לדלג לתוכן

תוספות יום טוב על כלים כ

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

[*הכרים והכסתות. עיין מ"ש בפ"י דמקואות משנה ב בס"ד]:

והשקין. ארוגה משער ונוצה של עזים. וכן כתב הר"ב ברפכ"ב:

הרי אלו טמאים מדרס. פירש הר"ב דכל הני עבידי נמי לשכיבה. וכיון שמתחלת ענינם נעשו לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול. ולישב עליהן. ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס. הרמב"ם. ותניא בתוספתא מודים חכמים ור"מ [דפ' דלעיל] בכר וכסת של עור. הר"ש. [*ועיין מ"ש בפ' כ"ד מ"ד]:

כריתית. פי' הר"ב שק של עור קטן וכן הוא בפי' הרמב"ם בנא"י. כריתית שק קטן מעור ע"כ. וכלפי שתמונתו כתמונת השק הרי הוא קטן אע"פ שהוא גדול מהתורמל שהוא בתמונת כיס. שהרי התורמל שעורו חמשת קבין. והכריתית סאה שהוא ששה קבין והרמב"ם בספכ"ד [הלכה יא] מה"כ כתב שהכריתית מערין בה מים:

המזודה. ובנוסחת מהר"ם *)והמזדה. המ"ם בחיר"ק והדל"ת בפת"ח ובמשניות ישנים מנוקדים ומזדא. והמ"ם בשו"א והזי"ן והדלי"ת קמוצים:

חמת חלילין. פי' הר"ב חמת מלא רוח כו' ומוציא כו' קול של שיר. כשנופח בפיו. הר"ש. [ובארץ רוסיא שכיחי הרבה זאקווייף בל"א]:

טהורה מן המדרס. פירש הר"ב דלא חזיא לשכיבה. דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר"ש:

עריבת פיסונות. של עץ. הרמב"ם פרק כ"ו מה"כ:

פיסונות. פי' הר"ב לשון שקל פיס' דאמרינן בגמרא בסנהדרין. פ' ארבע מיתות דף סד:

עריבה. שלשין בה את הבצק. הרמב"ם שם:

שנסדקה. לשון הר"ב ומוציאה משקין. וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן העתיק ת"כ דתניא שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם. ולשון התוספתא מהרגלים. ועיין בפי' הר"ב רפ"ד דידים:

טמאה מדרס. כתב הר"ב שאינה ראויה אלא לשכיבה שכופתה על פיה כמ"ש הרמב"ם וכדתני כפה סאה וישב עליה שכתב הר"ב בסוף משנה דלקמן. ומ"ש הר"ב ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרם כו' אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב. אשר הן ראשון ולא אב. הרמב"ם. [*ומ"ש הר"ב ופחותה מב' לוגים וכו'. טעמא כתב הר"ש בשם התוספתא שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד]:

מקבלת מדרס. בכולי דוכתי תני טמאה מדרס ולא ידענא אמאי משני הכא למתני מקבלת מדרס:

שיתחסמו. עיין מ"ש במשנה ב פט"ז:

דיוסטר. לשון הר"ב דיו שנים סטר צד כדמתרגמינן לסטר חד. ולשון הר"ש כדכתיב (בדניאל ז) ולסטר חד הקימת:

קבעו בכלונס. כתב הר"ב דהיינו עץ ארוך ותרגום נס כלונסא כמ"ש בפי' מ"ג פ"ב דר"ה ואע"פ שהנס הוא כמין מקל ארוך שאינו עב. הכא מיירי שהוא עב כמו קורה דהא תנן בסיפא כסא שקבעו בכלונס. וכן העתיק הרמב"ם בפ"כ מה"כ לענין דיוסטר קבעו בקורה וכן עוד לענין כסא בפכ"ה קבע הכסא בקורה גדולה:

כסא שקבעו בכלונס. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ד פכ"ב:

מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כתב הר"ב ותניא בת"כ אשר ישב עליו וכו' יכול אפי' כפה סאה כו' ת"ל אשר ישב המיוחד לישיבה. מדלא כתיב גבי משכב. אשר שכב. וגבי מושב אשר ישב [בקמ"ץ ופת"ח] וכתיב ישכב ישב. משמע שישכב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה. וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי. רש"י פ"ו דשבת דף נט. ועיין מ"ש ברפ"ד דידים. [*ועריבה מב' לוגין וכו' במתני' דלעיל] ותרקב מפורש בפי' [הר"ב] משנה ו פ"ג דתמיד:

עריבה גדולה. יתירה מתשעה קבין. הר"ש וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו מה"כ:

[*רבי עקיבא מטמא וחכמים כו'. וכה"ג פליגי בפ' כ"ז משנה ה]:

אע"פ שקבעה בכותל. כתב הר"ב ולא אמרינן כו'. או שנעשה כדי לשמש את הקרקע. וכן בפ"ח מ"ט [גבי פורנא]. עיין מ"ש במשנה י פ"ו דמקואות:

כופת שקבעו כו'. עיין מ"ש במשנה ד פכ"ב:

קבעו. במסמרים ובנה עליו. הרמב"ם רפכ"ו מה"כ והכ"מ כתב על לשונו זה שאינו במשנה. אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין ע"כ. ואין נ"ל דא"כ לא ה"ל לכתוב כלל במסמרים. אבל נראה מדכתב כן. שסובר דדוקא במסמרים הוי קביעות ליטהר. ובלאו הכי לא. ועי' בסמוך:

מפץ. עיין מ"ש במשנה י פכ"ד:

המעזיבה. פי' הר"ב טיט וצרורות כו'. עיין לשון רש"י שכתבתי במשנה ז פ"ק דסוכה [ד"ה מעזיבה]:

נתן עליו את המעזיבה ולא קבעו. במסמרים. בפי' הרמב"ם בנא"י:

קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל כו'. לכאורה אורחא דמלתא נקט. אבל הרמב"ם בפ"ה מה"כ כתב בבבא דטהורה. וז"ל. הרי זו מכלל השידה וטהורה. נראה שדעתו דמיירי דוקא בשידה תיבה ומגדל הבאים במדה שהם טהורים. כדתנן בריש פרק ט"ו:

סדין שהוא טמא מדרס כו'. כתב הר"ב שראוי לטמא מדרס קאמר וכו' דא"כ אדתני סיפא כו'. וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם השוה שתי המשניות. ומפרש למשנתינו דה"ק. אבל טמא טמא מת. כלומר שהוא ישוב כמו כלים אשר נטמאו בטמא מת. כאשר נגעו במדרס ישובו ראשון. וזה ל' התוספתא בזה. סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת המקבל טומאת מדרס. וב' המאמרים יחד אמתיים. לפי שזה הוילון הוא יקבל טומאת מת בעתיד. והוא ג"כ בדמיון כלים שנגעו במדרס. ע"כ. ומ"ש עוד בפירוש הרמב"ם ואשר יתוקן וכו' מצאתי בנא"י שנכתב בגליון שלא נמצא בהעתק. ומ"ש הר"ב כדתני בהקומץ רבה. דף כד. וגם הר"ש הראה מקום זה. ולא ידעתי למה לא הראה על מקומה של המשנה במקום שהיא קבוע במכילתין פרק כז משנה ט'. דאילו בהקומץ אין מקומה. אלא מייתי לה בגמ':

ועשאו וילון. כתב הר"ב ודוקא שעשה בו שינוי כו' כדתנן ספכ"ה:

אבל טמא טמא מת. ולא עשאוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. רש"י פ"ק דביצה סוף דף יד. ומה שפירש הר"ב מפני שהשמש מתחמם כנגדו כו'. עיין מ"ש במ"ד פ"ח דשקלים:

משיתבר ובס"א משיתפר. ועוד להר"ב גירסא שלישית *)בפכ"ז משנה ט. ועיין רפכ"ה. ובמשנה נא"י מצאתי מוגה משישבר:

כמין כי. פי' הר"ב כי יוונית כמין כ"ף הפוכה ולכאורה נראה שצ"ל כפופה וכלומר לאפוקי כ"ף פשוטה [*שהרי] במנחות פרק ו משנה ג כתב הר"ב כמין כי יוונית שהיא כמין ט שלנו כהפרש גודל מן האצבע [*אבל ראיתי שתי אלפא ביתא של היוונים האחת גדולה ומרובעת. והאחת קטנה והאות העשרים שבקטנה היא קרובה בצורתה לטי"ת שלנו שצורתה של האות ההיא כזה? ט אך בהגדולה האות השש עשרה היא כזה? ח ולפי זה אין להגיה בלשון הר"ב אך שתי תשובות בדבר הא' למה לו לומר כמין כ"ף הפוכה הל"ל כמין חי"ת. הב' דהשתא דבריו דהכא ודמנחות סתרי אהדדי שזו דלעיל יש לה כמו שולים מתחת ואין לה גג וזו דהכא יש לה גג ואין לה שולים ומיהו בתשובה הראשונה יכולני לומר שבימי הר"ב לא היו נוהגין לכתוב הח' אלא כזה ? וכן עדיין סופרי זמנינו כשכותבין בכתב שקוראין כתיבה תמה עושין החי"ת בזו הצורה דוקא]:

[*והיא גמר מלאכתה. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מה"כ ולכאורה ק"ל דל"ל למתני הכי דהא בכ"מ שנשנה המלאכה שבה מיתטמא הכלי טעמא לפי שבו נגמרה מלאכתו ויש לי לומר דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות אחרות אחר זו המלאכה וה"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה מקרי קמ"ל דומיא דאשכחן במטה ועריסה דברפט"ז. כדפי' הר"ב שם]: