הארון להקדשי קדשים שבמקדש:

הותרו הבמות: מדכתיב בקרא דאיסור במות. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מנוחה זו שילה. וכדאמרן. נחלה זו ירושלים. דכשיש מנוחה או נחלה אסור להקריב בבמה. אבל למה חלקן הכתוב זה מזה. והרי דיניהן שוין. אלא ליתן היתר במות בין זה לזה:

קדשים קלים בכל ערי ישראל: וה"ה מעשר שני. והא דלא נקט לעיל בגלגל לישנא בכל ערי ישראל. כדנקט הכא. היינו משום דעדיין לא היה להן אז ערים בירושתן. מדעסוקין היו אז עדיין בכבישתן:

משנה ח

באו לירושלים: ר"ל הביאו המזבח לירושלים. דהיינו בימי שהמע"ה כשבנה המקדש:

והיא היתה נחלה: ר"ל זהו נחלה שהזכיר הכתוב הנ"ל. משום דקדושת המקדש שבירושלים תעמוד לעולם כנחלה אף שנחרב הבית. כמ"ש הכתוב. כי לא יטוש ה' את עמו אף כשנראה כאילו נטשם. שהוגלו. דהרי אפילו נחלתו לא יעזוב. דמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי [ילקוט מלכים סי' קצ"ה]:

קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים: הוא כל הרווח שמתוך עזרת ישראל ולפנים [כלעיל פ"ה סי' כ"ד]. ואע"ג דחומה היה מקיפה סביב. נקראו קלעים על שם האהל מועד הראשון שלא היה רק קלעים מקיפין סביב לה:

קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה: חומת ירושלים:

משנה ט

כל הקדשים: אפילו של גוים:

הרי אלו בעשה: דכתיב שמה תביאו ולא בבמה. ולאו הבא מכלל עשה דינו כעשה:

ואין חייבין עליהן כרת: דאין חייב כרת. רק אקרבן שאם הקריבו בחוץ בשעת הקדישו היה חייב. דומיא דמדבר. שנאמר אז אותה פרשה:

משנה י

אלו קדשים קרבים במשכן: כגון בגלגל נוב וגבעון. שלא היה שם בית רק משכן. והיו הבמות מותרות. אפ"ה אלו הן הקדשים שצריך להקריבן במשכן ולא בבמה:

קדשים שהוקדשו למשכן: ר"ל קדשים שסתמן הוקדשו למשכן. דהיינו קרבנות וכו':

קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן: שפירש בשעה שמקדישן ואמר שמקדישן על מנת להקריבן במשכן:

ואם הקריבן בכמה פטור: ר"ל פטור מעונש שחוטי חוץ. דהרי הבמות מותרות אז. אבל עכ"פ חייב לקיים נדרו להקריב במשכן כפי שנדר:

סמיכה: דבבמה אין צריך לסמוך ידיו על הקרבן קודם שחיטה:

ומתן סביב: דבבמה אין צריך לזרוק הדם בב' מתנות שהן ד' סביב להמזבח. אבל זריקה צריך וכלקמן דקאמר רק שאין מחיצה בדמים שם:

והגשה: דבמנחה שמקריב במשכן מניפה ואחר כך מגישה וסומכה לחוד זויות דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה [כלעיל סי' כ"ו]. ובבמה אין צריך כל זה:

רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה: וה"ה הקרבת עופות ליתנהו לר"י בבמה. ולרבנן תרווייהו איתנהו בבמה [כש"ס קי"ט ב']:

וכיהון: דבבמה אין צריך שיקריב כהן. וממלת וכיהון ואילך ד"ה הוא:

ובגדי שרת: בגדי כהונה:

וכלי שרת: כלים מקודשין:

וריח ניחוח: דבמזבח אסור לצלות הבשר קודם שמעלהו. דא"כ כשיקריבו אחר כך אין בו ריח. ותורה אמרה ריח ניחוח. ובבמה מותר לעשות כן לכתחילה:

ומחיצה בדמים: דבבמה לא היה חוט הסיקרא להבדיל בין דמים עליונים לתחתונים. [ונ"ל דר"ל בין עולת עוף שלמעלה מחוט לעולת בהמה ושלמים שלמטה מחוט. אבל חטאות ואשמות הרי לא קרבו בבמה (כש"ס קי"ז א')]:

ורחוץ ידים ורגלים: דמותר להקריב בבמה בלי קידוש ידים ורגלים:

אבל הזמן: בחישב על קרבן לאכול או להקריב אחר זמן הראוי:

והטמא: דטמא אסור להקריב בבמה או לאכול מקרבנות שבבמה. ונ"ל דאשמעינן כל הנהו. ולא אמרינן מה דהוה הוה. והרי משבאו לירושלים נאסרו ולא יותרו לעולם. דקמ"ל האיך יורו סדר עבודה והקרבה לבני נח [כלעיל סי' ל"ו]:

בועז

הלכתא גבירתא