שיחה:תניא חלק א לד
הוספת נושאתגובה אחרונה: לפני 15 שנים מאת Erel Segal
לכאורה, בעל התניא אינו רואה שום ערך בעשיית מלאכה כשלעצמה, אלא רק כאמצעי לעשיית צדקה או לחיזוק הגוף כדי שיוכל ללמוד תורה.
אבל אפשר גם להבין להיפך:
- בעל התניא משוה בין לימוד התורה לבין המשכן: "ומשחרב בית המקדש, אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו, הוא יחודו ית', אלא ארבע אמות של הלכה". הזמן שהאדם קובע ללימוד תורה, הוא כמו "משכן" שהוא בונה לה' בלוח הזמנים שלו.
- המשכן עצמו אינו אידיאל, אלא רק פשרה: "ומעין זה זכו ישראל במעמד הר סיני, רק שלא יכלו לסבול, כמאמר רז"ל ש"על כל דיבור פרחה נשמתן כו'", שהוא ענין ביטול במציאות הנ"ל. לכן מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו, שהוא גילוי יחודו ית'". האידיאל היה שבני ישראל יהיו מחוברים לה' כל הזמן ובכל מקום, אבל מכיוון שהם לא היו מסוגלים לכך, ה' קבע שרק שייחוד ה' יהיה גלוי רק במשכן, ובכל שאר העולם הוא יהיה נסתר.
- מכאן, שגם אצל האדם הפרטי, האידיאל הוא שיהיה כל הזמן מחובר לה', בכל מעשה שהוא עושה, גם כאשר הוא עוסק במלאכתו. אך מכיוון שהאדם אינו יכול לעמוד באידיאל זה ולהיות דבק לה' בכל רגע ורגע, מייעץ לו בעל התניא שיבנה "משכן" בתוך לוח הזמנים שלו ויקבע עתים לתורה.