תומר דבורה/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ח[עריכה]

היאך ירגיל האדם עצמו במדות נצח, הוד, יסוד[עריכה]

[תיקוני הנצח וההוד בכללות][עריכה]

ואולם בתקוני הנצח וההוד, קצתם משותפות לשניהם וקצתם מיוחדים כל אחד לעצמו.

והנה ראשונה צריך לסייע לומדי־התורה ולהחזיקם – אם בממונו או במעשהו, להזמין להם צרכי שימוש והזמנת מזון והפקת כל רצונם, שלא יתבטלו מדברי תורה, ולהיזהר שלא לגנות תלמודם, שלא יתרפו מעסק התורה, אלא לכבדם ולהלל מעשיהם הטובים כדי שיתחזקו בעבודה, ולהזמין להם ספרים צורך עסקם ובית־מדרש, וכל כיוצא, שהוא חיזוק וסעד לעוסקי התורה.

הכל תלוי בשתי מידות הללו, כל אחד כפי כוחו המעט הוא אם רב.

סוף דבר: כל מה שירבה בזה לכבד התורה ולהחזיק בדיבור בגופו ובממונו ולעורר לב הבריות אל התורה שיתחזקו בה – הכל נאחז ונשרש בשתי ספירות אלה, מפני שהם נקראים מחזיקים בה ותומכיה.

עוד צריך העוסק בתורה שילמוד מכל אדם, כדכתיב (תהלים קיט, צט): "מִכָּל מְלַמְּדֵי הִשְׂכַּלְתִּי", כי אין התורה משתלמת אצל רב אחד; וכיון שהוא נעשה תלמיד לכל – זוכה להיות מרכבה אל נצח והוד למודי ה', והמשפיע אליו תורה הוא במדרגת תפארת. והרי בהיותו יושב ולומד זוכה אל התפארת שישפיע בנצח והוד והוא במדרגתם ממש.

[נצח והוד בפרטות][עריכה]

והנה בהיותו לומד מקרא שהוא מן הימין יש לו יחס פרטי אל הנצח, ובהיותו לומד משנה שהיא מן השמאל יש לו יחס פרטי אל ההוד, והגמרא הכלולה בכל שמביא ראיה לדיני המשנה מן הכתוב הרי זה תקון לשניהם יחד.

[תיקוני היסוד][עריכה]

ואולם האיך ירגיל האדם עצמו במדת היסוד, צריך האדם להזהר מאד מהדבור המביא לידי הרהור כדי שלא יבא לידי קרי, אין צריך לומר שלא ידבר נבלה אלא אפילו דבור טהור המביא לידי הרהור ראוי להשמר ממנו, והכי דייק לישנא דקרא (קהלת ה, ה): "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ" – הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קדש אות ברית בקרי, וכתיב: "לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים" וגו'; ואם הוא ניבלות הפה, מאי "לחטיא", הרי הוא בעצמו חטא? אלא אפילו שהדיבור לא יהיה חטא אלא דיבור טהור, אם מביא לידי הרהור – צריך להיזהר ממנו, ולזה אמר: "לחטיא את בשרך [...] למה יקצוף" – ירצה: אחר שמחטיא יקצוף על אותו קול, אפילו שיהיה מותר, כי על־ידי פעולה רעה הנמשכת ממנו, חזר הקול והדבור רע.

כל כך צריך זהירות לאות ברית, שלא להרהר ולא ישחית.

ועוד צריך להזהר שהיסוד הוא אות ברית הקשת, והקשת אינה דרוכה למעלה אלא לשלח חצים למדת המלכות שהיא מטרה לחץ, שומרת הטפה היורה כחץ לעשות ענף ולשאת פרי, וכשם שמעולם לא ידרוך הקשת העליון אלא לנוכח המטרה הנזכרת, כך האדם לא ידרוך הקשת ולא יקשה עצמו בשום צד, אלא לנוכח המטרה הראויה, שהיא אשתו בטהרתה, שהוא עת הזיווג, ולא יותר מזה, יפגום המידה הזאת ח"ו ומאד מאד צריך זהירות, ועיקר השמירה – בהיותו שומר עצמו מן ההרהור.