תניא חלק א כח
ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה, בתורה או בתפילה בכוונה, אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע.
וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים, שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם, כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?!
אך אף-על-פי-כן, אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה, שצריך להיות בשמחה רבה, אלא אדרבה, יתחזק יותר, ויוסיף אומץ בכל כוחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה, בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי, העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים, וכן הנאבקים יחד, כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר גם-כן בכל מאמצי כוחו. ולכן, כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל, אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה.
ולא כטעות העולם, שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום, שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה..
וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית, וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית, רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה, ועומד לנגדו עובד גילולים רשע, ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב (משלי כו ד): "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה". כך, אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו, ויוסיף אומץ בכח כוונתו.
ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה, אזי ישפיל נפשו לה', ויתחנן לו יתברך במחשבתו, לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו, וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו יתברך להצילה ממים הזדונים, ולמענו יעשה, כי חלק ה' ממש עמו.