תוספות רבינו יהודה שירליאון על הש"ס/ברכות/פרק ג
פרק שלישי
[עריכה]דף י"ז
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
בפירש"י גרס, תפלת השחר אחר היה קורא,
אבל בירושלמי גריס מי שמתו, וכן נראה הסדר לפי התוספתא ולפי הענין, שכל זה הפרק מיירי בק"ש ואח"כ פסיק ותני סדר תפלה, ואיך יפסיק בסדר ק"ש. ולעיל נמי מיירי במת גבי רבן גמליאל שרחץ לילה הראשונה שמתה אשתו, וכן גריס רבינו שמואל מנוחתו כבוד.
פטור מק"ש וכו' בירושלמי מפרש טעמא, א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים.
אוכל בבית אחר ואינו מברך. פרש"י ז"ל ואין צריך שיברך ברכת המוציא, ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך הרשות בידו, מיהו לא משמע כן לקמן בשמעתין, דקאמר התם תוך ד' אמות הוא דאסור מכלל דאינו יכול לברך, ותימ[ה] שעתה נוהגין לברך. ואומר רבי, דמה שמשמע כאן שאסור לברך, זהו כשעוסק בצרכי המת, אבל אם כבר עסק או יש שם אחרים שעוסקים, שפיר דמי. מיהו בירושלמי לא משמע הכי, דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו, ואינו שותה כל צרכו, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ולא מזמנין עליו. ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ואי משום עסקי המת, הלא בעניית אמן לא יתבטל, ועוד דקאמר לקמן בגמרא, אין המת מוטל לפניהם. הם עומדין ומתפללין והוא דומם ומצדיק עליו הדין, ועתה אינו מתבטל כלל מצרכי המת דקאמר יושב ודומם, ואעפ"י שהיה יכול לכוין פסוק ראשון. על כן נראה לפרש, שאסור להתפלל לכל מי שמוטל עליו האבילות. וכן משמע בירושלמי בפרקין, תנא אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת, או משום שאין מי שישא משאו. אי תאמר מפני כבודו של מת, אסור. ואי תאמר שאין מי שישא משאו, הרי שיש לו מי שישא משאו חייב. והתני פטור מנטילת לולב, תיפתר בחול. והתני פטור מתקיעת שופר, אית לך למימר בחול ולא ביים טוב. א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין, כדתניא בפ' שואל בשבת מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, כמי שהוא נושא משאו. מיהו, בזה חולק על התלמוד שלנו, דבי"ט ושבת מותר בכולן לקמן בשמעתא, וכן במס' שמחות יש ברייתא שנויה כן שאם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי מפני כבודו של מת. יש ללמוד מן הירושלמי, שבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו, מדקאמר שפטור מנטילת לולב בחול דהיינו בחול המועד.
דף י"ח
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמי שמוטל לפניו דמי.
לא אתא למעוטי הא אם אין מוטל עליו לקוברו כגון שנקבר, לא חיילא עליה אנינות כל אותו היום, דהאמר בזבחים פ' טבול יום {דף ק:} ותו ר' אומר כל זמן שלא נקבר, הא נקבר אישתרי ליה אנינות דיומא, מי איכא דלית ליה אחריתה כיום מר. אלמא, כל היום חל עליו אנינות ואע"ג דאין מוטל לפניו, ולא אתא אלא לומר אע"פ שאינו מוטל בביתו לפניו, כמי שמוטל לפניו דמי. ומיהו, התם מיירי לקדשים, ושמא אינו כן בפטורא דק"ש ותפלה ושאר מצות.
פסק. אונן פטור מכל מצות אם ירצה. אך בירושלמי דמס' שמחות משמע אם בא להחמיר אין שומעין לו, ואנינות נוהג בחולו של מועד ובערב שבת לפי הירושלמי. ולאחר שנקבר אינו נוהג אנינות, אך אסור בקדשים כל היום, ובלילה מחלוקת, וכן נהגו העם לנהוג בכל מצות, ולאכול בשר ולשתות יין. ומשנמסר לרבים לכתפים, שרי בירושלמי לאכול בשר ולשתות יין, ואע"פ שאסור לאכול בקדשים כל היום כדאיתא בזבחים. (רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי)
פסק. הורה רבי הלכה למעשה, על אחד שמת ותפשו המושל ולא הניחו לקוברו כמה חדשים, שאין אנינות חל על הקרובים, דלא קרינא ביה מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין מוטל עליהן לקוברו. ומ"מ, לא נדמהו לנתיאשו מלקוברו לענין שיחול עליהן אבילות מעתה כמו בהרוגי ביתר, דהתם ודאי נתיאשו מלקברם על פי המלכות, ומיד חלה עליהם אבילות. וכן בדביתהו דר' אליעזר בר' שמעון, כיון שלא היה עומד עליהם ליקבר, חל עליהם אבילות מיד. אבל האי עובדא שהיה עומד ליקבר, אלא שלא היה בידם באותה שעה להוציאו מן המושל, אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו כמו בהרוגי ביתר, ולכך לא חל האבילות (מיהא) על הקרובים, ואוננין מיהא לא הוו, כיון שאינן יכולין לעסוק בקבורתו. ואפילו למאן דאסר תשמיש המט' [בשבת] למי שמתו מוטל לפניו, מ"מ שייך ביה עסק קבורה כדאמרי' בירושלמי גבי להחשיך על התחום. אבל כאן אין להם כלל להתעסק בקבורתו, ולכך אין כאן אנינות, ודמיא להא דאמרי' בירושלמי פרק בתרא דמ"ק, דמת דמפנין אותו מקבר לקבר, כשהיה דעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו משיסתם הגולל ראשון, אלא משיסתם הגולל שני. ומסתמא משקברו בקברו הראשון פסקה האנינות. וגם נראה, למי שעומד בבית האסורים שאינו אסור לאכול בשר ולשתות יין, כיון שאינו מוטל עליו לקוברו. ואמר נמי בירושלמי דפרקין, דמשנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים דמי. והכא נמי, כיון שאינו מוטל עליהם לקוברו, אין כאן אנינות. ומעשה שאירע שנפטרה אחות רבינו יעקב, והודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם, ואכל בשר ושתה יין, כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין. ואיפשר שגם אם היה עומד בעיר עמה, היה מיקל, מ"ר,
וספר תורה בזרועו וקורא וכו'. וה"ה בעל פה שאסור לקרות.
וירכב עליהן. אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור שפיר דמי, וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בספר תורה, בנביאים וכתובים שפיר דמי, מדנקט ספר תורה. דלא מסתבר למימר, דמשום שריותא דכותי ולסטים נקטיה, דהא פשיטא למה יהא אסור. ובהדיא אמר בירושלמי, דסקיא שהיתה מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה, הרי זה מפשיל לאחוריו ורוכב.
דלייה, דלא לימרו למחר באין אצלינו והיום מלעיגין עלינו. מכאן אין להביא ראיה שלא היו למתים ציצית, כי אפילו היו להם כיון שאין מקיימין מצות קרו לעוג. ומההיא דמתי מדבר אין להביא ראיה שהיה למתים ציצית, מההיא עובדא דרבה בר בר חנה דהמוכר את הספינה {ב"ב עד.}, דשאני התם שהיו נכנסים בקבריהם בלבושיהם, כדאיתא במדרש איכה רבתי {פתיחא פיסקא לג}. אבל יש ראיה מדאמרינן במנחות פ' התכלת {דף מא.} אמר שמואל, כלי קופסא חייבין בציצית וכו', ומודה שמואל בזקן שעשאה לפי כבודו שפטור מן הציצית. וההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום לועג לרש חרף עושהו. ותימ[ה], מאי שנא מכלאים, דתנן במס' כלאים ומייתי בפסחים {דף מ:} ובע"ז {דף סה:} ובנדה {דף סא:}, בגד שאבד בו כלאים וכו'. אבל עושין אותו תכריכין למת. וה"ה בלא אבד, כדתנן במס' כלאים {פ"ט, מ"ד} ולמה אין כאן משום לועג לרש. ואומר ר"ת, דשאני מצות ציצית שהיא חשובה ושקולה כנגד כל המצות, כדאמר במנחות {דף מג:}. וגם ציצית עם ח' חוטין וה' קשרים עולים תרי"ג, ולכך יש כאן לועג לרש יותר. ותימ[ה] על מנהג(י) שלנו שמסירין הציציות מטליתות המתים. ואור"ת כי שמע מזקני לותי"ר, כי ציציות עדות שקיים התורה, ואין הדור ראוי עכשיו לאותו עדות. ורבי אומר דטעמא רבה איכא, דדוקא בימי התנאים שהיה לכולם טלית של ד' כנפות, והיה להם בחייהם היו עושים להם במותם. אבל עכשיו אין לכולם ציצית בחייהם, ואם יעשו להם במותם מה שלא היה להם בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה. ואם יעשו לאותם שהיה להם בחייהם, ולאותם שלא היה להם בחייהם לא יעשו להם במותם, אדרבה הוה לועג לרש טפי בהכי, כדאמר בפ' בתרא דנדה {דף עא.}, בתחלה היו מטבילין על על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהיו מטבילין על הכל. וכן בפ' בתרא דמועד קטן {דף כז., כז:} חשיב טובא בכי האי גונא. וכי תימא אדרבה בהכי ניחא טפי דליכספו וליזלו. הא ודאי ליתא, דבימי התנאים שהיה לכולם טלית בת ד' כנפות יש להעניש על כך, כדאמר התם בעידן ריתחא ענשינן, אבל עתה שכל הלובש טלית של ד' כנפות אינו אלא מן המתמיהין, אפי' בעידן ריתחא לא מענשי. ומ"מ נכון לקנות טלית בת ד' כנפות לברך עליה בכל יום כדאמרינן (בסוכה) [בסוטה] {דף יד.}, וכי משה רבינו דחק ליכנס לארץ ישראל לאכול מפריה, אלא כך אמר משה מצות שיוכלו להתקיים על ידי ארץ ישראל, יתקיימו על ידי.
ועוד אומר רבי, שיש סמך לדבר ממס' שמחות {פי"ב} דקאמר, אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מעל אפילוני. וע"פ ספרים החיצונים אנו נוהגים כמה דברים, כגון ויחל משה בלילי תעניות, ובמס' מגלה אמר {דף ל:, לא.} שאומר ברכות וקללות. וכן אמר במגלה {דף לא:}, ראש חודש אב שחל להיות בשבת, מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ואנו נוהגין על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני ט' באב. מיהו, טעמא לא אתברר לן מאי טעמא צוה להתיר. ורבינו שמואל פירש, דלא שייך לועג לרש בכלאים, שאין כאן עבירה, כיון שאינו נהנה ואינו נראה, דציצית נמי לא אשכחן שיהא חייב אם אינו נהנה, דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו'. הכי נמי פטירי מציצית כמו מכלאים, דהא דתנן במס' כלאים {שם}, לא ילבש אדם כלאים ואפילו עשרה זו על גב זו, ואפי' לגנוב בו את המכס. דמשמע שאינו נהנה ואפילו הכי אסור, היינו מדרבנן. מ"ר. ולי נראה דלא קשה מידי מהך דמנחות לההיא דכלאים, דהא דקאמר במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש, אליבא דשמואל איירי התם, ושמואל לטעמיה דאית ליה בשבת בפ' שואל {דף קנא:} דמצות אינן בטלות לעתיד לבוא. ואם לא יטילו ציצית, נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהם בלא ציצית יש כאן עבירה. והא דתלי טעמא בלועג לרש ולא במצות בטלות, לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם יש להם לעשות, דאל"כ היו לועגים לרש, כי אין חוששים בו ואינו יכול לעשותו. ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת, מוקמינן לה כר' ינאי דאמר בנדה פ' האשה {דף סא:} לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור. ור' יוחנן פליג התם, דאית ליה מצות בטילות לעתיד לבא מבמתים חפשי, ושרי אפי' לקוברו. ואבא שאול דמס' שמחות שציוה להתיר תכלת, שמא ס"ל כר' יוחנן דמצות בטילות. והשתא ניחא מה שאומרים שיש במדרש שנסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שהמתים חייבים בציצית, שאותו מדרש סובר כשמואל דמצות אין בטלות לעתיד לבוא, וחיובא איכא להטיל עליהן ציצית. ומה שנהגו עכשיו להסיר ציצית מן הטליתות של מתים, משום דקיי"ל כר"י דמצות בטילות לעתיד לבא. אך מ"מ היה נראה, שהמנהג היה כשר יותר שלא להסירם, דדילמא קיי"ל כשמואל דאמר אין בטילות לעתיד. ואדרבה לפירוש רבותינו תמה על עצמך היאך מתים יש עליהם שום מצוה לחיוב בשעה שהם בקבר, דהא אמר בנדה {שם} למאן דאית ליה דמצות אין בטילות לעתיד לבא, שרי מיהא לסופדן בכלאים. וכדפירשנו עיקר.
לצורת הדף ראה כאן