תניא חלק א לד
והנה, מודעת זאת, ש"האבות הן הן המרכבה" (זוהר ויקרא כז), שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל ליחודו יתברך, ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו, ומדרגת משה רבנו עליו השלום היא העולה על כולנה, שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה (שמו"ר פ' ג; ויק"ר פ' ב; מכילתא שמות יח,יט).
ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני, רק שלא יכלו לסבול, כמאמר רבותינו ז"ל ש"על כל דיבור פרחה נשמתן כו'", שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל. לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו, שהוא גילוי יחודו ית', כמו שנבאר לקמן.
ומשחרב בית המקדש, אין להקדוש ברוך הוא בעולמו משכן ומכון לשבתו, הוא יחודו יתברך, אלא ארבע אמות של הלכה, שהוא רצונו יתברך וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו.
ולכן, אחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו, זאת ישיב אל לבו, כי:
- "מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו, מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל שום השגה בעולם, ולא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים, אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו, הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה, כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה, וכמאמר רבותינו ז"ל (מנחות צט:): "אפילו... פרק אחד שחרית כו'"".
ובזה ישמח לבו ויגיל, ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב, על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה פעמים בכל יום כפי העת והפנאי שלו כמסת ידו אשר הרחיב ה' לו. ואם ירחיב ה' לו עוד אזי טהור ידים יוסיף אומץ, ו(קידושין מ.): "מחשבה טובה כו'".
וגם שאר היום כולו, שעוסק במשא ומתן, יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה, שיתן מיגיעו, שהיא ממדותיו של הקב"ה: (שבת קלג:): "מה הוא רחום וכו'", וכמו שכתוב בתיקונים "חסד דרועא ימינא".
ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך, כנודע מאמר רבותינו ז"ל, שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת וכל הצומח על ידי עשרון סלת אחד בלול בשמן כו'.
ומלבד זה, הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו, כמו שיתבאר לקמן.
והנה, בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש, מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלהית וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כנ"ל (בפרק ל"א), וכהאי גוונא איתא בזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".
