תניא חלק א לב
והנה, על ידי קיום הדברים הנזכרים לעיל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתעב אצלו, והנפש והרוח – מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכלנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה.
וזהו שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו, "זהו כל התורה כלה, ואידך פרושא הוא" כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל, כמו שיתבאר לקמן, דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דווקא, ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות, דקודשא בריך הוא לא שריא באתר פגים. וכמו שנאמר: (תפילת עמידה - הודאה): "ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך", וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות.
ומה שכתוב בגמרא, שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, הינו בחברו בתורה ומצוות, וכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן: (משנה אבות א): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לומר, שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים.
וגם המקורבים אליו, והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצוה לשנאתם, מצווה לאוהבם גם כן, ושתיהן הן אמת:
- שנאה - מצד הרע שבהם,
- ואהבה - מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית.
וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, כנודע ממה שכתוב: "ליעקב אשר פדה את אברהם".
[ולא אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קלט כב): "תכלית שנאה שנאתים" וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת].