תוכחת חיים פרשת דברים
סדר דברים
[עריכה]י'חזיק ה'אדם ו'יאמץ ה'לומדים בתורה כפי יכולתו, ועליו נאמר ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, ואמרו בירושלמי בסוטה פרק אלו נאמרין ובמדרש רבא סדר קדושים פרשה כ"ה, למד ולימד, שמר ועשה, והיה סיפק בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. לא למד ולא לימד, לא שמר ולא עשה, ולא היה סיפק בידו להחזיק והחזיק, הרי זה בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת עכ"ל, וכבר מצינו בדברי רז"ל בגמרא ומדרשות ובזוהר הקדוש ובתיקונים גודל מעלת המחזיק ביד לומדי תורה כמה טובות. כזויות מחוטבות, ועולה על גביהן מאי דקמן כי מי שאינו מחזיק, הרי הוא עובר על כל התורה וקאי בארוך. וכ"ש מי שפוער פיו לדבר סרה על תלמידי חכמים לבזותם בעיני הבריות ולחרפם כדי שיהיו נבזים ושפלים, ועל ידי זה יהיה גורם לקפח פרנסתם שלא ימצא מי שיחזיק בידם וימותו ברעב. והרי אמרו בבבא קמא דף קי"ט ע"א על פסוק על אשר המית את הגבעונים, כי על ידי קיפוח פרנסתם שלא היו מרווחים, נחשב כאילו המיתם. ומה יענה ליום פקודה, כי מלבד שהיה בידו סיפק להחזיק, ולא החזיק, דקאי בארור אפילו שהוא בשב ואל תעשה ואיכא חסרון כיס, כל שכן כשמדבר עליהם דברים קשים ומרים להשפיל כבוד התורה בשנאת חינם, בודאי כי עליהם נאמר פסוק האמור בישעיה סימן ט"ו, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר. כי בכלל מעלות המחזיק לתלמידי חכמים בתורה שנותן כבוד לתורה ולהקדוש ברוך הוא, והרי הוא שלוחא דרחמנא, יען סגולת מעלת העוסק בתורה כי הנהגתו ושמירתו ופרנסתו הוא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו בלתי שום אמצעי, שלא כדרך הטבע, כמבואר מדרשות רז"ל, וכמו שכתב הרב נזר הקדש בפירושו לבראשית רבא ריש סדר ויצא יע"ש. וכשימצא מחזיקים ביד הלומדים בתורה הוי אומנותו ושליחותו מאתו יתברך ממש, וזה הבא להרע ולא להיטיב, ולדבר על התלמידי חכמים והמחזיקים, הרי הוא פושע גמור בה' יתברך. וזה אומרו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, הפושעים כי דייקא, לומר כי המבזים לתורה ולומדיה, מבזים לכביכול, כי דרשת חז"ל (היא) את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, וגם כי בלאו הכי הרי הוא עובר על כל התורה כולה, ולכן זהו עונש שלהם, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, שיהיו נדונים בגיהנם לדורי דורות, רחמנא ליצלן. ריש תורה כי המדבר וכבר שמעה אזני מאדם אחר דחיל חטאין שאוהב התורה ולומדיה, וקבע ישיבה בביתו, והיה לו תלמיד חכם בישיבה והיה נותן לו קצבה בכל שנה. ואחר כמה שנים שקבע ישיבה בביתו, אירע לו במשאו ומתנו שהיה לו הפסד, כי היתה שנה מעוברת מכת מדינה, כי רוב הסוחרים שבעיר הפסידו בימים ההם ובזמן הזה, אמר לו אדם אחד בלשון הזה, מאי הוי עלה מהחברה שעשית עם החכם, כמתלוצץ. שחברת החכם גרמא לו להפסיד, וכשמוע זה האדם דברים כאלו נשפך דמו בקרבו שעשה בזיון לחכם וגם שהלבין פניו שמתלוצץ עמו ולא היה רוצה לספר דבר כזה לשום אדם, כי אם גילה הדברים לאותו חכם דוקא. והשיב לו, כי בודאי, גדול עונו מנשוא, ועשה כמה חטאים גדולים והורה בנפשו לדבר כפירות בדרך ליצנות על התורה ולומדיה ולמחזיקים בה וכמה גדול עונשו. לייצנות כזה, רע ומר בעיני אלקים ואדם להיות מבזה מי שמקיים מצות מחזיק ידי לומדי תורה, ולומר בדרך לייצנות מה היה מחברת החכם, כמתלוצץ על התורה ולומדיה, ועל המחזיק, והרי ידוע כי אחת מארבע כיתות שאינן מקבלות פני השכינה [דף פב] הוא הליצן כמו שאיתא בסוטה דף מ"ב, וסנהדרין דף ק"ג אפילו בהיות הליצנות בדברי הבאי וחולין, כל שכן וק"ו הליצנות הלזה בביזוי על התורה ולעוסקים בה ולמחזיקים בה. בא וראה מה שאיתא בזוהר הקדוש בסדר ויצא דף קס"ג ע"א, על פסוק אם חכמת, חכמת לך, ואם לצת, לבדך תשא, וז"ל ווי לאינון חייבי עלמא דלא ידעין ולא משגיחין במילי דאורייתא וכו', דמיין בעינייהו כאילו כלהו מילי ריקניא, ולית בהו תועלתא וכו' דכולהו מילי דאורייתא כולהו מילין עילאין ויקרין, וכל מילא ומילא כתיב בה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ואיך יאמרון דאיהו ריקנייא, ושלמה מלכא אמר, אם חכמת חכמת לך, דכד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה איהו, דהא באורייתא לית לאוספא אפילו אות אחת, ולצת לבדך תשא, דהא אורייתא לא יגרע משבחהא כלום, ולייצנותא דיליה איהו, ואשתאר ביה לאובדא ליה מהאי עלמא, ומעלמא דאתי, עכ"ל.
הרי מי שמדבר לייצנות על דברי תורה גורם בר מינן שיאבד ב' עולמות, עולם הזה ועולם הבא, וזהו ודאי בליצנות שאומר שהתורה הוא ח"ו מילי ריקניא דלית בהון תועלת, כל שכן שאומר מה החברה הזאת אשר עשית עם החכם, כי רצה לומר כי החברה עם העוסק בתורה להחזיק בידו, גרם לו נזק והפסד ח"ו, והרי הוא לייצנות גדול, כי אין כמוהו. זאת ועוד, כי מוציא שם רע על בתולת ישראל, תורתינו הקדושה כאשר ביארו בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא סדר כי תצא דף רע"ו ע"א, כי התורה בתולת בת ישראל, וקודשא בריך הוא, אבי הנערה, ואם אמרו בערכין דף י"ז בעונש המוציא שם רע על עצים ואבנים וכמו שדייקו שם מקרא כדכתיב וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על עסקי דבת הארץ כמו שיע"ש, כל שכן המוציא שם רע על ישראל ויותר ויותר המוציא שם רע על התורה ולומדיה. ושם אמרו שגדול עון לשון הרע יותר מעבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים. והוא גם כן מארבעה כיתות שאינן מקבלות פני שכינה, והרי התורה היא נותנת חיים ועושר וכבוד, כדכתיב אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד, וזה בא ומכחיש בכל זה. ואם שלש אלה, עון שפיכות דמים כמו"ש בב"מ דף נ"ט ע"א, דמי שמלבין פני חבירו ברבים, דהוי כשופך דמים, דאזיל סומקא ואתי חיוורא, וכאן באיש הלזה הירא את דבר ה' כששמע דברים אלו נשפך דמו בקרבו. ועל ארבעה לא אשיבנו, כי גורם לבטל מצות מחזיק ידי לומדי תורה כי אם יהיה אדם שאינו כל כך בר דעת ויראת ה' על פניו, יהיה חס ושלום תוהא על הראשונות לומר מה בצע בדמים שנתתי לעמלי תורה, זו תורה וזו שכרה אלא שזה האדם הוא כשר וירא שמים, ומלבד כי לא קיבל דבריו ולא עשו שום רושם, אדרבא נשפך דמו, ואם כשיש בידו להחזיק ולא החזיק, הרי הוא קאי באשר לא יקים את דברי התורה הזאת, שעל כל פנים צריך להוציא ממון, ואיכא משום חסרון כיס, כ"ש וק"ו כשמדבר סרה לבטל מצות מחזיק בלתי שום הנאה ותועלת כי אם להיות מזיק ומבזה התורה, ואם מצינו שאמרו בברכות דף י"ט שהמספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים, נידון בגיהנם, ופירש הרי"ף באגדתיה, שנידון בגיהנם אפילו בשבת וע"ש. ונתתי טעם לדבר, בסה"ק תורה וחיים מערכת ג' אות כ"ד דף י"ד ע"ד בס"ד על מה שאיתא בזוה"ק סדר צו דף כ"ט ע"ב, דהמחלל שבת נידון בגיהנום אפילו בשבת, והתלמידי חכמים הם שבתות ה', כדאיתא בזוה"ק שם, כל שכן מי שמדבר לייצנות על התורה ולומדיה ולמחזיקים בה, שהוא נידון בגיהנם אפילו בשבת, אם לא ישוב בתשובה ויתקן כל אשר עיות, וזה ברור ומבורר. והיה ראוי להוכיחו ולייסרו להאיש הלזה אשר שמע זילותא דרבנן ודאורייתא ולא מיחא, אך כבר השיב כי נסתתמו טענותיו מפני העלבון והשפיכות דמים אשר עשה, ולא רצה לענות לו, כדברי שלמה המלך עליו השלום, כי היה לו להשיב לו תשובה, והוא, כי מזה למעלה מט"ו שנים שקבע ישיבה באותו פרק לא היה לו פרוטה קטנה מקרן, ומן השמים תכף מאותו זמן התחיל להרויח אלפי אלפים דינרי זהב, עד שבט"ו שנים הללו היה לי קרן הרבה מאד וקניתי קרקעות ותכשיטים וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, ושבח לאל יתברך אם שהיה בשנה זאת הפסד בסחורת הצמר גפן שהיה מכת מדינה לכל העולם כידוע, עם כל זה משאו ומתנו במקומו, ולא ירד מנכסיו (ולא ירד) ואם כן אם יש לו חברה עם חכם לפי זה עשרה למאה מהריוח היה לו חוב שחייב להחכם. ומכאן תראה ריוח חברת תלמיד חכם זו היתה תשובתו הרמת"ה.
ועוד אחרת היתה, כי לא היה לו לספר דבר זה לשום נברא משום ליתא דלשון הרע, והוא השיבני כי היה באפי תלתא והותר. ואנכי עניתי מהוד אין ספק כי אתה זכאי בדבר הזה דליכא משום איסור לשון הרע ולמצוה יחשב, ברם לכה בני איעצך ויהי אלקים עמנו שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, והוא שלא לספר בכפירה עוד לשום אדם כלל וכלל, ולא למסור דין לשמים לקללו ח"ו, כי אם להתפלל אל ה' אלקינו שיזכנו ברחמיו הרבים לעסוק בתורה לשמה ובמצות וגמילות חסדים, ולהחזיק ביד לומדי תורה בעושר גדול, ויהיו כל מעשינו וכל דבורינו וכל מחשבותינו לשם שמים. וזה האיש שעשה לייצנות יראה בעיניו וכעס יחרוק שיניו ויבוש ויכלם בזכות התורה והלומדים בה, ובזכות המחזיקים בתורה, שאלמלא לא היו מחזיקים ביד תלמידי חכמים היתה התורה נשכחת מישראל, כמו שאיתא בזוהר הקדוש סדר וישלח דף קע"ח ע"ב כי כשלא יש מחזיקים בתורה, התורה משתכחת וכו' יע"ש. ולכן אנו מתפללים לה' אלקינו שיזכנו לעסוק בתורה לשמה ושיהיו בישראל בעלי בתים יראים את ה' ומחזיקים בתורה בעושר רב ובטוב עין, ככתוב בסה"ק ימצא חיים סימן ס"ז דף ס"ב ע"א, יעוין שם בס"ד.
וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן פ"ו, אלקים, זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם, ואתה ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדיך והושיעה לבן אמתך, עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני. והוא כי מצינו במדרש שוחר טוב על פסוק סורו ממני מרעים, שהם הרודפים לדוד, דואג ואחיתופל, שנאמר עליהם, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, [דף פג] כי מי שאינו עוסק בתורה, כעובד עבודה זרה וכו', וכן הוא בספרי ורש"י סדר עקב על פסוק וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. ונקדים עוד מה שאמרו רז"ל, כי זדים, נקרא שונאי התורה ולומדיה, ואסמכוהו במה שאיתא וזדים ביד עוסקי תורתיך. וזו כוונת הכתוב במשלי סימן י"א בא זדון ויבא קלון ואת צנועים חכמה, כי מי שהוא בעל זדון שונא התורה והתלמידי חכמים, בא קלון זלזול התורה ולומדיה על ידו, וכל קבל דנא, זאת צנועים, תלמידי חכמים חכמה, שהם צנועים והצנע לכת שאינם מתפעלים להחרימם ולנדותם, חכמה, זוהי חכמה האמיתית. וזה אומרו אלקים, זדים קמו עלי, שהם שונאי התורה. ועריצים בקשו נפש לקפה פרנסתי להבזות אותי בעיני ההמון, פסקיה לחיותיה, כי הוא כאילו הורגו, או שמתלוצצים עליו, מה טיבה של תורה ומה שכרה, והוי כשופך דמים ולא שמוך לנגדם, כי הקדוש ברוך הוא דתמיד הוא ה' אלקים שכינתו שורה במקום אור תורה המשגיח בהם והמחזיק הוא שליחא דרחמנא כמו שכתב' לעיל ובמקום אחר בס"ד. ואתה ה' אל רחום רחום וחנון וכו', וצריך אני גם כן לילך אחר מידותיו, כדברי רז"ל והלכת בדרכיו, הלך אחר מידותיו, מה הוא רחום, אף אתה כן. לכן אין אני בא בתרעומות ובקללות וחרמות ונידויים על הזדים הללו, אלא מה שאנכי עושה הוא שאתפלל לה' לתועלת שלי שיתקנני בעצה טובה, והוא פנה אלי וחנני, במקום שיפנה הקדוש ברוך הוא לרעה על אלו הזדים להנקם מהם, כדכתיב בסדר בחקותי על פסוק ונתתי פני בכם, ופירש רש"י וזה לשונו, משלו משל למלך שאמר לעבדיו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה, יע"ש. לזה התפלל דוד המלך עליו השלום ואמר, פני אלי וחנני, כענין הטובה שנאמר ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרביתי אתכם, ופירש רש"י שם וזה לשונו, אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם וכו', יע"ש. אם כן זה אומרו פנה אלי לטובה, ולא פנה לרעה. וחנני לעשות עמי צדקה וחסד ומתנת חינם, והוא תנה עוזין שהיא לעבדך, והושיעה לבן אמתיך, כי אין עז אלא תורה. וזהו תנה עוזיך לעבדך, ויען עסק התורה בא ע"י האם כמו שאיתא בברכות דף י"ז, באקרויי בנייהו לבי רבנן, לכן הזכיר דוד לאמו ואמר והושיעה לבן אמתיך, זכות אמו שהשתדלה לקרבן לתורה. ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני, זו בלבד אני מתפלל על אויבי ושונאי, ולא להביא עליהם שום דבר.
ומעולם לא יהא האדם קפיד על שום נברא, אפילו שיהיה חייב בדין חרם נידוי ושמתא, ויהיה מוחל על כבודו, זולת מה שנוגע לכבוד התורה ולכבוד הקב"ה כב"יכול אין בידו למחול, ומה שירצה יעשה הקדוש ברוך הוא לכבודו ולכבוד תורתו. ומזקנים אתבונן במעשה שהיה כמו שכתב מורינו הרב כהנא רבא ז"ל בספר מדרש אליהו סוף דרוש ג' דף י"ג ע"ד וז"ל, ואני הכותב אירע לי, שפעם אחת ביום שבת קודש דרשתי על ענין רע שעשו כמה אנשים דברים נגד התורה, שעשו הסכמה שלא יתנו צדקה לעניים בכל שבוע, רק מחדש לחדש, מסיבת עול המסים שנכבד עליהם, והרבתי להם בדברים באומרי להם, שהמעשה הזה הוא נגד התורה. ומה גם שאמרו רז"ל, אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים, יפזר מעותיו לצדקה, שמלח ממון חסר, וקם כנגדי איש רע ובליעל יש"ו, ופער פיו כגמל, וקילל לכל תלמידי חכמים, ואמר, שכל דבריהם הם דברים שבודים מלבם, ודורשים כפי רצונם, וכמה דברים אשר אסור לספרם, ובתוך הדברים אמר, וכי יש דעת בתלמידי חכמים לדבר, והעומדים שם אנשים ניצים נצבים לא מיחו בכל דבריו מסיבת שהיה עשיר, אוי להם ועל נפשם אם מטיפה סרוחה מתביישים, מה יעשו ביום הדין והשם ישלם כדרכיו וכפרי מעלליו. ואני הכותב לא שמעתי הדברים רק העידו עליו עדים נאמנים, שחי ה', הייתי מכה אותו עד מות, שלבי כלב הארי ללבוש בגדי נקם על כבוד התורה ולומדיה, ולא לכבודי, ולא לכבוד בית אבא, הייתי עושה כן, שבאמת כבודי מחול לכל, רק על עלבון התורה, לא כסוברים המוחרמים המנודים מפי עליון, הרשעים הללו, שבעבור שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, [חושבים שדרכיהם נבחרים וטובים לפניו יתברך, ולא דרכי לומדי תורתו. ואדוני אבי זצ"ל, לבש בגדי נקם על ששמע לרשע אחד שביזה לתלמיד חכם, ולא היה מי שימחה בידו והוא ז"ל קם כנגדו, והחרימו, ואמר הרשע שמה תועלת היה להם מתלמידי חכמים. הלך הוא ז"ל, וקיבץ כל חכמי העיר, והזהיר להם שלא ילך שום תלמיד חכם לתת להם שבע ברכות, ולא גט, ולא למול בגיהם, ולא לקבור מתיהם, ולא להראות להם איזה דין, להראות בין טהור לטמא, כדי שידעו כמה עושים להם החכמים, ולא עבר יום אחד שהוצרך לכל זה, ובאו להם אפים ארצה ונתגדל דגל התורה על ידו, זיע"א. לכן הירא את דבר ה' להיות מעבדיו לא יפחד שום פחד מעוברי התורה ויעמוד כנגדם לשבור שיני רשעים והקדוש ברוך הוא אדון כל הבריות בעזרו, ואוי לאדם שהממון שלו נותן לו אבירות, שזה אינו מן היישוב, רק האביר והאדיר הוא, שיעמוד האדם להליץ בעד עובדי אוהבי ה' לומדי תורתו לעמוד נגד אותם העשירים שבשר זרועם, ואף על פי שלא יהיה לו ממון, וכי המדבר דברים בכבוד, צריך שיהיה לו ממון לדבר, בעל הממון הוא יתברך שמו, לכן צריך האדם להיות לבו כלב הארי לדבר בכל מה שמבין שהוא בכבוד השם, ולא יגיע לו שום נזק, שבעל היכולת בעזרו, ולא יחליף גופו בכח דומם לדבר בכח. והאדם בעת מיתתו יראה פעולותיו וכחותיו ויראה המה כולם מאוסים ויאחוז בשרו בשיניו ולא יחזור אחור, כי כל מעשיו בספר נכתבים לקבל דין וחשבון, כפי הכתב והרשום, ומה יהנו לו כעס כחותיו בעת שיתקבצו בצידו כל הקליפות שעשה בחייו בטומאת טיפת קרי, דלכן תיקנו ההקפות הנוהגים שמשליכים לכל צד בכל הקפה כל מיני מתכות כדי להרחיקם מכל האדם, ולכן צריך שמיד אחר הקפתם יקברו לו [אותו] ולא ישאר רגע, אולי יחזרו וישתרגו עמו ויוליכו אותו הקליפות למקום חפצם, ושד אחר יהיה במקומו ונדמה לעומדים שם שקוברים אותו ואיננו, עכ"ל. ואני אומר דאפילו כי מצד הזמן אין להחרים ולגדות, כי ח"ו יתנו כתף סוכרת ויתלקטו עמו אנשי רשע כמוהו לסייע ידי עוברי עבירה ויזלזלו בחרמות ונידויים, ואז יהיה יותר בזיון התורה. וכבר כתבו הרב הפרישה והט"ז, שעתה שמזלזלים בחרם טוב למעט בהם, על כל פנים חייב להודיע החטא שעושים, וכל הבא מידו יעשה.
וכבר כתבתי בסה"ק ראה חיים ח"ב [דף פד] סדר עקב דף צ"ב ע"ד, בשבח המגיע למחזיק ידי הלומדים. וכתבתי שם וז"ל. יש מקום לפקפק לאינשי דלא מעלי ח"ו, שיאמרו כי מי הוא המדבר בשבח המחזיק לתלמידי חכמים, הלא המה החכמים עצמן, וח"ו, לעצמן הם דורשים, ובודאי שהאומר כן, נקרא אפיקורס, שכופר בתורה שבעל פה אשר כל התלמוד ומדרשי רז"ל וזוהר הקדוש ותיקונים מלאים הרבה מאוד במעלות הצדקה והמחזיק ביד לומדי תורה. והבאתי שם מר"י החסיד ז"ל בספר החסידים סימן רצ"ג כי הטעם שנכתב בתורה רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים, להודיע כי אפילו פרעה הרשע, היה משגיח על כומרי עבודה זרה, וכל שכן אנחנו עם בני ישראל שחייבים אנחנו לעשות כן לבני תורה. וכן כתב בספר פענח רזא, סוף ויגש, וכן כתב מוהרמד"ל בספר שתי ידות דף ח' והרב מוהר"ם בן זרח דף ע"ב ע"ב יע"ש.
ועוד יש משיבים, כי אין התלמידי חכמים יודעים ומרגישים צער ההוצאה, כיון שהם אינן נותנין, בא להם בנקל לאחרים שיתנו גם זה הבל ורעות רוח, והבאתי ראיה ממשה רבינו עליו השלום שנשתבח במצות מחזיק, ונתן כל ממונו לתלמידי חכמים. וכן מצינו בעובדיה הנביא, שהיה זן למאה נביאים, ולקח בהלואה ברבית. גם מצינו במאמר רז"ל בבבא בתרא דף ה' ע"ב, שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה, אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא, פיזר נתן לאביונים, והרי שלמה עשיר גדול, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה, והוא אמר צאו וראו מה פירש דוד אבא, פיזר נתן לאביונים, אם יהיה צדקה כפשוטה לכל עניים דעלמא, ואם לתלמידי חכמים שפירשו רז"ל, אביונים אלו תלמידי חכמים, הרי מצינו בעשירים ואינן נצרכים שהזהירו הרבה מאוד על הצדקה ועל מחזיקי התורה, וגם מרשב"י ע"ה, שהפליג בעונש מי שאינו מחזיק, בספר הזוהר הקדוש, בסדר וישלח דף קע"א ע"א, ובסדר צו דף נ"ט ע"א, ובהקדמת ריש התיקונים, דקרא אותו, עני הדעת, בתר דלא עביד טיבו למארי תורה, וגם במעלת המחזיק, במקומות אלו ובמקומות אחרים לאין מספר. והרי רשב"י ע"ה לא היה נהנה משום נברא, ובפרט בהיותו בקדושה ובטהרה במערה י"ג שנים שהיה מזונותיו מאילן החרובים ומעיין המים, ושם באותו פרק, באותו מקום, חיבר ספר הזוה"ק אשר בתוכו רצוף אהבה גודל מעלת מחזיק ידי לומדי תורה. ועיני תמיד אל ה' כי הוא הנותן תורה לעמו ישראל, הוא יתבע עלבונה של תורה ותרב גדולתם של תלמידי חכמים העוסקים בתורה שיהיו מזונותיהם ופרנסתם בריוח, ולא בצמצום. בנחת, ולא בצער, מידו יתברך הרחבה, אמן.
וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן קי"ט, לי קיוו רשעים לאבדני, עדותיך אתבונן. ונקדים עוד מה שאמרו רז"ל, כי מה שנקרא התורה עדות, הם המצות התלויות בזמנים, שהם שבתות וימים טובים, שהם לראיה ועדות על מה שנקבעו, יע"ש. ונקדים עוד מה שאיתא בזוהר הקדוש סדר צו דף כ"ט ע"ב, דתלמידי חכמים נקראו שבתות וימים טובים, שצריך לכבדם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כמו שבשבת נאמר מחלליה מות יומת, כמו כן בתלמידי חכמים, ודישתמש בתגא חלף, וזה אומרו, לי קיוו רשעים לאבדני, במקום אשר יחזיקו בידי, ותהי להפך, לאבדני, ולקפח פרנסתי, ולחלל כבודי, דאיכא איבוד ממון ונפש, עדותיך אתבונן, שהם שבתות וימים טובים, כי הנוגע בהם נאמר בשבת מחלליה מות יומת, ונאמר בימים טובים, כל המבזה את המועדות, ככופר בעיקר, כמו שאיתא שם בזוהר הקדוש, וזה די והותר שלא נירא מאלו, כי ה' עזרנו ומגיננו.
ואף על גב דכל דבר הנוגע, לו, תמיד יהיה עניו וסבלן ומוחל על עלבונו, מכל מקום בדבר הנוגע לכבודו יתברך ותורתו, אין לו לוותר. וח"ו יהיה נענש, אם לא ימחה בידם. וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן ה', האשימם אלקים, יפלו ממועצותיהם ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך, כי בא דוד לומר לפני ה', במה שנוגע לי איני תובע, אכן, הדיחמו כי מרו בך ואין בידי למחול על זה וק"ל.
ואמרו רז"ל סדר בשלח, והובא בילקוט שם על פסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו וזה לשונם, אם במשה האמינו, ק"ו בה', ומה תלמוד לומר בה', ללמדך, שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם. כיוצא בו אתה אומר, וידבר העם באלקים ובמשה, אם באלקים דברו, ק"ו במשה, ללמדך שכל מי שמדבר ברועה ישראל, כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם, עכ"ל. ואוי לו ואוי לנפשו למי שמדבר על רועה ישראל, שקר ומרמה כעלילות ברשע, שהוא שונא הדת להפיל ארצה תורתינו הקדושה, הגם כי בריא וחזק, כי לא תעשנה ידיהם תושיה, כאשר ראינו בעינינו נס גדול ונורא להיות תורתינו הקדושה והנעימה מוספא ואזלא, עם היותנו בגלות, כי זהו הוי נס ופלא יותר מכל הנסים, כאשר כתבו הרב מוהרש"י והרב יעב"ץ ז"ל. ואנן בעניותין בסה"ק תורה וחיים מערכת קו"ף אות רנ"ה יעש"ב בס"ד. מכל מקום זה עונו ישא, אם לא ישוב מדרכו הרעה. וכתב רבינו מוהרח"ו ז"ל בשער הקדושה חלק ב' שער החמישי, ואם היושב בטל מדברי תורה נענש, ק"ו למי שנתלוצץ ממש. שיחה בטילה גורמת לידי עבירות גדולות כי הרי אפילו יושב בטל, הרי זה מושב לצים, ונענש עונשים גדולים כנ"ל בענין הליצנות, שתחילתן יסורין וסופן כליה, מכל שכן השח שיחות בטילות בפועל. ולא עוד אלא שמביאו לידי לשון הרע ורכילות ולצינות, ומספר בגנות חבירו רחמנא ליצלן עכ"ל.
ואם זה כתב הרב ז"ל במי שלועג ומתלוצץ על איזה אדם בדברי לייצנות כל שכן וק"ו ובן בנו של ק"ו על הבא להתלוצץ על התורה ולומדיה, שעושה כמה וכמה עבירות גדולות בבת אחת, והוי חוטא ומחטיא מירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל, דירבעם הא מיהא חטא, בעבור זדונו וגאותו, וזה שחוטא ומחטיא בלתי שום הנאה ותועלת כי אם בשאט נפש להבזות התורה ולומדיה, שהוא שונא הדת, בודאי, שהוא מוסיף על חטאתו פשע, ולא יאבה ה' סלוח לו, עד אשר יכיר חטאו שחטא והתוודה עליו ויבקש מחילה ממי שהתלוצץ וחטא כנגדו וציערו, והוא רחום יכפר עון ושב ורפא לו. ולאיש אשר הוציא מפיו דבר זה, ראוי להראות לו דברי רבי יהודה החסיד בספר החסידים סימן רט"ו וז"ל, אם ראית איש עשיר ומצליח, ומתחתן בו איש צדיק, ואחר כך אינו מצליח כבתחילה, דע לך [דף פ"ה] לפי שעושה רעה לאותו צדיק. ועוד לפי שכשהוא מוכיחו בדברי שמים, דבריו אין נשמעין לו, ומלבן אתה למד, ויברך ה' אותך לרגלי. מעשה (בחסיד) באדם אחד שהיה מצליח בבנים ובנכסים, בא חסיד אחד ונתארח אצלו, ומאותו היום והלאה ירד מנכסיו והיתה קללה משולחת בביתו. ואמר אותו האיש, מאותו יום שבא החסיד לביתי, אני מפסיד. לטוב קויתי, ויבא רע. הרי פוטיפר, נתברך בגלל יוסף, ולבן בגלל יעקב, ואני להפך. אמר החכם לאחר שעשה לבן ליעקב שלא כדין היה יורד, שמא עשית לו שלא כדין, אמר חלילה. אמר לו החכם שמא כשמוכיח אתכם אין אתם שומעין לעצתו ואף על פי שאותן המעשים בידכם מקודם והייתם מצליחים, לאחר שהוכיח אתכם, מזידים אתם. לפיכך אין הצלחה לכם, כאותה אלמנה שלא שמעה לאליהו וכתיב כי באת אלי להזכיר עוני, אבל מי ששומע לצדיק, תבא לו ברכה, עכ"ל. נמצא שאין כל חדש תחת השמש, וכזה וכזה אירע בעולם, ואם כן אמאי תלה שמזלו של חכם גרמא לו, ולא לתלות שמא הוכיח את בניו ובני ביתו ולא קבלו, או שמא לא השלים חוקו עם התלמיד חכם לתתו לו מנת חלקו, לפי מה ששם בלבו לתת לו מהריוח, ואמאי תלה בוקי סריקי בתלמיד חכם דנוגע בכבוד תורה ולומדיה.
וזה יהיה הנוסח שתיקנו בברכת האורח לבעל הבית בתוך ברכת המזון, שמברך, בבנים שיחיו, ובנכסיו שירבו, ברך ה' חילו וכו', ויהיו נכסיו מוצלחין וקרובים לעיר, ואל יזדקק לא לפניו ולא לפנינו שום חטא ועון וכו'. עיין הנוסחא כתיקונה בקונטרס כף החיים יע"ש. והיינו שמוכרח האורח להתפלל על זה, שלא יהיה כאותו חסיד, דבשביל שנתארח בביתו, ירד מנכסיו. או ליקוי בבניו, כי אין דבר רע ונזק מגיע מהתלמיד חכם או האורח. והעיקר שאל יזדקק לא לפניו ולא לפנינו, שום חטא ועון, דהבעל הבית ישמע לתוכחתו ולא יהיה בידו עון שהוא מזיד, וגם לאורח שלא יהיה שותק מלהוכיחו, אלא יקיים הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, שאם יהיה מחריש ועושה לו חנופה ברואה בו דבר איסור נתפס בעונו, ולכן ובא והתפלל, לא לפניו ולא לפנינו, שום חטא ועון, ועל ידי זה נכסיו מתברכים, ובניו חיים וקיימים, והוא ברור.
וזכור לטוב ליד"ן הרב ועצום ונזר ישראל אב לאביונים כמהר"ר בכור בנימין מלמד נר"ו, שהשתדל הרבה עם הבעלי בתים מעירנו אזמיר יע"א, שכל אחד יקח תלמיד חכם לעצמו, להיות מתארח אצלו בכל שבוע, אמרי לה ב' לילות, אמרי לה לילה אחת תדיר מידי שבת בשבתו, כדי ללמדו חכמה ומוסר ודעת, ויחזיק בידו שנותן לו קצבה כל אחד כפי יכולתו, אשריו ואשרי חלקו יה"ר שיתמידו ויתרבו. וזה רמזתי בפסוק שבפרשתינו, באומרו, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם, כלומר הבו לכם בבתיכם כל אחד מאנשים חכמים ונבונים וידועים, כלומר שיהיה חכם יודע אגדה ומוסר, ויש בו יראת שמים תתנו לכם כל אחד לשבטיכם כל שבט ושבט, דהיינו משפחה או שבט (ולא) תבקשו שיהיה גדול בתורה בעל תלמוד והלכות גדולות ואשימם בראשיכם להיות לכם לראש בית לכל דבר, מאריה דביתא, ובתנאי שיהיה מוכיח אתכם, הא לאו הכי אשמם בראשיהם ואם לא תשמעו, האשמה בראשיכם, שאתם מזידים והעון תלוי בכם שאין אתם שומעין. ונקט קרא בסתם דקאי לתרווייהו, בין לתלמיד חכם בין לבעל הבית ואם יוכיח וישמעו, גדולה תורה שנותנת חיים.