תוכחת חיים פרשת וישב

סדר וישב

י'בטח ה'אדם ו'ישים ה'בטחתו בה' אלהינו, מרחם אלהי ישראל, כי גדולה הבטחה יותר מכולם, שצריך האדם לשום הבטחתו בהקב"ה, כי הוא אל זן ומפרנס לכל, כדכתיב בירמיה סימן טו"ב, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וגם במשאו ובמתנו יהיה בוטח בה', וכמו שאמר הכתוב, וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וכתרגומו, שהוא נותן לך עצה למקני נכסין. ואם יארע לפעמים שהיה מחזר אחר איזה סחורה ובא אדם אחר וקדמו, ולקח אותן הנכסים, שהוא היה רוצה ליקח, או שהוסיף על הערך, לא ירע לו ויחר אפו בו, ויקבל הכל מאת ה' מן השמים, שהוא משגיח על הכל, ולא יהיה לו איבה ושנאה וקנאה עם חברו בעבור זאת, כי מלבד מה שאמרו רז"ל בגמרא, שמזונותיו וחסרונותיו, הכל קצובים מראש השנה, עוד בה, אביא לך דברי רז"ל ביומא דף ל"ח ע"א, מכאן אמר בן עזאי, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו. ופרש"י וז"ל, בשמך יקראוך לא ידאג אדם לומר פלוני קפח פרנסתי, כי על כרחך, בשמך יקראוך, לבא לשוב במקומך. ומשלך יתנו לך, כלומר לא משלהם יתנו לך מתנה, אלא מזונות קצובים לך מן השמים, עכ"ל.

ואם כן, אין לאדם להתרעם ולהתקוטט עם חבירו, על שבא ולקח הסחורה, או הדבר שהיה רוצה הוא לקחתו. וזה נראה כונת הכתוב, בסדר קדושים, לא תקום ולא תטור את בני עמיך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'. והוא דקיימא לן דכל אומן סני לחבריה, לזה אמר לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך, ואיזה רעך אני מזהירך שתאהב אותו, שהוא כמוך, באומנות אחד, והדין נותן שתשנאהו, כי כל אומן סני לחבריה, ועם כל זאת תאהב אותו, ונתן טעם אני ה', נאמן לשלם שכר, והכל תלוי בידי ובהשגחתי, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו. וכן כתב הסמ"ג לאוין ה', שהביא הא דיומא וסיים, וז"ל, על כן אל ישנא אדם לחבירו כשמרויח אצלו, ודואג פן יקפח והפסד מסיבת חבירו, לא ידאג על זה כלל, ויקבלנו מאתו יתברך בסבר פנים יפות, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות דף ה', אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו, ואם לא יתלה בביטול תורה. והא נמי יסורין הוא, כי בתחילה פוגע בממונו. והיינו טעמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה דף י"ט, כי העוסק בתורה, נכסיו מוצלחין, יע"ש. כי בהיות שאינו בטל מדברי תורה, אין לו יסורין לפגוע בממונו תחילה. וכתב בספר בן אורי, סדר וילך דע"ד ע"ד, שבבא לו היזק, יאמר, רבש"ע יהי רצון שיחשב לו זה לכפרת עון. ואל ידאג הרבה, דהדאגה גורמת לרעה הרבה, ובפרט שאין דעתו צלולה להתפלל בכונה. רק יתלה במעשיו, וישמח בזה, שהקב"ה נפרע ממנו בעולם הזה, וכמ"ש, אם רואה אדם שיסורין כו', ויתלה במעשה נערות שנשכח ממנו ולא תיקן מעלליו. ואם כן כשיגיע לאדם שום היזק והפסד, יחשב בלבו פן חטא ואשם. רמז לדבר, ח"ט ועו'ן, גימטריא הפסד, חושבנא דדין, ממש כחושבנא דדין. ואם יפשפש במעשיו, ודאי הקב"ה ימלא חסרונו. ועוד זאת ישים האדם על לבו כשיגיע לו היזק והפסד ממונו, בודאי שהוא מחמת שלא נהג כשורה עם עושרו, ליתן לעניים כהוגן. והביא מעשה של אליהו הנביא. הרי לך, אם אדם נוהג כשורה ליתן צדקה ממונו כתיקון, אזי לא יטלו ממנו הממון לעולם. ואם נטלו ממנו הממון, מה לו עוד לדאוג ולהתאונן, רק גבר על חטאיו, שלא נהג כשורה עם הממון. ולא כהרבה בני אדם, כשאירע להם איזה היזק, פוערים פיהם לבלי חוק, ואומרים, מה חטאתי ומה פשעי, שבא עלי ההיזק הזה. או שאומרים שזהו דרך הטבע. פעם משתכר, ופעם יש לו היזק. ואין שם על לבו, שמאת ה' היתה זאת, הן לשכר, הן להפסד. על כן יהיה לעולם בטחונו בה' ולא ידאג על איבוד דמיו, דמים, תרתי משמע. ומרוב דאגה יש לחוש שלא יבא לידי חולי, רח"ל, כי הרבה בני אדם נמצאים בזה, שמרוב דאגה נפלו לחולי רח"ל, שקורין מרה שחורה. וגם מרוב דאגה אי אפשר לו לעשות משא ומתן בהדרגה, וגם לא יהיה לו עוד נאמנות בעיני הבריות מאחר שהוא דואג כל כך, ואין שם בטחונו בהקב"ה באמונה שלימה, קרוב להיות לוה רשע ולא ישלם. וכל שכן שמתמעט פרנסתו ביותר. על כן, טוב לב, משתה תמיד. וזהו דאמרינן, איזהו עשיר, השמח בחלקו, רוצה לומר בחלק מעט הנשאר לו, משמח את עצמו, ואינו דואג, כי שם בטחונו בהקב"ה, שימלא לו חסרונו, כי עיני ה' תמיד אל ליראיו, למיחלים לחסדו, והוא נותן את אוכלו בעתו של כל אחד ואחד עכ"ל. ומרגלא בפומי לומר כי אדם שיש לו ב' מידות טובות, שהם הבטחה ושמח בחלקו, שאינו סר וזעף ודואג על מה שאין לו, יהיה נכון לבו בטוח בה', כי לא יחסר לחמו, כל ימי חייו, ובתנאי שיהיה בכל לבו ובכל נפשו.

וזה נראה רמז הכתוב, בירמיה סימן טו"ב, ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו. דמהו תיבת והיה, אבל ידוע הוא מ"ש רז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. וזה אומרו, ברוך הגבר אשר יבטח בה', ובזה שהוא בוטח בה' הוא והיה לשון שמחה, ששמח בחלקו ובזה זוכה, ה' מבטחו. גם ר"ת והיה ה' מיבטחו יו"ם כי ברוך ה' יום יום, ולא יהיה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. גם ידוע מה שאמרו רבותנו זכרונם לברכה דאין השכינה שורה מתוך עצבות, וזה אומרו והיה לשון שמחה, יהיה ה' מבטחו, שיהיה עמו השכינה, ובזה הוא מובטח שיהיה ה' עמו, ולא יעזבנו להיות נעזב וזרעו מבקש לחם, שלא יחסר לחמו. וזה יהיה כונת הכתוב בסדר ויצא, שהתפלל יעקב אבינו ע"ה על זה, אם יהיה אלהים עמדי כו', ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, דהיינו כשיהיה ה' עמו, ושכינה עמו, אינו עוזב אותו, ומכלל הוא, שנותן לחם לאכול, כמו שאמר הכתוב אחר כך, והנה אנכי עמך כו', כי לא אעזבך, ודרשו רז"ל דגם על הפרנסה הבטיחו, והיינו דכיון דה' אינו עוזבו והוא עמו תמיד, אין ספק שהוא נותן לו לחמו ופרנסתו, והוא ברור.

וזהו כונת הכתוב בתהלים סימן ל"ג, כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו. דהכונה כי על ידי ההבטחה, זוכה להיות ה' עמו, וצריך להיות שמח ולא עצב, וזה אומרו כי בו ישמח לבנו, ע"י ההבטחה בו, אנחנו שמחים בו, וכדמפרש ואזיל, כי בשם קדשו בטחנו. והוא בדוק ומנוסה, כי מי שהוא בעל הבטחה תמיד הוא שמח, והוא ברור. ואם יקנא על מה שה' ישפיע טובה לחבירו, זו רעה חולה, כי נמצא מתרעם על משפטי ה', כי כ"ב יכול ה' מוריש ומעשיר כמצביה עביד.

והטיב אשר דיבר בקודשו רבנו מהר"חו ז"ל, בשערי קדושה חלק ב' שער ד' וז"ל, הקנאה היא גרמא בנזקין לבא לידי שנאה, וגם היא יותר קשה, כי מורד על הקב"ה, למה השפיע טובה לחבירו יותר ממנו. ואמרו רז"ל, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם יעש"ב. וחוץ מזאת, כי משויה אדם לנפשיה כל לגביה דידיה, שהוא צדיק, ולו ראוי העושר והכבוד ולחבירו משוהו לרשע בערכו, שאינו ראוי לעושר וכבוד. וזה עובר על השבועה כמ"ש במסכת נידה סוף פרק המפלת על פסוק וכל לשון תשבע, שמשביעים את הולד במעי אמו, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, תהא בעיניך כרשע יע"ש. וכיון שצריך האדם להיות בעיניו כרשע, אפילו יהיה צדיק, אם כן כל הבא אליו מן הטובות של העולם הזה הכל הוא בחסד אל כל היום, כי כל לגבי דידיה, אינו ראוי לכלום, ואדם שיש לו מוח בקדקדו [דף סד] יעמיק הרבה בזה מאד, שלא לדבר סרה ולהתרעם על מעשה ה' שמוריש ומעשיר, כי כל דרכיו משפט, והוא היודע מי ראוי לכבוד, ומי אינו ראוי, בלום פיך מלדבר, ולבך מלהרהר. ולא מבעיא אותם שה' השפיע טובה ועושין צדקות וגמילות חסדים בממונם, כי בודאי יאה ונאה להם העושר והכבוד, אלא אפילו מה שנראה לעינינו כי אינן עושים צדקה וחסד כראוי בגלוי, אפשר כי מתן בסתר הם עושין, והם מן הצנועין שאינן רוצים לפרסם מעשיהם הטובים, וצדקותם וחסדם. ותמיד יש ללמד סניגוריא עליהם. ואם ירע לבבך בעבור זאת בי הוא עושה צדקה וחסד בממונו, זה קשה יותר מכולם, כי רע בעיניו מי שהוא מכבד להקב"ה ועושה לו נחת רוח בממונו. והוי כמשל, מי שהוא בא לכבד את המלך במתנה, ורע בעיניו המתנה שנותנין למלך. והעושה כדבר הזה, בודאי כי עונשו יגדל עד מאד. וכבר כתב בספר החסידים כי יש לאדם להתפלל אפילו על שונאו, שיכבד לה', ויהיה ירא שמים. ואם שמח בזה, נענש. ומה גם אם יצורף כוונתו, שהוא רוצה ליתן, ולא יתנו אחרים, שמורה על זה, כי צדקותיו, אינן אלא להתייהר בעיני הבריות, ומאבד טובה הרבה. וזה כתבתי לך, ריש מילין, לעורר לבך, ואתה אם חכם לבך, תעיין בזה, ותראה כמה עונות ופשעים ונזיקין וחבלות יוצאין מזה, ותן לחכם ויחכם עוד. ועיין בראשית חכמה שער הענוה פרק ג' וסוף פרק ד' כי רעת האדם בעולם הזה אינה, אלא מצד חטאיו, ואין יכולת ביד האדם להצר לחבירו, אם אין לו סיוע מלמעלה בעונו, ולפיכך אל יאשים את חבירו אלא לחטאו ולפשעו, עכ"ל. ועוד שם טעמים רבים, לבל ישיב את מחרפו דבר, יעויין שם.

גם בזוהר הקדוש סדר וישלח, דף קע"ה ע"ב אמרו וז"ל, אלמלא יצר הרע, לא אשתכח לבר נש מארי דבבו בעלמא. ואמרו בספר החסידים סימן פ"ח, וז"ל, מתקן בינו לבין הבורא, יתקן הבורא בינו לבין ביני אדם. והיינו דתנינן במכילתא סדר בשלח על פסוק ויבא עמלק, וכי אפשר לאכול בלי מים, כך אי אפשר לישראל בלי תורה, ולפי שפירשו מדברי תורה, לכך בא עליהם שונא, שאין השונא בא, אלא על החטא ועל העבירה, לכך נאמר ויבא עמלק, עכ"ל. הרי מבואר, דכל הבא להציר את ישראל, הכל הוא ע"י שהחטא גורם. הא לאו הכי, אין כח לשום נברא לנגוע בהם. וכתוב יושר דברי אמת, בספר החסידים סימן קפ"ג וז"ל, אחד היה מצער את החכם, ואמרו לחכם, כמה גדול עון אותו האיש שמצערך על לא פשעך. אמר להם החכם, אינו מפשעו, אלא עונותי עשו לי. אמרו מצוה לך להענישו ולקללו, אמר להם, אם כן הייתי מעניש ומקלל את עצמי, כי עונותי גרמו לצער זה, שהרי אמר הכתוב, האלהים מצא את עון עבדיך, אמר יאודה, ברור לי שאחד מעבדיך שם הגביע באמתחתו, אלא עונינו גרם שבא לנו הצער. לכן כשקילל שמעי את דוד, אמר דוד, הניחו לו ויקלל, כי ה' אמר לו, ועוני גרם, אם לא הייתי חוטא, לא בא אמנון לשכב עם תמר, ולא היה אבשלום מורד באביו, ושוכב עם נשי אביו, לפיכך מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו, עכ"ל.

הנך רואה בעיניך מדברי הרב ספר החסידים. כי כל היסורין הבאות לאדם מנגעי בני אדם, הוא מהקב"ה, כדי לייסרו על עונותיו. ואם כן לא יתרעם על הבא להצר אותו ולהזיקו ולשלם לו גמולו, כי הוא הגורם לעצמו, בשביל עונותיו. ולכן זאת העצה שידום לה', ויתפלל אליו שיכפר עונותיו וממילא רווחא.

וזה נראה כונת הכתוב במשלי סימן ך', אל תאמר אשלמה רע, קוה לה' ויושע לך. והיינו, ככל האמור, שלא יתרעם למי שבא כנגדו להזיקו, לשלם לו גמולו, כיון שעונותי הטו אלה, אלא קוה אל ה', שיתפלל לו, כי הוא המושיע, ויושע לך ע"י שתשוב בתשובה שלימה, כי ישא אלוה מעונך, וק"ל. ויתכן לפרש בזה כונת הכתוב בתהלים סימן נ"ט, כי הנה ארבו לנפשי, יגורו עלי עזים, לא פשעי ולא חטאתי ה'. דהכונה שבא דוד המלך ע"ה לומר, שאלו הבאים עליו לצערו, לא היה מחמת פשעיו וחטאתיו שגרמו, כי אם מחמת שנאה ששונאים להקב"ה ולתורתו, לכן התפלל עליהם, ואתה ה' אלהים צבאות אלהי ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים כו', וק"ל.

והרב הקדוש בספר ראשית חכמה בשער אהבה פרק י"ב דק"ט ע"א כתב וז"ל, ומצאתי כתוב, שאי אפשר, להיות בוטח אם לא יהיה מאמין באמונה באל יתברך הוא שיביאו להיות בוטח, כי מתוך שמאמין בבורא יתברך מבין כי הצלחתו בין בעולם הזה בין בעולם הבא, הכל בא ממנו, ואין אחר זולתו, אם הוא נותן אל לבו אליו ולאהבה אותו בכל לבבו, והדבר שיביא את האדם להיות מאמין, הוא שלא יירא משום דבר רע, אלא יקבל כל הבא עליו בשמחה, כו', יעש"ב. וכתב הרב רבינו בחיי ריש סדר מקץ וז"ל, ויהי מקץ שנתים ימים, בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען, שלמה המלך ע"ה הזהיר בכתוב הזה, על מדת ההבטחה, מפני שהיא מעיקרי התורה והמצות, אמר שיבטח אדם בהקב"ה, בכל לבו, ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורה שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעושרו, או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה, שהוא משיב חכמים אחור, ודעתם ישכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום, בלתי אם יגזור ה'. וזהו שכתוב רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. כי אם אסף עושר לרוב, אין לו להחזיק טובה לעצמו, כי עושרו לא בא אליו בכחו וקלותו. וכן אמר שלמה ע"ה, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כולם. וכן אמר עוד, לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון. ודבורו אינו בידו כי אם ביד הקב"ה, וכל שכן שאר כל המעשים. ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו, ואין לו לתלות תקנתו בהשתדלותו, רק בהקב"ה. והוא שאמר דוד ע"ה, אך לאלוהים דמי נפשי כי ממנו תקותי, כלומר, לא בהשתדלותי.

וידוע, כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים. האחד הוא, בתחילת תולדתו, בוטח על שדי אמו, מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב, מבטחי על שדי אמי. והשני הוא, שבוטח אחרי כן, על אמו, להאכילו מה שיערב לו, ולהטעימו המתוק לחכו. וכענין שאמר דוד ע"ה, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, יאמר דוד ע"ה שהיה משוה ומדמה נפשו, בבטחון השם יתברך, כגמול, הבוטח על (שדי) אמו. והשלישי הוא, שבוטח על אביו, כי אחר שיגדל ותפקחנה עיניו ושכלו מעט, יראה כי הוא ואמו, תלויים על אביו, ואביו הוא עיקר, ואז יתלה בטחונו באביו. הרביעי הוא, שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר, וילמד איזה מלאכה שתהיה, כאשר יוכל להתפרנס, אז יסיר בטחונו מאביו, וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו. החמישי הוא, שיבטח בהקב"ה, כאשר יגדל יותר שכלו. ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום, ויראה חסרון הבריות ופחיתותם, וצרכם הגדול לחסדיו יתברך, אז יסיר בטחונו (כ)אשר היה לו בכחו, וישים בטחונו בהקב"ה, בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אתם כענין צורך הגשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים, והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ, וכל העניינים וכיוצא בהן, שאין לו כח ותחבולה להמלט, ישים בטחונו בהקב"ה. ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה, אבל אין לה שלימות מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה, ובעת רעתם, יאמרו קומה והושיענו, השישי הוא, שיבטח בהקב"ה, אפילו בדברים שיש לו בהן כח ותחבולה, כגון, מי שאפשר להתפרנס בסיבת מלאכה כבדה, שהיא מיגיעת הבשר, ומחזיר בטחונו להקב"ה, שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר. השביעי הוא, שיבטח בהקב"ה בכל הסיבות כולם, בין שתהיה הסבה קשה או קלה. השמיני הוא, שיבטח בהקב"ה בכל לבו, ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסיבות, רק שירצה במה שהוא רצון הקב"ה, כלומר במה שהוא (בורא) בריא או חולה, או עשיר או עני, או חפשי או אסור בבית האסורים, וכיון שרצון הקב"ה הוא שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם, והוא חפץ דכאו בהם, יש לו לחפוץ בזה, ואין לו לבקש סיבה. כי אם הוא משתדל ומבקש סיבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סיבה, ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו, שהוא יתעלה בעל הסיבות כולם, יזמין אליו הסיבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד, רבינו בחיי בן פקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחיבר. ויראה לי, כי מפני זה אמר, בטח אל ה', ולא אמר בה', לבאר שהבטחון השלם בכל לבו, הוא שיהיו כל מחשבותיו אל ה', כענין שכתוב, עיני תמיד אל ה'. ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון, לבקש סיבה. והעד על זה, ענין אליהו, וכמו שהזכרתי בפרשה של מעלה, והנה העורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר כו', והקב"ה הזמין לו אותה סיבה והוא לא ביקש אותה. והנה זו מדרגה עליונה מאד, במדת הבטחון. והנה יוסף. הצדיק הבוטח בהקב"ה, לפי שביקש משר המשקים, שיהיה לו סיבה שיצא מבית האסורים, לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון, ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר, בעונש שתי מלות שאמר והזכרתני והוצאתני. וזהו שכתוב, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם, והנה עומד על היאור. מקץ שנתים ימים, לסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים, היה החלום הזה של פרעה. ודרשו רז"ל, כי עכובו בבית האסורים שתי שנים אחרי זאת, היה בעונש והזכרתני והוצאתני, וכבר ביארתי למעלה, כי יוסף הצדיק, שם ה' מבטחו בלבד, ולא פנה אל שר המשקים, רק שיהיה לו סיבה מאת ה', עכ"ל. וכ"כ בהדיא הרב רבי' בחיי ז"ל על פסוק כי אם הזכרתני אתך כו' וז"ל, ביקש ממנו שני דברים, האחד שיזכרהו הוא עצמו, והשני שיזכרהו לפרעה, ומפני זה כתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כלומר שלא זכרו לעצמו, וישכחהו מלהזכירו אל פרעה. וזה טעם ולא זכר וישכחהו, זהו והזכרתני אל פרעה וח"ו שיתלה יוסף הצדיק בטחונו בשר המשקים, רק בשם לבדו, אבל היתה כונתו שהשי"ת יזמין אליו שר המשקים זה כדי שיעשה לו נס ע"י, כי מן הידוע שהצלת הקב"ה את הצדיקים ע"י סיבות הוא, ומה שנענש באיחורו שם שתי שנים עוד, כמו שדרשו רז"ל, זה היה על הדיבור שדיבר עם שר המשקים בענין הצלתו, וחילה פניו לדבר, ולפי שביקש סיבה בשר המשקים שיזכרנו להוציאו, וכמו שאמר לו והזכרתני והוצאתני, ואין ראוי לצדיקים וכיוצא בו לבקש סיבה, ולכן נענש בזה, כי היה לו לבטוח בהקב"ה לבדו, שהוא בעל הסיבות כולם, שהוא יזמין אליו את הסיבה מבלתי יבקש הוא אותם, ולצדיק כמוהו, נחשב לעון, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. שכן דרך הצדיקים השלמים בבטחון שלא יבקשו סיבה כלל. וכן מצינו באליהו הנביא ז"ל שעמד במדבר חסר המזון, ובטח בהקב"ה, והקב"ה הזמין לו שם עורבים, וכלכלוהו אותו, שכתוב והעורבים מביאים לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב. והנה העורבים היו סיבה לפרנסתו, או בדרך נס, או משולחנו של יהושפט, והקב"ה הזמין לו אותה סיבה והוא לא ביקש אותה. העולה לנו מזה כי יוסף הצדיק לא תלה בטחונו בבשר ודם כלל, והעונש על אשר ביקש סיבה, עכ"ל.

וצר נמצאת למד מדברי הרב רבנו בחיי, שיהיה בטחונו בהקב"ה, ביחוד גמור, בלתי שיבקש שום סיבה מבשר ודם, והקב"ה יהיה לו למחסה. ונראה לפרש כונת הכתוב, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, ויהי מקץ שנתים ימים, דיש לדקדק דמאחר שאמר ולא זכר שר המשקים את יוסף, למה חזר לומר וישכחהו. ועוד קשה, מה שאמר, ויהי מקץ שנתים ימים, למה היה העונש במנין שתי שנים, על אשר אמר לשר המשקים כי אם זכרתני כו' ולא פחות ולא יותר, ונראה דידוע מ"ש רז"ל חמרא וריחני פקחין, ומביאין לידי זכירה. גם ידוע מ"ש בזוהר הקדוש ובזוהר חדש, דיוסף הצדיק בחינת זכור. עוד נקדים מ"ש רז"ל וגם רבנו בחיי ז"ל הזכירו, דעיקר הבטחון שילמד האדם להיות בוטח בה', הוא ממה שרואה כי תכף ליציאת הולד לאויר העולם, הוא מזמין לו מזונו להיות חלב בדדי אמו. ומזה יהיה הבטחון שלם בהקב"ה, כי לא יחסר לחמו, ומזמין לו מזונותיו. וכבר ידוע, כי זמן ימי הנקה, הם כ"ד חדשים שהם שתי שנים שלמים אם כן זה אומרו, ולא זכר שר המשקים כי בהיות כי לפי צדיקותו של יוסף הצדיק, לא היה לו לבקש אפילו סיבה משר המשקים, לכן נענש כי לא זכר שר המשקים. ודייק לומר שר המשקים לרמוז לנו, כי הגם שהוא היה שר ומשקה יין לפרעה, ומסתמא גם הוא לפעמים שותה יין, וחמרא וריחני פקחין, המביאים לידי זכירה, ועם כל זאת ולא זכר שר המשקים. ועוד היה ראוי שיזכור מצד יוסף, שהוא בחינת זכור, לזה אמר את יוסף וישכחהו, כי במקום הזכירה, גדם השכחה. ועוד בה אחרת, ויהי מקץ שנתים ימים, שהיה זה השכחה לענוש ליוסף שתי שנים, משיעור זמן ימי ההנקת החלב הולד, אשר משם הוראה יוצא, כי יש לו לאדם לבטוח בה', כי הוא המזמין לו מזונותיו, בלתי שום סיבה.

ולהיות כי הרב הגדול רבנו בחיי, בעל חובת הלבבות, האריך הרבה מאד במעלת הבוטח בה', בשער הבטחון, וכדי לזכות את הרבים, אביא כאן מה שכתב לחלק, בין בעל הכי"מיאה שהוא היודע להפך הכסף לזהב, והנחשת והבדיל לכסף, על חכמה ומעשה, למי שהוא הבוטח בה', כי הבוטח באלהים יש עליו יתרון בעשרה דברים, ז"ל, תחילתם, שבעל הכי"מיאה, צריך לדברים מיוחדים למלאכה, לא יגמור לו דבר זולתם, ולא ימצאם בכל עת ובכל מקום. והבוטח באלהים, (ערכו) טורפו מובטח לו מכל סיבה מסיבות העולם, כמו שאמר הכתוב, למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו'. כי הסיבות אינן נבצרות ממנו בכל עת ובכל מקום, כאשר ידעת מדבר אליהו עם העורבים, ועם האשה האלמנה ועוגת רצפים וצפחת המים, ודבר עובדיהו עם הנביאים, שאמר ואחביא מנביאי ה' מאה איש, חמישים חמישים איש במערה, ואכלכלם לחם ומים, ואמר כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ואמר, יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. והשני, כי בעל הכימ"יאהה, צריך למעשים ולמלאכות, לא ישלם לו חפצו זולתם, ואפשר שימיתהו ריחם ועשנם עם התמדת העבודה, ואורך היגיעה בהם לילה ויומם. והבוטח באל, בבטחה מהפגעים. ולבו בטוח, ממצוא הרעות, וכל אשר יבואנו מאת האלהים, יהיה לו לששון ולשמחה. וטרפו בא אליו במנוחה והשקט ושלום, כמו שכתוב שם, בנאות דשא ירבצני על מי מנוחות ינהלני. והשלישי, כי בעל הכימ"יאה אינו מאמין על סודו זולתו מיראתו על נפשו, והבוטח באלהים איננו ירא משום אדם בבטחונו, אבל הוא מתפאר בו, כמ"ש דוד המלך ע"ה, באלהים בטחתי לא אירא, מה יעשה בשר לי. והרביעי, כי בעל הכימ"יאה אינו נמלט (מהזמין) מהזהב והכסף הרבה לעת צרכו, או שלא יזמין מהם כלום, אלא כפי שיספיק לזמן מועט, ואם יזמין ממנו הרבה, יהיה כל ימיו מפחד על נפשו שלא יאבד ממונו (הרבה) בענייני סיבות האבידה ולא ישקוט לבו, ולא תנוח נפשו מפחדו עליו, מהמלך, והעם. ואם לא יזמין מהם אלא למלאת מחסורו זמן מועט, אפשר שיבצר ממנו המעשה בעת הצורך הגדול אליו מפני המנע סיבות בסיבותיו ממנו. והבוטח באלהים, בטחונו חזק באלהיו שיטריף אותו כרצונו, בעת שירצה, ובמקום שירצה, כאשר יטריף העובר ברחם אמו, והאפרוח בתוך הביצה, אשר אין בה מקום מפולש להכנס אליו ממנו דבר מחוצה, והעוף באויר, והדגים במים, והנמלה הקטנה עם חלישותה. ויבצר הטרף מהארי עם תקפו, בקצת הימים, כמו שנאמר, כפירים רשו ורעבו כו'. ואמר, לא ירעיב ה' נפש צדיק כו'. ואמר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. והחמישי, שבעל הכימי"אה תחת יראה ופחד על מלאכתו, מן המלך, ועד הקטן שבעם. והבוטח באלהים, ייראהו המלכים ונכבדי בני אדם, אף החיות והאבנים מבקשים רצונו, כמו שנאמר במזמור יושב בסתר עליון עד אחריתו. ואומר, בשש צרות יצילך, ובשבע לא יגע בך רע, ברעב פדך ממות, עד סוף הענין. והשישי, שבעל הכימי"אה אינו בטוח מהחליים והמדוים שמערבבין עליו שמחתו, בעשרו, ואינם מניחין אותו ליהנות ממה שיש לו, ולא להתענג במה שהשיגה ידו. והבוטח בה', בטוח מן המדוים והחליים, אלא על דרך הכפרה, או על דרך התמורה, כמ"ש ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו, ואמר, וקוי ה' יחליפו כח כו', ואמר כי זרועות רשעים תשברנה, כו'. והשביעי, שבעל הכימי"אה אפשר שלא יגיע אל מזונו במה שיש אצלו מן הזהב והכסף, מפני שלא יהיה האוכל נמצא בעירו בקצת העתים, כמו שכתוב כספם בחוצות ישליכו. ואמר, גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם. והבוטח בה' לא יבצר ממנו מזונו בכל עת ובכל מקום, עד סוף ימיו, כמ"ש ברעב פדך ממות כו', ואמר לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו, כו'. והשמיני שבעל הכימ"יאה איננו מתעכב בשום מקום, מיראתו שמא יתגלה סודו. והבוטח בה', בבטחה בארצו ובמנוחת נפש במקומו, כמו שכתוב בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה. ואמר, וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה. והתשיעי, שבעל הכימי"אה לא תלוינו הרמיה (הכימ"אה) שלו באחריתו, ולא ישיג בה, זולת הבטחון מן הריש, והצורך לבני אדם. והבוטח בה', ילוינו גמול בטחונו, בעולם הזה, ולעולם הבא, כמו שכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כו'. והעשירי, שבעל הכימ"אה אם יודע עניינו, תהיה סיבת מותו. מפני שמה שהוא משתדל וטורח בו הפך הנהגת העולם, ומנהיג הכל ישליט עליו מי שימתיהו בשאינו יודע להעלים את סודו. והבוטח בה' כאשר יודע בטחונו, יגדל בעיני הבריות, ויכבדהו בני אדם, ויתברכו בקרבתו ובראייתו, ויהיה גורם לתקנת עירו, ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו, כמ"ש, וצדיק יסוד עולם, וכענין לוט בצוער. ומתועלת הבטחון בה' בענין התורה, כי הבוטח בה' אם הוא בעל ממון ימהר להוציא חובות האלהים, וחובות בני אדם ממנו, בנפש חפצה, ורוח נדיבה. ואם איננו בעל ממון, יראה כי חסרון ממון, יראה כי חסרון הממון, טובה מטובות המקום עליו, מפני שנסתלקו מעליו החובות שהוא חייב בהן לאלהים ולבני אדם בעבורו, ומיעוט טרדת לבו בשמירתו והנהגתו. כמו שנאמר על אחד מן החסידים דהיה אומר, המקום יצילנו מפזור הנפש. אמרו לו, מה הוא פזור הנפש, אמר, שיהיה לי ממון בראש כל נהר ובראש כל קריה. והוא מ"ש רז"ל, מרבה נכסים, מרבה דאגה. ואמרו, איזהו עשיר השמח בחלקו. ומהם כי הבוטח בה' לא ימנענו רב הממון מבטוח בה', מפני שאיננו סומך על הממון, והוא בעיניו כפקדון, צוה להשתמש בו על פנים מיוחדים, ובעניינים מיוחדים לזמן קצוב, ואם יתמיד קיומו אצלו, לא יבעט בעבורו, ולא יזכור טובתו למי שצוה לתת לו ממנו, ולא יבקש עליו גמול הודאה ושבח, אבל הוא מודה לבוראו יתברך, אשר שמהו סיבה לטובתו. ואם יאבד הממון ממנו, לא ידאג, ולא יאבל לחסרונו, אך הוא מודה לאלהיו בקחתו פקדונו מאתו, כאשר הודה לו בנתינתו אליו, וישמח בחלקו, ואיננו מבקש היזק זולתו, ולא יחמוד אדם בממונו, כמו שאמר החכם, צדיק אוכל לשובע נפשו, עכ"ל.

עוד כתב הרב בעל חובת הלבבות שם פרק ה' (משכער הבטחון) וז"ל, אבל ההפרש שבין הבוטח על האלהים, וזולתו, בענין התעסקו בסיבות הטרף, אומר, כי הבוטח באלהים, יבדל מזולת הבוטח עליו, בשבעה ענינים. אחד מהם, כי הבוטח באלהים רוצה בדינו בכל עניניו, ומודה לו על הטובה ועל הרעה, כמ"ש חסד ומשפט אשירה. ואמרו רז"ל, אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה. ואמרו חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואשר איננו בוטח באלהים, מתהלל על הטובה, כמ"ש, כי הלל רשע על תאוה נפשו כו', ומתקצף על הרעה, כמו שנאמר, והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו, וגו'. והשני כי הבוטח באלהים נפשו במנוחה ולבו שליו מצד הגזרות, לדעתו כי הבורא ינהיגו לטובתו בעולמו, ואחריתו, כמ"ש דוד המלך ע"ה, אך לאלהים דומי נפשי, כי ממנו תקותי. ואשר איננו בוטח באלהים, הוא בטובה בצער תדיר, (אע"פ שיש לו טובה, הוא בצער. טוב הלבנון) ודאגה ארוכה ואבל ועצב להוסיף ולהרבות ולכנוס. וברעה, מפני שהוא קץ בה, והוא כנגד תאותו וטבעו ומדותיו. ובו אמר החכם, כל ימי עני רעים. והשלישי, כי הבוטח באלהים, ואם יתעסק בסיבות לא יסמך לבו עליהם, ולא יקוה מהם תועלת, ולא נזק מבלתי רצון האל, אך מתעסק בהם לבחור בעבודת הבורא, אשר צוה להתעסק בעולם לישבו ולזיינו, ואם תגיעהו תועלת, או ידחה מהם הנזק, יודה האלהים לבדו על זה, ולא יוסיף בהם אהבה וחבה יתירה, ולא תנוח נפשו עליהם יותר, אך יחזק בטחונו באלהים ויסמוך לבו מבעלדי הסבות, ואם לא יועילוהו הסיבות, ידע כי יביאהו טרפו, כשירצה ה', מאיזה ענין שירצה. ולא ימאס בהם בעבור זה, ולא יניח להתעסק בהם לעבודת הבורא. ואשר איננו בוטח באלהים, מתעסק בסיבות לבטחונו עליהן שהן מועילות אותו, ודוחות הנזק מעליו, ואם הן מועילות אותו, ישבח אותן וישבח השתדלותו בהן, ובחירתו אותן, ולא יפנה אל זולתו. ואם אינן מועילות לו, ינח אותן, וימאסם, וישוב חפצו מהן, כמ"ש הכתוב, על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו. הרביעי, כי הבוטח באלהים כשיותר לו דבר על מזונו, יוציאנו במה שמפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו, כמ"ש כי ממך הכל, כו', ומי שאיננו בוטח בה', אינו רואה העולם וכל אשר בו די פרנסתו וספק צרכו, והוא חס על ממונו מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו, ואיננו מרגיש בו, עד שיאבד ממנו ממונו וישאר זולתו, כמ"ש החכם, יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור. החמישי, כי הבוטח באלהים הוא מתעסק בסיבות העולם, להכין מהם צידה לאחריתו, וספק לבית מועדו, ומה שיתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו, מתעסק בו . ומה שיהיה בו שום הפסד בתורתו, או מביא להמרות הבורא, איננו מתעסק בו. שלא יביא לעצמו מדוה תחת הארוכה. ומי שאיננו בוטח באלהים, בוטח על הסיבות, ותנוח דעתו עליהן, ולא ירחק מדבר מהם, ויתעסק במשובח ובמגונה מהם, ולא יחשוב באחרית עניינו, כמ"ש החכם בהם, חכם ירא וסר מרע. השישי, כי הבוטח באלהים, הוא אהוב לכל כתות בני אדם, ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מחזקתו ולבם שלם מחמתו, ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם, והוא גם כן בטוח מהם, מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא, ולא ביכולתו, ועל כן איננו מפחד מחזקתם כאשר איננו מקוה הנאתם וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו יאהבם ויאהבוהו, כמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנו. ומי שאיננו בוטח באלהים, אין לו אוהב, מפני שהוא בכל עת חומד אתם ומקנא בם, וחושב כל טובה שהגיע אליהם, סרה ממנו, ושטרפיהם, לקוחים מטרפו, וכל מה שנמנע ממנו מתאותיו, הוא בעבורם, ובידם, להגיעו אל תאוותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו, יחשוב כי הוא מאתם, ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו, וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו, יבא בעבור זה למאוס אותן, ולדבר בהם, ולקלל ולשנוא אותם, והוא הנמאס בשני העולמים, והמגונה בשני המעונים, כמ"ש עקש לב, לא ימצא טוב. והשביעי, כי הבוטח באלהים, לא יאבל בהמנע בקשה, ולא בהפקד אהוב. ולא יאצור הנמצא, ואיננו דורש ליותר מטרף יומו, ולא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו, מפני שאיננו יודע עת בא קצו, ובוטח באלהים להאריך לו בו, ולהזמין טרפו ומזונו בו, ואיננו שמח בעתיד, ולא יאבל לו. כמ"ש הכתוב, אל תתהלל ביום מחר, כי לא תדע מה ילד יום, ואמר בן סירא, אל תצר לצרת מחר, כי לא תדע מה ילד, יום מחר יבא ואיננו, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל דאגתו ואבלו, על מה שהוא מקצר בו מחובת הבורא, ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם בנראה ובנסתר, מפני שהוא חושב במיתתו ובא יום האסיפה, ופחדו שיבאהו המות פתאום ביומו, יוסיף לו השתדלות וזריזות להרבות לאחריתו, ולא ירגיש על מה שיזמין לעולם הזה. והוא מה שאמרו, שוב יום אחד לפני מיתתך, ופירשו בו, ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה כדכתיב, בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ואשר איננו בוטח באלהים, ירבה אבלו להתמדת פגעי העולם עליו, ויפקד אוהביו וימנעו ממנו בקשתו, ויזמין מהון העולם הרבה כאלו בטח מן החליפה וסרה מעליו אימת המות, כאילו ימיו לא יתמו, וחייו לא יכלו, איננו זוכר אחריתו, ומתעסק בעולמו. ואיננו מעיין בענין תורתו וצידתו ובית ומועדו, והיה בטחונו באריכות ימיו בעולם, סיבה לאורך תאותו בעניניו, וסיבה לקוצר תאותו בענייני אחריתו. וכאשר יוכיחנו מוכיח ויורנו מורה, ויאמר לו, עד מתי תתעלם מחשוב בצידתך וענייני בית מועדך, יאמר, עד שיהיה לי די פרנסתי וספוקי, ולכל אשר אתי, מאשה ובנים עד סוף ימינו, תנוח נפשי מדאגות העולם, ואפנה לפרוע חובותי לבורא ואחשוב בסיבות הצידה ליום המועד, וראיתי להראות פני סכלותם וטעותם בדעה זאת בשבעם עניינים, אגלה בהם גודל טעותם, ואם יארכו דברנו, בעבור שיש בזה מן הביוש ומתוכחת לבעלי הדעה הזאת, והם כת בעלי המשכונות ועניינם בזה, כענין הסוחר שהוא מוכר באשראי למי שאינו מאמינו, וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו, ושלא תמצא ידו לפרעו. והראשון מאופני התשובה עליו, שנאמר לו אתה האיש המסתפק בגזרת הבורא, ושאיננו מאמין בגודל עצמתו, אשר חשך אור שכלו וכבה נר תבונתו, בגבור אפלת תאותו עליו, הטוב לך לבקש משכון ולקחתו, אלא מריעך וחבירך, אשר אין לו רשות עליך ולא מצותו עובדת עליך. אבל השכיר, כשהוא משתכר אצל בני אדם, אין (טוב) למשכן שוכרו בשכרו קודם עבודתו. וכל שכן העבד, שלא ימשכן אדוניו קודם עבודתו. ק"ו, הנוצר, שלא ימשכן יוצרו קודם עבודתו לו. ומן התימא, כי עבודת העבד לאדוניו על מנת שיפרע לו שכרו אחר עבודתו, גנאי הוא, כמ"ש אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, כו', כ"ש, שיעיז פניו לבקש משכון בפרנסתו קודם עבודתו. וכדומה לזה אמר הכתוב, הלה' תגמלו זאת כו'. והשני, שכל המקבל משכון מחברו, יש לו קצבה, ולבקשתו תכלה. אך בעל הדעה הזאת אין קץ לבקשתו, כי אינו יודע מה יספיק לפרנסתו, ופרנסת אנשי ביתו ממזון ומותרים עד יום מותם, ואילו היה לו ממון כפלי כפלים ממה שיספיק לו, לא תנוח נפשו, מפני שקיצם נעלם, ומדת ימיהם אינה ידועה, והוא (סיבה) סכל במה שביקש, מפני שאין לו תכלית אצלו ולא שיעור. השלישי שהממשכן את חבירו, אינו ממשכן אותו, אלא אם לא קדם לו עליו חוב שהוא חייב בו, ואינו משה בו משאת מאומה, והדין עמו, אבל אם קדמו לחבירו עליו חובות שהוא חייב בהם, וידע שיש לו עליו חובות ראותיות, אין לו לבקש ממנו משכון בשום פנים, ולא יהיה ראוי לקחתו ממנו, אפילו אם יתנדב בו הממושכן, כ"ש הבורא שיש לו על האדם מן החובות הראויות מה שאילו היו מקבצין מעשי כל בני אדם בכל ימות העולם לאיש מהם, לא היה מספיק הכל, לגמול טובה אחת, מטובות הבורא עליו, ואיך לא יתבייש זה העז פנים לבקש מן הבורא, שיקדים טובות גדולות, על מה שקדם לו אצלו, ויכבד החוב עליו ושמא לא ישלם, מה שנדר לו מן העבודה בעבור כלות ימיו ובא קצו. והיה אחד מן החסידים, אומר לבני אדם, בני, היתכן שיתבע אתכם הבורא, בחובות מחרת, ביום הזה. וכן במה שאתם חייבין אחריו, בשנה ושנתים, אמרו לו, האיך יתכן שנהיה נתבעים בחובות הימים, שאין אנו יודעין אם נחיה, עד שנגיע אליהם, ויחייבנו בהם, אבל אנו חייבים עבודה ידועה בזמן ידוע, וכאשר נגיע לזמן, נתחייב בעבודה. אמר להם, וכן ערב לכם הבורא יתברך לכל זמן ידוע, טרם ידוע, ועליכם בו, עבודה יתירה. וכאשר איננו תובע אתכם בעבודה קודם חיוב עתה, כן ראוי שיהיה בפניכם בושות ימנע אתכם, מלבקש טרף, שלא הגיע עתו, ומדוע אני רואה אתכם, מבקשים ממנו טרפו שנים באות, אינכם יודעים אם ימיכם יגיעו אליהן, ותבקשו להקדים לכם, טרף מי שלא נברא עדין, מאשה ובנים, ולא יספיק לכם המזון לבדו, אלא שאתם מקדימין המזון ומותריו לזמנים שאינן ידועים, ולא ערוכים לכם, (ולא די) שאינכם מקדימין לו עבודה לזמן עתיד, אלא שאינכם מחשבים עם נפשותיכם במה שהתעלמתם מן העבודה במה שעברו מן הימים אשר לא התעלם מהשלים לכם טרפם בם. והרביעי, כי הממשכן את חבירו, הוא ממשכן אותו לאחת משלש עילות. אחת מהן, שמא יעני, ולא תשיג ידו. והשנית, שמא יקפוץ ידו על מה שיש לו אצלו, ולא יוכל להפרע ממנו. והשלישית, מפני שהוא ירא שמא ימות, או שלא ימצאהו. והמשכון רפואות המדוים האלה, בין בני אדם. ואלו היו בטוחים בני אדם, קצתם בקצתם, מאלה השלש מדות, היה גנאי להם למשכן מבלי ספק. והבורא יתברך, אשר לו יאותו לו, אלו המדות, יותר הוא גנאי גדול ומופלא שימשכנו אותו. וכבר אמר הכתוב לי הכסף ולי הזהב, כו'. החמישי, כי הממשכן את חבירו, תנוח נפשו במשכון, מפני שהוא מקוה להפרע ממנו, וליהנות בו, או בתמורתו. אבל מי שיחשוב, כי כאשר יקדים לו הבורא די ספוקו תנוח נפשו מצד העולם טעותו שקר מפני שאיננו בטוח בהשאר הממון אצלו, שאפשר שיקרהו פגע מן הפגעים, המבדילים בינו לבינו, כמו שאמר הכתוב בחצי ימיו יעזבנו. ומה שטענו ממנוחת נפשם בהגיעם אל חפצם מהון העולם, כזב וסכלות מהם בבקשותם, כי אפשר שיהיה סיבה חזקה לטרדת לבם, ולצער נפשם, כמ"ש רז"ל, מרבה נכסים מרבה דאגה. והששי, כי המקבל משכון מחבירו, אילו היה ברור לו שיפרעהו קודם זמנו, ויגמלהו תחת המתנתו, כפל מה שיש לו אצלו לחסד עליו, לא היה ממשכן אותו, בשום פנים. והבורא יתברך, אשר ידענו מנהגו הטוב עמנו, וטובו הגדול עלינו, חדשים גם ישנים, ושהוא גומל על מעשה הצדקה והעבודה, במה שאינו עולה בדעת, כל שכן שיסופר, כמ"ש, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, יותר הוא גנאי גדול שנמשכן אותו. והשביעי, כי הממשכן את חבירו, אינו ממשכנו, אלא אחר שהוא יכול למלאת מה שמשכנו בעבורו מהון העולם, אבל הממשכן הבורא יתברך, בהקדמת הטובות, אין לו יכולת לשלם העבודה עליהם, ולא מובטח לפרוע מה שיש עליו מן החובות הישנות, כ"ש החדשות, שהאדם הצדיק איננו פורע חובת טובת האלהים (עליו), אלא בעזרת האלהים לו, כמ"ש אחד מן החסידים בתשבחותיו, ואף המשכיל היודע אותך, לא במעשהו יתהלל, כי אם בשמך וברחמיך אשר הכינות את לבבו לדעת אותך, כי בך יצדקו ויתהללו זרע ישראל, לאמר, באלהים הללנו כל היום, כו'.

צא ולמד מדברי הרב ז"ל, כמה מעלות טובות יש לבוטח בה' בכל לבבו ובכל נפשו. ולכן אתה קורא נעים, הט אזנך ושמע דברי חכמים, להיות בה' מבטחך תמיד כל הימים, נכון לבך בטוח בה', ותתפלל לה' שתזכה להיות בטחונך בו, תדיר ולא פסיק. וגדולה הבטחה אשר זוכה על ידה, לעושר וכבוד וחיים.