שפת אמת/תזריע

<< · שפת אמת · תזריע · >>

תזריע

תרל"א

ב"ה פ' תזריע מצורע שבת ור"ח אייר במד' אחור וקדם צרתני זכה נוחל ב' עולמות כו'. פי' שממשיך נחל וחיבור משורש החיות אל ההסתר וההעלם שיש בעוה"ז. כי מה שבח שנוחל עוה"ז. אך מה שמחבר עוה"ז אל עולם העליון כנ"ל. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. פי' גם בעוה"ז כל מעשיהם יש בהם חלק פנימיות מאור הצפון שנגנז במעשה גשמיי. וזה הי' מכוון בריאת האדם בעוה"ז כדי לתקן כל הבריאה לברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש אחור וקדם. אחרון למעשה וראשון במחשבה. כי אדם השלם שכל מעשיו במחשבה ודביקות בשורש החיים הוא מזכה כל הבריאה. ולכך נברא בסוף שהוא השלמת הכל. ולכך מיד כשנברא בא עמו הסתר וקליפה. וביום השמיני ימול. ע"י שמבטל כל הז' מדות בלתי לה' [*לבדו]. עי"ז מתדבק בעולם העליון שלמעלה מן הטבע ועי"ז נכרתים כל הקליפות. וז"ש וביום השמיני ימול. וכבר כתבנו במ"א כי עוה"ז ועוה"ב ב' העלמות שיש העלם מצד שלמעלה מן ההשגה והוא עוה"ב. ויש העלם מצד הסתר וקליפה וזהו עוה"ז. וכפי מה ששומרין הפנימיות בעוה"ז זוכין להתדבק בעוה"ב כמ"ש במ"א. וז"ש אחור וקדם צרתני כי מכוון הבריאה שהאדם יתקן ויחבר כל התחתונים עד שורש חי החיים. וכ' שער החצר הפנימית הפונה קדים כו' ביום השבת כו' החודש יפתח. כי בחול נסתר חיות הפנימיות שבכל דבר. והוא בחי' אחור וקדם. שע"י המשכת בחי' השבת תוך ימי המעשה עי"ז הוא דבוק בבחי' קדם שהוא שער הנמשך מעולם העליון שלמעלה מהטבע. ובשבת ור"ח נפתח זה כנ"ל. וז"ש במד' כי המילה אחר שבת שעבר על הילד. כי ע"י בחי' שבת מתגלה חיות הפנימיות שיש בכל הנבראים ועי"ז יכול לצאת מהמסגר ולהסיר החיצוניות המסתיר נקו' הפנימית. והוא ע"י בחי' הביטול להיות בטל לפנימיות החיות. ועי"ז נהפך איסור להיות היתר. ומתגלה שגם בהסתר עצמו יש בחי' אור הנעלם. וז"ש וביום השמיני ימול כנ"ל:

ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר על המד' אשא דעי למרחוק כו' וירא כו' המקום מרחוק כו'. שהי' נסתר ממנו ואח"כ שעמד בנסיון נתן שבח ע"ז שראה שהי' רק לטובה כדי לגלות הקדושה גם בתוך הריחוק כו'. וזכה עי"ז להיות נקודה טמונה בכל איש ישראל שישאר תמיד וע"ז מברכין מגן אברהם ע"ש. וז"ש אחור וקדם צרתני שיהי' בכח האדם למצוא בחי' קדם ממחשבה הקדומה ע"י בחי' הריחוק בעוה"ז שהוא בחי' אחור כנ"ל:

ברש"י עץ ארז שנתגאה. ואזוב שישפיל עצמו כו'. ולמה עץ ארז אצל הכפרה שזה הוראה על מה שחטא וקילקל. אך כי השפלות צריך להיות עי"ז עצמו שנתגאה. שצריך לידע. אף שיהי' מה שהוא. כשנתגאה ונדמה לו שיש לו להתגאות. הרי הוא שפל כתולעת ממש. כי כל הרצון מהש"י להגיע לזה לידע כי הכל ממנו ית'. וכשחסר זה הכל הבל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא עמ"ש מגביה שפלים ומשפיל גאים. מאחר שמגבי' השפל למה משפיל כדי להגביהם. אך שמגבי' שפלים שישאר שפל אף שהוא מוגבה עכ"ד. וזה מי שבאמת אף שיגבי' אותו ידע כי הוא ממנו ית' הרי הוא מוגבה בידיעתו זאת. [וכ"כ אל יתהלל כו' כ"א בזאת כו'] וכן משפיל גאים כי ע"י הגיאות הרי הוא שפל כי נכרת משורש החיות שאין אני והוא יכולין לדור כו'. וכן איתא בזוה"ק מאן דהוא רב הוא זעיר כו'. וכן מי שיודע שהכל מהש"י ודבוק בשורש החיות הרי הוא רב. כי בוודאי אין המכוון להיות אדם עניו ע"י דמיון שקר. כי מ"ש במרע"ה עניו מאוד אף שבוודאי ידע כי הוא הדעת של כל ישראל. אך ע"י שיודע היטב כי הכל מחיות הש"י. א"כ אף שבוודאי יש בכל עבודה נקודה מן האדם בעצמו והוא הרצון. מ"מ אין ניכר מזה לאדם כלל לידע כמה יש בעבודתו מעצמו ורק הכל מהש"י. ואיך יוכל להתגאות במה שאינו שלו. והגיאות עצמו הוא הסימן שהוא שפל באמת. וזהו הרמז בעץ ארז ואזוב כנ"ל:

אתה יצרת עולמך מקדם. כמ"ש המהר"ל בכל דבר יש חומר וצורה. והצורה הוא הפנימיות. והוא בחי' קדם שכ' במד' זכה אומרים אתה קדמת למ"ב. כשנגמר המכוון ואיננו דבוק רק בפנימיות הצורה שיש תוך החומריות. וזה זכה. כי באמת האדם למעלה מכולן בהצורה. רק בהחומר שהוא (הנבראים) [*הגשמיות] שם האדם אחרון. כי החומר מהופך מהצורה. כדמיון חותם על הנייר שמקבל צורת החותם מהופך. וכשאדם דבוק בחומר וגשמיות הוא אחרון באמת. ויתוש קדמך. כי נברא להיות דבוק בצורה. והרי האדם ממשיך נשמה לבנו והיא מעולם העליון. והרי שיש בו התקשרות בפנימיות ע"י שמכניס כל הרצון והדעת באמת. יש בכחו להדבק בשורש עליון להביא התחדשות. וזה פי' המד' אחור וקדם כו' אשא דעי למרחוק כו'. איך שיש דביקות לאדם בשורש הנעלם. והנה בחודש ושבת שנמשך התחדשות להנבראים כי בשבת יש ג"כ עלי' והתקשרות לכל דבר בפנימיות. ע"כ נפתח בחי' הצורה. כי משם נמשך חיות לכל ע"י פתיחת השורש כנ"ל. ולכך יכולין בימים אלו להתדבק יותר בהצורה שהוא שורש חיות הפנימיות כנ"ל:

תרל"ב

במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי האדם הוא צורה של כל העולם. לזאת כלול מכולן. וכשהוא נמשך ח"ו אחר חומר שלו גרוע מכולן לאשר צורה שלו קדושה ביותר. וגם ע"י שהוא עושה הכל ברצון ושכל. ולא ככל הנבראים שפחיתות שלהם בעצם שלהם. ובאמת חומר האדם גם מכל הנבראים. כי האדם נברא שישלים א"ע במעשיו. וע"י שישלים חומרו הגרוע מכולם. יביא וימשיך קדושה לכל הנבראים מגדול ועד קטן. לזאת כולם קדמו לבריאת האדם. רק אם זכה ובא לשורשו. הוא קודם לכל: עוד עי' אחור וקדם כו'. מ"ע ול"ת. שסור מרע בחי' אחור שזה ג"כ א' מכוונת בריאת האדם להיות בטל להניח רצונו ושכלו עבור רצון הבורא. וקדם הוא בחי' עשה טוב. כל אשר תמצא ידך כו' עשה. והעיקר להיות כל מעשה האדם דבוק בשורשו והתחלת חיותו שהוא מהש"י. ועי"ז מקרב הכל לקדמונו של עולם כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחלה. כמ"ש במ"א פי' קדם במחשבה ואחרון למעשה. וז"ש פליאה דעת ממני כו'. שהרצון להיות מקושר עד מקום שלמעלה מהשכל. ולזאת הי' בריאת האדם בנס. והלא הי' יכול הקב"ה לעשות תולדת האדם ע"פ טבע. והרי בלידת האדם נס נגלה. כמ"ש במדרשים ז"ל וכנראה לעינים. רק שהרצון להיות התחלת בריאת האדם במקום הנפלאות. שיוכל להתדבק תמיד בשורשו העליון שלמעלה מהטבע כנ"ל. וז"ש אשא דעי למרחוק שהוא מקום הנפלאות שאינו מושג כנ"ל:

תרל"ד

פ' שבת תזריע מצורע ר"ח אייר במד' אחור וקדם כו'. הטעם שנברא האדם אחר כולם כי בכל הנבראים יש חיות הקודש מהש"י. והעולם השפל קיבל מקודם חיות כולם. והי' זה הכנה שיוכל לקבל קדושת נשמת האדם שהוא גבוה מכולם. ואמר ר' שמלאי שכמו כן תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו'. פי' שיש בכל איש ישראל בחי' נפש הבהמיות. כמ"ש בספרים שהאדם כלול מכל הנבראים דצח"מ והוא למעלה מכולם. ומ"מ צריך מקודם לתקן נפש הבהמיות ואח"כ נשמתו. וביותר ביאור כי יש ב' בחי' באדם. א' מצד הטבע וזה בשעת היצירה שנברא אחר כולם. אך לאדם ניתן התורה שיוכל להשלים מעשיו לטוב בעבודתו בעצמו. וגם בענין הזה יש לו להקדים תורת בהמה כו'. ומצד ב' בחי' אלו יש לאדם מעלה גבוה מבחי' קדמונו של עולם כמ"ש ישראל עלו במחשבה. ובחי' זו נפתח בש"ק כמ"ש שער החצר הפנימית כו'. ביום השבת יפתח הוא בחי' הנ"ל מצד הבריאה. וינפש אבדה נפש הבהמיות כיון שזוכין לנשמה יתירה כי כל המדרגות מנר"נ יש תמיד באיש ישראל והבן. וביום החודש יפתח הוא כשאדם במעשיו מעורר התחדשות מצד התורה כמ"ש החודש כו' לכם. זכה אומרים לו אתה קדמת כנ"ל שהוא מיישר דרכיו ומתקן תורת בהמה כו' אח"כ זוכה לבחי' נשמתו שהיא בחי' קדם. ע"י התחדשות כנ"ל. ואם לאו יתוש קדמך כשאינו מתקן כלום:

תרל"ה

במד' אחור וקדם צרתני כו' זכה אומרים לו אתה קדמת וא"ל יתוש קדמך. והנה צריך טעם למה נברא אחרון למעשה. והתירוץ כדי שיהי' קרוב ליום השבת כמ"ש במדרש ג"כ כדי שיכנוס לשבת מיד. ופי' הענין כי הארת יום השבת הוא הארה בתוך הבריאה. והוא ניתן רק להאדם. כי כל שאר הבריאה הם חומריים וכח חיותם ניתן להם בשעת הבריאה. אבל האדם שיש בו נשמת אלקים ניתן עמו ההארה כמו שהוא בעוה"ז וכל [*א'] יכול לתקן עצמו להרגיש הארת נשמתו העליונה. ולכן אין זה הרחקה לאדם במה שנברא באחרונה. כי הוא לעולם דבוק באור העליון והוא באמצעיות השבת מעין עוה"ב. והרמז לאדם במה שנברא באחרונה הוא להודיע כי א"י ליישר עצמו לבוא למקום הראוי לו עד שיקרב כל הנבראים שהם תלוין בו. והאדם יש בו נשמה גבוהה וניתן בשפל המדרגה. שיעלה הכל לשורש נשמתו. וז"ש אחור וקדם צרתני: אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם כ' ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק שהוא ממשכא דחויא. ועור מלשון עיור שאחר החטא א"י להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים. כי בכ"מ הקליפות יש נקודה גנוזה ג"כ. רק שע"י עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים. כדאיתא מה נגע סגירו כו'. אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ. כ"פ בס' כלי יקר ע"ש. ובוודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו. ושעי"ז יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו. ולכן ע"י ראיית הכהן נמשך הטומאה לחוץ. ובזוה"ק פי' והובא אל הכהן. הוא חסד אל. מה שהקב"ה חפץ לטהר אותו. לכן מביא הטומאה לחוץ. וצריך האדם לקבל זאת באהבה ועי"ז בא לטהרה. וז"ש והובא אל הכהן. ומ"ש לעיל כי צרעת הוא בעור הקליפה והוא בא על לה"ר. רמז שכפי שמירות רוח הפנימיות שבאדם. כן מבטל כח החיצוניות. כי הכלל כפי עומק הפנימיות מתרחב הקדושה ומגרש החיצוניות כמ"ש במ"א שיש עומק רום ותחת ותלוין זה בזה וכמו כן פנימיות וחיצוניות והבן:

תרל"ו

ב"ה תזריע מצורע במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי כל הבריאה צריכה תיקון כמאמר אשר ברא כו' לעשות כו'. והאדם נברא אחרון למעשה וראשון להתיקון. כי ע"י האדם מתחברין הבריאה והתיקון. וזה שכ' חז"ל שנברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד כי שבת הוא בחי' התיקון. ואחור הוא בחי' ימי המעשה שנק' ימי עבודה לברר דברי עוה"ז אשר אינם מתוקנים. ועי"ז זוכין אח"כ לשבת בחי' קדם שהוא עולם המחשבה והתיקון כנ"ל. והאדם הוא מבריח ומחבר כל הבריאה. לכן יש בו גשמיות היותר מוגשם מכל וגם רוחניות היותר עליון מכל. וכ' בצלם אלקים עשה כו' האדם. א"כ כמו שידענו שהש"י כולל כל ההויות כמאמר ואתה מחי' את כולם. כמו כן ממש האדם כולל כל הנבראים אשר תחתיו. וכשהוא מתקן כל התלוים בו אז זוכה למקומו המוכן לו למעלה מכולם. לכן אם זכה אומרים לו כו' ואם לאו שלא בא לכלל התיקון כו'. והקדים אחור לקדם כדברי רש"י אף תורתו נתפרשה כו'. פי' שח"י להשיג דעת התורה המוכן לתהלוכת האדם באמת עד שמתקן מקודם תורת נפש הבהמיות שבאדם ומתקן הגשמיות. אח"כ בא תורת האדם כנ"ל:

בפסוק נגע צרעת כו'. בזוה"ק צרעת סגירו כו'. ע"פ המד' לעשות לרוח משקל. כי הקב"ה נתן לאדם רוח חיים וחכמה במדה. ולכן כפי התפשטות החיות והחכמה בגשמיות נחסר לו בעת הצורך לתורה ומצות ונסגר הלב. והעצה ע"י תשובה מאהבה כמאמר ובא אל הכהן ע"י השתוקקות לחזור לדביקות עליון עי"ז נפתח הלב:

תרל"ז

ב"ה תזריע מצורע ר"ח אייר במד' אחור וקדם כו' אתה קדמת למ"ב כו' כמו שיצירתו של אדם כו' כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו'. כי הנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' נצר מטעי כו'. פי' שיש לכל מ"ב כח ושורש בעולם שלמעלה מהטבע. וכיון שיש שם חלק לכל איש ישראל ממילא הם קודמין לכל הבריאה. אמנם כך ברא השי"ת להיות אדם כולל כל הנבראים ויש בו נפש הבהמיות וא"י להשיג שורש כוחו שלמעלה מהטבע עד שיתקן מקודם הטבעיות ונפש הבהמיות שבו. וזה פי' אחור וקדם צרתני. כי ע"י התיקון שמקודם יכול לבוא להשיג שורש נשמתו שקדמה לכל מ"ב. וז"ש תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה. כי וודאי יש בו חלק הגנוז בו מלמעלה מהטבע. אבל א"י לבוא לידי גילוי עד שיתקן תורת בהמה כו'. אח"כ נתפרש כח שורשו ובא לידי גילוי כנ"ל. וזה ע"י כח המצות שהם בעשי' והם מעוררין כח העליון ומבטלין הטבע למה שלמעלה. וזה ענין אמרם ז"ל ברכות המצות עובר לעשייתן ויעבר את הכושי כו'. פי' שהמצות נותנין ברכה להיות המעשה עובר ומקדים עצמו לכל הטבע. ואחר התיקון נמצא האדם קודם לכל מ"ב. אף כי תחילת העבודה והמעשה למטה מכל הבריאה כנ"ל. וב' עבודות הללו הם ענין ימי המעשה אח"כ השבת הוא בחי' קדם שהוא מעין עוה"ב:

במד' מצורע מוציא רע כו'. דהנה נמצא בכל דבר וכן באדם טו"ר כידוע. אמנם כמו שהם כלולין נאמר וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו זה יצה"ר. כי כמו שהוא. הוא רק חלק משהו ונתבטל. אך שצריך ליזהר שלא להוציאו מן הכלל. ואיתא שומר פיו ולשונו כו' ע"ש במדרש הרוכל שהכריז מאן בעי חיי כו'. כי עיקר החיות בפנימיות האדם לכן צריך לשמור הפה שלא להוציא דבר רע. ורמז של ב' הצפרים נראה שהם נגד יצ"ט ויצה"ר. לומר שגם יצ"ר כשנתבטל הוא טהור. כמ"ש חיות טהורות. והנה הטהרה בא גם ע"י תערובת המשולחת. אף כי לא נעשה ממנו דבר והוא נשלח ע"פ השדה. עכ"ז ע"י הביטול בכלל שאר הדברים וגם שנשתלת אח"כ. מכל זה בא הטהרה:

אתה יצרת עולמך מקדם כלית מלאכתך ביום השביעי. כי הנה לכל דבר יש צורה. וגם קודם שנברא הכל הי' מצוייר לפני הבורא ית' כמו שעתיד להיות וזה הציור הוא חיות הכל. דוה הכח יכולין לעורר תוך החומר שנטבע בו הצורה וזה נתחדש בכל חודש. אמנם השבת למעלה מזה שנתבטל בו כל החומר לגמרי והצורה נעשה חומר להשורש שלמעלה מהטבע. ולכן נאמר בו כלית מלאכתך כו'. וע"י שמתקנים החומר בתחילה להכניעו להצורה עי"ז יכולין אח"כ לבטלו לגמרי. כמאמר המשנה עשה רצונו כרצונך בטל רצונך מפני רצונו. בתחילה צריכין לקחת קצת סדר עבודה להשי"ת מרצונות אחרים ללמוד מרצון עצמו איך לעשות רצון הבורא. ואח"כ זוכין לבטל לגמרי כל הרצונות אחרים. וב' אלו רמוזים ג"כ במשנה דרך ישרה שיבור כו' שהיא תפארת לעושי' היינו לבטל לגמרי רק להש"י שהוא עושה הכל. אמנם לא הכל זוכין לזה רק לפחות מדריגה שני' הוא ותפארת לו מן האדם הוא התהפכות החומר אל הצורה. שכן הי' רצון הש"י להיות האדם מוטבע בחומר ואעפ"כ יתגבר הצורה ומצד זה בא תפארת להש"י מן האדם מצד שהוא אדם כנ"ל:

תרל"ח

במד' זכה אומרים לו אתה קדמת. פי' אז צריך אדם לעורר עצמו בזה שהוא קודם לכל הברואים וכולם תלוין בו. ומה"ט אחור וקדם צרתני כדי להיות האדם כולל מהתחלת הברואים עד אחרון שבהם. לכן בכוחו להטות כל הבריאה אליו ית'. אשא דעי למרחוק ולפועלי א"צ. פי' שהגם שהשגת האדם למעלה מאוד אעפ"כ בפועל וגשמיות הוא במדריגה פחותה טיפה סרוחה. וב' הבחינות צריך האדם לחברם תמיד:

בענין זכירת מרים. קשה אי לפרוש מלה"ר מה בוש הכתוב לפרש הזכירה על לה"ר עצמו. וגם דכתיב אשר עשה ה"א למרים. וידוע שאין הכתוב מיחס דבר רע ח"ו להבורא ית' כי מאתו לא תצא אך טוב. אבל נראה שהיא מתנה שנתן הבורא ית' לבנ"י אשר אין הרע יכול לדבוק בהם לכן הרע יוצא לחוץ ובא הצרעת. וזה נתן הש"י ביצ"מ להיות בנ"י מבוררין לטוב. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שענין הנגעים הוא פלא ועדות על בנ"י ע"ש. לכן צריך כ"א לקבל על עצמו זאת שכ"ד רע שנמצא בו ח"ו יצא לחוץ ע"פ משפט הבורא ית' לבנ"י:

תרל"ט

פ' תזריע מצורע במד' אחור וקדם צרתני. יש בצרתני ב' פי' לשון יצירה ולשון צרה. כענין מאמר חז"ל אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. ז"ש המד' זכה נוחל ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב. וכבר דברנו בזה כי הם ב' מיני העלמות. העוה"ז מרוב חומריות נסתר דרך האמת כי החושך יכסה. ועוה"ב מצד עומק הרוחניות קשה להשיגו. ואמנם ע"י שמתקן אדם עצמו בפרוזדור בזה העולם ומשבר כל הגשמיות. כמו כן הוא מוכן לקבל העלם עליון. וזהו אחור וקדם כמ"ש רש"י ר' שמלאי אומר כשם שיצירתו של אדם כו'. פי' שאדם נברא באחרונה ע"י שהוא למעלה מכולם. כמו כן באדם עצמו יש בו נפש הבהמיות ונשמה טהורה. וצריכין מקודם לתקן תורת בהמה כו' אח"כ זוכין למצוא כל א' תורתו ועל מה נברא. ובגמ' רמזו אסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמתו דכ' עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת כו'. שא"י לתקן תורת אדם עד שמתקנים תורת בהמה כנ"ל. והוא בחי' ימי המעשה. הכנה אח"כ לשבת. וזהו אחור וקדם:

תר"מ

ב"ה תזריע מצורע ברש"י אמר ר' שמלאי כשם שקדמה יצירת בהמה כו'. הענין הוא שהקב"ה עשה כך להיות מוכרח האדם לתקן הכל. לכן האדם כולל מראש עד סוף. כמו שכתב במד' אחור וקדם כו'. והנה בפרשה הקודמת כ' זאת תורת הבהמה כו'. זאת כו' אשר תאכלו כו'. ודרשו חז"ל שהראה הקב"ה למשה זה תאכל כו'. וגם לבאר הלשון לעיל לאמר אליהם כו'. הענין כי הבורא ית' נתן בטבע הבריאה איך להיות ניזון כל ברי' ממזון השייך אליו. ועיין בס' קול שמחה בפ' בראשית בפסוק הנה נתתי כו'. אכן אחר יצ"מ וקבלת התורה הי' שינוי בטבע כמ"ש בפרשיות הקודמות איך כל הבריאה נשתנה שמים וארץ וימים. לכן גם המאכלים היו באופן אחר ע"פ התורה. היינו שאין מזון בנ"י כמו מזון האומות. כמ"ש במד' שהבדיל הבורא ית' את בנ"י במזון ובכל דבר. לכן ניתן כח חדש במאמר זה. זה אשר תאכלו כו'. וז"ש לאמר אליהם. שנשתנו כח המאמרות לבנ"י באופן נעלה ממקודם בעת בריאת שמים וארץ. וניתן כח התורה בכל המינים טהורים. ז"ש זאת תורת כו'. וזה רמזו שהראהו למרע"ה. פי' שנתן (בו) כביכול הש"י כח חדש באלה המינים כו'. ואחר שמתקנים אלה הכוחות והארות הנמצאים בתורת הבהמה אח"כ זוכין לתורת האדם:

תרמ"א

ב"ה פ' תזריע מצורע במד' אחור וקדם כו' זכה א"ל אתה קדמת לא זכה א"ל יתוש קדמך. פי' כי הוא הפלא באדם שכולל נשמת אלקי בגשמיות הגוף כמ"ש הרמ"א בא"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שקשר הנשמה הרוחניות במעשה גשמיי. וע"ז נאמר עושה נפלאות. ובבחי' הנשמה קדם אדם לכל מ"ב כמ"ש חז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. ורוח אלקים מרחפת דרשו על מלך המשיח שהוא הנשמה כללית של בנ"י. ולכן כפי הזדככות החומר לבטלו אל הנשמה שתהי' הנשמה מאירה בגוף. אז א"ל אתה קדמת כו'. ואם ח"ו להיפוך נקרא רק ע"ש הגוף. והגוף של האדם למטה מכולם. והטעם מאחר שהאדם הוא הכלי שיעלו כל הברואים על ידו לכן הוכרח להיות נכלל מכל מיני חומריות שבעולם. ולא עוד שהאדם א"י לתקן עצמו בשלימות עד שיתקן מקודם כל החומריים התלוים בו. והכל כדי שיהי' מוכרח האדם לתקנם. לכן גם בכלל לא יכלו בנ"י לתקן עצמם בשלימות עד לעתיד שיהיו מתוקנים כל הברואים בכח בנ"י. וזה ענין אמרם אף תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו'. וכמ"ש במ"א מזה. וגם קילוסו אחר קילוס כל הבריאה. פי' שהאדם הוא המברר כבוד שמו ית' בעולם. והוא צריך לעורר כל הבריאה. וע"ז נאמר ע"ז יצרתי לי שהם עיקר הצורה להעולם. תהלתי הוא כלל הבריאה כמ"ש ולכבודי בראתיו וזה הם מבררים. וז"ש תהלתי יספרו. ואמת כי אין להשיג גדולת הבורא ית' כמ"ש לגדולתו אין חקר. רק כפי מה שמבררין כבודו ית' הנמצא בכלל הבריאה של מעשה בראשית כך זוכין אח"כ להשיג גם מה שלמעלה. וז"ש קילוסו עולה באחרונה. וזה ענין ב' הברכות של קודם ק"ש. על מ"ב ועל קדושת התורה שניתן רק לבנ"י כמ"ש במ"א באורך. וב' מיני התחדשות אלו מתחדשין בכל יום כמ"ש מחדש בטובו כו' ובנ"י צריכין לברר זאת בכל יום:

במד' ע"פ ונתתי נגע צרעת כו' ע"פ מ"ש אך טוב כו' אלקים לברי לבב כו'. הענין הוא שהוא הבטחה גדולה לאותן שרוצין לברר לבבם אליו ית' והקב"ה חפץ לטהר אותם ולא אותם בלבד רק גם מקומות מושבותיהם כדי שיהיו טהורים כדאיתא בזוה"ק שבבית שהי' בו טומאת סט"א בא בו הנגע ע"ש. לכן זה רק לבנ"י שנק' אדם. ועל הרשעים נאמר עם אדם לא ינוגעו כו' לכן ענקתמו גאוה. פי' לא זאת שהם בעני גאוה רק עוד מתפארים בגבהות שלהם. כי טח עיניהם מראות השלימות האמיתית. כמ"ש יצא מחלב עינימו כמ"ש השוחד יעור כו'. אבל אותן הצדיקים שמשתוקקים להיות ברי לבב שמחים ביסורים כדי לבוא אל הענוה. כי בודאי אין הענוה ביד האדם להיות עניו. הרי מצינו אחר כל טהרת המצורע עץ ארז ואזוב כ' רש"י שישפיל עצמו ויתכפר לו כו'. א"כ מיד ישפיל עצמו. ולמה לו כל אלה העבודות. רק שא"י לזכות לענוה. ובאה מטהרת הלב. ולאשר בנ"י רוצין באמת להבטל רק אליו ית' כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. לכן הש"י הודיע להם הדרכים להשיג הטהרה והביטול אליו ית'. ואיתא כי ע"י הנגעים הרויחו המטמוניות כו'. הענין הוא כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת כו'. ועיקר הגניזה והטמנה היא בדבר ההיפוך. לכן ע"י בירורים של עוה"ז זוכין לטוב הגנוז. וכמ"ש לעיל שע"י תורת בהמה באין אח"כ לתורת האדם. וכן הוא בתיקון המידות שע"ז ניתקן ימי הספירה לברר המידות להטותם אל הש"י עי"ז זוכין להדעת. אם כי הדעת למעלה מהמידות. ועיקר הטהרה צריך להיות במידות שהם נטבעין בגוף ונפש. אבל הדעת והשכל א"צ כ"כ בירור. עכ"ז אין זוכין להדעת רק ע"י בירור המידות כנ"ל. כי הוא ק"ו ממידות הרשעים. שע"י המידות רעות ומעשים רעים שלהם מאבדין הדעת כמ"ש יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב. מכ"ש מדה טובה מרובה ע"י תיקון המידות ומעשים זוכין לחכמה ודעת. ולכן כל הסתרות שיש לכל עובד ה'. הם יסורין של אהבה למצוא המטמוניות. וע"ז כ' אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' כו'. עכ"ז זה הדרך נעשה ע"י החטאים הקודמים. דהנה הפסוק תולה הנגעים בעור. ע"פ מ"ש ויעש ה"א לאדם כו' כתנות עור. ובמד' כתנות אור כו'. כידוע שע"י החטא הוצרך להתלבש בלבוש הגס משכא דחוויא. שמשם יש כל הגשמיות. שמקודם הי' רוחני כמ"ש לעתיד. וכמו שהיו בנ"י מוכנים להיות במתן תורה. ולכן במרע"ה כ' קרן עור פניו. שתיקן כל זה העור. עד שהאיר באספקלריא המאירה. ואנחנו לא נשארנו בזו המדרגה. לכן חזרו הנגעים כמ"ש במד' שע"י החטא חזרו למומים ע"ש. וידוע ג"כ שיש בעור נקבים נקבים להודיע שיש ביכולת האור להעביר קליפות הללו. רק ע"י החטאים מסתתמין אותן הנקבים והחושך יכסה ארץ. וזה נגע צרעת סגירו. ולכן ניתן הטהרה לאהרן הכהן ובניו שהוא הי' המתקן חטא העגל כנ"ל:

בפסוק והזרתם את בנ"י מטומאתם. הוא ג"כ לשון נזר ועטרה. כי כשזוכין בנ"י לפרוש מן הטומאה בהיותם בעוה"ז תוך הטומאות הוא שבח גדול להם. לכן כ' ישראל אשר בך אתפאר. הגם כי כמה שרפים עומדים ממעל לו:

תרמ"ד

ב"ה מפ' תזריע מצורע במד' אחור וקדם צרתני כו'. עיקר היצירה הוא האדם היינו בנ"י אתם קרוים אדם ולא שאר עמין עעכו"ם י) דכ' עם זו יצרתי. הגם כי הכל פעל ועשה. אבל עיקר היצירה הוא עם זו. כי כל היצירה של השאר הי' בעבורו כמ"ש כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ולכן נברא באחרונה שהי' הכל הכנה אליו. וכדי שיכנס לשבת מיד. פי' דכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד דרשו טוב מאוד זה אדם. פי' שהשגחתו ית' על כלל הבריאה הוא האדם שנק' עולם קטן ומזה נעשה השבת שהיא הנייחא שיש לו ית' כביכול ע"י האדם שיש בו דעת להכיר את בוראו. והוא הצורה והשלימות של הבריאה. ובאמת שמאחר שכולן נבראו בשבילו ממילא כל זכותם הולכין עמו. לכן נמצא ג"כ במד' אדם ובהמה תושיע ה'. אדם בזכות בהמה. וז"ש לא זכה אומרים לו יתוש קדמך. וי"ל דהכל אמת כי בודאי קודם שמוציא אדם השלימות שלו מכח אל הפועל. הרי כל הברואים ראוין לחסד יותר ממנו שמוטל עליו לעשות רצון בוראו וניזון בכלל כל הבריאה ואח"כ כשבא אל השלימות איגלאי מילתא למפרע שאדרבא הכל הכנה אליו:

ובמד' פ' מצורע אך טוב כו' אלקים לברי לבב. למי שלבו ברור כו'. פי' דלאותן שחפצין להיות ברי לבב טוב להם מדת דינו של הקב"ה. והמה יסורין של אהבה לנקות את כל הפסולת שנמצא בהם כנ"ל. דאיתא עלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. נמצא כי עיקר תכלית הכוונה הי' להנהיג במדה"ד. רק שלא הי' כלל העולם מתקיים אבל אח"כ נבחרו בנ"י הפרט מתוך הכלל. והמה ודאי צריכין לתקן עצמם ע"פ הדין. לכן ניתן להם התורה ועשרת הדיברות. וידבר אלקים כו'. פירש"י במדה"ד ע"ש פ' יתרו. וז"ש זכה א"ל אתה קדמת. פי' שהוא ראשון למחשבה ואחרון למעשה. היינו כשמתקן עצמו ע"פ דין וזוכה במעשיו נמצא עומד באותה מדרגה שהי' המחשבה לבראותו במדה"ד ושם הוא קודם לכל. אבל כשנצרך לרחמים כ' ורחמיו על כל מעשיו אדרבא יותר יש רחמנות על חסירי דיעה. וז"ש לא זכה א"ל יתוש קדמך. לכן בכניסתן לא"י התנה עמהם הכ' ונתתי נגע צרעת. דהיינו שיתנהג הכל בדין ומשפט. וכמ"ש בזוה"ק ירושלים על דינא איתבנא ועל דינא אתקיים. לכן לא הי' מחנה ישראל סובלת שום טומאה. ואשר נמצא בו פסולת נולד ממנו נגע ונתגרש חוץ למחנה. ובמד' וזאת תורת המצורע זש"ה ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. פי' כי תיקונים אלו להמצורע הם שיוכל להתקרב לתורת ה'. כי כ"ז שטומאתו בו א"י להתקרב אל התורה. שכמו שנמצא אלה ג' מחנות בעולם. כן בנפש יש ג' מיני התפשטות הדעת. מוח לב כבד. לכן הטמא מרוחק מדעת התורה עד שמטהר עצמו ומתקרב להתורה כנ"ל:

תרמ"ה

לפ' תזריע מצורע במד' או"ק צרתני. פי' האדם כולל כל צורת העולם הזה. ונק' עולם קטן שכל העולם כלולין בו. לכן כל הדברים הם צורך האדם והם מזונות לו א"כ ע"כ נמצא בו שורש מהם. ולכן האדם כמו נשמה לכל הבריאה והם הגוף והחומר והוא הנשמה והצורה. לכן קדמה כל הבריאה קודם בריאת האדם. שהגוף קודם והבריאה קיבלה מקודם דברים הגופניים אח"כ קיבלה הנשמה שהוא האדם. וז"ש כדי שיכנס לשבת מיד שהוא יומא דנשמתין כדאיתא בזוה"ק. וכמו שיש אלה המדרגות במעשה בראשית כן אח"כ בתורה. דאיתא האומר ועושה המדבר ומקיים. שבעשרה מאמרות נברא העולם. ובתורה ועשרת הדיברות מתקיים העולם. לכן נמצא בתורה חלק לכל פרטי הבריאה. כמ"ש זאת תורת הבהמה ועוף כו' אח"כ תורת האדם. אכן פי' אחור וקדם צרתני. כי האדם כולל העליונים ותחתונים. וכמו שגוף האדם הוא צורת כל התחתונים כן הנשמה יש בה צורת העליונים. והיא בחי' קדם. ולכן דרשו חז"ל וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. וכמ"ש במדרש זכה נוחל ב' עולמות:

במד' נכונו ללצים שפטים כו' ומקשין הלא מצות הנגעים לישראל ניתנו. אכן המד' מבאר שזה הוא הסימן שבנ"י לא יתכנו להם הנגעים. ולכן כשהי' במי מהם נגע. חייבו הכ' לצאת ממחנה ישראל. וללצים נכונים להם השפטים. והנה הנגע היא סתימת האור כדמתרגמינן סגירו שאין הפנימיות יכול להתגלות ולהאיר. וזה הוא הנגע בעור הבשר שהוא המלבוש שבא אחר חטא האדם. ולכן בקבלת התורה היו בנ"י בלי נגעים. שהי' מתוקן גם המלבוש כדכ' וכבסו בגדיהם שרומז להגוף שהוא מלבוש הנפש. ואחר החטא חזרו הנגעים ולכן דורש במד' שאת ספחת כו' על הד' מלכיות. כי כל זה בעבור שנמצאי' הרשעים בעולם אין האור מאיר רק בהסתר. ויתכן לומר שלכן סגירת הנגעים על ז' ימים שאין ז' ימים בלי שבת. וכ' ששת ימי המעשה יהיה סגור כו' השבת יפתח. שאז מאיר הפנימיות. ואות היא ביני ובין בנ"י. שע"י שהקב"ה פורס סוכת שלום בשבת. ועי"ז יש הבדל בין האומות. וא"י להתערב. ולכן יכולין לפתוח הפנימיות לבני ישראל. ולכן זה סימן מי שאין הנגע בעצם מתרפא בבוא הש"ק:

תרמ"ז

במד' אחור וקדם צרתני. ובתנחומא באדם כתי' וייצר בב' יודין יצירה בעוה"ז ויצירה בעוה"ב. ובבהמה ויצר בי' אחת ע"ש. הענין הוא כי האדם כולל כל מה שלמעלה ממנו וכל מה שלמטה ממנו. כענין בעל הקורה נכנס בעובי הקורה. שהאדם הוא היסוד שהכל נברא בעבורו לכן יש בו צורה מעליונים וצורה מתחתונים. וזו הצורה העליונה הוא לבנ"י בלבד כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם. וכ' עם זו יצרתי. שלהם ניתן זו הצורה הפנימית. וכתיב עם זו שצורת פניהם מעיד עליהם כי הם זרע ברך ה' מכלל שלא הצורות הערלים צורות נפשות בנ"י. והטעם שבנ"י הם עדים על הבורא ית' כמ"ש אתה הראת לדעת בו'. לכן הם כוללים העליונים ותחתונים לידע ולהודיע כי ה' אחד הוא בשמים ובארץ כו'. ובחלק הגוף שכולל התחתונים מעיד על מה שבארץ. ובחלק הנשמה מעיד על מה שבשמים. לכן כ' ראי' וידיעה. מה שרואה בארץ ומה שלמעלה הוא בהשגת הדעת. ואיתא במשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו' פי' שניתן לבנ"י ידיעה והתקשרות להשיג הצלם והציור הפנימי. ובאמת לזה הצלם זוכין בנ"י בש"ק בכח הנשמה יתירה נודעת להם זה הצלם והציור כמ"ש ז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת כו'. ולכן שבת יומא דסהדותא הוא כמ"ש יצרתי לי תהלתי יספרו. וכן הדעת ניתן בשבת לבנ"י כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. והמדרש בא לבאר ענין הפרשה כי תזריע וילדה כו' וטמאה. אח"כ ביום השמיני ימול. היינו שבלידת הגוף יש טומאה מצד ציור התחתון. ואח"כ במילה זוכה לציור העליון. כמ"ש במד' לך על פסוק זרע יעבדנו יסופר לה' לדור שכשנימול ילד ישראל נגמר להיות נמנה בין בני עוה"ב ע"ש. והיינו שחל עליו ציור העליון ע"י המילה. והש"י עשה כן להיות מקודם ערלה ואח"כ לימול ליכנס להקדושה. כדי שיוכלל בהאדם התחתונים והעליונים כמ"ש במד' רבה תן חלק לשבעה כו'. היינו מצד הגוף שכולל הז' מדות. ומצד זה יש אחיזה גם לתחתונים. וגם לשמונה הוא הציור שלמעלה ע"י המילה כנ"ל:

תרמ"ח

במד' יצירתו אחר יצירת בהמה חי' כו' תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו' קילוסו עולה באחרונה ע"ש. ענין אלו הג'. כי הש"י ברא העולם בבחי' מעשה דיבור מחשבה. ויש בכל בריאה אותיות התורה המיוחדים. כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ כו'. אכן הכל בכוחן של בנ"י שהם עדים על הבורא ית' וצריכין לברר זאת. לכן האדם כלול מעליונים ותחתונים. כמ"ש רש"י פ' בראשית שלא לעשות קנאה ע"ש. ועיקר אדם ישראל. ונק' השולמית מטעם הנ"ל כמ"ש במד' חזית. וע"י בנ"י ניתקן הבריאה בכל אלה הג' בחינות. ביצ"מ נשתנה כל מ"ב והיא בחי' עשי'. ונפשות בנ"י נעשו כברי' חדשה כענין גר כקטן שנולד. וכמ"ש כעובר בבטן אמו היו במצרים. והוא גמר היצירה לבנ"י בפרט. וזה חג המצות. אח"כ בשבועות הוא בחי' תורתו נתפרשה. ובסוכות זמן שמחתנו הוא התכלית. הקילוס והשמחה שהוא במחשבה. ואלה הג' בחי' הם נ"ר נשמה. וגם בכל שבת הג' סעודות דכ' ג"פ היום. וגם הג' תפלות ניתקנו ע"ז. אתה קדשת כו' תכלית מעשה כו'. ישמח משה הוא התורה. ואתה אחד הוא תכלית הדביקות. אברהם יגל יצחק ירנן הוא הקילוס כנ"ל. [ומעין זה ביאר החסיד יעבץ בתהלים סי' מ"א ע"ש]:

תר"נ

במד' אשא דעי כו'. לשון שבח על שבחן של צדיקים לשון שבר על מפלתן של רשעים כו'. כי הנה ע"י חטא אכילת עה"ד טו"ר נתערב פסולת בדעת שצריך בירור. שלולי החטא לא הי' בלידה טומאה. אכן לבנ"י ניתן התורה ומצות שידעו להבדיל בין טוב לרע ולהעלות הדעת טוב. ולשבר דיעה רעה. בבחי' מ"ע ול"ת. סור מרע ועשה טוב. ז"ש לפועלי אתן צדק שלא להרהר על הרע שנמצא בעולם. כי הכל בא ע"י החטא. ואדרבא יש לנו לשבח איתו ית' כמו שסיים המדרש שהיינו רחוקים וקירבנו אליו. כמ"ש מתחילה עע"ז היו אבותינו כו'. וכן בגלות מצרים שהוציאנו הש"י ובירר אוכל מתוך פסולת. כמ"ש במד' בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים. בורר וחוזר ובורר. ומכח זה שבאנו מרחוק נמצא עוד פסולת שצריך בירור. ולכן וטמאה ז' ימים. ומקודם כ' והתקדשתם כו'. פי' כמ"ש רש"י ז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. והוא כמ"ש ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ואיתא בספרים הרמז שצריך להיות מקודם אתערותא דלתתא ע"ש. וז"ש במד' אחור וקדם כו' זכה נוחל עוה"ז ועוה"ב כו'. פי' או"ק הוא בחי' סור מרע ועשה טוב. שצריכין לברר הפסולת והוא בחי' אחור והוא עבודת ימי המעשה. ואח"כ להעלות הטוב בחי' קדם. ומ"ש במדרש אתה קדמת לכל מ"ב אין הפי' שהוא בלבד מתעלה רק שהאדם צריך להעלות כל הברואים ולהביא מעשה בראשית לבחי' קדם. ובנ"י מוכנים לזה בכח מצות התורה להבדיל ולזכך הכל מן הפסולת כדאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' הרבה להם תורה ומצות פירשנו במ"א שזה הזכי' להעלות ולתקן הכל באמצעיות האדם. [וכמ"ש במ"א פי' דבריהם ז"ל שנתפרשה תורתו של אדם אחר תורת בהמה. שעבודת ימי המעשה בבירור התערובות היא נק' תורת בהמה חי'. וע"ז אמרו פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. נחלת גוים שהם בהמה המה להם. אבל בשבת הוא בחי' תורת האדם אתם קרוין אדם]:

והקדים אחור לקדם שהוא הקדמת עבודת האדם שיהי' אשה מזרעת תחלה. וכן הוא בימי המעשה עבודת הבירור. וע"ז נאמר והתקדשתם להשתוקק למצוא הקדושה. יום הששי ויכלו הוא השתוקקות המקבלים שמזה הטעם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והייתם קדושים הוא בחי' יום השבת קדושה הבאה מלמעלה במתנה והוא בחי' קדם. וז"ש והייתם בהוויתן יהיו. פי' כשבא ע"י אתערותא דלתתא מקודם אז הוא דבר של קיימא כנ"ל:

תרנ"א

ביום השמיני ימול. במד' תנחומא מה שהשיב ר"ע מעשה ב"ו נאים. לא ניתנו המצות אלא לצרף הבריות כו'. דאיתא אין צור כאלקינו. צייר. צר צורה בתוך צורה. פי' שנמצא באדם כמה מדרגות שיוכל האדם להוציאם מכח אל הפועל. כמ"ש זכה נותנין לו נפש. זכה יתיר נותנין לו רוח נשמה כו'. ולעולם צריך להיות האדם פושט צורה ולובש צורה פושט צורה ולובש צורה. והנה לבנ"י ניתן התגלות צורה הפנימיות בכח המילה שמסירין הערלה. ואז יוכל להתגלות צורה הפנימיות:

במד' נכונו ללצים שפטים כו'. משל למטרונה כו' הנגעים לא"ה כו'. וצריך ביאור. עוד במד' שאת ספחת בהרת צרעת הם הד' מלכיות ע"ש. והענין הוא דכ' השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד כו'. היינו שהנגעים הם שמירה אל הפנימיות שלא יתערב בו פסולת. וכמו בכלל ישראל כשהם נבדלין מן העכו"ם יא) מתגלה בהם הקדושה. וכשנתפזרו בגלות. הקדושה א"י להתגלות. ולכן אמרו חז"ל קשין גרים לישראל כספחת כו'. שע"י הגרים מתמעטת התגלות הקדושה. כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. וכמו כן בפרט האדם כשנתערב בו איזה פסולת מסתלקת רוח הקדושה. ונעשה נגע וסגירו שלא יתגלה הקדושה שבו למקום שא"צ. והוא שמירת הקדושה לכן כתיב השמר כו' לשמור. שהיא שמירת האדם. ונמצא כי הנגעים הם רק בעבור הרשעים יב) שלא יהנו מאותו אור השורה בישראל שלא יתפשט לחוץ. והשמירה ע"י הנגע. וכן אמרו שהנגעים באין על הנכנס בתחום שאינו שלו מעוזיהו שנכנס להשתמש בכהונה והכל ענין א' כנ"ל. וכשיתבטלו כל הד' מלכיות ונשגב ה' לבדו. לא יצטרכו לנגעים. ויתגלה הקדושה בשלומות כמ"ש ולא יכנף עוד מוריך:

תרנ"ב

במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל לכבודו ברא. אכן יש נבראים שאין כבודו ית' ניכר בהם בהתגלות. וזה נק' אחור כי סוף כל סוף נולד מהם התגלות כבודו ית' ורצונו ע"י סיבות קרובות ורחוקות. ויש ע"י פושט צורה ולובש צורה כמו דצח"מ שמתעלין דרך מדרגות. וזה החילוק בין עליונים שהם בחי' פנים וקדם שאין להם השתנות וששים ושמחים לעשות רצון קונם בלבד. אבל התחתונים הם בחי' אחור לכן משתנים מצורה לצורה ומתים. וזה הרמז שאמרה חנה עליונים לא מתים ולא פרין ורבין תחתונים מתים ופרים ורבים. כי ע"י שהם מתים בע"כ צריך להיות מהם תולדות. אבל האדם הוא כולל אחור וקדם כי נשמתו חלק אלקי ממעל. והגוף הוא בחי' אחור. ובאמת הכל תלוי בו. ולכן יש בו ב' הכוחות שיברר כבודו ית' גם באלה הברואים התחתונים. כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. היינו בעוה"ז שצריך עדות לברר שהכל לכבודו ברא. לכן כ' שחורה אני ונאוה. כי חלק הגוף שחורה. ונאוה חלק הנפש. אכן בזמן המקדש הי' מתגלה הארת הנשמה והיה ניכר שבחן של בנ"י. כי הגם שמתלבשים בגופים הנשמה מאיר בהם. ועתה בגלות כ' אל תראוני שאני שחרחורת. לשון כפול שנראה כאילו גם הפנימיות שחור ושהם שחורים בעצם. והטעם שמוני נוטרה את הכרמים הוא מלבוש החיצון הגוף שהוא כדי לתקן כל הברואים. כרמי שלי הוא צורה הפנימית לא נטרתי. אבל באמת חלק הפנימיות נמצא לעולם בנפשות בנ"י. רק כפי עבודת האדם מתגלה ומאיר בו. ולכן יש ערלה בגוף ונתן הקב"ה לבנ"י ברית מילה שהיא התגלות הפנימיות. ובמדרש תן חלק לשבעה וגם לשמונה ימי מילה. שלכן יש באדם אחור וקדם שיהי' חלק בז' ימי הבנין וגם לשמונה הוא חלק הפנימיות עלמא דחירות. והוא עדות כי נפשות ב"י הם בני חורין ואין משתעבדין אל החומר בעצם. וגם לשון ריבוי. כי צריך האדם לעסוק יותר בקביעות בחלק הפנימיות:

ובמד' אשא דעי למרחוק כו'. לשון שבח ולשון שבר שבחן של צדיקים ומפלתן של רשעים כו'. כי הנה הדעת צריך בירור דכ' עה"ד טוב ורע. ואחר החטא התיקון הוא בדעת שיודעין להבדיל בין טו"ר כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. א"כ ע"י הדעת מבררין שבחן של צדיקים ומפלתן של רשעים. ולכן משמש ב' לשונות והבדלה זו נעשה ע"י בנ"י שזכו לתקן זה החטא מתערובת טו"ר. וראשון היה אברהם אע"ה. ז"ש מחשבין לשמו של אברהם כו'. שזכה שניתן לו אות ברית מילה. שהוא בירור זה הדעת. והוסר הערלה והקליפה שסובבת הפנימיות. ולכן נברא האדם עם הערלה וביום השמיני ימול כדי לברר זה הדעת. והסרת הערלה היא מפלת הרשעים. והברית הוא שבחן של צדיקים. והוא עצמו מ"ש במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים. והנה האדם הוא עולם קטן וכולל מכל עשרה מאמרות ויש בו בחי' אחור וקדם כמ"ש לעיל. והוא כדי לעשות ב' הפעולות להסיר הפסולת ולהוציא אור הפנימי. והוא בירור הדעת. וזהו אשא דעי למרחוק שהוא בכח סייעתא דשמי' שזכה אברהם אע"ה שכרת לו הקב"ה ברית מילה לרומם הדעת ולבררו מתערובת טו"ר כנ"ל:

תרנ"ג

במד' אחור וקדם צרתני זכה אדם נוחל ב' עולמות וא"ל בא ליתן דין וחשבון. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים. חומר וצורה. והנה הנשמה שיורדת בגוף הוא לתקן גם הגוף כדרך הצדיקים שמהפכין את החומר לצורה וממשיכין הארת הנשמה לגוף. וזה נוחל ב' עולמות. והרשעים להיפוך בחייהם קרוין מתים. כי הצורה נהפך לחומר. ומגשמים גם את הנשמה. וע"ז יש דין על איבוד ופגם שעשו בנשמה. וחשבון על שלא הרויחה הנשמה בירידתה בגוף. והקב"ה נתן לנו ע"ז תרי"ג מצות. רמ"ח מ"ע להאיר כח הנשמה בגוף ע"י המ"ע כמ"ש וחי בהם. והמל"ת הם לשמור הגוף וחומר שלא יעשו פגם בנשמה. כי בכל המעשים אשר אסרה התורה הם דברים שא"י להמשיך אותם אל הקדושה והרוחניות. לכן ענין מל"ת נגד שס"ה גידים שלא יסתמו דרך הילוך החיות וכח הנשמה. וב' הנ"ל הם בחי' זכור ושמור. וכל זה תלוי בזיכוך הגוף כמ"ש זכה נוחל. וע"ז אז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' הרבה להם תורה ומצות. ושבת הוא זכור ושמור כלל כל המצות. והוא בחי' אחור וקדם. שהשבת הוא מעין עוה"ב. והקדושה יורדת בו לעוה"ז לבנ"י כמ"ש בזוה"ק פ' ויקהל מענין זה. לכן אומרים בקידוש ושבת קדשו כו' הנחילנו לשון נסתר רומז על שבת עליון. ושבת קדשך כו' הנחלתנו רומז על שבת תחתון. והם ב' נחלות שבמדרש. נוחל ב' עולמות. שבשבת מזדככין נפשות בנ"י ונוחלין ב' עולמות:

תרנ"ד

במד' תנחומא ויספו ענוים בה' שמחה ע"ש שדורש על שמחת ברית מילה ומביא מה ששאל הרשע לר"ע איזהו מעשים נאים והביא לו גלוסקאות ושבלים ע"ש. והענין הוא כי אחר החטא של אדה"ר נאמר בזעת אפך תאכל לחם. ולחם כולל גם הזיוג כמ"ש הלחם אשר הוא אוכל. וכן בשניהם נאמר עצבון. בעצב תלדי ובעצבון תאכלנה. והיא הערלה ותערובות הרע שנעשה בכל דבר. ואיתא אדה"ר נולד מהול. וממילא לא הי' ערלה בכל תולדתו. רק ע"י החטא נמשך הערלה. וזה הרמז אדה"ר מושך בערלתו הי'. ולכן נצרך להיות גם התיקון בכח האדם. וכ' עשה האלקים כו' האדם ישר. ישר הוא בחי' מילה כמ"ש לישרי לב שמחה. אך המה בקשו חשבונות רבים. לכן נאמר אשה כי תזריע כו' שע"י האשה הוסב הדבר להיות ערלה וטומאה בלידה כמ"ש בעצב תלדי. אכן ע"י המילה זוכין לאור הראשון שהי' קודם החטא. ולכן קיבלו בנ"י מצות מילה בשמחה שהוא היפוך העצבון. כי כל עצב בא מסט"א. וכמו כן במאכל בעצבון תאכלנה. והיא הפסולת והקליפות. שקודם החטא הי' מוציא הארץ לחם מוכן לאכול בלי תיקון. ושוב ראיתי מכל זה בס' אוה"ח. והנה בשבת נאמר ולא יוסיף עצב עמה. כי בימי המעשה יש תערובות וכל נקודה קדושה א"י להתגלות רק ע"י הסתר וקליפה וסט"א. אבל בשבת קודש סט"א ערקת והברכה מתפשטת בלי תערובות ובטל העצבון. ולכן אחז"ל וביום שמחתכם הוא שבת. כי מסלק העצבון כמו מילה. והנה שבת סהדותא איקרי שלא יאמרו באי העולם כי כך ברא הש"י להיות העצבון והסט"א בעולם. הרי ביום השבת ערקת הסט"א. וז"ש להגיד כי ישר ה' צורי. שרק ע"י החטא נתהוה העצבון. ושבת ובנ"י עדים ע"ז. לכן גם במילה שזכו בנ"י להעביר הערלה הוא עדות. וכ' שש אנכי כו' כמוצא שלל רב. פי' מה ששלל הסט"א ונחש הקדמוני בעצתו להביא עצבון בעולם. ובכח המילה מסלקין העצבון ובא השמחה. וז"ש בערב ילין בכי הוא בימי המעשה והתערובות. ולבקר רנה הוא בחי' שבת ומילה. שהוא טוב בלי פסולת:

תרנ"ה

במד' אחור וקדם צרתני. דאיתא אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו שצר צורה בתוך צורה וכן הוא בנפש האדם עצמו כי הגוף מלבוש הנפש. וכל אדם כפי ציור נר"נ שבו כך מיוחד ציור של זה הגוף שיכול לקבל צורת הנפש שבו וכמ"ש ז"ל ומפליא לעשות שמקשר עשי' גשמיות ברוחניות. ולכן איתא אם אין אני לי מי לי ופי' מו"ז ז"ל שכ"א נברא לתקן דבר מיוחד ואין מי שיתקן זאת אלא הוא. והוא כמ"ש שזה המלבוש מצויר לתקן בצורת הנפש שבו. וע"ז אמרו בכל מאודך בכל מדה ומדה שמודד לך. שגלוי וידוע לפניו ית"ש שדרך הטוב לפני זה האיש צורה זו שניתן לו. ומדה הוא מלשון ציור ומלבוש כמ"ש מדו בד. והגוף הוא בחי' אחור והנפש קדם. וצריכין בכח הנפש להאיר הגוף מחשיכה. וניתן לבנ"י מצות ברית מילה להסיר ערלת הגוף. ובמד' אשא דעי למרחוק דורש על אברהם אבינו ע"ה. שנא' עליו מי האיר ממזרח. וזכה ברוב תשוקה שבו להסיר הערלה וניתן לו מצות מילה. וכ' וכרות עמו הברית כו' והלא אם הקב"ה רצה לזכות זרע אברהם בזה מוטב הי' שיהיו נולדים זרע אברהם בלי ערלה. אך זה עצמו זכה אברהם לזרעו אחריו שיוכלו לתקן הערלה בכח עצמותם. כמ"ש כה יהי' זרעך. כמו שהוא נברא ערל וזכה למצות מילה כן ביום השמיני ימול. שזוכין להארה מרחוק שמיני הוא למעלה מהטבע. וז"ש אשא דעי למרחוק ולפ' אתן צדק במה שנברא עם ערלת הגוף ושימשיך לו אח"כ הארה לתקן זאת:

תרנ"ו

במד' אחור וקדם צרתני זכה אדם נוחל ב' עולמות כי האדם כלול מעליונים ותחתונים. ונשלח נשמתו למטה. וצריך להיות רצוא ושוב תמיד כמו שהי' קודם החטא. וכמו בנשמת אליהו הנביא שעולה ויורד. ואם זכה פי' להיות זך ובר לבב שלא יקבל השתנות ע"י דברי עוה"ז. אז מוציא גם מעוה"ז נקודה פנימית. ובזה האדם כחו יפה מן המלאכים שא"י לירד בעוה"ז. והאדם נשתלח בעמקי תהום ולהיות עולה ויורד. אך לא כל אדם זוכה לזה. ולכן נאמר לאדה"ר ביום אכלך ממנו מות תמות. כל השפלה והשתנות נקרא מיתה. כי ידע שלא היה בכחו להיות נשאר זך שלא יקבל שינוי מאכילת עה"ד טו"ר. אכן אח"כ ניתן לבנ"י תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. ובזה יכולים להיות זכים וטהורים שלא לקבל שינוי מעוה"ז כמ"ש מצות ה' ברה. ועל התורה אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. וזה עיקר החירות שזכו בנ"י ביצ"מ שלא להיות נאסר ונדבק בהבלי עולם. וארז"ל צפור דרור נק' ע"ש החירות ואמרו לשון דרור מדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה. וכן הרמז בנשמת האדם שיהי' בן חורין ויעלה וירד ולא יקבל שינוי. וע"ז כ' מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי הוא שמירת ברית המעור. ולא נשבע למרמה הוא ברית הלשון. ולפי חוזק הדעת שבאדם למאס בעוה"ז ולהיות מעשי העוה"ז נמאסים אצלו לעשותן רק כלאחר יד. זה פי' אחור וקדם שיהי' האדם ישר. ובזה מבדיל בין טוב לרע ועושה תורתו קבע ומלאכתו בעוה"ז עראי. והקב"ה ברא האדם בחכמה שיוכל להכיר בעצמותו שכמה דברים מאוסים שצריך לעסוק בהם ועושה אותם כלאחר יד ולפי שהם מאוסים בעיניו אינו משתנה על ידיהם וכעשיות צרכיו של אדם. וכמו כן אם החטא נמאס אצל בר דעת ושונא כל הבלי עולם כמ"ש משנאיך ה' אשנא. תכלית שנאה שנאתים. שצריך להיות שונא בעצם כל הדברים המעבירים את האדם מרצון קונו ובזה נשאר זך ומוציא יקר מזולל ונוחל ב' עולמות. כי נחלה היא שאין לה הפסק והבלי עולם הם רק לפי שעה אבל מי שנוהג בהם בקדושה מעלה הנצוצות מהם להיות בכלל נחלה. וע"ז רמזו חז"ל יפה שעה אחת בעוה"ז בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. כשאדם יש לו רצון אחד לאביו שבשמים בעודנו בעוה"ז ולא יעצרנו הגשם לנתק אותו מדביקות ורצון עליון. בזה נתעלה יותר ממלאך. ואמת כפשוטו ג"כ כי השעה אחת שקבלו אבותינו התורה בסיני ואמרו קול אחד אשר דיבר ה' נעשה. וכדאי אותה שעה במה שירדו נשמותינו לעוה"ז ומזה הכח נשאר לדורות לכל הבא לטהר. ועץ חיים היא למחזיקים בה. כי בעוה"ז מצודה פרוסה כמ"ש וכצפרים האחוזות בפח כשהנפש מתדבק בהבלי עולם וא"י לחזור לעלות. והעוסק בתורה נקרא צפור דרור ובן חורין כנ"ל:

במד' אחור וקדם צרתני זכה אדם א"ל אתה קדמת לכל מ"ב כו'. האדם נברא בסוף כל מ"ב אבל הוא מוכן שיקרב את עצמו כמ"ש מעשיך יקרבוך. ולכן זכה א"ל אתה קדמת בכוחך. ז"ש במד' אשא דעי למרחוק כי האדם צריך לעלות לשורשו העליון בכח הדעת שבו לכן יש בו לשון שירה. ב' לשונות שבחן של צדיקים ופורענותן של רשעים. והוא כמאמר התנא למה נברא בע"מ ליתן שכר טוב ולהפרע. ואמר מחשבין לשמו של אברהם אבינו ע"ה כי הוא הי' הראשון שקירב א"ע וכל העולם אל השורש כמ"ש במד' פ' לך שאיחה כל העולם להקב"ה. והוא האדם שזכה להיות נוחל ב' עולמות. ובמד' חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד עוה"ב מעוה"ז וכן אברהם מתרח. וכ"כ באברהם מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. וכ' אחד הי' אברהם והיינו כשמעלין הכל אל השורש נדחה הפסולת ונעשה מטמא טהור. ובגמ' נדה איתא ר"מ אומר מי יתן טהור מטמא על דם נעכר ונעשה חלב. ורבנן דרשו על שכבת זרע שהוא טמא ואדם נוצר ממנו והוא טהור. והכל ענין א' כי הדם כשנתעלה לדדים ונעכר ונבדל הפסולת. מתהפך מדם שהוא טמא ומזיק. לחלב שהוא מחי' וטהור. והכל לרמוז כי יכולין לצאת מטומאה לטהרה ע"י תשובה אל השורש והאחדות. וכן הי' ממש באברהם שכל החסד מתגלגל בעולם בשבילו ויצא מתרח שהי' טמא. וזה ממש דם נעכר ונעשה חלב שהיא בחי' החסד. ולא עוד אלא שהשאיר רשימה וברית לדורות לבנ"י שנכנסין בבריתו של אאע"ה. ולכן אדם שנברא מש"ז שהוא טמא (ולכן) יש בו ערלה. וע"י המילה נבדל הפסולת וזוכין לטהרה. וכמ"ש על המילה בר"ת מי יעלה לנו השמימה. ולכן ביום השמיני ימול שהוא בחי' קדם בשורש העליון למעלה משבעת הימים. ולכל איש ישראל נאמר אתה קדמת לכל מ"ב ע"י המילה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועמך כולם צדיקים כמ"ש ע"ז הברית אשרי תבחר ותקרב. באמת א"א ע"ה קירב א"ע אבל אנחנו זכינו להתקרב בזכותו של א"א. ולכן נברא האדם בסוף שיעלה מלמטה למעלה. אחור ואח"כ קדם. וטמאה ז' ימים אח"כ וביום השמיני ימול:

תרנ"ז

במד' אחור וקדם צרתני זכה נוחל ב' עולמות כו'. כי גוף האדם שפל מכל ולכן מת מטמא יותר מכל נבילה. אבל יש בו נשמה ובזה יוכל להמשיך קדושה מעוה"ב. ובאמת הוא בכח המילה שהוא בשמיני רומז לעוה"ב. ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב בכח המילה ועמך כולם צדיקים. כי זה שנקרא אות ברית קודש אינו כמו סימן ורמז. אבל ע"י המילה חל הקדושה. והוא העמוד שעל ידו יש לאדם התקשרות והתחברות לעוה"ב. ולכן נק' אות ברית קודש. ובאמת הנשמה והגוף צרות זו לזו. וז"ש או"ק צרתני. כמו אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי. אך ותשת עלי כפך שהקב"ה מסייע אל הבאים לטהר. וזה מצות מילה שניתן לא"א ע"ה. וכ' תן חלק לשבעה שבעת ימי בראשית וזה בכח השבת שהוא כח המסייע בבחי' ז' ימי הבנין. ולכן עונג שבת גם בגוף יש בו קדושה. ולכן נקרא שבת שלום. וגם לשמנה זו מילה בחי' עוה"ב כנ"ל:

תרנ"ח

אשה כי תזריע. אחז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ובזוה"ק כד אתערותא דלתתא איתער בקדמיתא כו'. וזה נתקיים בא"א ע"ה כמ"ש חז"ל אשר התהלכתי לפניו. וזה רמז זריזין מקדימין למצות שמוכנים ומשתוקקין אל המצות. ולכן ניתן לא"א מצות מילה קודם מתן תורה מרוב השתוקקותו להתקרב אל הש."י. וכ' ומצאת את לבבו נאמן ואחז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה. מציאה היא בהסח דעת ולכן בנח כ' מצא חן שהוא מצא בהסח הדעת שבא לו התעוררות הדעת מלמעלה. ובאברהם מצא הקב"ה כביכול בהסח הדעת. וכן הוא המדה שמשהה לצדיקים כדי שיתעוררו הם מעצמם. ועליו כ' מי הקדימני ואשלם. וכן איתא במד' נשא. והנה סיום הפסוק מי הקדימני כו' תחת כל השמים לי הוא. והלא לה' אלקים השמים ושמי השמים ומה תחת כ"ה לי הוא. אבל הרמז כי אין חדש תחת השמש ולכן א"א לאדם להקדימו בשום עובדא כי כל המעשים בהכנות הבורא שכבר הכין לו. אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים כמ"ש באברהם הבט נא השמימה ואחז"ל שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם. וזה מצות המילה בשמיני שהוא למעלה מן הטבע. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ולכן נק' אדם הגדול בענקים ועליו נאמר לבבתני כו' באחד ענק. כמו הענקים שמעניקין חמה בקומתן כמו כן א"א נתעלה למעלה מן החמה. ובזה נתקיים משפיל גאים עדי ארץ. דהיינו הנפילים שהיו מלאכים אדירים ולפי שנתגאו משפילם עדי ארץ. וא"א ע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר מגביה שפלים עדי מרום. וזה הכח נשאר לכל בנ"י כמ"ש במד' כה יהי' זרעך שבירך אותו הקב"ה שכל צאצאיו יהיו כמותו. ובוודאי יתקיים ברכת ה' ועתיד כל איש ישראל להיות כאברהם. ומילה עדות ע"ז כמ"ש ועמך כולם צדיקים:

והנה באמת מצות מילה היא מן התרי"ג מצות. וא"א להתקיים מצות מילה בשלימות רק באמצעות התרי"ג מצות. ולכן היא ברית שגי' תרי"ג עם המילה. ובאמת אברהם עצמו קיים כל המצות עד שלא ניתנו. אבל עיקר שלימות מצות מילה בבנ"י שניתן להם התרי"ג מצות ובתוכם מצות ביום השמיני ימול. אבל לא"א ניתן המצוה מקודם. ועליו נאמר אחות לנו קטנה כו' אם חומה היא כו'. פי' שזה הי' התחלת המצוה בקטנות. לכן לא ניתן מצות פריעה שהוא התגלות אור המילה. ואח"כ כשזכו בנ"י אחריו נגמר המצוה בשלימות. וע"ז כתיב לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי ישמעאל הי' ג"כ נימול אבל הי' רק לשעה. דלת היא כו' לוח ארז. אבל בבנ"י אני חומה כו' כמוצאת שלום. ונבנה אח"כ על המילה טירת כסף שהיא כל המצות שבאו בזכות המילה מצוה ראשונה לבנ"י. ולכן כתי' שש אנכי כו' כמוצא שלל רב. שע"י המילה זכו אח"כ לכל המצות. וא"א ע"ה הי' המתחיל. ואי לאו דדלא לן חספא לא אשכחנן מרגניתא. ולכן מברכין במילה ב' ברכות. להכניסו מלבד על מצות המילה. ויש חלק לא"א בכל מצות מילה שבנ"י מקיימין. וע"ז כתי' שכרך הרבה מאוד. ויתכן עוד לומר כי באמת כל תרי"ג מצות תלוין זה בזה כידוע. וא"א ע"ה ששש על המצוה מאוד וידע והאמין כי במצות ה' כלול הכל. ולכן המשיך עי"ז כל התרי"ג מצות והוא ללמד על הכלל כולו כי בכל מצוה כפי רוב השמחה ואמונה שיש לאדם בעשיות המצוה יכול לבוא בזה לכל המצות. רק פתח המילה כבר נפתח ע"י א"א. שעל ידה המשיך כל המצות. אבל באמת הוא ללמד על כל המצות כנ"ל. והיינו דתנן הוי רץ למצוה קלה ששכר מצוה מצוה שמצוה גוררת מצוה כו':

בענין הנגע צרעת. ובמד' שאת ספחת בהרת דורש על הד' מלכיות ע"ש. דכ' ונהר יוצא מעדן כו' ומשם יפרד והי' לד' ראשים. ודרשו ג"כ על הד' מלכיות. והנה האדם הושם בג"ע למעלה מהתחלת הפירוד לד' ראשים. לעבדה ולשמרה אמרז"ל במ"ע ומל"ת. כי עבודה לפתוח השורש. ענג. נהר יוצא מעדן להשקות כו'. ושמירה שלא יתפשט ביותר במקום הנפרד לד' ראשים. כי משם יש המשכה לד' מלכיות. והם ד' מראות נגעים. ואיתא בזוה"ק כי נגע היפוך ענג כמ"ש אין למעלה מענג ואין למטה מנגע. ואמר שם כי המבטל עונג שבת מתהפך ענג לנגע. וכמו כן נאמר כי צרעת היפוך עצרת כי ביו"ט כ' עצרת כנופיא היפוך הפירוד. וזה הי' הכח [*של] בנ"י בעליות רגלים מה יפו פעמיך בנעלים כי היו מעצרין השפע הבא בג' רגלים על התבואה ופירות האילן ועל המים שלא יתפשט יותר מדאי כנ"ל. וצרעת היפוך עצרת כנ"ל:

תרנ"ט

במד' אחור וקדם כו' נוחל ב' עולמות. כפכה רמז לב' יודין דוייצר. שני יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. דהגוף בעוה"ז אחור מכל הברואים. אבל בנ"י הם בני עוה"ב בכח המילה זה היוד דקדם ואברהם אבינו ע"ה הוציא זה מכח אל הפועל לבוא לבחי' קדם. ועליו דרשו מי הקדימני ואשלם. ובכלל ישראל שניתן להם התורה בהר סיני נתעלו לבחי' קדם. וע"ז כ' אמרתי בני עליון כולכם. אבל אאע"ה שזכה למילה קודם התורה כ' בו מי הקדימני. ולעתיד עתידין בנ"י להיות קדום לכל כמ"ש כעת יאמר ליעקב כו' מה פעל אל. אבל גם בעוה"ז בכח המילה והתורה יכולין לזכות לבחי' קדם. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. וכן בש"ק דהוא מעין עוה"ב הוא בחי' קדם. ומ"מ כל איש ישראל הסדר שלו אחור ואח"כ קדם. ולכן היצה"ר בא מקודם בחי' אחור ואח"כ נעשה גדול ויש ב' היצרים. אבל לבסוף צריכין להתעלות לימי קדם. וכמו שהיצה"ר שליט בלבדו בקטנותו. כן בסוף צריך להיות נקי מיצה"ר ולהיות היצ"ט שליט בלבדו. לכן נק' זקן שקנה חכמה ומגרש היצה"ר לכן והדרת פני זקן. ומי שזוכה בנערותו להיות נקי מיצה"ר נק' זקן מיד:

תר"ס

במד' אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה כו'. כדאיתא וייצר בשני יודין יצירה בעוה"ז ולעוה"ב וזה כפכה כי כ' היא ב' יודין. ויש עשרה מלמעלה למטה ועשרה מלמטה למעלה. והם הב' בריתות שיש לאיש ישראל מילה ושבת ומילה ותפילין כדאיתא בהקדמת התקוני זוהר דרמז לב' יודין. והם בחי' הגוף והנשמה שצריך איש ישראל לתקן הגוף לזכות להעלותו עד מעלה העשירית והוא בכח ברית מילה החתום בגוף. והוא עדות שבני ישראל הם בני עוה"ב שגם הגוף עתיד להיות מתוקן. ולכן רמזו עליו מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. והרמז שצריכין להתעלות להיות בבחי' השמים שעתידין הגופים להזדכך כמו הנשמ"ה גי' השמימ"ה. ויש עשרה מלמעלה למטה והיא ברית שבת שבו יורדת הנשמה יתירה שצריך איש ישראל לזכות להמשיך הארת הנשמה מלמעלה למטה. והוא באמת מתנה טובה שאינו בכח המעשה. ולכן כל המעשים בטלים בשבת והוא יומא דנשמתין. וכמו כן התפילין הארת הנשמה הנמשכת על האדם ע"י מצות תפילין. ועל ב' אלו נאמר והתקדשתם מצד מעשיכם בחי' ברית מילה מלמטה למעלה. והייתם קדושים מלמעלה למטה כנ"ל. ובאמת מוכן לכל איש ישראל חלק בקדושה שלמעלה רק שא"י להמשיך עליו עד שמתקדש מלמטה וכפי מה שמקדש עצמו כך נמשך עליו חלק הקדושה המיוחד אליו. זה פי' אחור וקדם צרתני. ונוחל ב' עולמות כו':

תרס"א

במד' אשא דעי משמש ב' לשונות לשון שירה ולשון שבר. מפלתן של רשעים ושבחן של צדיקים משבחין לשמו של א"א ע"ה שבא מרחוק משבחין לשמו של הקב"ה שהיינו רחוקים וקרבנו לו כו'. הענין הוא כמ"ש מתחלה עע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו. וכ"כ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. והבדלה זו מקוים גם בכל נפש מישראל. שע"י המילה נבדל מן כלל הנפשות להיות מיוחד לשמו ית'. וכמ"ש מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח ישראל מאומות עו"ג. והוא בכח המילה שהראשון הי' א"א ע"ה. שנתברר ונבדל מן האומות. וכל איש ישראל צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וזה אשא דעי למרחוק. והדעת כולל ב' ענינים אלו כמ"ש ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ובמשנה איתא אם אין דעת. אין בינה שהדעת מבדיל ומסיר הערלה. ואח"כ מעלה את האדם לדביקות עליון והכל בכח המילה בשמיני. וע"ז רמז מי יתן טהור מטמא. ומי יעלה לנו השמימה. וכן בש"ק שהוא נותן דעת באיש ישראל כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. יש בו קידוש והבדלה זכור ושמור. השבתת מלאכה. ושביתה ומנוחה ודביקות אל השורש. ולכן כ' הדעת טוב ורע על ב' בחי' הנ"ל. כי דעת לשון דביקות. וגם לשון שבירה כמו ויודע בהם כו' אנשי סוכות. [ולכן יש בו חסדים וגבורות] וכשהנשמה באה לעולם הזה ומתלבשת בטבע הגוף מתערב באדם פסולת. כמ"ש א"א לפתיחת הקבר בלי דם וצריך להתברר אח"כ שיוכל לקבל הארת הנשמה:

בפסוק אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. ע"פ המד' אחור וקדם צרתני. כי נשמה חלק אלקי ממעל והיא בחי' קדם שקדמה לעולם. ולכן כ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם כו' האדם כו'. ובאמת באדם הראשון כן הי' שנברא באחרונה אחור לכל המעשים ומיד הניחהו בג"ע מקדם. ואחר החטא כ' ויעש כו' כתנות עור. ואיתא בתורתו של ר"מ כ' אור. דמקודם הי' כתנות אור ממש. ואח"כ נעשה לו מלבוש חיצון אשר א"י האור להתגלות רק באמצעות כתנות העור הגשמיי. וצריכין עתה לתקן זה העור לזכות לאור הנפש שמבפנים. ואאע"ה זכה לברית מילה אז נפתח פתח בזה העור כמ"ש ואחר עורי נקפו זאת. וכל הצרעת וסגירו היא בזה העור. ולכן איתא כי נגע היפוך ענג שבת דהיא בחי' "עדן "נהר "גן שבשבת נפתח הפתח והיא נחלה בלי מצרים. שמכל אלה יש רמז בנפש האדם ולכן הושם בגן. וישם שם שסידר כל האדם כפי מעשה הגן. והם הג' היום וג' סעודות שבשבת קודש שהם מול הג' מדרגות הנ"ל. וכתי' וקראת לשבת ענג שצריך איש ישראל לקרוא ולעורר ג' בחי' הנ"ל בכח השבת. ומול אלו הג' פתיחות שערים. יש ג' סגירות שאת ספחת בהרת. וכן בפתח הברית מילה יש ג' מילה פריעה ואטופי דדמא: