שפת אמת/שמיני

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שפת אמת · שמיני· >>

שמיני[עריכה]

תרל"א

ב"ה פ' שמיני בתורת כהנים בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אותו היצה"ר העבירו מלבכם ותהיו בעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' כו'. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הי' רגיל להראות מאמר זה. והנה מפרש הפסוק שכל עשיות שלהם יהי' רק אשר צוה ה'. כי בכל דבר שבעולם יש רצון ומבוקש השי"ת כמ"ש הכל לכבודו ברא. אך שנסתר זה וצריכין עבודה למצוא אותה הנקודה פנימיות שיש בכל דבר. ולמי שמבורר נק' זה הדבר. והוא בחי' משה אספקלריא דנהרא. ועבודת בנ"י הוא להביא הארה זה תוך העשי' ממש. וז"ש זה הדבר כו' תעשו שיבררו במעשיהם בחי' זה וירא אליכם כבוד ה'. הוא הנקודה הפנימיות שיש באותו מעשה עצמו כמ"ש מלא כ"ה כבודו. וע"י עבודת ביהמ"ק נתברר זה כי מכל הדברים נתעלה להשי"ת ע"י הקרבנות ושאר עבודת המשכן והמקדש שעל ידיהם נתברר השראת השכינה בתחתונים. ובמד' ויהי ביום השמיני קרא כו' חכמות בנתה ביתה כו' חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית כו' שלחה נערותי' תקרא האדם כו' ע"ש. כי הז' מדות שבאדם הם העמודים אשר על ידיהם נמשך הארת הקדושה כשכל המדות נמשכים אחר הפנימיות שהוא אור שבעת הימים והוא בחי' שבת שבנ"י מעידים שהשי"ת ברא ומחי' הכל. וזהו לעשות את השבת כו'. לברר כי חיות המעשה ג"כ מהשי"ת. אך זה צריך להיות ע"י עבודת בנ"י להיות כל מעשה בישוב הדעת בלי פירוד מלהיות דבוק בפנימיות חיות הדבר כנ"ל. וז"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו' שהספירה לברר המדות כנ"ל. כי מה שנקרא מדה. כי השי"ת א"ס והי' עד שלא נברא העולם כמו עתה. אך ע"י הבריאה ניתן אור והארה מיוחדת לכל נברא במדה וקצבה. ובנ"י צריכין לברר זה כי חיות פנימיות של המדות הוא ההארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש ביום השמיני קרא כו'. ואמר זה הדבר כו' תעשו כו' שלהתגלות הפנימיות צריך להיות ע"י עבודתינו כנ"ל. וז"ש נערותי' תקרא. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פ' נער ע"ש שבנער יש התעוררות תמיד כו'. וכ"כ בזוה"ק תרומה כי יצה"ר חל בלי הכנה רק כשיושב בטל וז"ש מי פתי יסור כו' ורוחא דקודשא לאו הכי ובעי למיקניא באגר שלים לעורר הפנימיות שנסתר ומכוסה כנ"ל. ולזה נברא האדם לברר מכוון הבריאה שהכל לכבוד השי"ת. ולכך עתה שנגמר המשכן ובנ"י ראו שאין השכינה שורה ויעמדו לפני ה' כו'. והשיב להם מרע"ה כי הם צריכין לעורר התגלות כבודו ית' במעשיהם כנ"ל. וגם פי' ימי מילואים ג"כ למלאות המדות בהתגלות הפנימיות כנ"ל כמ"ש בזוה"ק על פסוק שבעת ימים ימלא כו' ידכם ע"ש:

בגמ' מנלן דטריפה אינה חי' דכ' זאת החי' אשר תאכלו כו'. והלא כ' ג"כ חיה אשר לא תאכל. אך כי וודאי חיות השי"ת שיש בכל נברא הוא חיותו. אך כי הכשרות החיות מסטרא דקדושה ונק' זאת החי' ונאכלת. וחיות הטריפות הוא זה אשר לא תאכל מה שנשלם רצונו ית'. שאין בנ"י אוכלין אותו. זה הוא חיותו המחי' מין ההוא כנ"ל. ונק' חי' אשר לא תאכל כנ"ל. כי חיות הסט"א הוא זה שדוחין אותה שנתרבה כבוד ה' ע"י התגברות האדם נגד היצה"ר שלא להתדבק בסט"א. וזה הוא חיותו כנ"ל:

וידבר ה' כו' לאמר אליהם. ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו'. רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפי' שהקב"ה רצה שיהיו בנ"י כל מעשיהם נמשך אחר התורה. שגם מה שא"א להיות באופן אחר. מ"מ יהי' כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש חז"ל ע"פ וזאת החיה אשר תאכלו שבנ"י דביקין בחיים כו'. כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו. וזהו והתקדשתם אדם מקדש עצמו מלמטה כו'. שע"י שאינו דבוק בגשמיות רק בפנימיות חיות הדבר. שהפנימיות הוא נבדל מחומר הדבר אעפ"י שהוא בהגשם. כן צריך להיות כוונת העושה כנ"ל. וז"ש לאמר אליהם שהרצון הי' שיפרשו משקצים ורמשים ע"י שכן רצונו ית' כנ"ל. ואף שבל"ז נמאס ואיך יאמר אפשי בו. רק הפי' להיות המניעה מצד ציווי השי"ת יותר מהמיאום מצד עצמו. שאף בהכרח כזה שהי' גובר המיאוס מ"מ מצד מאמר השי"ת נרחק יותר ממנו כנ"ל:



תרל"ד

זאת החיה ברש"י ז"ל לפי שבנ"י דבקים בחיים כו'. דיש דצח"ם ואדם מושל על כולם. וכמו שבאדם נבחרו בנ"י כי הם מדברים דברי תורה ובקדושה לכן נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם כי אין יתרון לבחי' מדבר כשאינו מדבר בקדושה לכן העיקר תלוי בפה כחן של ישראל כו'. וכמו כן בכל דצ"ח יש מינין מיוחדים בקדושה שיוכלו לעלות עד בחי' מדבר להיות נכלל בדיבור של איש הישראלי שדיבורו עולה לשמים. וז"ש כי עכו"ם אין הפרש באכילתם. כי אין דבורו עולה ואין נ"מ באכילתו. וז"ש במד' לא ניתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם הבריות. פי' שבנ"י מעלין ומחברין כל הנבראים דצח"ם ע"י המצות שיש בכל דבר:



תרל"ו

במד' חכמות בנתה ביתה כו' שלחה נערותי' תקרא כו'. כי הכל הכנה לאדם והאדם צריך לעורר חיות פנימי בכל הדברים לכן נברא האדם באחרונה. ומפרש חצבה עמודי' ז' על ימי המעשה והשבת. והשבת היא קודש. אעפ"כ שלחה נערותי' תקרא. והוא כמו ההפרש שבין שבת קודש למועדות שנקראו מקראי קודש. כי השבת הוא בירור האמת. כלומר שמעמיד הבריאה בהתחלת כח הפועל בנפעל. אבל המועדות הוא המשכות גילוי אור ממה שלמעלה להתחתונים וזה עצמו מעלת האדם כנ"ל. לכן ביום השמיני קרא משה כו'. הוא התעוררות הדעת שיש לבנ"י לעורר הקדושה שלמעלה מהטבע וכל הז' ימי בראשית. וזה עצמו ההפרש שבין צדיק גמור לבעל תשובה במקום שבע"ת עומדין כו' כי הצדיק הוא עומד בעמק השוה והוא בחי' השבת כענין שנאמר צדיק יסוד עולם. ובע"ת הוא בחי' ממעמקים קראתיך ועולה ויורד ועולה מעומק תחתון לעומק עליון. גם בנ"י היו אז בעלי תשובה כנודע לכן נאמר ביום השמיני קרא כו' והבן כל זה:

בשם אמו"ז ז"ל ע"פ אשר לא צוה אותם. ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהי' חסר הציווי. ויש ללמוד קו"ח מדה טובה מרובה א"כ מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצוי'. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נק' יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך. ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא צוה ה' נק' שתויי יין נכנסו. ועפי"ז נפרש טובים דודיך מיין. כלומר התדבקות והתקרבות ה' אשר קרבנו אליו טובים מכל השגת שכל האדם:

במשנה פ"ק דאבות אל תהיו כעבדים המשמשים כו' ע"מ לקבל פרס כו'. הול"ל אל תשמשו ע"מ לקבל פרס. אך המכוון להיות כל מגמת האדם תמיד לעשות רצון בוראו. ויהי מורא שמים עליכם כי באמת יש בכל איש ישראל יראת ה' אך שצריך עבודה לקרב הלב להאמת ואל יתהלך בחשיכה. וכשיתעורר לב האדם תמיד בהפקת רצון ה' יפול עליו ממילא יראת ה'. וכן נפרש הפ' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כלומר להיות הרצון רק לעשות רצונו ית' כאשר צוה. ועי"ז וירא אליכם כבוד ה'. שיתגלה השראת השכינה בלב האדם כנ"ל:



תרל"ז

במד' חכמות בנתה ביתה כו' שלחה נערותי' תקרא אדם וחוה כו' ועוד כו' נערותי' תקרא ויהי ביום השמיני קרא כו'. פי' הדברים דעוה"ז אינו בשלימות וצריך להיות המשכה מעולם העליון והוא הקריאה שצריך להיות נמצא השלימות ע"י האדם שיפיק רצון מה' שהוא המלך שהשלום שלו. ואמת כי [*קודם] החטא הי' כך הרצון להיות השלימות ע"י אדם כו'. אך אחר החטא [*הראשון] וגם אחר החטא שנתקלקל הקדמת נעשה לנשמע כו' ונאמר ג"כ כאדם תמותון. נשאר ג"כ חסרון בעוה"ז וכן כ' מהר"ל ז"ל כי בעוה"ז דבוק החסרון. איברא כך נראה שזה רק אחר החטא כנ"ל. אמנם במה יתקיים העולם ע"י התשובה שמגעת עד כסא הכבוד. א"כ הוא מעורר חיות מעולם העליון ומביא רפואה לעולם. וז"פ ביום השמיני קרא כו' כי בנ"י היו אז בעלי תשובה כידוע. וז"ש לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת. שאהרן הי' בוש ע"י חטא העגל ואמר לו מרע"ה כי מדריגת בנ"י עתה ע"י התשובה ולכן הוא שייך לזה דוקא. ואין צריך להתרחק ע"י החטא שניתקן ע"י תשובה:

במדרש זאת החיה אשר תאכלו כל אמרת אלוה צרופה כו' ניתנה תורה לצרף את הבריות כו'. כי בוודאי האדם צריך לחבר ולקרב כל הנבראים בשורש עליון. כי יש דצח"מ. וצומח נצמח מעפר ודומם. וחי ניזון ע"י צומח. ובע"ח מזין למדבר. והנה בנ"י נבחרו מהמדברים ולכן צריך להיות ג"כ מיוחד מיני ב"ח בפרט אל בנ"י שהם מיוחדין וע"י אכילת איש הישראלי שע"י זה מוסיף כח בעבודת הבורא ית'. עי"ז צריך לקרב ולהעלות כל מיני הדצח"מ להשי"ת. וזה אמרת אלוה צרופה להיות כל מה שנברא בעשרה מאמרות נעשה צירוף א' כלי מיוחדת להבטל להשי"ת. והתורה מורה דרך איך לקרב כל הבריאה וז"ש שניתנה לצרף הבריות:

ובמד' תנחומא לעשות רצונך כו' חפצתי ותורתך בתוך מעי. בכל דבר נתן השי"ת מצוה ע"ש שיש בכל איש ישראל רצון אמת להשי"ת כמ"ש ז"ל לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. אך הצרה בצדה הרצונות אחרים שנמצאים באדם מכח היצה"ר והם גורמים שלא יוכל רצון אמת להתרחב בלב כראוי. וז"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפש הוא הרצון כמ"ש יש את נפשכם וע"ז נאמר אל תשקצו את נפשותיכם כי אם הרצון אינו משוקץ ממילא מתרחב רצון אמת שבלב איש ישראל להשי"ת. וז"ש בשרצים (אנכי ה' אלקיך המעלך) [*אני ה' המעלה אתכם] מארץ מצרים כי השי"ת הוציא את בנ"י ממיצר ולכן אם כך הוא ישמור עצמו מלשקץ הרצון. ממילא יוכל להתרחב ולהמשיך כל הגוף להבורא ית'. וז"ש אנכי המעלך מארץ מצרים הרחב פיך הוא באמת שמירת פה ולשון שעי"ז השמירה יוכל להתרחב כמ"ש ואמלאהו. איברא גם זה אמת שאם אדם מתדבק היטב במצוה וממשיך כל נפשו ורצונו להשי"ת עי"ז לא יבוא ג"כ לידי רצון אחר וז"ש התרפית ביום צרה צר כחכה מכלל שאם הי' מתחזק בטוב כראוי לא הי' לו מצר ע"י יום צרה כלל כנ"ל:

ברש"י שהיה אהרן בוש א"ל קרב כו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו. ואעפ"כ יתקרב אל המצוה מכח ציווי של השי"ת שלכך נבחר. כי בוודאי בושה זו הי' כראוי. כי אהרן הי' צדיק ולא הי' בו חסרון מדה. אך גם זה דבר גדול שע"י שאמר לו קרב כתיב מיד ויקרב כו'. זה סימן שהי' בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה כמ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי כו':



תרל"ט

במד' ויהי ביום השמיני קרא כו' חכמות כו'. פי' קריאה הוא דביקות אל השורש כמו ויקרא לאור יום פקדי' אמצותא דיממא כמ"ש במ"א. והנה כל הבריאה הכנה לאדם כמ"ש כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. לכן אחר כל ההכנה שלחה נערותי' תקרא זה האדם שנברא באחרונה כדי להעלות כל הבריאה ולמשוך הארה מעולם העליון לזה העולם. כמ"ש מקרא קודש שצריכין לקרות הקדושה להמשיכה לעוה"ז. וכמו כן בשעת קבלת התורה שהי' תיקון העולם. אח"כ ע"י החטא נתקלקל. וע"י מעשה המשכן נתקן. וכ' שבעת ימים ימלא כו' ידכם והוא בחי' ז' ימי הבנין. ונק' מילואים והוא כח שנתן השי"ת בעצם הבריאה. אבל מה שא"י העולם והטבע לקבל הוא בחי' יום השמיני. מזה א"י למצוא בעולם רק ע"י האדם שנכלל מעליונים ותחתונים. לכן ביום השמיני קרא משה לאהרן וכו'. כי ימי המילואים הוא תיקון השלימות הנמצא עפ"י טבע. אבל האדם צריך להמשיך גם ממה שלמעלה כנ"ל. כמו כן בשבת קודש שהוא שלימות ימי המעשה והוא יום השביעי. אבל שומרי שבת הם יכולין להמשיך בו מעולם העליון. לכן ניתן לבנ"י נשמה יתירה בשבת מה שאין הגוף יכול לקבלו בטבע והוא מעין עוה"ב. ובפרשה דידן הי' זה בפועל שהמשיכו אור מן השמים. כדכ' וירא אליכם כבוד ה'. ותצא אש כו'. וכאן נתקיים מאמר חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי קודם החטא לא ירד להם אש. והאמת ג"כ כי מקודם היו מתרוממי' נפשות בנ"י ודביקין למעלה. ולא היו צריכין לראות בפועל התגלות אש משמים. אבל בע"ת צריך התקרבות ביותר. ומ"מ בע"ת מושך אור משורש עליון שלמעלה מהטבע בחי' יום השמיני כנ"ל וכידוע. לכן איתא קרב אל המזבח למה אתה בוש לכך נבחרת. פי' כי בנ"י היו עתה בחי' בע"ת ולא הי' יכול להיות כה"ג שלהם רק מי שהי' בכלל החטא. ומשה רבינו ע"ה נתן לו התנצלות לומר שכמעט הי' מוכרח להיות נכלל בחטא זה בעבור שיוכל להיות כה"ג שלהם. ומצד זה נכשל בחטא ולא מעצם נפשו כי הי' צדיק גמור. ולכן כ' ויהי שעי"ז נבחר אהרן ולא מרע"ה. שהי' בחי' בע"ת עתה כנ"ל. ואיתא במד' שע"י שסירב מרע"ה שלח נא כו'. עי"ז ניטל ממנו העבודה כו'. פי' שאם הי' גאולה ראשונה ע"י מרע"ה בעצמו לא היו נכשלים באמת בחטא. וע"י הסירוב נגרם שהוצרכו להיות עתה בבחי' בעלי תשובה. לכן נבחר אהרן כנ"ל. לכן כתיב לשון צער. וזה לכך נבחרת כנ"ל:

בשם מו"ז ז"ל על חטא נדב ואביהוא אשר לא צוה אותם. ללמוד מזה קו"ח לטובה מה אנשים קדושים כאלה שבוודאי דבר גדול עשו. אעפ"כ ע"י שלא צוה אותם נענשו. א"כ המקיים מצות אף שהוא (טפל) [*שפל] וא"י טעם המצוה כלל אעפ"כ חביב הוא לפניו ית'. כי כח הציווי ממנו ית' הוא יותר מכל הטעמים כו'. וזה פרשנו טובים דודיך מיין. כי השגת הטעמים הוא יין. וזהו ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן א"כ נראה שכוונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק עפ"י התורה וציווי מרע"ה שר התורה כמ"ש בכ"מ הלכה למשה מסיני. והם כוונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא ית' שקדשנו במצותיו ע"י התורה. ולכן כתיב טובים דודיך שהוא דביקות והתקרבות הבורא ית' לבנ"י בעצם נפשותם יותר מהשגת הטעמים כנ"ל. וכמ"ש במד' ויקהל טוב שם משמן כו' על בצלאל ראה קראתי כו' כיון שהי' בכח הבורא ית' שבחר לבצלאל נתקיים כו' ע"ש. וכן כחן של בנ"י לכן מקדימין ברכת המצות לעשיות המצוה להראות כי כח גשת אדם למעשה זו הוא מצד הציווי כנ"ל:

בפסוק וירא כל העם וירונו. ולא כתיב מה אמרו. אבל היא השירה ראשונה שפתחו בנ"י בקריעת י"ס שהי' שירה לדורות כמ"ש שם. וע"י החטא נפסק מהם השירה. וע"י התיקון עתה חזרו לבחי' השירה כנ"ל. ורמז לזה איתא בזוה"ק דמשעת קי"ס לא הוי חדוה כההוא חדוה דיום השמיני ע"ש:



תר"מ

במדרש חכמות (נשים) בנתה ביתה כו'. כבר כתבנו במ"א. והעולה בקצרה כי אם שיש סדר מסודר בבריאות עולם ובתיקון המעשים בעוה"ז כפי היכולת. אע"פ כן כל זה רק הכנה לקבל הארה מעולם העליון. וזה ענין הברכה בש"ק אחר שכולל כל הימים לכן נק' שלום. אז מחזיק ברכה וחל עליו שם שמים. ויש בו תוספות נשמה יתירה מעולם העליון. כאשר מצינו בפרשה זו כי אחר מלואות הימים שנראה שתיקנו כל השלימות כמ"ש שבעת ימים ימלא את ידכם ונק' ימי מלואים. הי' כל זה הכנה לקבל הארת יום השמיני שהוא למעלה מז' ימי הבנין. וכ' ויקרבו ויעמדו לפני ה' א"כ נראה שנתקנו לגמרי והיו בעלי תשובה גמורים שבאין בחילא סגי. וז"ש ויקרבו ויעמדו. עכ"ז הי' כל מגמתם לקבל פני השכינה. וכאשר חכמים הגידו על מאמר מרע"ה למה אתה בוש לכך נבחרת בעבור שאתה בוש. והיינו שאחר תיקון השלימות צריך להיות בטל להשי"ת כי זה כל האדם. והבורא ית' נתן חכמה לאדם להבין כח מלכותו ית' וצריך האדם להשתוקק לזה שרוצה לקבל חכמה כדי לידע האיך לבטל א"ע לפניו ית'. וז"ש הן יראת ה' היא חכמה ומי שתיקן כל קומתו ואח"כ כופף מלא קומתו לפניו ית' הוא עבד נאמן אשר בחר בו השי"ת. וזהו שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. אבל אם נתפעל מיד ע"י השגת איזה חכמה. אז נאמר עליו חסר לב אמרה לו. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ כי תכלית המצות לזכות אח"כ לקבל איזה הארה שע"ז נאמר ויהי נועם ה' כו' עלינו כו'. ונאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. א"כ כל המצות רק עצות וכלים איך להמשיך חיות עליון. וקצרתי כי כבר כתבתי במ"א עוד מזה:

בפסוק ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. כנראה שמחויב כל איש ישראל לבכות עליהם כמ"ש בזוה"ק אחרי. והענין יתכן לומר כי המה היו צדיקים גמורים וחכמים הגידו כי במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וא"כ נענשו המה בעבורנו לכן צריכין לבכות עליהם ואין להאריך יותר:

במד' מחלק יום השמיני לב' ימים. שהקשה דכ' ויהי ביום כלות משה. ומשני שהמשכן נגנז. הדר פריך מויהי ביום השמיני ומשני שמתו נדב ואביהוא. ובאמת הכל הי' בר"ח ניסן כמ"ש רש"י. והענין הוא כמ"ש חז"ל על יום השבת כי כל מעשיו כפולין לחם משנה זכור ושמור כו'. כי יש בו שלימות העוה"ז והארה עליונה כמו שכ' חז"ל אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' כנס"י יהי בן זוגך. א"כ יורד בש"ק הארה מיום העליון אור שבעת הימים ונחשב השבת לב' מדריגות. כמו כן ביום כלות משה שהוא מדריגה התחתונה ירד בו הארה עליונה ונק' יום השמיני לכן חלקו המדרש לב' ימים. ובב' המדריגות אומר שלא הי' שמחה שלימה עדיין עד לעתיד ליום שכולו שבת:



תרמ"א

במד' ע"פ ביום השמיני קרא חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' ז' ימי המילואים נערותי' תקרא ביום השמיני קרא כו' ושאר הדרשות שם. והענין כי בכל עת צריכין לתקן מקודם ז' ימי הבנין של הטבע. שלכן נק' עמודים שכל התקרה סומכת עליהם. ובהר סיני שזכו להמשיך הדיברות הי' מקודם תיקון כל העשי' כמ"ש במ"א פי' העשוי' בהר סיני. אח"כ אחר החטא הי' התיקון ע"י המשכן. ונק' ימי המילואים שמילאו את החסרון שהי' ע"י החטא. ואז זכו להמשיך הארה מיום השמיני שהוא למעלה מהטבע כנודע. וכן הי' מיצ"מ עד קבלת התורה. וכן גם עתה וספרתם לכם כו' ז' שבתות תמימות הוא תיקון המדות זוכין אח"כ בחג השבועות להארה מעולם העליון. ומו"ז ז"ל אמר כי זאת הוא ענין מושבע ועומד מהר סיני השבע השביע אלה ז' השבועות כי שבוע' היא התאספות כל המדות כו' ע"ש במס' שבועות בחי' הרי"מ ז"ל. והענין שיש התפעלות ע"י שאהבת הבורא ית' מעורר האדם לבטל ע"י האהבה הכל אליו ית'. ויש ע"י היראה. ויש ע"י הכרת האמת כו'. והם שבע שבתות כנ"ל. ואז חל על זה הארה עליונה. דכ' עיניו כיונים כו' יושבות על מלאת. היינו שמקודם צריכין לבוא לשלימות ואז חל ע"ז השגחת הבורא ית'. לכן יש מקודם ימי המילואים אח"כ בחי' יום השמיני. [והוא כעין בחי' ממלא וסובב] ולכן מקודם ימלא את ידכם הכח שיכולין להשיג. ואח"כ כתיב וישא אהרן את ידיו והוא מתנה המשכת ברכת כהנים מעולם העליון:

ברש"י קרב אל המזבח למה אתה בוש לכך נבחרת. יובן עפ"י המד' ע"פ אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו כו' ע"ש. כי בחירה הוא בחי' צדיקים גמורים. וקריבה הוא בחי' בעלי תשובה. ואמרו חז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכן לא שרתה בו שכינה ע"י מרע"ה רק ע"י אהרן. אכן בוודאי אהרן הצדיק שב מאהבה שזדונות נעשין כזכיות מכש"כ שגגות. וקרוב לומר כי כל הענין שנזדמן שיהי' לאהרן שייכות בחטא זה הי' כדי להעלות תשובות כלל ישראל להיות מאהבה. והוא העלה כל חטא העם. ועליו דרשו על כל פשעים תכסה אהבה שבזכותו כיסה הענן על כל ישראל. ולכן אמר מרע"ה לכך נבחרת שאהרן הי' בוש שע"י צריך להיות בחי' בע"ת. ומה טוב אם היו בבחי' צדיקים גמורים. והשיבו כי בחי' קריבה זו כמו בחירה. וז"ש לכך נבחרת כי תיקן כל החטא להיות כזכיות כנ"ל. ובמד' אמרו כי כאן פרע למרע"ה על שאמר שלח כו' ביד תשלח כו'. נראה שבאו לרמוז כי אם הי' הכל בהנהגתו בלבד כמאמר הבורא ית'. לא היו באין לידי חטא. רק ע"י ששיתף עמו אהרן לכך הי' צריך עתה בבחי' בע"ת ולא הי' יכול להיות ע"י מרע"ה. אכן וודאי גם זה אמת שראה מרע"ה כי בנ"י עדיין אינם יכולין להימשך אחריו. וז"ש לא יאמינו לי היינו בסוף כי יצטרכו להיות בבחי' בע"ת כנ"ל. ובוודאי ראה מה שיהי'. ועכ"ז אם הי' נתקיים מאמר הבורא ית' היה מתוקן הכל:

בפסוק הוא אשר דיבר כו' בקרובי אקדש כו' וידום אהרן. אין פי' וידום דייקא על הקול. רק שביטל עצמו כענין אמרם לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כי ז"ש בקרובי אקדש להודיע כי לא מצד מעלת האדם יכול להתקרב אליו. רק בכח ציווי הבורא ית'. שע"ז נענשו נו"א כמ"ש אשר לא צוה. ומיד למד אהרן זאת. וזה וידום. כענין שנאמר ואהרן מה הוא. ולכן בחר בו הקב"ה שעושה השליחות רק לרצון הבורא ית' המצוהו:

בפסוק וידבר כו' לאמר אליהם. ובמד' אמרת אלוה צרופה כו'. כי השי"ת נתן המצות לבנ"י כדי לחבר כל המעשים אל השורש. וז"ש לצרף בהם את הבריות. והנה כל המאכלים הם לפי האוכל. כי הצומח מזין לבע"ח. והבע"ח להמדבר. וזה נעשה במאמר הנה נתתי כו' ע"ש בס' קול שמחה בפ' בראשית דפח"ח. ועתה שנבחרו בנ"י ממילא ניתן להם מאכל מיוחד. לכן כתיב לאמר כי הי' שינוי בהטבע להיות מינים אלו מיוחדים להם למאכל. דכ' עיני כל כו' ואתה נותן להם כו' אכלם בעתו. פי' כפי השייך לכל אחד. ולכן נשתנה המאכל כפי מדריגת האוכל. ובאמת זה מתקיים תמיד כפי מה שמקיים אדם הרישא להיות מצפה ומיחל לאביו שבשמים להזמין לו השייך לו. כך אתה נותן כו' אכלם בעתו. ומ"מ נאמרה פרשה זו אחר החטא והמשכן כנראה שקודם החטא הי' אפשר לתקן כל המינים כמו שיהיה לעתיד. רק עתה יש דברים שא"י לתקנם לכן נאסרו עתה ויש להם עלי' ע"י הפרישה שאין אוכלין אותם. לכן יתתקנו אח"כ כדכ' במד' לא תאכלו כדי שתאכלום לעתיד. כמ"ש במ"א פי' החי' אשר לא תאכל כמו שמקבלין שכר על הדרישה כך על הפרישה. ולכן כ' זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה כו'. פי' שבאכילת אלו המינים ימשך חיות לכל המינים. כדכ' במד' על פסוק ואבדיל אתכם מן העמים אלו הי' מבדיל האומות לא הי' להם תקומה רק בירר אותנו מהם. כן הכא זאת כו' אשר תאכלו מכל הבהמה כו'. וכ' והתקדשתם והייתם קדושים כו' אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. פי' שביצ"מ נתברר זאת. כי ע"י התקדשות מעוה"ז ולגבור נגד הרשעים והסט"א. ע"י זה זוכין בעוה"ז להמשיך קדושה. כאשר דרשו חז"ל אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו מלמעלה הרבה. והטעם שמעט קדושה בעוה"ז חביב לפניו מהרבה למעלה. וע"ז העדות שכביכול הטריח הבורא ית' להוציאנו ממצרים לקדשנו אליו בעבור כי מציאות קדושה בעוה"ז חביב לפניו ביותר כי העליונים בעצם הם קדושים ואנחנו ע"י התרחקות מהבלי עולם זוכין לקדושה. והתקדשתם הוא לשון נפעל שא"י ליקח הקדושה בידים רק לגרום המשכת הקדושה בכח פרישות מעוה"ז:



תרמ"ה

במד' חכמות בנתה ביתה כו'. כבר כתבנו במ"א לכן אכתוב קיצור הענין. כי תכלית כל החכמות וכל הבנינים הם לזכות לסייעתא דשמיא. לכן כל הנברא בימי בראשית הכנה אל האדם. והאדם צריך להמשיך ברכה בש"ק והיא הנשמה יתירה הבאה בש"ק. וכן במלאכת המשכן התכלית הי' אח"כ ביום השמיני. ויקרא אל משה ובמשה כתיב קרא לאהרן כו' והיינו התחברות כולם ע"ד וקרא זה אל זה כו'. וז"ש שלחה נערותי' תקרא כמ"ש ויקרא האדם שמות. שהאדם צריך לחבר כל דבר לשורשו. וזה קריאת השמות כשהבנין מתחבר אל השורש. זה ביום השמיני קרא. וכן סידר הקב"ה בכל הענינים שיש דבר א' שמחבר כל הפרטים שלמטה ממנו. וכן בעולם הי' ביהמ"ק. שנקרא שמך עליו. ובשנה המקראי קידש. ובנפש ושמך כו' עלינו קראת. שאלה הג' הם הראשונים במעלה, ומיוחדים לקבל הברכה מהשי"ת:

בפסוק קרב אל המזבח פרש"י למה אתה בוש לכך נבחרת. ופי' המפרשים לכך נבחרת הואיל ואתה בוש. ובמ"א כתבנו כי עתה הי' צריך להיות התיקון בבחי' בע"ת. ורמזו במד' דלכך כתיב ויהי לשון צער מה שלא הי' מרע"ה הכהן כי אז היו במדריגת צדיקים גמורים. וב' צדיקים אלו היו מוכנים להיות עובדי המקדש דכתיב משה ואהרן בכהניו. כי הכהן השליח צריך להיות בטל לגמרי אליו ית' כמ"ש אצלם ונחנו מה. ופ"א כתיב ואהרן מה הוא. כי הי' להם ביטול הגמור. רק מרע"ה הי' עניו בבחי' צדיק גמור. ואהרן בא אל הביטול בבחי' בע"ת. ויתכן לומר כי העניוות בבחי' צדיק גמור אינו בוש לקרב עצמו. וכשהעניוות בא ע"י התשובה צריך התקרבות. והכלל שעיקר עבודת הכהן הוא ע"י הביטול לכן נענשו נדב ואביהוא כדכ' אשר לא צוה כו'. וזה עצמו נכלל במאמר ונקדש בכבודי. פי' שצריכין לידע שכל עבודת הכהן הכל כח כבודו ית' ממש. ולא יהי' העבודה דבר נפרד כלל. וזה החטא אשר לא צוה. ומרע"ה ואהרן הי' להם בחי' הביטול לגמרי בלי שום פירוד. דכ' עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. י"ל על מדריגת צדיק גמור ובע"ת שהוא בחילא סגי וזה משרתיו אש לוהט והוא אהרן משרת ה':

בפסוק זאת החי' כו' פרש"י לפי שדביקין בחיים. ובמד' עמד וימודד ארץ כו'. ובזוה"ק מי האיש החפץ חיים כו'. דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וע"י החטא ויגרש כו' האדם כדכ' פן ישלח ידו ולקח כו' מעץ החיים כו'. והנה בנ"י בקבלת התורה התדבקו בעץ החיים והי' ראוי להיות נתקן החטא. והגם שאח"כ נעשה פגם ע"י החטא מ"מ נשאר לנו חלק בתורה שהיא עץ החיים. ולכן צריכין לשמור מתערובות טו"ר. ובאמת בכל הנבראים יש בהם חיות אך במדה וצמצום. וז"ש עמד וימודד ארץ כו'. אבל בנ"י יש להם אחיזה בעץ החיים כענין שכ' ואכל וחי לעולם. שהוא בחי' למעלה מהטבע. לכן בירר לנו השי"ת המינים שאין בהם תערובות מעה"ד טו"ר. ובמד' דורש אלה המינים על הד' מלכיות גמל שפן כו'. כי מצד שלא נתברר עדיין מלכות שמים ונמצא עוד מלכות בו"ד בעולם לכן נבררו בנ"י מתוך האומות עובדי כו"ם ח) לכן נמצאים עוד מינים טמאים בעולם כי הכל הכנה אל האדם. וכ' ונטמתם בם ע"ש בזוה"ק שדורש מה שכתוב בלי א'. דכ' מי יתן טהור מטמא לא א'. כי הא' רומז שנמצא קצת נקודה מן האחדות ובכח זה עתיד להתברר טהור מטמא. אבל כשנפש מישראל מתגאל באכילת מינים אלו. ונטמתם כ'. שניטל הנקודה מהאחדות:

וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. דרשו חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. כי קדושת הנפש תלוי באלה המאכלים. כמ"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו דייקא. וכשהנפש כראוי אז זוכין לקבל רוח ונשמה מלמעלה ט). אבל בנ"י שדביקים בחיים אין סוף למדריגות הנר"ן של איש הישראלי. ולעולם יש מאמר זה והתקדשתם והייתם קדושים שאין שיעור למדריגת הקדושה לכן צריכין לשמור הנפש כנ"ל:



תרמ"ז

במד' חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית כו'. כבר פרשנו במ"א הענין שמעשה בראשית נק' עמודים שהם כלים אשר מוכנים לחול עליהם הברכה והקדושה. והאדם הוא תכלית הבריאה שנקרא הקדושה כמ"ש ישראל מקוראי ובמד' שהם תקרות העולם. דקריאה הוא דביקות בשורש כמ"ש ויקרא אל משה לשון חיבה כו'. וכן בכל מעשה בראשית כמ"ש ויקרא כו' לאור יום כו'. היינו התדבקות כל דבר בשורשו. ובענין זה קרא האדם שמות כו'. אך מקודם צריכין לתקן העשי' היינו שבעת ימי הבנין והוא ז' ימי מילואים כמ"ש שבעת ימים ימלא את ידכם היינו מה שהאדם מוכן לקבל כי יד הוא כלי לקבל. ואח"כ ביום השמיני הוא הארה מלמעלה מה שמאיר מרחוק אף שא"י לקבל לתוכו ממש. והוא הארת השבת כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו ע"י שאין כלי הגוף מוכן לקבל רק שמאיר מלמעלה ולכן נק' נשמה יתירה. וכמו כן בכל יום בתפילין של יד ושל ראש הוא ב' בחי' הנ"ל. תש"י ימלא את ידכם. ותש"ר דרשו שם ה' נקרא עליך כו'. הוא כמ"ש ביום השמיני קרא. שהוא קריאת הקדושה ששורה על האדם כמ"ש ומעליו איש טוב. וזה הכח נשאר רק בבנ"י כמ"ש אדם אתם אתם קרוים אדם. פי' דכ' ויקרא כו' שמם אדם ביום הבראם. משמע שאחר החטא אבד זה השם רק לבנ"י נתקן אח"כ שקרוין אדם. ועמ"ש לקמן בענין זאת החי':

בענין שאמחז"ל על נדב ואביהוא שתויי יין נכנסו למקדש. גם לפי פשוטו חלילה לומר שהיו מזלזלין ח"ו בעבודה. רק כענין שמצינו אגברי' חמרא לדרדקא כי היכי דלימרו מילי. ואיתא חמרי פקחין כו'. שהיין מעורר הלב כמ"ש ותירוש ינובב בתולות. אך הכהן שהוא שלוחו של מקום לא הי' רשאי להוסיף שום כח והתפעלות מצידו. וזה נקרא אשר לא צוה אותם שהי' צריך להיות כל העבודה רק בשליחות המקום ב"ה. והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

בפסוק אל תשקצו את נפשותיכם כו' אני ה' המעלה אתכם כו'. ובמד' ראה ויתר גוים כו'. הענין הוא שכל מזון הוא שנותן חלק למה שלמעלה ממנו. כי המינים דצח"מ כל הגדול במעלה ניזון מהתחתון ע"י שהוא כולל אותו. והמדבר כולל מה שלמטה ממנו לכן נקרא עולם קטן. אכן בפרטות המינים ע"י שאין בנפש דקדושה חלק ממינים הטמאים אסרה לנו התורה. והיינו שאחר החטא נתערב טוב ורע בכל. אך ע"י התורה ומצות הבדיל לנו השי"ת בין טוב לרע. ואותן המינים שלא נתבררו אסורין לנו כמ"ש במד' לפי שדבקים בחיים כו'. וז"ש המעלה אתכם מארץ מצרים. ובגמ' אמר הקב"ה אלו לא העליתי אלא ע"מ שאין מטמאין בשרצים די כו'. הענין הוא דכ' המעלה לשון הוה כי הנה עיקר הגאולה הוא בנפש שמתקשר בגוף וצריך גאולה שיוכל להיות נפרד מהגשמיות. וביצ"מ ניתן זה הכח לבנ"י שיוכלו להפרד מהגשמיות וזה גאולת הנפש ולכן צריכין בכל יום לזכור יצ"מ ובכח זה יכולין להעלות הנפש. ולכן סומכין גאולה לתפלה כמ"ש בטור או"ח שעיקר התפלה לקרב הנפש ולהוציאו מהתפשטות הגשמיות כו'. וזאת הוא בכח זכירת יצ"מ כנ"ל. וע"י מינים הטמאים ונטמתם כו'. שא"י להפרד הנפש מהגוף ע"י איסורים הללו. והתקדשתם והייתם קדושים היינו ע"י הפרישה מהטומאות ומעלין הנפש מהתדבקות הגוף אז נוכל לקבל רוח קדושה ממרום וכמ"ש רש"י מדברי חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ובעוה"ב. וע"כ הכוונה שגם בעוה"ז יכולין לקבל הארה זו. ויתכן שהוא בשבת שהוא מעין עוה"ב. והתקדשתם בימי המעשה. והייתם קדושים בשבת. שכשהנפש מתוקן יוכל לקבל נשמה יתירה בשבת קודש:



תרמ"ח

בענין חטא נו"א אשר לא צוה וכו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו כו'. יתכן לומר כי בנ"י הקדימו נעשה לנשמע כמלאכי השרת. אח"כ נפלו ממדריגה זו ונאמר כאדם תמותון. ונו"א היו מחזיקים בדרגא הראשונה כמלאכים שנאמר עושי דברו הדר לשמוע. והטעם כי המלאך מרגיש בעצמו רצונו ית' ונק' עושי רצונו כידוע. אך ע"י שכלל ישראל לא היו במדריגה זו נענשו נדב ואביהוא. ויתכן שזה עצמו נכלל במ"ש ז"ל שהורו הלכה בפני רבן וגם אמרו מתי ימותו ב' זקנים כו'. פי' שאמרו שיכולין לתקן להנהיג בנ"י כמו קודם החטא. אבל באמת לא הי' כן רצונו ית' כי הכל בסדר מוכן לפניו. כל דור ודור הנהגה המיוחדת לו. הגם שהחטא גרם מ"מ הכל אמת. [ואפשר זה הרמז בקרובי אקדש מטעם ועל פני כל העם אכבד שגובר כח כללות פשוטי בנ"י מכח היחידים הקרובים אליו כנ"ל] ולכן בית ישראל יבכו השריפה שהם גרמו מיתתם כנ"ל:

בפסוק זאת החי' כו' לפי שישראל דביקים בחיים כו'. ובמד' עמד וימודד ארץ כו'. הענין הוא כי ע"י חטא אדם נתערב טו"ר. ובנ"י במצרים התחילו לברר זה התערובות. וגאולת מצרים לא הי' בנפשות בנ"י בלבד. אבל כפי הבירור בנפשותינו כן נתברר בכלל הבריאה. ולכן נבדלו המינים טהורים מן הטמאים. ולכן תלהו הכתוב ביצ"מ המעלה אתכם כו'. ולכן איתא במד' המינים טמאים נגד הד' מלכיות. פי' שבהיותינו עוד בגלות הוא הסימן שיש עוד התערובות שצריך בירור. ולכן איתא כי עוד יחזיר מין טמא להיות טהור כמ"ש ואבדיל אתכם מן העמים לשון הוה ודרשו חז"ל בורר וחוזר ובורר ע"ש:

עוד במד' כל אמרת אלוה צרופה כו'. דכ' זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה. ומקשין דפתח בחי' ומסיים בבהמה. ורש"י רמז תי' לזה שישראל דבקים בחיים והראה להם השי"ת אותן המינים שנמצא בהם החיות ושיכולין להוציא מהם הנקודה חיות. הגם כי השי"ת נותן חיות בכל המינים אבל מינים האסורים א"א להוציא מהם החיות שנדבק בגשמיות יותר מדאי רק לעתיד שיהי' בירור גמור. וע"י שבנ"י דבקים בחיים אין רשאין לאכול אלה המינים שא"י להוציא החיות מהם. וז"ש להבדיל כו' ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל. פי' שא"י לאכול ולהוציא החיות מהם כנ"ל. ואיתא במד' מפיו דעת ותבונה משל למלך כשבא בנו נותן לו מאכל מתוך פיו ע"ש במדרש תשא. והנמשל הוא כי השי"ת רוצה שלא יאכלו בנ"י רק מאלה המינים שיש להקב"ה כביכול חלק בהם כמ"ש. וזה הוא סימן הדעת מה שיודעין להבדיל בין המינים הנאכלין. כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ובאמת בכל דבר יש נקודה חיות. וגם לאומות יש לכל אחד במדה כמ"ש עמד וימודד. אבל לבנ"י ניתן כל התורה והוא שנקראו בנ"י השולמית כמ"ש יברך את עמו בשלום. וז"ש כל אמרת אלוה צרופה שבנ"י זכו לתרי"ג מצות שהוא תיקון כל הקומה רמ"ח ושס"ה. וכשזוכין אל השלימות אז מגן הוא. דקשה דהול"ל מגן הם דקאי על כל המצות. אבל המכוון הוא שזה המלבוש שזכו בנ"י ע"י כל אמרת אלוה שהם תרי"ג מצות זה המלבוש הוא מגן:



תרמ"ט

בענין זאת החי' אשר תאכלו ובפסוק כי אני ה' המעלה אתכם. ובמד' עמד וימודד ארץ כו' ע"ש כל הענין. דכבר כתבתי במ"א כשבחר הקב"ה בבנ"י והוציאנו ממצרים שהי' שם בירור הנפשות מתערובות טו"ר וכמו כן נעשה הבירורים בכל הבריאה ונתיחד א"י מכל המקומות. וכמו כן נתיחדו המינים טהורים מבע"ח. שזה עיקר הגאולה שלא להיות נאסר בתערובות הרע שזה הוא כלאים מלשון בית הכלא כדאיתא בזוה"ק קדושים. וכל המזון של בנ"י בא משורש החיים. וכ' עיני כל אליך כו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו ודרשו חז"ל לכל א' עת מיוחד. והאמת עיני כל נק' בנ"י המצפים אליו ית'. ולכן ניתן להם הפרנסה דבוק בשורש וזה נק' בעתו ולפי"ז בעתו קאי על כל ודו"ק. וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער כו' אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו הוא א"י המיוחד לבנ"י. ונק' בן חורין כמ"ש המעלה אתכם מארץ מצרים. ונתיחד להם א"י שהתבואה הגדילה שם הוא דבוק בשורש. ונפרש עוד כי הוא ההפרש בין השפע הבא בימי המעשה שהוא ע"י צמצום בטבע וגשמיות. ומזה ניזון כל העולם. וזהו שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. כי באמת בכל יום השי"ת מחדש בטובו מעשה בראשית. אך השבת כולו טוב כמ"ש טוב להודות ולכן בשבת לא כתיב ויהי ערב כו'. לכן אשריך ארץ שמלכך בן חורים הוא יום שבת מנוחה ושריך בעת יאכלו שהוא יום שכולו טוב ועת רצון לה'. ויום השבת מיוחד לבנ"י שהם בני חורין ויכולין להפרד מן הגשמיות. וכמו שייחד בזמן השבת קודש לבנ"י כן בעולם ייחד א"י לבנ"י שהשפעתה מהשי"ת בעצמו כמ"ש חז"ל בפסוק נותן מטר כו' ושולח מים ע"פ חוצות הוא בחוץ לארץ ע"י שליח. וכמו כן ייחד בנפשות בני חורין אותן שיש להם דביקות בשורש החיים כנ"ל:



תר"נ

במד' חצבה עמודי' שבעה כו'. ז' ימי בראשית. ע"ש כל הדרשות. והענין הוא כי העולם נברא בעשרה מאמרות. ומ"מ עמודי' ז' ימי בראשית. כי הג' הנשארים הם למעלה מן הטבע ואין מתלבשין בזמן. ולכן הז' נק' עמודים א"כ הג' הם התקרה שעליהם. ולבנ"י ניתן הארה מג' הראשונים ולכן נק' מקוראי כמו תקרות כדאיתא במד'. וכמו כן בזמני מקראי קודש מתגלה הארת הג' ראשונות. ומקודם החטא של אדה"ר הי' מוכן להיות תיקון ועלי' לכל הטבע. וז"ש שלחה נערותי' תקרא להיות התגלות הג' ראשונות וע"י החטא נתבטל. ודורש המד' שלעתיד יתוקן כל זה החטא. לכן בד"א שדורש על לעתיד אינו מסיים פי' חסר לב כו' ע"ש. וכמו כן אח"כ במתן תורה ז' ספרים ניתן דרך מיוחד לבנ"י עפ"י התורה לתקן אלה העמודים ובחטא העגל נתבטל וחזר ונתקן ע"י המשכן לכן גם בזה אינו דורש חסר לב ע"ש. וז"ש ביום השמיני קרא שהוא הארה המתגלה מג' הראשים:

בפסוק וירא כל העם וירונו ויפנו על פניהם. לכאורה איפכא הול"ל ויפלו על פניהם וירונו. כי התפעלות להיות נופל על פניו הוא בבוא השמחה בתחלתו. ויתכן לפרש עפ"י מ"ש חז"ל מי שנעשה לו נס ואומר שירה סימן שנמחל לו כל עונותיו. ולכן כשנעשה נס וירד אש מן השמים ואמרו שירה. מזה ידעו שנמחל להם החטא. ומזה נתפעלו ונפלו על פניהם. כי עיקר תשוקתם הי' לחזור ולהתקבל לפניו בתשובה שלימה. והנה שירה זו סתומה ולא פירשו דברי השירה משום דהיו בבחי' בעלי תשובה מעלמא דאתכסיא. ולכן איננה נמנית בין עשרה שירות. ושירה שעל הים הוא סדר מיוחד בבחי' צדיקים והוא פרשה בתורה וסדר לימוד וכמו כן כל השירות. אבל שירה זו הי' שלא בהדרגה לפי שעה כדרך בעלי תשובה בחילא סגי:



תרנ"א

במד' ביום השמיני קרא כו' ולזקני ישראל חביבין זקנים כו' אם נערים נטפלה להם ילדות. ובתנחומא מקפיץ להם זקנה וצריך ביאור. והנה ר"ע אומר מה עוף א"י לעוף בלי כנפים כן ישראל אין להם קיום רק ע"י הזקנים. דהנה קריאה לשון חיבה ודביקות לשון שמלאכי השרת משתמשין כו'. וזה התדבקות והתאחדות בשורש. והנה כמו שיש למטה ע' סנהדרין כן למעלה. וזה הרמז במדרש כחצי גורן עגולה. ורמזו עוד בפסוק נודע בשערים כו' בשבתו עם זקני ארץ. מה ארץ. רק שמדבר בשרים שלמעלה ויש שם שרים שממונים על שלמטה לכן נק' זקני ארץ. ואותן שלמעלה לעולם מאירין למטה. ובמד' בהעלותך אספה לי שבעים איש בכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ע"ש. היינו שנתקן ע"י שבעים איש שלמטה הישיבה שלמעלה. והם מאירין לעולם למטה. אכן כשהדור זכאי ונמצא למטה ג"כ סנהדרין וזקנים שקנו חכמה בוודאי חביבין הם. אך אפילו נערים המה שלמטה. מ"מ הסיוע שלמעלה שמאיר בהם מתקן אותם להיות הילדות טפל אל ההארה שמשפיע להן מלמעלה כי סייעתא דשמיא הוא יותר מכל כח האדם שלמטה. וזה ג"כ פי' מקפיץ להם זקנה. ועיקר הידיעה בעולם כשנפתחים שערים שלמעלה כדפי' בזוה"ק פ' חיי שרה ע"פ נודע בשערים ע"ש. וכמו שיש ע' סנהדרין בנפש. כן בזמן שבתות ויו"ט הם ע' שערים הנפתחים ולכן נק' מקראי קודש. ובמד' בכל קראנו אליו אלו מועדות שהם הדביקות בשורש והם מאירין על כל ימי השנה. וכמו כן ע' זקנים מאירים לכל בנ"י. וכ' קרוב ה' לכל כו' יקראוהו באמת. קריאה באמת. הוא להיות שלם בכל הקומה כענין שכתוב כאן שבעת ימים ימלא את ידכם היינו לתקן כל המדות כפי הכח שבאדם ואח"כ מבקשין עזר מן השורש וזה נק' תפלת אמת כמ"ש ביום השמיני קרא. והוא לשון חיבה ודביקות כמ"ש לעיל. אכן ע"י אותן היחידים והכהנים משרתי עליון נמשך דביקות וקירבות לכל עובדי ה' וז"ש קרוב כו' לכל כו' ע"י אותן שיקראוהו באמת כנ"ל:



תרנ"ב

איתא אותו היום נטל עשר עטרות כו'. הענין יובן עפ"י מ"ש המדרש ביום השמיני קרא חכמות בנתה כו' חצבה עמודיה שבעה כו'. ופרשנו כבר כי ז' ימי הבנין הם הכנה בעוה"ז לזכות שיחול ע"ז הברכה מן השמים. ויום השמיני הוא אור שבעת הימים. והוא בחי' ג' ראשונות. כי האדם צריך לתקן ז' המדות אהבה ויראה כו'. ואח"כ זוכה לחכמה בינה ודעת מן השמים. ואיתא קריאה לשון חיבה היינו כשמשלים האדם עבודה שמוטלת עליו מתדבק ממילא אל השורש וחל עליו הברכה מג"ר. ואיתא אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ובזוה"ק כחך זו נשמה א"כ יש לאדם יד וחלק בהנשמה. אבל לא בכל. רק אח"כ זוכה לסייעתא דשמיא שיחול עליו ברכה משורש הנשמה שבשמים. ולכן כתיב מקודם ז' ימי המלואים אח"כ ביום השמיני קרא כו'. והוא בחי' נשמה יתירה היורדת בשבת. ונק' השבת שלום. ואיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום. פי' יתירה כמו כלי מלא וגדוש. שהגודש הוא ההארה שלמעלה. והרמז אמרו חז"ל גודשא תילתא. היינו בחי' ג"ר. שהוא חלק שליש העליון. והוא יתירה למעלה מן המדה והוא הברכה של השבת כדאיתא בזוה"ק דבי' תליא כולהו ברכאין:

בפסוק זאת החי' אשר תאכלו כו' כי אני כו' המעלה אתכם מארץ מצרים כו'. ובת"כ המודה בשרצים כמודה ביצ"מ והכופר בשרצים ככופר ביצ"מ ע"ש. ובגמ' אלמלא לא העליתי בנ"י ממצרים אלא שאין מטמאין בשרצים די כו'. הענין הוא עפ"י המדרש עמד וימודד ארץ כו'. כי הנה הקב"ה הוציאנו ממצרים להיות בנ"י בני חורין. ומאכלות אסורות הם מאסרין הנפש להיות משועבד להגוף והגשמיות. והנה באמת נמצא הארה חיות בכל דבר. אבל הם במדה וצמצום כמ"ש וימודד ארץ. אבל לבנ"י כתיב לא יהי' בך אל זר אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך. פי' שלא יקבלו בנ"י כח ממאכלות אסורות כדי שיהיו בני חורין. נחלה בלי מצרים בחי' השבת. שהוא בחי' עלמא דחירות נחלת יעקב אביך כדאיתא בגמ' שהוא נחלה בלי מצרים. פי' בכל דבר שבעולם כשיורד ההארה מלמעלה יש עליו קליפה ומלבוש שהוא מצומצם ונמדד בתוך מצרים וגבולים. אבל בנ"י כשהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות לו לעם נחלה ונעשו בני חורין. רצה הקב"ה שלא יהי' לנו שיעבוד והתקשרות בגשמיות. ולכן הבדיל לנו מינים טהורים אשר החיות שבהם הם בבחי' החירות בלי השתנות. וז"ש זאת החיה אשר תאכלו כו'. וע"י מאכלות אסורות ניטל החירות מהנפש ולכן הוי ככופר ביצ"מ:



תרנ"ג

בפסוק וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. משמע דפרשה זו מיוחדת למשה ואהרן ביותר. הגם דחז"ל דרשו לאמר לאלעזר ואיתמר מ"מ הפשוט נמי אמת. דאיתא שני שדיך הם משה ואהרן המניקין לבנ"י. א"כ המזון בא לבנ"י על ידיהם. ולכן ע"י ניתן להם לברר מינים הטהורים לאכול. והענין הוא שבנ"י שמזון שלהם בא מקדושה עליונה לכן צריכין לאכול בטהרה וקדושה. כדכ' והתקדשתם והייתם קדושים פי' חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. וכמ"ש רש"י אני אקדש אתכם לעתיד לבוא ובישיבת מעלה. ופי' והתקדשתם מלמטה להיות נפרש ממאכלות אסורות. כי עצם הקדושה אינו למטה רק פרישה בכלל קדושה כמ"ש והיא מתקדשת מטומאתה. גם פי' בספרים והתקדשתם בגוף והייתם קדושים בנפש. והתקדשתם הוא בימי המעשה. והייתם קדושים בשבת שיורד בו קדושה מלמעלה לבנ"י והוא הנשמה יתירה. וגם שבת הוא מעין עוה"ב מקוים בו והייתם קדושים כמ"ש רש"י ז"ל. והנה מרע"ה הוריד הקדושה מלמעלה שהוריד התורה מן השמים. והוא הרמז מן בזכות משה. ואהרן הי' עמוד הטהרה והוא בחי' והתקדשתם להיות נפרש מן הגשמיות להיות מוכן אל התורה והשפע מן השמים. והוא הרמז ענני כבוד בזכות אהרן. להיות נבדל ונפרש מהבלי עולם. ושניהם ענין א' היא. כי כפי בחי' הטהרה שנמצא בבנ"י זוכין לקבל הקדושה. ולכן תיקון המדות בימים אלו. שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר כדי שנוכל לקבל קדושת התורה. לכן יסדו מס' אבות כימים אלו. והתחיל משה קיבל תורה לומר כי כל אלו המוסרים ותיקון המדות מלבד שהם נאים לעושיהם. אבל עיקר הכוונה צריך להיות בתיקון המדות כדי להיות כלי אל התורה. ונק' משה ואהרן שני שדיך כי שם שדים הוא בחי' הצמצום כמ"ש במ"א כי התינוק יונק ע"י השדים שיש בהם נקב קטן לצמצם החלב שלא יזיק התינוק. והנה יש ב' בחי' צמצום שהאדם צריך להיות בו בחי' צמצום במיעוט התענוגים ולהיות נפרש מגשמיות. וכפי הפרישה כך זוכה שיתגלה לו הקדושה. וזה בחי' משה רבינו שע"י הוריד הקב"ה התורה מן השמים כי התורה נעלמה מעיני כל חי. אך לאהבת ישראל צמצם הקב"ה הקדושה שיוכלו בנ"י לקבל קדושה עליונה בכח התורה שלפנינו:

והנה בענין זאת החי' אשר תאכלו. כי חיות התורה נמצא בכל מקום כמ"ש כולם בחכמה עשית. אבל יש דברים שא"י להוציא החיות מחמת התערובות טו"ר. וזה הסימן מעלת גרה ומפרסת פרסה. כי יש בכל דבר ב' מפתחות. פנימית וחיצונית. וצריכין מקודם לפתוח הסגר הטבע והגשמיות שלא יהי' מגושם ביותר. וזה הסימן שוסעת שסע שלא נסגר לגמרי ויש סדק ושער לבטל הקליפה וההסתר. ואח"כ צריכין לפתוח נקודה הקדושה פנימית. וזה הסימן מעלה גרה שהרמז שיכולין להעלות הפנימיות. ונמשכת אחר איש ישראל האוכלו בקדושה. והמינים האסורים אין בכח להעלות הקדושה מהם. לכן הבדילנו הקב"ה מהם כנ"ל:



תרנ"ד

ב"ה מפ' שמיני ופ' פרה במד' חצבה עמודי' שבעה כו' ע"ש. כי כל החכמות הם עמודים להיות נבנה בית ה' והוא היראה שדרשו עליו בגמ' בפ' והיה אמונת עתיך כו' אי יראת ה' היא אוצרו אין ע"ש במס' שבת דאמרו וי מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי התכלית מכל המדות לבוא על ידיהם ליראת ה'. יש ע"י אהבה ויש ע"י פחד ויש ע"י אמת ושאר המדות. ויראת ה' נק' אוצר ורמז ליום השבת ירא שבת שאחז"ל עליו מתנה טובה בבית גנזי. ועיקר היראה השלימה הוא בחי' ראיות כבוד ה' כמ"ש וירא אליכם כבוד ה' והוא שנאמר עליו יראת ה' לחיים. כמ"ש באור פני מלך חיים. ואמונת עתיך כו' הם בחי' ששת ימי המעשה. ולכן כ' פתח אהל מועד תשבו שבעת ימים כי כל הז' ימים הם להיות הכנה לפתוח בית ה' בחי' תרעא לדרתא:

ואיתא בת"כ זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אותו היצה"ר העבירו ותהיו כולכם בלב א' ועצה אחת לשרת לפניו כמו שהוא יחידי בעולם כן תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו. עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'. והוא מתקיים בש"ק שמניחין כל המלאכות להיות מיוחד לעבודת השי"ת. והוא ממש הלשון שכתוב בזוה"ק כגוונא דמתיחדין לעילא באחד שצריכין לבוא אל האחדות מיוחד אליו ית"ש. כמ"ש ה"א תעבוד שאין לך עבודה אחרת אלא זו. והוא בחי' זה הדבר נבואתו של מרע"ה בירור בלי פסולת ותערובות והמשיך כל דור המדבר אחר דרכו בקודש. ואנחנו עכ"פ יש לנו הארה מבחי' מרע"ה בש"ק כדאיתא שמחזיר לבנ"י בש"ק אותן ההארות שהי' לנו קודם החטא. בירור הגמור בלי פסולת כנ"ל:

בפסוק זאת החי' אשר תאכלו כו' לפי שישראל דבקים בחיים כו' כמ"ש רש"י ז"ל ואיתא בגמ' ע"פ המעלה אתכם מארץ מצרים אלמלא לא העליתי את בנ"י אלא לפי שאין מטמאין בשרצים די. דהנה המעלה אתכם הוא בחי' גדולה מיצ"מ. והוא כמ"ש הוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים. כי יש גאולה מן המיצר אבל יש בחי' יתירה שהוא למעלה מכל המקומות של צרה והוא בחי' נחלה בלי מצרים. ולפי שהקב"ה הביא אותנו להיות בני חורין בעצם לכן לא התיר לנו לאכול דברים שמשעבדין את הנפש אל הגוף כי עיקר חירות הנפש שלא להתקשר בדברים גופניים. ויש מינים שיכולין להעלות אותם כמ"ש במ"א פי' הסימנים מעלה גרה רמז על העלי'. ומפריס פרסה הוא שאין הקדושה נסתרת לגמרי. ויש מקומות פתוחים שנמצא הארת הקדושה כמו מציץ מן החרכים. אבל במי שאינו מפרים אין שם גילוי הקדושה רק בהסתר גדול שא"י להתברר עד לעתיד. והנה חז"ל דימו אדום לחזיר שהוא מפריס וגרה לא יגר שהגם שיש לו מלבוש שהי' יכול לתקן עצמו אבל לא חפץ בעלי' כמו שדרשו חז"ל עליו שמו נאה ואין מעשיו נאים. ובנ"י נתעלו מתערובות טו"ר ונדבקו בעץ החיים שהוא החירות. ולכן כל מאכל שלהם צריך להיות בו בחי' חירות. וכתיב עיני כל אליך ישברו כו' נותן כו' בעתו פי' כפי זמנו ומקומו. אבל אל בנ"י כתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי שדבקים בחיים ויש להם המזון כפי רצונו ית' בלי התלבשות הזמן והטבע וזהו בחי' נחלה בלי מצרים:



תרנ"ו

במד' חכמות בנתה ביתה כו' ע"ש כל הדרשות. דהנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ויכולין להכיר מי שאמר והי' העולם ע"י הבריאה כמ"ש בחכמה יסד ארץ ויראת ה' היא חכמה. אכן האדם הי' מוכן להיות עולה למעלה מכל הבריאה. ולכן כ' שלחה נערותי' תקרא על גפי מרומי שכן הי' ראוי להיות קודם החטא. וכן איתא במס' סנהדרין מתחלה על גפי ובסוף על כסא ע"ש פרש"י. וכמו כן בעת קבלת התורה היו מוכנים להיות דבוק ונמשך אחר עצם התורה שהיא למעלה ממעשה בראשית. שהרי הכל נברא מכח התורה כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית ובנ"י נקראו ראשית. וזה הי' מדריגת מרע"ה. אבל אחר החטא לא נשארו במדריגה זו. ולכן הוצרך להיות התיקון ע"י מלאכת המשכן שהוא מעין בריאת מעשה בראשית. ולכן איתא במד' ויהי ביום השמיני לשון צרה מה שניטלה הכהונה ממרע"ה וניתנה לאהרן. ז"ש קרא משה דלעיל כ' ויקרא אל משה דקריאה לשון דביקות וחיבור כמו וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין. ועתה קירב מרע"ה את אהרן וזקני ישראל. כענין משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כו'. והי' מדריגה למטה ממדריגת מרע"ה. זה שאמר כי היום ה' נראה וכ"כ וירא כבוד ה' כו'. ובת"כ על אותה שעה כתיב צאינה וראינה בנות ציון בנים המצוינים. במלך שלמה הקב"ה. בעטרה זו המשכן שמצויר בתכלת וארגמן. אמו זו כנס"י דכ' לאמי כו'. הענין מה שנראה להם הקב"ה בציור המשכן שהוא הכנת התחתונים שיתגלה להם הקב"ה מכח המשכן כמ"ש ויהי נועם ה' כו'. ובאמת זה בחי' האבות כמ"ש וארא אל אברהם כו' ושמי ה' לא נודעתי ע"ש בזוה"ק כי האבות זכו להתגלות להם לכ"א בגוון מיוחד. ונבואת מרע"ה בבחי' ידיעה למעלה מגוונין ע"ש. וז"ש ששימש מרע"ה בימי המלואים בחלוק לבן כי לבן הוא קודם שינוי הגוונין. והתגלות בגוונים היא מעין מעשה בראשית לכבודו ברא כנ"ל. וכן הי' בג' רגלים שלש פעמים בשנה יראה כמ"ש במ"א. ושבת בחי' משה ונשמה יתירה דלית בה גוון. לכן לא הי' ראי' בשבת. אך לעתיד איתא דיעלו למקדש גם בשבת כמ"ש עין לא ראתה אלקים כו' יעשה למחכה לו. פי' שישתנה ראית עין האדם למעלה מעיני בשר הנטבעים בגוף:

במד' זאת החי' אשר תאכלו כו' כל אמרת אלוה צרופה לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. וסדר דצח"ם מתעלה הדומם לצומח וצומח לחי וחי למדבר. וכמו שנבדלו בנ"י להיות ראש המדברים בלשון הקודש ובתורה ותפלה. כן יש מינים מיוחדים בין הדצ"ח שמיוחד רק לבנ"י. דכ' הגו סיגים כו' ויצא לצורף כלי. וכל אלה הבירורים נעשה באדם. לכן הוקש אדם לקרקע. וכמ"ש והי' זרעך כעפר. וכן מבקשין נפשי כעפר לכל תהי'. וכתבנו במ"א כי כמו העפר זורעין בו ומוציא פירות כן הכל בא אל האדם והפסולת נבדל והפנימיות מתעלה ע"י האדם ויצא לצורף כלי. והוא ע"י המצות אמרת אלוה צרופה לחבר כל הברואים ע"י האדם עד השורש. וצריך איש ישראל לידע כי נברא רק לעשות רצון קונו. ובמשנה אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס כו'. זה לא מיירי רק במצות. רק הוא על כלל הבריאה. כי כל הבריאה עליונים ותחתונים עבדיו הם. וכל מה שנעשה וכל מה שיעשה הכל בוודאי רצונו ית'. אכן העליונים נק' עבדים שלא ע"מ לקבל פרס משרתיו עושי רצונו. והתחתונים נטבע בהם להיות להם תאוה ורצון בטבע לעשות מה שחפצים ואינם מבינים כי כל זה רצון המלך הוא. כמ"ש בס' חובת הלבבות. כי לפי שרצה הקב"ה בקיום העולם כפי רצונו ית' נתן להברואים הפרס להיות נמלא תאותם באלה הדברים ע"ש שער הפרישות פ"א. אבל מי שעיניו פקוחות צריך לידע כי כל מעשיו הם רצון המלך. ולעתיד יתגלה זאת לעיני הכל. וע"ז אומרים יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. זה כולל המעור והלשון מה שהם נטבעים בהם לתאותם והתאוה מכסה ומסתיר שלא לראות איך הוא רק שליח לעשות רצון הבורא. לכן נאמר יכירו וידעו מה שלא הי' נודע להם עד עתה. ואיש ישראל צריך להיות עבד שלא ע"מ לקבל פרס רק כמלאך לעשות רצונו ית'. ולפי שהטבע מסתיר נתן הקב"ה לבנ"י המצות. ומה שאסר להם מאכלות אסורות וביאות אסורות שבהם הקליפה דבוקה ולא יוכלו לעשות עבודתם לשם שמים. וז"ש המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים פי' שניטל מהם מיצר הטבע. ושיכירו בכל דבר אלקותו ית"ש. לכן זאת תאכלו וזאת לא תאכלו כו' ודו"ק:



תרנ"ז

מפ' שמיני ופ' פרה במדרש ויהי ביום השמיני. חכמות בנתה ביתה כו'. עמודי' שבעה הם עמודים לקשר את התחתונים בשורשם העליון. לכן יש שבעת ימי מילואים כי בבחי' ז' ימים יש חטא ופגם ע"י חטא האדם. אבל בחי' שמיני אין בו פגם. לכן בשבעת ימים היו צריכין שמירה פתח א"מ תשבו כו'. ולבוא אל בחי' שמיני הוא ע"י תשובה. ומשם בא הטהרה דכ' זאת חקת התורה היא נקודה טהורה וקדושה שחקק הקב"ה בנפשות בנ"י שא"א להשתנות. ונקרא זאת חקת. דכ' אני ה' לא שניתי. ולפי שיש חלק אלקותו ית"ש בכל איש ישראל שבמתן תורה שאמר אנכי ה' אלקיך נתדבקו בנ"י בזה השם. ולכן אתם בנ"י לא כליתם. כי יש בהם חלק משם הוי' שא"א להשתנות ואינו מקבל שינוי ואינו נפגם ע"י החטא דכ' אמרות ה' אמרות טהורות שאין מקבלים טומאה. וכ' ה' האמירך שנחקקו אמרות ה' בלב איש ישראל. ולכן לעולם יכולין ע"י תשובה לחזור לטהרה בכח חקת התורה הנ"ל:

זאת החי' אשר תאכלו. במד' עמד וימודד ארץ כו' ויתר גוים ז' מצות פרקן מהם ע"ש המשל חמור כו' מלחית פרק ממנו המשא ע"ש. ובגמ' מקשי אתגורי מיתגר וכי יהי' חוטא נשכר ומשני שאין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה ע"ש. ולפי"ז לכאורה אין מובן משל המד'. והענין הוא כי באמת המצות יש להם טעמים הרבה ופקודי ה' ישרים ומדריכין האדם בדרך ישרה ומטהרים את האדם ויש להם פעולות הרבה עצמו מספר. אבל שורש המצות למעלה מה שמתעורר ע"י מצוה שלמטה לזה אין שום ברי' מוכן רק בנ"י שעושין רצונו ית' למעלה בעשיות המצות. אבל עם הדומה לחמור א"י לעשות רצון בעליו הגם שנושא המשאוי אבל אינו פועל בו כרצון בעליו. ולכן נשנו ז' מצות. הגם דנאמרה ונשנית לכל נאמרה ונוהגין בבני נח. אבל נשנו לומר שבנ"י מקיימין אותן עפ"י התורה שמשמים ואין זה בבני נח. ולפי שבני ישראל מעשיהן מתקשרין למעלה. לכן זאת החי' אשר תאכלו כי מהאוכל יצא מאכל. וע"י אכילת הצדיק מתעלה משהו מזה המאכל למעלה. וזה פי' חי' אשר לא תאכל שנדחק באבן עזרא בזה ע"ש ותבין דברי:



תרנ"ח

בפסוק קרב אל המזבח שהי' אהרן בוש א"ל למה אתה בוש לכך נבחרת. פי' המפרשים בשביל הבושה שהי' לו נבחר. ויתכן לומר ג"כ שאדרבא תכלית הבחירה לזכות לבוא לידי בושה כמ"ש במתן תורה למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואחז"ל זו הבושת ע"ש שמי שאין לו בושת בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. הרי תכלית קרבת בנ"י להר סיני לזכות לבושת. ולפי שהקב"ה כל מעשיו מדה במדה. ולפי שזה הי' מדת אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כמ"ש חז"ל שהי' מקרב אפילו החוטאים כדי שיתביישו מעצמם וישובו. וכן מדד לו הבורא ית"ש שקירבו להיות כ"ג על כל ישראל ונתבייש מאוד בעצמו וזה תכלית השלימות. ובאמת ע"י הבושה יכולין להתקרב לכל מצוה כשמתבייש באמת בלבו איך יוכל גוש עפר לעשות רצון הבורא ית"ש בזה יכול לעשות המצוה. וכמו כן אחר המצוה אם הוא בשלימות חל עוד בושה על האדם. וזה עדות על שלימות המעשה. נמצא ב' הפירושים אמת לפי שהי' ביישן זכה ונבחר להיות כהן גדול ועי"ז נקבע בו מדת הבושת:

בפרשת החיות ובהמות אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים כו' (והבדלתם) [*להבדיל] כו'. דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. ותכלית יצ"מ הי' לזכות לדעת כמ"ש וידעתם כי אני ה' ולכן זכו להבדלה כי עיקר יצ"מ בירור התערובות ותיקון החטא מעה"ד טו"ר. ולכן כ' ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. וכ' ב"פ ידיעה. שמקודם צריכין לברר הדעת שלו ובגלות מצרים ביררו הדעת. ואח"כ יכולין בדעת זה לברר כל הברואים. זה ידוע לעצמך תדע לאחרים. ולכן קירבו ערב רב ממצרים כמ"ש יצאו ברכוש גדול. וזה פי' גר יהי' זרעך להוציא משם נצוצי הקדושה לבררם מתוך הפסולת. וכ"כ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם כו'. הרי תכלית יצ"מ הי' לקרב הגרים ולברר אוכל מתוך פסולת כמ"ש חז"ל בפ' ואבדיל אתכם מן העמים בורר וחוזר ובורר כו'. ויש הבדלה בעולם שנה נפש. כמ"ש המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי כו'. ולאלה הבדלות זכו בנ"י ע"י יצ"מ כנ"ל. ולכן הבדיל להם בין טמאים לטהורים:



תרנ"ט

במד' חכמות בנתה ביתה כו'. כלל הענין כי הקב"ה ברא העולם לכבודו ולכן בחכמה יסד ארץ ויכולין להכיר כבוד ה' בכל הבריאה. וז' עמודים דז' ימי בראשית שעל ידן יחכם האדם למצוא כבוד ה'. וז"ש שלחה נערותי' תקרא כי האדם צריך להוציא מכח אל הפועל חכמה הגנוזה במעשה בראשית. אבל כאשר חטא האדם ונתערב בחכמת הטבע שלא לשם שמים. ניתן לבנ"י התורה שע"י התורה יכולין להכיר כבוד ה' בלי תערובות חכמות חיצוניות. וכאשר חטאנו גם אחר התורה יש דרך התשובה אשר על ידה יכולין לשוב להכיר דרך האמת. וזה נעשה במשכן וימי המילואים. וכל אדם צריך לעבור כל אלה האופנים. בדרך ארץ שקדמה לתורה. ואח"כ התורה. ואח"כ דרך התשובה:

בפסוק אש זרה אשר לא צוה אותם. אמר מו"ז ז"ל דיש ללמוד מזה דעיקר עשיות המצוה בכח הציווי וזה למעלה מכל הכוונות שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי עולם והי' להם כוונות ויחודים וסודות במעשיהם. אעפ"כ מצד שלא צוה אותם נענשו. קו"ח מדה טובה המרובה המקיים המצוה לעשות ציווי הבורא אעפ"י שא"י כלום חשוב ככל הכוונות עכ"ד. וי"ל דזה פי' הפסוק בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. דזה הכוונה לעשות מצות השי"ת בזה כלולין כל בנ"י אפילו הפשוטים. ועיקר כבודו ית"ש מן הכלל. וע"י עונש נדב ואביהוא נתברר זאת שעיקר הכוונה לעשות מצות ה'. ולכן כל איש ישראל מוכן לקיים מצות השי"ת וזה כבודו:

בפסוק זאת החי' אשר תאכלו. פרש"י שהראה להם משה כל המינים. וכ"ה במד' תנחומא. ומוסיף על זה ואל תתמה שהראה הקב"ה למשה כו' שהרי אדה"ר קרא שמות לכל הברואים ע"ש. נראה הכוונה כדאיתא במדרש עמד וימודד ארץ כו' שהקב"ה מדד לכל הבריות השייך להם כמ"ש מכין מזון לכל בריותיו. ומינים אלו הכשרים מוכנים הם אל בנ"י לפי ערך נפשותיהם. ולכן הראה למשה שורש כל המינים בשמים לראות כי המינים הללו שייכים לבנ"י ולא שאר המינים. וזה עצמו ענין קריאת השמות באדה"ר. שראה והבין כל המינים בשורשם שלמעלה ולכן קרא להם שמות כנ"ל:



תר"ס

במד' חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית ששת ימים עשה כו' ויברך את יום השביעי כו' מאחר שקורא ז' ימי בראשית עמודים א"כ אין זה תכלית הבריאה. רק כמאמרם ז"ל העוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. לכן עוה"ז העמודים שצריך האדם לעלות על ידיהם לעוה"ב. וכ' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי שיהי' האדם שליט על הבריאה ושלא יהי' נטבע בטבע העולם. וע"ז דרשו חז"ל וירדו בדגת הים כו' זכה שליט עליהם לא זכה נעשה ירוד בפניהם. ואדה"ר נברא להיות בגן עדן שהוא למעלה מכל הבריאה. ולכן ניתן הברכה בשבת לקיים הטבע להיות נמשך אחר שורש העליון. ובנ"י כבר זכו לזה הן בקבלת התורה והן במשכן ומקדש. לכן כ' ביום השמיני שנתעלו לצאת מן הטבע להתדבק בעוה"ב. וכן אמרו חז"ל על יום השמיני נאמר צאינה וראינה בנות ציון כו'. דכ' וירא כבוד ה' אל כל העם. וא"א לראות פני ה' עד שיוצאין מן הטבע כמ"ש צאינה אח"כ וראינה. וכ"כ ויעמדו לפני ה' כמו תפלה שנק' עמידה שהוא שכשזוכין להתפשטות הגשמיות להיות עומד לפני ה'. ובנ"י מוכנים לזה כמ"ש בנות ציון בנים המצוינים לי. וזה עדות המילה שבנ"י בני עוה"ב. מילה הסרת הערלה בחי' צאינה. ופריעה גילוי אור המילה שהוא וראינה. לכן גם מילה בשמיני. וכל איש ישראל יש לו חלק בזה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וממילא יש להם חלק לצאת מן הטבע. ובאמת הרבה מדריגות בענין זה אבל כל אחד כפי מה שיוצא מן הטבע ומתנדב לבו לה' לצאת מהבלי עולם. כך זוכה לראות אור התורה והשגות אלקות א' המרבה ואחד הממעיט. רק בזמן המשכן הוציאו זה בשלימות מכח אל הפועל. והוא עדות שנמצא בעצם נפשות בנ"י זה הכח:



תרס"א

בענין ימי המילואים וביום השמיני קרא משה כו'. דכ' שבעת ימים ימלא את ידכם והוא כמו שבע שבתות תמימות שהם תיקון המדות להיות כלים לקבל התורה בשבועות. כדאיתא התקן עצמך ללמוד תורה. וכשיצאנו מארץ מצרים צריכין להכין עצמנו לקבלת התורה. כי התורה ארוכה מארץ מדה. אבל כפי תיקון מדות האדם יכול לקבל בהם הארת התורה במדה שאדם מודד כך מודדין לו. וכעין שכ' במד' תזריע ומים תכן במדה ע"ש. ובמשכן שבעת ימי מילואים כי בע"ת בא בחילא סגי. ותקנו בז' ימים אלו כל מה שמתקנים בז' שבתות. וב' אלו הדרכים תקנו משה ואהרן לדורות. מרע"ה הכין הדרך של צדיקים גמורים. ומתקיים בכל שנה. בניסן יצ"מ. ואח"כ שבע שבתות עד קבלת התורה. ואהרן תיקן הדרך של בע"ת ומתקיים בתשרי ז' ימים בסוכות ובשמיני עצרת ושמחת תורה. וכעין זה נמצא במדרש כי ז' ימי סוכות ושמיני עצרת כמו ז' שבתות ושבועות ע"ש בשה"ש בפ' מה יפו פעמיך בנעלים. וכן בגמ' למדו שבעת ימים דסוכות תשבו מתשבו יומם ולילה בימי מלואים ללמוד שסוכה נוהג בימים ולילות. שהם בחי' תשובה לכן בז' ימים מתקנים כמו בז' שבתות:

איתא בת"כ ויהי ביום השמיני שהי' שמחה לפניו במרום כיום שנבראו שמים וארץ כתיב התם ויהי ערב כו' ועל אותו היום נאמר צאינה וראינה כו'. כי בנ"י המשיכו עתה דרך חדש בעולם ע"י התשובה שעשו. וזה הי' הכנה לדורות כמ"ש חז"ל לא היו בנ"י ראוין לאותו מעשה כי אם להורות תשובה. והאלקים עשה האדם ישר ומעשה בראשית הכל לכבודו ברא והי' זה הדרך לצדיקים כמ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. אבל בנ"י תקנו עתה דרך אפילו להנחשלים ונתעקמו יוכלו לחזור לדרך הישר ע"י תשובה. ודרך זו הוצרכו התחתונים להוציא מכח אל הפועל בעצמם כי דרכי ה' ישרים. [אע"ג דאיתא תשובה קדמה לעולם מ"מ להוציאו מכח אל הפועל הי' ע"י בנ"י שהרי איתא ג"כ ישראל קדמו לעולם] ולכן הי' שמחה לפניו כמו במעשה בראשית כי זה תיקון העולם. וז"ש שעטרה לו אמו. קראה אמו שהמשיכו דרך חדש. ולכן כ' ביום השמיני שהוא למעלה מדרך הטבע שהוא ז' ימי בראשית. וכמה גדולה התשובה כמ"ש ז"ל גדול החטא שמקודם מראה כבוד ה' כו'. ואחר החטא אפילו פני הסרסור יראו מגשת אליו. כמו כן אחר שעשו תשובה וירא כבוד ה' אל כל העם:



תרס"ב

בפסוק זאת החי' אשר תאכלו כו' אני ה' המעלה אתכם כו'. דכתיב מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה היורדת כו' למטה כו'. וכתי' וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת כו' ויהי כו' לנפש חי'. פי' שיש באדם נשמה העולה למעלה ומושכת לעולם לעלות אל השורש. אבל מצד התקשרות הנפש בגוף שהוא מלמטה שהוא נפש חי' לכן המלחמה באדם. שמצד א' נמשך למעלה ומצד א' למטה. לכן איתא בגמ' דיש בו השוה למלאכי השרת ויש בו השוה לבהמה. וכ"כ וירדו בדגת הים כו' אחז"ל זכה רודה בהם ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. ומתחלה שם הקב"ה את האדם בג"ע והי' כולו בחי' נשמה שגם הגוף הי' מזוכך כמלאך. ואחר החטא נתערב בו פסולת ונעשה בחי' אדם ובהמה. ואח"כ ע"י יצ"מ נתבררו בנ"י להיות נקראים אדם כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם. וז"ש המעלה אתכם להיות בבחי' העולה היא למעלה שזה כח יצ"מ שלא להיות הנפש נאסר בגוף שלא יוכל להתעלות. ולכן הבדילנו הקב"ה מאלה מאכלות אסורות שהם מיוחדים לאומות שהם בהמה המה להם היורדין למטה. ובנ"י הם בני עלי'. וזה שרמז במד' שהד' מינים הם בחי' ד' מלכיות. וגם רמז הד' מלכיות בפסוק ומשם יפרד כו' לרמוז כי אדם מוכן לנהר היוצא מעדן כו'. אך משם יפרד לד' נהרות ששם יש תערובות פסולת שלכן נגרש האדם אחר החטא לברר אלה התערובות. ואחר החטא הוצרך להתקיים ב' הפירושים וירדו שמקודם נעשה ירוד לפניהם וזה הי' במצרים כמ"ש אנכי ארד עמך כו' ואח"כ אנכי אעלך גם עלה שזכו לברר הנפשות ויצאו לחירות להיות שליט ורודה בהם. ולכן כל מי שיש בו כח הנשמה ביותר צריך לברר אלה המינים. ולכן בשבת שיש בו נשמה יתירה מצוה לענגו בבשר ויין שכח השבת מעלה אלה הדברים. ז"ש אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. דאיתא בזוה"ק בפ' ויוצר רוח אדם בקרבו כי כפי התפשטות הגוף כך מתרחב הרוח והנשמה ביותר וזו המדה לבנ"י שנק' אדם לכן התחיל הכתוב וידבר אל משה ואל אהרן שבחי' משה רבינו ע"ה הנשמה שהוריד התורה מן השמים. ובחי' אהרן לתקן הגוף לכן הוא מקריב את הקרבנות מן הבהמה כו':



תרס"ד

כתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. אהרן הוא עמוד השלום והוא כלי מחזיק ברכה. לכן הברכות מסורין בידו דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ומקודם צריך להיות שלימות בבחי' כלי זה ימלא את ידכם דכתיב אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה פי' בזה"ק בכחך זו נשמתא. שזהו עיקר עבודת האדם בעוה"ז לקשר המעשה בכח הנשמה. ידך זו שמאלא רומז אל הגוף. לעשות בכחך בשותפות כח הנשמה כמ"ש בכל דרכיך דעהו. ובכח הנשמה מתקן גם הגוף. ולכן מסיים הפסוק כי אין מעשה כו' ודעת כו' בשאול. פי' כי הגוף עומד למיתה. רק כפי התקשרות מעשה האדם בעודנו חי בכח הנשמה. עי"ז הארת הנשמה חופף על הגוף גם בקבר. ומצד זה עתיד לתחיית המתים. ובש"ק מאיר הנשמה בתוספות גם בגוף לפי שהוא מעין עוה"ב. שבעוה"ב גם הגופות יהיו מזוככים. וזה בחי' משנה לחם. לכן מצוה לענג גם הגוף בשבת קודש. ובימי המעשה הוא בחי' ימלא את ידכם. ונתקן הכלי. אח"כ בא הארה מיום השמיני שהוא למעלה מן הטבע והיא הברכה: