שפת אמת/פסח

<< · שפת אמת · פסח · >>

פסח

תרל"א

ב"ה מימים ראשונים של פסח לא נכתב כסדר מליל א' בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו' ואח"כ אמר ואותנו הוציא. ונראה כי ע"י אמונה שיש יציאת מצרים לכל דור ודור נתגלה זה. ומהר"ל כתב כי בכלל הי' כל אחד ביציאת מצרים רק חייב לראות כאלו יצא בפרט ע"ש. וי"ל ג"כ כנ"ל שע"י אמונה נכנס לתוך הכלל ובוודאי בכלל הי' יצ"מ לנקודה הישראלית שמשם נמשך חיים לכל איש ישראל רק ע"י אמונה באין לזה. ואחר שרואה עצמו כאלו יצא. ויודע ומאמין כי גם ההארה שיש לו לא הי' לולי יצ"מ. עי"ז נתגלה לו שרואה איך יוצא באמת. וכן הפי' בסיפור יציאת מצרים אפילו כולנו חכמים כו'. כי אף שהוא חכם דבוק בה' חיים יש לו לידע כי כל זה ע"י יצ"מ שהאמת כן רק שצריך לברר זה ע"י אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכ"ז הי' בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחי' זו ומרגיש מיצ"מ של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו:

בשאלת החכם מה העדות והחוקים. ולכאורה איך שואל טעם על חוקה. אך כי באמת כתיב מגיד דבריו כו' חוקיו כו' לישראל שבנ"י יודעין טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם עי"ז זוכה לידע הטעם ג"כ. והוא עצמו ג"כ אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. עי"ז מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. וז"ש אין מפטירין כו':

ברוך שומר הבטחתו כו' שהקב"ה חשב הקץ לעשות כו'. פי' להיות בכל דבר מעשה גשמיי ג"כ בחי' הגאולה שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר. וזה המשכת המחשבה בהמעשה להיות קץ לבחי' עשי' כנ"ל. וזה שהבטיח לאאע"ה בברית בין הבתרים כו' ומה הבטחה הוא זה להיות בניו בשעבוד ת' שנים. ואז הי' עיקר האהבה לאברהם מהשי"ת שכרת עמו הברית. אך כי הוא הבטחה גדולה שע"י הגלות יהי' לבנ"י כח זה למצוא בחי' הפנימיות בכל הסתר [וזה שנק' גלות ע"ש לעורר התגלות הפנימיות שבתוך ההסתר. וז"ש ידוע תדע כו' כי הי' נצרך לזה המשכת כחו וידיעה הוא דביקות וחיבור כנודע]. וז"ש והיא שעמדה כו' כי הבטחה הנ"ל הי' תועלת לכל דור ודור שכל ההסתר מוסיף עוד חיזוק בעת הגאולה וז"ש הקב"ה מצילנו מידם כמ"ש רבות רעות צדיק כו' יצילנו ה' ופי' [עי' זוה"ק בפ' וישלח] כי הוא מלשון ויצל מקנה אביכם כו' שמן המיצר נפרש עוד כח הניצוץ הקדוש כמ"ש יצאו ברכוש גדול כו':

צא ולמד מה ביקש לבן כו' פרעה לא גזר כו'. בא לפרש כי גלות מצרים הי' רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והי' העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וז"ש שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל:

מצה זו כו' שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה כו'. הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש:

מיום א' דפסח

אלה מועדי ה' כו'. פי' שביו"ט מתגלה חיות פנימיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים אשר תקראו כו' מקראי קודש. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה כי יכולין לקרוא הקדושה ביו"ט. וגם הקדושה קוראת לאדם ע"כ. ופי' קודש הוא נקודה הפנימיות שאף שמחי' הכל היא נבדלת מהגשמיות שהשי"ת קדוש ונבדל. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שמחי' הכל. רק שנסתר בעוה"ז זה. וביו"ט מתגלה. וז"ש בזוה"ק אמור מה רב טובך כו' כי ביו"ט נתגלה חיות הפנימיות שהוא אור הנגנז לצדיקים שהם מרגישין אור זה גם בעשי' [כמ"ש במ"א]. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב שיש בו מאור הגנוז והוא כנ"ל. וז"ש מועדים לשמחה כי כשמתגלה שורש החיות של האדם ושל כל הבריאה ממילא יש שמחה. ולכך ביו"ט יכולין למצוא הארה הפנימיות שיש בכל דבר. וז"ש יראה כל זכורך. יראה יראה. כמו שבא לראות בא להראות ע"ש בגמ' שהוא כנ"ל שהאדם יכול לראות חיות הפנימיות והוא נק' זכורך. פני ה' אלקיך הוא ג"כ נקודה הפנימיות שיש בכל דבר נק' פני ה'. ומבקשין והשיאנו כו' ברכת מועדיך להיות נדבק מעשה האדם בשורש ע"י אור היו"ט. וי"ל השיאנו כמו משיאין משואות להיות מקושר בשלהבת אהבה לשורש החיים ברכת מועדיך כי כל חיות השנה ע"י התקשרות בשורש החיות שזה מתגלה ביו"ט:

מליל ב'

אלו קרע לנו הים ולא העבירנו כו' בחרבה כו'. פשוט י"ל כי הי' צריך להיות טיט עכ"פ. אך י"ל כי כתיב ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי זה עיקר הפלא מה שבנ"י הלכו תוך הים ממש והי' להם ליבשה. כי אם הי' מסולק מבחי' ים אין זה פלא כל כך כי ביד הקב"ה לעשות מים יבשה. אבל לחיבת ישראל עשה השי"ת שגם שיהי' בחי' ים ממש. מ"מ יהי' לבנ"י יבשה. וזה שבנ"י יכולין להפוך גם הטבע להמשיך הקדושה בתוכה ממש ע"י עבודתם. וזה העבירנו בתוכו בחרבה:

בזוה"ק כמה פעמים קושיא זו מה שהשי"ת משבח עצמו ביציאת מצרים הלא הבטיח לאבותינו. וכתיב נ' פעמים בתורה הוציאך מארץ מצרים כו'. ותי' כי הי' מסטרא דיובל שנת החמשים עלמא דחירות ע"ש. ועדיין צריך ביאור. וי"ל כי באמת כל הגלות במצרים הי' רק לטובת ישראל ולאשר כי השי"ת הבטיח לאבות כי יצאו ממצרים ברכוש גדול. לזאת עשה השי"ת שיהיו במצרים במדריגה התחתונה מאוד כמ"ש ז"ל כי כבר היו במ"ט שערי טומאה וז"ש אלו לא הוציא הרי אנו כו' כי היו ח"ו משוקעים בשער הנ' בטומאה שאינם יכולין להגאל עוד. וממילא כשנגאלו ניתן לישראל כל השערי בינה עד שער הנ' כי זה לעומת זה כו'. וז"ש ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. שכל מה שנכנסו ונשקעו אז כ"כ בשערי טומאה הי' לטובה. והוא יותר ממה שהבטיח לאבותינו שהי' די בצרה אחת אך כי הי' חמשים גאולות כו'. וז"ש וחמשים עלו בני ישראל כו' כמ"ש בזוה"ק בשלח ובתקונים ע"ש:

מה שקורין שה"ש בפסח. כי שה"ש הוא לבאר כי כל עניני עוה"ז רק משל להבין האהבה הצריכה להשי"ת. וזה פי' שיר השירים שמכל השירים שבעולם יוצא שיר הזה. אך כי האדם צריך להיות נדבק בהנמשל וקשה שיהי' הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת וח"ו כשנדבקין בעוה"ז אין יכולין להבין כלל הנמשל. לזאת בפסח זמן חירותנו. שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע ג"כ. כי מתגלה נקודה הפנימיות. לזאת שייך שה"ש בזמן הזה:

מיום ב' דפסח

אכילת מצה רשות. ומשמע כי בכל השנה אינו רשות. שכ"ז שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפי' שהחירות גם בתוך הטבע שנק' זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על שנקרא ליל פסח סדר להראות כי לבנ"י יש סדר מסודר גם לנסים שאינו עפ"י מקרה כו'. והוא כנ"ל שגם בתוך הטבע חיות שלהם נמשך ודבוק במקור החיים שהוא מקום הנעלם שלמעלה מהטבע. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה גם כן:

ב"ה שבת חוה"מ

אלהי מסכה לא תעשה כו' חג המצות תשמור כו' ולמדו חז"ל מזה המבזה המועדות כאלו עובד ע"ז. גם כתבו חז"ל דכתיב שבת אצל המועדות בפ' אמור לומר המקיים המועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות וכן להיפוך ע"ש. והפי' כי מועדות ניתנו לישראל דכ' אשר תקראו אתם אפילו שוגגין. מזידין כו'. ושבת קביעא וקיימא כי ענין שבת הוא עליות כל דבר לשורשו למעלה מן הטבע שהוא שורש החיים של כל דבר. ולזאת אין קדושת שבת תלוי בתחתונים. רק מ"מ יש תוספות שבת ע"י הכנת ימות החול להיות דביקין בשבת [כמ"ש במ"א]. ובמדרש שה"ש שחורה אני בימות החול. ונאוה בשבת. ומה שבח בשחורה אני. אך כי זה המשך קדושת שבת לימות החול. אף שעוסקין במלאכות ושאר עשיות גשמיים. מ"מ נמשך ונדבק אחר בחי' שבת. ממילא מוסיפין בנ"י כח לבחי' שבת ג"כ והוא תוספות שבת. כי כמים הפנים לפנים. כמו שמקבלין שבת באהבה ותשוקה גדולה. כן זוכין להמשיך הארה ממקום גבוה יותר. והנה בחי' יום טוב הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש ולכך ניתן לישראל שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים שע"י בני ישראל נמשך הארה להנבראים. ודביקות המעשה בשורש המחי' הכל זה בחי' המועדות. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה כו'. שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה. וע"י אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד. והוא בחי' אמונה. וכ"כ בזוה"ק משפטים כי המבזה המועדות כעובד ע"ז משום דאינון רזא דמהימנותא ע"ש. והמבזה המועדות הוא שמפריד עוה"ז ומפריש בין שבת שכל הדברים עולין כו' וביו"ט אין בו אמונה כראוי. והוא עבודה זרה באמת שעושה מסך ומבדיל בין החיות שיש בעולם הטבע ג"כ כנ"ל. ומעלין עליו כמחלל השבתות ג"כ. כי ה' ושמו אחד והכל לכבודו ברא. וכן המקיים המועדות ע"י אמונה. זוכה לבחי' שבת ג"כ שהוא בחי' אמת שנגלה וניכר ששורש כל החיים מחיות השי"ת:

ב"ה מימים אחרונים של פסח איני זוכר כראוי ואולי ניתוסף

דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי"ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע"י שיציאת מצרים היה שלא עפ"י זכות ישראל רק ע"י שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז"ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ"י הדין. והרי זכו בדין ג"כ. ע"י שהאמינו ושבו לצד מצרים. וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי וודאי בלי הקדמת יציאת מצרים לא היו יכולין לזכות מעצמם. ועשה השי"ת כן שאחר שראו הנסים במצרים יוכלו לחזק באמונתם ולזכות מעצמם ג"כ אף עפ"י דין כנ"ל. וז"ש וייראו מאוד. ואין מובן מאחר שהבטיח השי"ת שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו מה הי' להם לירא. בפרט מרע"ה דכתיב מה תצעק למה צעק. אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים עפ"י זכות עצמותם ולכך יראו אף שראו במצרים כל הנסים ובוודאי האמינו בהשי"ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ"ל שהי' בדעתם שלא יהי' להם נס רק שיהי' הכל בכחם והרגישו שאין להם כח כל כך. ואפשר שגם זה הפי' מ"ש הלא זה הדבר כו' חדל ממנו כו'. שטענתם הי' שאם הי' מיד במצרים הגאולה ע"י זכותם הי' טוב יותר כי הבטיח הקב"ה לאבות להוציאם והי' הבטחה זו מסייע. אך הקב"ה רצה שיזכו לגמרי מעצמם ע"י הכנת גאולת מצרים כנ"ל. וזה ההפרש שבין יצ"מ לקריעת ים סוף. כי יציאת מצרים רק שיוצאין מהמיצר אבל נשאר המיצר. וקי"ס הוא שנדחה כל המיצר מפניהם והוא מטעם שיציאת מצרים הי' רק בחסד השי"ת ולא יוכל להיות נדחה המיצר רק ע"י עבודת האדם שזכו בקי"ס לנס מצדם וממילא נעשה הנס תוך גוף המיצר. וי"ל בזה הפי' אלו קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה כו'. כי הקב"ה עשה זה הנס ע"י ישראל וז"ש העבירנו שע"י שעברו בים נעשה יבשה. ולכך כתיב כי לא נקרע עד שירדו לים עד חוטמם. וז"ש היתה יהודה לקדשו כו' ממשלותיו. שבכחם נקרע הים. וזהו שמשבחין שלא קרע השי"ת הים רק ע"י ירידת ישראל. [וי"ל בזה המד' שלא רצה ליקרע ע"ש כי היה הקריעה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא כלל ישראל ע"ש ותבין]:

מכאן איני זוכר כסדר ונכתב מעורבב

כי גאה גאה. כי כל הגדלות שיש להנבראים הוא רק לכבודו ית'. רשע לפני שבר גאון. וצדיק כדי שיכניע עצמו ע"י שיכיר יותר חסדיו ית"ש. אבל גאות השי"ת הוא לטעם עצם הגאות כי גאה גאה. וז"ש בהשירה אמר אויב ארדוף. ומה צורך זה בהשירה. ונראה כי גם זה הי' מסייע מה שהי' לו גסות כ"כ והרחיב פיו עי"ז נשפת ברוחך כו':

עוד כי גאה גאה. כי גאות הוא שגדול מאחרים. ומ"מ נמצא בו ג"כ מה שבחבירו רק שיש לו יותר. כדמיון מי שהוא חכם יותר מחבירו מ"מ חכמה מעט שלחבירו יש לו ג"כ רק שיש לו תוספות. אבל גאות השי"ת בכל נקודה ונקודה אין ערך ודמיון והוא כולו גאות וזהו כי גאה גאה:

ברש"י שר מבע"ל מהו ישיר עלה בלבו שישיר כו'. כי הוא דבר לשעה ולא נופל בו לשון ההוה ע"ש. וי"ל כי השירה למעלה מהזמן כי איך יוכל להיות עפ"י טבע שאמרו כל ישראל מלה במלה. רק שהי' ברוה"ק כמ"ש בזוה"ק. וזהו עצמו מקום המחשבה שלמעלה מהטבע ושם הוה ועבר ועתיד הכל אחד. וזהו עצמו פי' ישיר כי הי' להם מדריגה גבוה שעלו למקור התורה שהרי המשיכו דברי השירה לעולם. וז"ש ישיר כו' השירה כו' לאמר. וזה כל ענין השירה להיות נדבק בשורשו. כמ"ש זה אלי כו'. הפי' שכל אחד הכיר כי כחו וחיותו הוא מהשי"ת. כי בגלות נסתר זה ואחר גמר הגאולה נתגלה להם כי השי"ת הוא מחי' כל הנבראים. וז"ש ויאמינו בה' אף כי גם מקודם כתיב ויאמן העם. אבל יש אמון רבתא ומקטני אמנה כמ"ש במד' בראשית ואהי' אצלו אמון כו' פדגוג כו' ע"ש והכל בחי' אמונה שגם מה שנסתר בהטבע ע"י אמונה נמשך כל הטבע לשורשו ג"כ שהבריאה ע"י התורה ועתה הי' אמונה שלימה שנתברר כח הבריאה. שרק מהשי"ת. ונתמשכו אחרי שורש החיים. והי' זה הכנה לקבלת התורה שהרי [*דברי] השירה הם דברים הכתובים בתורה שהמשיכו ע"י האמונה כנ"ל. ובמד' נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. והוא כנ"ל שאחר קי"ס נגלה כבוד מלכותו ית' להיות מבורר בכל דבר קטן וגדול שהוא מחיותו ית' וזה נתיישבה כסאך שיהי' פנימיות החיות מיושב וקבוע בתוך כל נברא שהוא כסא לנקודה הקדושה השרויה שמה. וזהו אז שז' ימי הבנין דביקין בשורש העליון שהוא למעלה מהטבע. מי כמוכה באלים. הפי' כמ"ש בזוה"ק ע"פ אין צור כאלקינו שכח כל הכחות רק מחיותו ית' ע"ש פ' תזריע ובמ"א. וזהו נאדר בקודש אף שכל הכחות ממנו יתברך אעפ"כ קדושה ונבדלת הנקודה הקדושה שבתוך כל דבר. עושה פלא. שגם במעשה גשמיות יש ממנו ית' נקודה נפלאת ומובדלת כמ"ש נפלאות עשה. וכ"כ רמ"א ז"ל באו"ח על ומפליא לעשות שנדבק הנשמה בגשם האדם ע"ש:

ואיתא כי חזקי' לא אמר שירה על הנס לכך לא נעשה משיח. ואא"ז מו"ר זצלה"ה פי' כי הי' נגלה לו בבירור איך הארץ ומלואה להשי"ת ולא נתפעל יותר ע"י הנס כו' ע"ש. וכן מפורש במדרש שה"ש ע"ש. והוא כנ"ל שעיקר השירה המשכה ואמונה להתדבק בשורש העליון ע"י שנפתח מקום שלמעלה מהטבע. שהרי כל נס בא מלמעלה מהטבע וצריך האדם להתדבק שמה. וכן הי' חזקי' תמיד כמ"ש והטוב בעיניך עשיתי ופי' חז"ל שסמך גאולה לתפלה והוא כנ"ל שכל מעשה גשמיי הי' ג"כ לפניו כעושה לפני המלך שהי' דבוק בנקודה הפנימיות שבכל מעשה. ותפלה הוא כשצריכין צעקה לעורר הפנימיות מההסתר. וגאולה הוא פתיחת הפנימיות ובאמת ע"י אמונה שמצפה לישועתו ית' נפתח הפנימיות כנ"ל. והלא בוודאי גם מרע"ה ובנ"י אז היו במדריגה זו. אך כי אין שיעור להשגת נפלאותיו ית' וע"י שהיו בנ"י דביקין במשה רע"ה דכתיב ובמשה עבדו לכך זכו להתחבר עמו והמשיכו דברי השירה שהיא כוללת שבח כל הנסים שהי' ושיהי' כמ"ש בזוה"ק. ושם יש תמיד התחדשות יותר. [ובחזקי' נראה שלא הי' יכול לומר שירה על ידי חסרון הדור כנ"ל ולא נעשה משיח שלא הי' דורו ראוי לגאולה שלימה]:

תרל"ב

בעזה"י מימי פסח

לחם עוני שעונין עליו דברים. נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עלי'. שנק' לחם עוני. שיש לחם מן השמים והוא המן שזכו בנ"י לאכול במדבר ועתה בפסח רק תבואות ארץ כמ"ש בזוה"ק ע"ש. ופי' מאכל מצה זה עצמו לידע שהי' יצ"מ בנפלאות חסדי ה' בלי זכות האדם. לכך נק' לחם עוני. וכתב בזוה"ק מצה לשון קטטה ומריבה ע"ש. ג"כ כנ"ל שעדיין אינו מאכל הטוב בפ"ע. רק עכ"פ לצאת מרע ולידע שהכל מהשי"ת שלא להיות שינוי לרע ע"י גסות שזה ענין מצה וחמץ. ואח"כ זוכין מעצמו ע"י הבירור בספירת העומר כמ"ש במ"א. וזה ג"כ מצה פרוסה שאינו נגמר עדיין בשלימות כמ"ש בזוה"ק טעם שאין גומרין ההלל ע"ש:

ביד חזקה ובזרוע נטוי'. פי' ז"ל מה שלא היו ראוין לגאולה נק' יד חזקה. אך עדיין יש להבין כי השי"ת כל יכול והי' יכול לגאול אותם באופן שיהיו ראוין. אך זה עצמו שמשבחין אותו. שהביא בנ"י במדריגה תחתונה כ"כ עד שנקרא לפניו יד חזקה. וכל זה הי' מפני שיהי' גלות מצרים וגאולתה הכנה לכל ההסתרות. ושלא יוכל להיות שום הסתר לישראל עוד. כי השי"ת הבטיח לאברהם לגאול אותנו ממצרים. לכך הביא הגאולה ביד חזקה כנ"ל. וז"ש אלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו'. פי' לכל הדורות יש הסתרות לבנ"י בכלל. וכן בפרט כל איש ישראל. וע"י גאולת מצרים אין שיעבוד עוד ובנקל לגאול שוב. וז"ש ביד חזקה ובזרוע נטוי' כי לעולם חסדו. שלכך עשה הגאולה ביד חזקה כנ"ל:

רשע כו' כפר בעיקר. י"ל בעיקר יציאת מצרים כי עיקר הגאולה הי' להיות התעוררות גבורת השי"ת גם לפרעה וחילו. להיות ניכר מלכותו ית' בכל מקום. ולכך זה שהוציא עצמו כפר בעיקר. וכ"כ גם אתה תתן בידינו כו'. ורק אם רוצה להכניע עצמו. וכשאינו רוצה ג"כ העצה להקהות שיניו. וכן אמר מו"ז ז"ל פי' נגד ד' בנים דיברה תורה שיש תיקון לכולם:

מתחלה עובדי ע"ז היו כו'. הגדה זו ליצ"מ הטעם כי קשה מה השבח עבדים היינו ולמה הי' זה שנהי' עבדים לפרעה ודי הגאולה לתקן העבדות. לזאת מספרין שגם זה שהיינו עבדים הי' לטובה שנוכל להתקרב אל השי"ת כמ"ש מתחלה כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה. שבל"ז לא היינו יכולין להתקרב למקום ב"ה ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

ברוך שומר הבטחתו שהקב"ה חישב הקץ לעשות כו'. כמש"ל שהגלות הי' כדי להיות הכנה לכל הסתרות ומצרים שיש לכל איש ישראל. ובגאולת מצרים עשה השי"ת להיות קץ לכל השיעבודים. וז"ש והיא שעמדה כו'. פי' הגלות והגאולה כנ"ל:

צא ולמד כו'. ונראה שירידה למצרים הי' העצה והצלה מרצון לבן הרמאי. ובוודאי כי כל הגלות הי' לטובה. וחז"ל אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הרבה היו חייבים לי עד שלא נזדווגו לכם כו' ונפרעתי על ידכם כו'. פי' כי לאשר היו מצרים מכעיסין מאוד להקב"ה היה עצתו ית' לקיים גלות ישראל שם כדי שמעשיהם הרעים יסייעו לגאולת ישראל כמ"ש ז"ל ע"פ לולי כעס אויב אגור כו':

וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. קשה כי מיד ששמע יעקב מיוסף ירד שמה. רק בדרך נראה לו השי"ת וא"ל אנכי ארד כו'. אבל נראה שהלך עבור יוסף. ואם כי הי' מן השמים. כל הדברים הם כך ומה אנוס עפ"י הדיבור. וי"ל עפ"י מ"ש זוה"ק וארא שהדיבור הי' בגלות במצרים. ונמצא כי ירידת ישראל למצרים והגאולה הכל הי' תיקון הדיבור. וזה אנוס עפ"י הדיבור. ופי הדיבור הוא יוסף והמש"י. שבאמת ירד עבור יוסף למצרים. והיינו להיות עושין מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. כמ"ש במ"א פי' זוה"ק הנ"ל שדיבור שהוא הכרת מלכותו ית' בכל הדברים. זה הי' נסתר בגלות. וע"י גאולת מצרים נודע גבורתו ית':

וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה. פי' שלא כיונו עבור עבודה שנצרך להם רק לייגע ולצער אותנו כמ"ש נתחכמה לו כו':

ב"ה לקוטים מימי הפסח

מרור זה כו'. אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל:

בעזה"י שבת חוה"מ פסח

בזוה"ק הפרש שבין שבת ליו"ט. שביו"ט יש מאור הגנוז כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בשם זוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב ע"ש. ושבת הוא עצמו אור הגנוז. כי שבת ניתן מהשי"ת לישראל. וביו"ט זוכין ע"י מעשים טובים שמועדים תלוין בישראל. לכך כ' מועדים לשמחה שמה שמשיג אדם משלימות עצמו נותן שמחה כמ"ש ולישרי לב שמחה. ובימים טובים מתישר לבות בני ישראל כמ"ש יראה כל זכורך. עיקר הפי' נקודה הפנימיות שבאדם מקום שאין שם שכחה עיקר החיות נקרא זכר. וזה ביו"ט לפני ה'. כי לבד המצוה הוא הבטחה גם כן. ובמדרש אף שבטל ביהמ"ק שלש רגלים לא בטלו. וביו"ט כתיב לכם. וכן י"ל לשון רגלים שמאיר תוך הרגילות והטבע כמ"ש במ"א על זמן חירותינו שהחירות אף בזמן והטבע כנ"ל:

ושבת כתב זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה שלום. ובנ"י נקראו שולמית. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל טעם שהם מבררין שלימות הקב"ה אשר כל השלימות אליו. וגם אנו נאמר שביו"ט הוא בחי' שולמית כנ"ל ושבת שלום כנ"ל. ואמת שצריכין לידע שגם כח מעשינו רק מהשי"ת. וזהו י"ל פי' המבזה המועדות כעובד ע"ז שנאמר אלקי מסכה כו' חג המצות כו'. כנ"ל שמי שמבזה ע"י חסרון אמונה שאינו מאמין שע"י מעשינו נזכה להמשיך הארה הגנוזה. עושה מסך ומבדיל. כי באמת קוב"ה ובנ"י הכל חד. וזהו שבת ומועדות:

יו"ט שני של גלות בוודאי נצרך הוא בגלות. וי"ל שבגלות צריכין ב' בחי' בכל דבר הבא משמים צריך להיות נותן ומקבל וכשביהמ"ק הי' קיים הי' הכל ביחד. ועתה צריכין יום ב' להתברר אצלינו הארת יום הראשון. וספיקא דיומא ג"כ הפי' שאין ההארה ברורה אצלינו בגלות:

ב"ה שביעי של פסח

עיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש:

ומצינו בגמרא שליחידים נקרע הים כההוא דר' פינחס בן יאיר א"כ מה הפלא שנקרע הים לכל בנ"י. אם כי אמת שבשעת קריעת ים סוף נשאר זה לדורות ג"כ. אף עפ"י כן י"ל עוד כי עיקר הנס הי' להיות נקרע אף לאותן שאמרו המבלי אין קברים כמ"ש במדרש שהיו ד' כתות בים. ואעפ"כ נתברר שכלל ישראל מעלין השפלים ג"כ מטומאה לטהרה והעצה ע"י ביטולם להכלל. כמ"ש להם משה רבינו ע"ה שיחרישו ועי"ז יהיו נושעים גם כן:

והנה ברגע אחד נהפכו מאמירת המבלי אין קברים. לומר זה אלי ואנוהו. ודרשו ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. כי בוודאי קריעת ים סוף לא הי' בים עצמו רק בכל איש ישראל ג"כ. והוא עצמו מאמר מרע"ה התיצבו וראו את ישועת ה' כו' ואתם תחרישון. ולא נקרע להם הים עד שנכנסו עד צוארם במים. וזה הי' עיקר הישועה לבטל כל הפעולות עבור מאמר השי"ת. וכתיב הים ראה וינס. פשוט י"ל שראה שנסו לתוך המים עבור מאמר השי"ת ויסעו והוא מס"נ לגמרי. ומזה נשא הים קו"ח בעצמו לנוס ג"כ. וחז"ל דרשו ראה וינס ויצא החוצה. ג"כ הפי' שביטל ויצא מרצון עצמו מכל וכל כמ"ש במ"א. ועיקר העצה בעת צרה לברר ולקבל רצון השי"ת בכל לב ולהיות מצפה רק שיושיע השי"ת למען שמו שיראה גבורתו ית'. וז"ש התיצבו וראו כו' שלא להרהר רק בזה. והים הוא המרעיש תמיד יותר מכל הנבראים כנודע ונעשה כאבן דומם. וכמו כן הי' בבנ"י. תחרישון. וזה עיקר קי"ס. ואפשר קנו בני ישראל זה ע"י נס קי"ס שנשאו קו"ח מים כמ"ש ז"ל ליקח קו"ח משמים וארץ כי' אף שאין להם בחירה מ"מ אדרבה כיון שניתן בחירה לאדם ע"כ שיש בכח שכלו לעשות יותר כבוד שמים מהנבראים שאין להם בחירה. וז"ש במדרש שהים טען אני נבראתי בשלישי ואתה בששי כו'. כמ"ש חז"ל שאם זכה קדם לכל מעשה בראשית ואם לאו יתוש קדמך כו'. ופרשנו כי כשמבטל החומר. הרוחניות קודם לכל. אבל כשדבוק בחומר יתוש קדמו. וז"ש שכשירדו בנ"י תוך הים ומסרו נפשם וכן מ"ש מרע"ה תחרישון עי"ז נקרע הים כנ"ל. וכן להיפוך ג"כ שע"י קריעת י"ס נקבע בישראל מס"נ להשי"ת כמ"ש ויאמינו. ובנ"י יכולין גם עתה לבוא למס"נ כמ"ש מה לך הים כי תנוס כו' מלפני אדון כו'. שצריכין לעורר עצמו ע"י קי"ס כנ"ל. כי כמו שנשאר נס קי"ס לדורות כמ"ש זמן חירותינו. כמו כן האמונה והיראה שהי' להם. וזה עיקר הנס שנעשה קי"ס שהוא ביטול החומר בכל איש ישראל שזה חירות גמור שמי שישלוט ברוחו הוא בן חורין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל דייקא אותם עצמם כנ"ל. עיקר השירה הי' ע"ז האמונה והיראה כנ"ל:

במד' כי בני ישראל זכו לומר זה אלי ומרע"ה ביקש הראני נא כו' ע"ש. ואין מובן כי מרע"ה בוודאי אמר ג"כ זה אלי. אך הפי' כי וודאי כשהאמונה מאירה בלב האדם. כאלו רואה בעין. וראו שאין להם חיות רק מהשי"ת. והי' אז חשוב כאלו ראו באמת מדכ' זה אלי ע"כ שזה הוא כמו שרואה בחוש שפי' זה הוא הבירור כנ"ל:

במד' לאדם יחידי עשיתי יבשה קו"ח עדה שלימה שעתידה לומר זה אלי כו'. ואין מובן כי בוודאי כל נשמות בנ"י נכללו באדם הראשון. ובריאת שמים וארץ הי' ג"כ עבור ישראל כמ"ש ז"ל בשביל ראשית כו'. אך הפי' לאדם הראשון ע"י שיצאו ממנו בני ישראל אף שהי' עדיין יחידי עשיתי יבשה. מכש"כ לעדה שלימה שהם עצמם יאמרו זה אלי אף שעתה לא היו עדיין בשלימות. מ"מ פשיטא שהשי"ת עושה עמהם בשביל שיהיו מתוקנים אח"כ כנ"ל:

אז ישיר כו' ברש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה כו'. כי איך בשכל אנושי שכל ישראל יאמרו מלה במלה בלי שינוי וגם איך לומר דברים הכתובים בתורה. וגם אותן שאמרו מקודם המבלי אין קברים כו'. ורק בא הכתוב להגיד כי ע"י שעלה בלבם לומר השירה ורצו באמת בכל לב ונפש לתת להקב"ה שבח ושירה הראויה עלתה להם. וזה עצמו האמונה להאמין כי השי"ת כל יכול ויכול אדם לבוא עד למדריגה עליונה אם רוצה בלב שלם. וזה הרצון נחשב להקב"ה יותר מגוף השירה שהרי עי"ז זכו לומר השירה. וז"ש ישיר אשירה. שהכל על הרצון בלב שלם כנ"ל:

ובמדרש באותו דבר שחטא מרע"ה ואמר ומאז באתי כו' באותו לשון אמר שירה כו' ממתיק מר במר כו' ע"ש. פי' כי טענת מרע"ה הי שאין לגאול ישראל ע"י שליח בו"ד ומתוך הטבע. וכמ"ש במדרש מי אנכי שהשי"ת הבטיח אנכי אעלך כו' ע"ש. וז"ש ומאז באתי כו' כי הזמן הוא תוך הטבע אבל באמת השי"ת רצה לברר שיש חיות מלמעלה מן הטבע בתוך הטבע והזמן. ופי' אז אף שהוא בזמן מ"מ הוא זמן מיוחד והוא מקום האחדות שיש להזמן והטבע במה שלמעלה מהטבע כמ"ש יום אחד יודע לה' כו'. וכ"כ בספרים פי' א"ז א' וז' כי שמיני הוא למעלה מהטבע ע"ש בזוה"ק והוא כנ"ל. וז"ש המדרש ממתיק מר במר כו' שנמצא הישועה תוך הצרה ע"י הבירור כנ"ל. וזה עצמו פי' השירה שהוא לשון המשכה והסתכלות. שנעשו הכל מכש"כ בנ"י. מכוונים לאביהם שבשמים וזה אשירה כו':

גאה גאה. פי' שכל הגיאות שיש בעולם הכל גאותו ית'. רק שבצדיק ניכר שהוא מהשי"ת. וכל גאות וגדלות שיש לו נותנו להשי"ת. וברשע הגיאות כדי שיפול ויהי' שבח יותר אח"כ להשי"ת. וזה שהבינו בנ"י אחר הישועה איך שנתרבה כבוד ה' ע"י גיאות פרעה שמקודם. וז"ש אמר אויב ארדוף כו'. ומגיאות זה נעשה גיאות השי"ת. וכ"כ בתרגום אתגאי על גותניא וגיאותי' דילי' הוא. פי' כל הגיאותים לבסוף מבררין גיאות השי"ת. וזה גאה גאה שכל הגיאות שבעולם הוא גיאותו ית' בלבד:

תרל"ג

ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות:

בליל ב'

לחם עוני המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות. ומד' רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי. ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו ע"ש. והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה. כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות ג"כ. דאל"כ מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה א"כ לא הן ולא שכרן. אלא וודאי הגלות הי' עצה שנוכל להתקרב להשי"ת. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה כו'. שהי' כל זה חסד השי"ת כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. ובפשוט י"ל כי הי' זה כדי להיות שפלים ונכנעים להשי"ת. כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות. כמו שמצינו כמה פעמים נפלאות השי"ת בדרך זה שיוכל האדם לקבל הטובה שלא יבטלנה ע"י רגל גאוה. ונראה שכל הרעות שבעולם הם לכוונה זו להכניע האדם. ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה'. קבלנו מלכותו ית' עלינו בקבלה שלימה. והנה ראשית ישראל התחיל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם כו' להיות לכם לאלקים כו'. ולזאת צריכין בההתחלה להכניע עצמינו תחת מלכותו ית' בכל כחנו. וזה הוא הכנה שיוכל להתקיים לנו תמיד כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ואנו מראים שכל שמחתינו במה שיצאנו ממצרים כדי לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ולכך נותנים כל הראשית אליו ית'. וכן עומר ראשית קצירכם מיד ממחרת השבת. וזה עצמו גודל החיוב בסיפור יציאת מצרים כי לילה זו הוא התחלת בנ"י כנ"ל. [וז"ש ר"ה למלכים ג"כ לקבלת מלכות שמים כמ"ש במ"א] וזה לחם עוני להיות שפל ונכנע כי באמת אחר יצ"מ הלכנו למדריגות גבוהים ביותר לקבל התורה כו' כסדר המעלות טובות שלמקום עלינו כו'. אבל אנו שמחים בהתחלה זו שהוא קבלת העול מ"ש שזה הביאנו לכל המעלות אח"כ:

וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי תחת בנ"י הוא הראש לכל האומות אבל הוא מקבל כח ראשיתו לעצמו להתגאות ולפרוק מעליו עומ"ש ולכך אין לו אחרית. ובנ"י רשין בתחלתו כו' ויש להם אחרית טובה וזה שהועילה מנחת העומר בימי מרדכי ואסתר כו':

ובמד' משל לכהן שנאבדה תרומתו בביה"ק כו'. כי בנ"י הם מיוחדין להשי"ת. שבכל דבר הראשית להקב"ה. ובנ"י הם הראשית מכל העולם בכללו כמ"ש חלק ה' עמו. וקודם יציאת מצרים הי' נסתר זה בגלות והיו מעורבין. כענין שכ' חז"ל ב' אלפים תהו כו'. שמקודם שנבחרו בנ"י לא הי' העולם מתוקן רק תהו. ובגלות נוטלין הרשעים הראשית כמ"ש היו צריה לראש. וביצ"מ הי' תיקון לכלל העולם ע"י שנבחרו בנ"י להשי"ת. לכן כ' במדרש שז' ימי הפסח נגד ז' ימי בראשית ע"ש. וכן הגיד מו"ז ז"ל בענין עשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות כו' ע"ש. וזה עצמו פי' הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות שלא הי' ניכר מי הוא בעל הבירה ושהקב"ה מנהיג העולם ואמר פרעה מי ה' כו'. וביציאת מצרים הי' התיקון להיות מסודר הכל כפי רצון הקב"ה. והראשית בראש להשי"ת. וי"ל זה שקורין ליל פסח סדר ושמעתי מאמו"ז ז"ל טעם להודיע שיש גם לנסים סדר מיוחד כדברי המהר"ל ז"ל. ולדברינו הנ"ל זה הסדר אמת שנעשה ביציאת מצרים מה שמקודם הי' הכל מעורב ולא הי' העולם מסודר כנ"ל. וכל בריאת העולם הי' על זה כמ"ש בשביל בנ"י שנקראו ראשית תבואתו:

ב"ה שביעי של פסח

במדרש ב' ירושות כו' יעקב מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו' ע"ש. דקשה מה זה שחזרו בנ"י לפי החירות כדי לקרוע הים. וי"ל כמ"ש בזוה"ק שיציאת מצרים הי' להוציא הדיבור מהגלות. כמו כן הי' נצרך אח"כ גאולה לבחי' הקול שלמעלה מן הדיבור. והפרש יש בין הקול להדיבור. שדיבור יוכל אדם לדבר כרצונו לכך נקרא דיבור שהאדם מדבר בקולו מה שרוצה. אבל הקול הוא מפנימיות האדם. וכן בפנימיות הדברים דיבור הוא הנהגת הקב"ה כל העולמות כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו'. והנהגה זו הי' נסתר בגלות ונודעת ע"י יציאת מצרים כמ"ש לעיל מזה. וכן בנ"י מה שמקבלין עול מ"ש שמבטלין רצונם נגד רצונו ואין עושין רק כפי גזירתו ית' זה נק' דיבור. וכן פי' בזוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' להיות מנהיג הכל עפ"י דברי התורה ע"ש. ואחר קבלת עול מלכות שמים ניתן להם התורה והיא למעלה מהדיבור. ונתדבקו בנ"י בפנימיות התורה. וזה הקול שבנ"י מתגאים בו. פי' שדבר הבא מעצמו מורה שהקול מיוחד לבנ"י. וזה פי' נעשה ונשמע כמ"ש בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו שמקודם צריך להיות קבלת עול מלכותו לכוף עצמו לעשות כרצונו ית' לגבור נגד היצה"ר. ואח"כ זוכין לשמוע שהוא בלי עבודת האדם כנ"ל. וזה לשון מתגאה בירושתו כו'. ויצ"מ וקי"ס הכנה לב' בחי' הנ"ל. נעשה ונשמע דיבור וקול. והוא בחי' ימי המעשה ושבת קודש. כי בחול ע"י עשי' שמותר במלאכה והוא ג"כ לעבודת השי"ת כמ"ש במ"א שנקראו ימי עבודה. ובשבת זוכין לשמוע בלי יגיעה כנ"ל. וכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת קודש ע"ש. והוא בחי' הקול כנ"ל. וז"ש ואתם תחרישון שאין צריך ליגיעה. ה' ילחם כו'. וזהו הקול הוא בירושה בפנימיות נפש ישראל. שהרי כשיש צרה לכל איש ישראל ח"ו מיד צועק להקב"ה אף בלי ישוב הדעת. רק אם זוכין שיבוא בחי' הקול אחר קבלת העשי' כראוי. אז זוכין לשמוע בנחת. [וזה הי' בשעת קבלת התורה נעשה ונשמע. ומקודם הי' הכל ע"י יגיעה התעוררות הדיבור והקול כנ"ל]. ואז הי' נצרך להתעורר בחי' הקול ע"י הצעקה כנ"ל. [ובזוה"ק ר"פ בשלח בענין חבקוק נרמז ענין הנ"ל שכל הדרוש מחבקוק טעם שנצרך קי"ס אחר יצ"מ ע"ש] והכלל כי קי"ס הי' לבוא להתדבקות הפנימיות. שזה מה שאמרו שירה אח"כ. כי אין מובן בשכל אנושי איך שנזדמן לכל איש ישראל דברים אחדים. רק כמ"ש בזוה"ק שנתדבקו בשורש נשמותיהם ונתעורר הקול פנימי שיש בבנ"י בירושה כנ"ל. וזה לשון ישיר שממילא כשהגיעו למדריגת פנימיותם אז ישיר כו':

תרל"ד

בכל דור כו'. משמעות הלשון שכל אדם חייב לראות עצמו שבכל דור הוא יוצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא: לך אף לך. שגם הלך הוא לך כמ"ש מידך נתנו לך. פי' שמה שאדם יודע לשבח להשי"ת הוא מאתו יתברך:

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצה"ר מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם:

מצות עומר לתת הראשית להשי"ת. ועי"ז נמשך כל המאכל להקדושה. לכן נק' עומר. ובמד' ואתה כו' בריתי תשמור זה העומר. שזה פי' ברית מה שמתקשר הכל למקום אחד. ממחרת השבת. כי כל זמן דכפית באחרא אי אפשר לקבל מלכות שמים כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר. ולכן אחר יציאת מצרים שיצאו לחירות צריך כל אחד לקבל על עצמו מלכות שמים לכן הוא ר"ה למלכים. וזה ג"כ הסיפור ביציאת מצרים שהוא לתת העיקר להשי"ת. כי חשיבות האדם הוא הדיבור החשוב מדצח"ם. וגם איתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים ע"ש. ופי' דיבור הוא ההנהגה. וגם הפרט שמתגלה פנימיות האדם ע"י דבורו וזה המעלה שיש בו מכל בע"ח שיכול להוציא ולגלות פנימיות שלו לחוץ. וכשיצאו לחירות הי' הדיבור ברשותם לכן צריכין לתת כח הדיבור להשי"ת. ובמ"א כתבנו כי ד' לשונות גאולה הם נגד מוצאות הפה. וי"ל ג"כ נגד דצח"ם והם ד' בנים כנ"ל. כנודע שהאדם כולל כל הנבראים והדיבור הוא מעלה עליונה שהכל נמשך אחריו לכן נקרא דיבור:

שיר השירים. י"ל שהוא השיר שבא מן השירים אשר לשלמה כי איך יכולין לשיר לפניו ית'. רק שאותיות התורה הם גבוהים וכשמוציא אותם האדם כראוי הם משוררים ועולים לשורשם. וכן י"ל הבוחר בשירי זמרה שיר שהזמר עצמו משורר. ובמד' לב חכם ישכיל עליו פיהו כמו שנודע שיכול האדם להגיד דברים גדולים אף שאינו משיג בעצמו עומק הדברים רק שהם דברים של אמת והבן. רק כפי מה שיודע האדם זאת שהלשון ואותיות התורה הם הם המסייעים לו כמ"ש הכל מסייעין לעשות רצון המלך. אז יכול להתדבק בהם כנ"ל. וכן עשה השי"ת שיהי' נתלה הכל בהאדם וע"י מתעורר מדריגה במדריגה גבוה יותר עד השי"ת. והעליון שבכולם הוא שיר השירים קדש קדשים כו':

שביעי של פסח

ענין יציאת מצרים וקי"ס. כי במצרים היו בנ"י תחת יד פרעה וכשהגיע הקץ נגאלו ולא הי' לו ממשלה עליהם. רק שבא בדרך מלחמה. ויצ"מ הי' הכנה לכל הגליות של הד' מלכיות. וקי"ס הי' הכנה לכל הבאין על ישראל בבחי' מלחמה. וז"ש פן ינחם כו' מלחמה. שהקב"ה חשב עצה עבור בנ"י שלא יוכלו להרע להם אף בדרך מלחמה. וי"ל שהי' במדה כיון שאמר פרעה הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. פי' אף שהיו אז בנ"י תחת ידו. חשב התחכמות שלא יוכלו לעמוד נגדו בבחי' מלחמה. כי מלחמה אינו בסדר מיוחד רק כמ"ש בעמלק וילחם כשראה עת שרפו ידי ישראל כו'. ואתה עיף ויגע כו'. והתחכם פרעה כנ"ל כמ"ש בתחבולות תעשה כו' מלחמה. ולזאת אמר הכ' עתה שיצאו בנ"י חשב הקב"ה גאולה על בחי' מלחמה ג"כ. וז"ש ה' ילחם לכם כו'. והגיד מו"ז ז"ל בשם מכילתא אף שאתם תחרישו ולא יהי' לכם כח לצעוק. מ"מ ילחם לכם והוא כנ"ל:

במד' נכון כסאך מאז כו' אעפ"י שמעולם אתה כו'. כי הקב"ה מושל בכל רק האומות שאין רצונם להיות הוא ית' מושל [*מושל] עליהם בע"כ. אבל בני ישראל חפצין בקבלת מלכותו ית' עליהם. וז"ש במדרש עשו מתגאה בירושתו הידים ידי עשו. פי' שיש לו גאות ושמחה מזה שניתן החרב בידו. אבל בנ"י מתגאין בהקול קול יעקב. פי' מזה שכל מעשיהם ע"י בקשה והפקת רצון מה' ואינם ברשותם רק תחת ממשלתו ית'. בזה הם מתגאים ושמחים בקבלת עולו ית' ומלכותו עליהם. וזה נתישבה כסאך ברצון המקבלים כנ"ל. ובאמת הי' שמחת בנ"י בהשירה לא לגרמייהו ממה שעזר להם השי"ת והצילם. רק עיקר השמחה הי' ממה שהשי"ת הראה גדולתו וטבע להמצרים ובחר בהם להיות מלכותו ית' שורה עליהם ברצון. שזה כבודו ית' להיות ברצון המקבלים. וזה כי גאה גאה שיש גיאות מצד השפלת השונאים. אבל עתה נתברר גיאות השי"ת ע"י גיאות בנ"י. ומזה שהגביה בנ"י. מזה עצמו השפילו עצמם ביותר. וגיאות זה הבא מצד מעלת המכניעים לא מצד השפלתם הוא גיאות של אמת והבן:

המועדות הם עדות לבנ"י שמיוחדין להקב"ה. כ' עומדות היו רגלינו כו' כשהיו עולין לרגל שבטי יה עדות לישראל כו'. ועדות הוא לשון בירור הדעת כי המועדות נותנין דעת לכל איש ישראל לכל ימי השנה:

תרל"ה

בעזה"י מימי פסח בקצרה

ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואלו לא הוציא כו'. פי' זרוע נטוי' הוא הפחד והמורא להבא שייראו כל הרשעים מלהרע לנו. שהוציאנו ממצרים בכח זה שיהי' יצ"מ נוהג תמיד לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. וז"ש ואלו לא הוציא הרי אנו כו'. כי גם עתה בכל יום נמצא גאולה זו ממש וכמ"ש בכל דור עומדין עלינו לכלותינו. וודאי זה אמת אף שאין נראה בפירוש מ"מ יש להאמין שחושבין עלינו רק השי"ת מבטל רצונם כמ"ש בזוה"ק פי' לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין שום ברי' יודע הנסים רק השי"ת בעצמו:

ואפילו כולנו חכמים כו'. עפ"י מ"ש כמה מעלות טובות כו'. פי' שהביאנו מדריגה אחר מדריגה עד שקבלנו התורה והכניסנו לארץ ישראל. אעפ"כ כל אלו המעלות דביקין האחרונה בראשונה. לכן כמה טובה כפולה ומכופלת שהם חוזרין מלמטה למעלה ג"כ. ואף שכולנו חכמים כו' אעפ"כ נס הראשון מיצ"מ נוהג בנו. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. שהסיפור ביציאת מצרים מביא דעת כמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו'. וידעתם כי אני ה'. ומאחר שיציאת מצרים נאמרה בתורה והתורה ניתנה לישראל יכולין לעורר כח הגאולה כי יציאת מצרים יוצא מכח אל הפועל ע"י הסיפור. כמו ענין תורה שבכתב ושבע"פ שבנ"י מחדשין טעמי תורה. וזה כחן בפה שע"י שמוציאין הדברים בפה מגלין הטעמים הנסתרים לבוא לידי גילוי. וכמו כן תנאים אלו שדרשו שכל מכה הי' של ד' וה' מכות ושנלקה ר"נ מכות הכל הוציאו מכח המכות. שהי' נסתר אלה המכות והם הוציאו מכח אל הפועל. וזה פי' מרבה לספר ביציאת מצרים שמרבין ומתפשטין הנסים והמכות ע"י סיפורים ביצ"מ כנ"ל. וגם גאולה האחרונה תהי' כשיתברר כל הנסתרות שביציאת מצרים כי גאולה זו כוללת כל הגאולות. וז"ש להביא לימות המשיח כי זכירה וסיפור ביציאת מצרים מביא ימות המשיח. כי בעת יציאת מצרים הי' הרצון להיות תיקון הכולל כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. אך כי עמלק הרשע בלבל את בנ"י כמ"ש אשר קרך בדרך. ולכן צריכין לזכור שנאתו לעולם. כי הוא גרם לנו כל הגלות. רק ע"י סיפור ביציאת מצרים בכל שנה ושנה נתעורר התיקון. ונמחה שמו מעט מעט. לכן נקרא מעשה לילה זו סדר כי צריכין לחזור ולסדר מעשה יציאת מצרים להיות מתוקן ומסודר ואז יהי' הגאולה בב"א:

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. פי' שמזכירין שהגלות ג"כ הי' לטובה כי לא היינו מתקרבים לעבודת המקום רק ע"י גלות מצרים נתקרבנו אליו ב"ה. ולכן מזכירין כל זה. השיעבוד והצעקה והגאולה. שבנ"י משבחין על כל תהלוכות הגלות שעי"ז הי' בכחנו לצעוק כראוי להשי"ת ועל הצעקה ועל הישועה. וזה טעם המרור ע"ש שבח המרירות בעצמו כנ"ל. וכן איתא שבגלות מצרים עצמו כששמעו בנ"י שע"י הגלות יתקרבו אח"כ לעבודת השי"ת נתחזק כחם בגלות. לכן אמר הקב"ה למרע"ה לכן אמור לבנ"י אני ה' כו' ולקחתי כו' והייתי כו' וידעתם כי אני ה': ואקח כו' אביכם כו' וארבה כו' זרעו כו' ואתן ליצחק כו' יעקב ואת עשו כו'. פי' שכל זה הי' השגחת הקב"ה שכל מחשבתו לטובתינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לכן בירר השי"ת את בנ"י. וארבה זרעו שיצא פסולת מאברהם וכן אח"כ ביצחק יצא ממנו עשו בירור אחר בירור ואח"כ הוריד אותנו למצרים. וכל זה היו עצות כדי שנוכל להתקרב אליו. וזה אנו מאמינים בו ית' כי כל זה הי' לטובתינו:

ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך ושרף כו'. כי דבר הנעשה ע"י מלאך ושליח הוא כפי הדרגת השליח ולא הי' כולל הגאולה רק כפי מדריגה זו. וגם לדורות השפלים לא הי' מושג הגאולה ג"כ. אבל הגאולה הי' ע"י הקב"ה בעצמו והוא שלימות כל העולמות וחיות כל הוה ולכן גאולה הבא מכחו כוללת כל המדריגות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. וז"ש ואלו לא הוציא הקב"ה דייקא כי אם הי' ע"י שליח הרי אנו ובנינו כו'. אבל ע"י שהוציא אותנו בכבודו [*ובעצמו] הי' גאולת עולם. וכן הבטיח הקב"ה לאברהם דן אנכי. ובמדרש ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה. פי' שמשה רבינו ע"ה אמר איך יתקיים הבטחת דן אנכי. שרצה מרע"ה להיות הגאולה בכבודו ובעצמו. ובאמת מרע"ה שהיה עניו גדול ונתבטל ממציאות אליו ית'. לכן הי' שליחותו כמו ע"י הקב"ה בעצמו. והוא לא חשב על עצמו זאת. וז"ש מי אנכי שסבר שאינו כדאי להיות נחשב במדריגה רבה כזו:

במד' ע"פ דבר נא וישאלו וכן בגמ' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו נתקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא נתקיים בהם. ותמוה וכי אין להקב"ה לקיים הבטחתו אף בלי חשש תרעומת אותו צדיק. אך מצינו כי באו לידי חטא ברבוי כסף וזהב זה כמאמר ודי זהב. והטעם נוכל לומר כי הקב"ה הבטיח כשיצאו אחר ד' מאות שנה יצאו ברכוש גדול. ואח"כ הקדים הקב"ה הגאולה ברד"ו שנה. והטעם כמ"ש המפרשים כי אם הי' מאחר עוד שעה אחת היו נטבעין ח"ו. וזה הי' ע"י קלקול החטא כמ"ש איש שקוצי עיניו כו'. והשי"ת ברחמיו סיבב שהגדיל רשעת (מצרים) [*פרעה] עד למעלה ראש עד שהוצרך לנקום בו. ועי"ז ניצולו בנ"י. פי' ע"י ריבוי המכות עליו ביקש צאו מתוך עמי כו'. ומחל בעצמו אף שהוצרכו עוד להשתעבד תחת ידו מ"מ מחל בעצמו מרוב המכות. וזה ענין מדרש חז"ל ע"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה היו חייבים עד שלא נזדווגו לכם ולא נפרעתי רק על ידכם כו' ע"ש. ולכן לא הי' שורת הדין להיות יוצאים בכסף וזהב. וזהו מרומז בגמ' ספ"ק דברכות במשל שאמר העבד לגאול אותו מיד ואינו מבקש כסף וזהב. פי' שוודאי טובה גדולה מאוד הי' מה שהקדים הקב"ה גאולתם אף שאבדו עי"ז הכסף וזהב. אך דבר אשר יצא מפי ה' לא ישוב ריקם. וזאת אחת ממדותיו של הקב"ה אשר בהבטיחו לאחד דבר ואח"כ מעלהו לטובה גדולה מזאת באופן שמרוצה עד מאוד להניח טובה הקטנה בעבור הגדולה עכ"ז שניהם נתקיימו בו כי הוא אלקים אמת. ובדבורו מתקיים כמאמר מדבר ומקיים. ולאשר כי לא הי' נתקן הכסף וזהב לכן באו ע"י לידי חטא. (ולא) [*ולכן] נתלה הדבר במעשה עצמן וישאלו ממצרים כו'. אעפ"כ הואיל והי' בציוי המקום ב"ה. זכות מצוה סייע אותם וניתקן אח"כ ע"י נדבת המשכן כנודע. ועפ"י הנ"ל יובן הפסוק מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. כי הרגישו המצריים שהם בעצמם מחלו לבני ישראל העבדות קודם הזמן. וכן מרומז במדרש המשל ממי שהתחיל לקבל המכות ולא הספיק עד שנתן הקנס כו' ע"ש בילקוט בשלח:

ארמי אובד אבי כו'. אף כי לא עשה במעשה רק שביקש לעקור את הכל. אך היא הנותנת שע"י שביקש לעקור הכל לא נתן לו הקב"ה רשות לשלוט עלינו כלל. וכן הי' בהמן הרשע שביקש להשמיד כו' לכן לא פעל כלום. רק אובד הוא אבידה המתבקשת כדאיתא בגמ'. וע"י רשעת לבן הוצרך הקב"ה להביאנו למצרים בבחינת אבידה המתבקשת. ועמלק והמן חזרו לקיים מחשבת לבן רק יציאת מצרים נוהג תמיד כמ"ש. וזה ההצלה לנו בכל דור ודור כמ"ש והיא שעמדה כו' לכן תזכור כל ימי חייך כנ"ל:

פסח ר"ה לרגלים. כי מקודם צריכין להתרחק מיצה"ר כמ"ש בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. ובחג הזה יכולין לקפוץ כל אחד מהתקשרותו בסט"א אף שלא בהדרגה. ואח"כ זוכין לתורה. ואח"כ זוכין להכניס אור התורה בפנימיות האדם. משכני הוא בפסח. משכו. שנמשכו בנ"י בע"כ ממצרים אף שלא היו מוכנים בכל לבם. לכן נקרא ביד חזקה. וכמשל המושך מבטן האם כו' במדרש. אחריך נרוצה בשביעי של פסח שרצו לתוך הים במסירת נפש. הביאני המלך חדריו חדרי תורה בשבועות. נגילה ונשמחה בחג הסוכות:

במדרש שיר השירים. נשיר למי שעשאנו שרים בעולם עפ"י מה ששמעתי ממו"ר זקני ז"ל ענין פסוקי דזמרה קודם ברכת ק"ש ותפלה שהוא ליתן שיר ושבח ע"ז שזוכין לסדר שבחיו של הקב"ה. וזה שיר השירים שנותן שיר בעבור השירים ולשון שררה ג"כ. כי כפי מה שאדם שליט על כל מעשיו וממשיכן אחר הרב"ה. מעורר בחי' שירה שיש בכל הנבראים. וזה ענין האומר פרק שירה בכל יום. כי כל השירים תלוין בו ושיר של האדם נקרא שיר השירים כנ"ל. ולכן זמנו בפסח. זמן חירותנו. שהאדם יוצא בו לחירות ואינו תחת היצה"ר לכן עלינו להטות כל הדברים לשמים. וכ' בצאת ישראל ממצרים כו' ישראל ממשלותיו. פי' שממשיכין מלכותו ית' וממשלתו על כל הבריאה כנ"ל:

אלהי מסכה לא תעשה לך חג המצות תשמור. דרשו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז. שצריך האדם להאמין בכח הקדושה שנתן הקב"ה לנו שלא יגרום ח"ו בעצמו להיות נעשה מסך מבדיל ולהתרחק עי"ז באמת. והמועדות הם עדות לישראל כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. וכמו שיש הארה בימים אלו כמו כן נתעורר הארה בלבות בנ"י וז"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל. פי' שהמשיך הדעת המתעורר בימים טובים לבנ"י. והרי אוכל נפש מותר ביו"ט. והיא הוראה כי מלאכה הנעשית בעבור נפש ישראל יש בו קדושה יתירה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים כו' על מצות עלי' לרגל בג' מועדות דכ' יראה כל זכורך. ובודאי אינו מובן עפ"י שכל אנושי איך שהיו כל פשוטי בנ"י מוכנים להיראות פני ה'. ע"כ נראה כי אף שהי' שלא בהדרגה מ"מ כיון שפנימיות בנ"י מיוחד להשי"ת ניתן רשות ג"פ בשנה לעלות אף שלא עפ"י הכנה הראוי'. ולכן נאמר חמוקי ירכיך כמו כו' אמן. פי' שזה הי' רק בכח הנקודה הנתונה במתנה מהשי"ת לכל איש ישראל. כאשר הגיד מו"ז ז"ל שע"ז נאמר אנכי מגן לך. וע"ז מברכין מגן אברהם. וזהו בת נדיב. ולכן הבטיח הכתוב לא יחמוד איש כו' ארצך בעלותך כו'. כי בכל מקום אין לעלות יותר מהכנת האדם רק להכיר מקומו. ואם לאו צריך שמירה ויש בו סכנה. רק בעליות הרגל הבטיח ולא יחמוד כו'. ולכן צריך האדם להאמין בכח המועדות שניתן לבנ"י כנ"ל:

משביעי של פסח

במד' בשלח מה תצעק אלי. הה"ד צעקו וה' שמע מהו כן ב' ירושות הנחיל. ליעקב הקול וידים לעשו. זה מתגאה בירושתו וכו'. דמקודם כתיב פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם. וקשה שייכות הפסוקים שנדחקו המפרשים. אכן יש לפרש כי הכח שניתן להרשעים לעשות רע הוא כדי להכרית מארץ זכרם שעי"ז כשיצעקו הצדיקים יהי' להם מפלה. כאשר הי' במעשה פרעה שניתן לו חיזוק כמאמר משגיא לגוים כו'. וכן הענין בב' ירושות הללו כי בכח בנ"י ע"י הקול לנצח ולזכות גם בידי עשו כמ"ש ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וזה ענין מתגאה שזוכה גם לירש חלק השני. וכן בעשו ע"י הידים מבטל בנ"י מדברי תורה כמ"ש לא תעבור בי פן בחרב כו'. והנה ענין קי"ס אחר יצ"מ הוא שמתחלה יצאו לחירות מתחת רשות פרעה. ואח"כ רצה הקב"ה שיהיו בנ"י גוברין על פרעה ושולטין עליו. וזה נעשה בקי"ס שנמסרו המצריים תחת יד בנ"י ונאבדו מן העולם בעבורם. וע"י הצעקה מגודל השיעבוד עלו עד להיות שולטין על השונאים כנ"ל. וכ' וחרב פיפיות בידם פרשנו שע"י כוחן בפה זוכין גם אל הידים. ופיפיות הם בחי' כח הלשון והמעור. ויצ"מ הוא בחי' הדיבור וזה ענין סיפור ביציאת מצרים פה סח. וקי"ס הוא בחי' הברית כמו שרמזו חז"ל בפ' הים ראה וינס וגם בפסוק ויקח כו' עצמות יוסף עמו. וע"י שמירת הפה והברית קודש זוכין לחרב ועי"ז גוברין על כח עשו ועמלק וז"ש לפי חרב. וז"ש וחמשים עלו בכלי זיין שזכו אל החרב בכח הגבורה שגוברין על יצרם כמאמר הכתוב כולם אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. ויש לרמוז פי החירות הוא זה הפה שבו תלוי החירות כנ"ל:

תרל"ה

ב"ה מימים אחרונים של פסח

במד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. כי הכסא הוא הוראה על המלכות ואשר הממשלה שלו. לכן נאמר השמים כסאי. כי בעוה"ז אין נגלה כח מלכותו יתברך ע"י עמלק הרשע כמ"ש חז"ל אין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק. ובמד' הרוח מתגאה על התהום ואש על הרוח כו' ע"ש. והכלל כי בנ"י הם קרובים להשי"ת. ולכן כאשר הם מושלים על האומות עי"ז מושכין מלכותו ית' על כל הבריאה ובנ"י רוצין למשול על כל הדברים כדי לקבל עליהם ועל כל הנלוה להם את מלכותו ית'. וכן הי' כוונת הבריאה מה שניתן ממשלה לקצת הבריאה על קצתה. בעבור כי אין מלכות שמים יכולה לחול על השפלים רק באמצעיות ממשלת השפלים. וז"ש אשירה לה' כי גאה גאה. פי' שיש לנו לשיר לפניו שע"י גיאות שלנו יכול להתברר גיאותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וגם כמו שאר הפירושים שכתבנו במ"א שכל הגיאות הוא רק גאותו ית' ע"ש. וזה כל ענין השירה שנתישרו כל הנבראים באמצעות גאולת ישראל והי' מוכן להיות כמו לעתיד כמאמר ה' ימלוך לעולם ועד. לולי שקלקל עמלק הרשע אח"כ. לכן מצווין לזכור לו איבה לעולם. לכן מזכירין בכל יום קודם ק"ש יציאת מצרים וקי"ס. שבנ"י מבררין אשר הם שולטין על כל הבריאה והאומות ומקבלין עליהן עול מלכותו ית' ומצותיו כדי שיחול מלכות שמים על כל הבריאה. וכ' רש"י ובמדרש אמר אויב ארדוף הי' צריך להיות תחילת השירה כו' ע"ש. והטעם כמו אהבה מקלקלת השורה. כי זה הוראה שאין עיקר שבחן של ישראל על שפדה אותם לחירות וביטל מחשבות אויב שלהם. רק מה שזכו להתקרב להשי"ת ולברר מלכותו ית' להיות כל האומות נכנעים להשי"ת ועמו. זה הי' עיקר התעוררות השירה של בנ"י. לכן הקדימו החביב והעיקר. אשירה כי גאה גאה. זה הי' עיקר שמחתם בה':

ברש"י ישיר ולא שר כו' גם מה לאמר. וי"ל כי מאחר שהשירה היא א' מפרשיות התורה. וזה אין בכח אנושי לחדש דברים שנעלמו מעיני כל חי כו'. רק שבנ"י המשיכו אותיות הללו הכתובין לפניו במרום בלבוש הזה שעשו מהם השירה הזאת. וז"ש אז ישיר שעשו ע"י אותיות אלו השירה ויאמרו בהם לאמר אשירה כו'. וזה ע"י ויאמינו. שע"י אמונה כראוי יכולין להמשיך כח התורה בעולם. וכתיב ויאמינו אז ישיר. נראה שעיקר השירה נתנו על זאת האמונה. ויש להבין כי מה שבח אמונה זו מאחר שראו כל אלו הנסים עין בעין. [ועיין בילקוט ומד'] אבל נראה כי בוודאי כח אמונה בישראל הוא גדול מאוד וחביב לפניו ית'. רק שמגודל השיעבוד ופחד המצריים נפלו מאמונתם. וע"י קריעת י"ס חזרו לאמונתם. ואף כי אחר הבירור בנסים ונפלאות לא הוצרכו לאמונה. מ"מ מה שחזרו לאמונתם זה חביב להם ולהקב"ה ממה שראו בעין. וחפצים היו שלא לראות כיון שחזרו לאמונתם. וכיון שהכתוב מעיד עליהם ויאמינו הוא עדות שחזרו לאמונה באופן שאף שיחזרו לנסיונות הללו לא יסתפקו באמונה שוב. והי' אמונה זו ג"כ על לדורות. לכן הי' בכחם לשיר שירה זו הכלולה על כל ימי הגלות וגאולה אחרונה כמ"ש חז"ל:

וירא ישראל כו' מצרים מת כו'. דאיתא בלוט אל תבט אחריך שאינך כדאי לראות במפלתם ואתה ניצול. וכאן בקי"ס דאיתא שהיו נתונים בדין אם להנצל כו'. אעפ"כ כתיב וירא כו' מצרים מת. והענין כי בוודאי לא הי' ספק חלילה על בנ"י ליאבד עם מצרים. אך נודע כי אין קיום לשום בריה בלי חסד עליון משמים ובנ"י נמסרו אז בדין שרצה השי"ת לזכות אותם עפ"י דין ממש בלי הצטרכות החסד והרי זכו בדין ושוב חזרו למקומם להתנהג עמהם בחסדו. כי באמת גם זה מדת הדין הוא להתנהג עם בנ"י בחסד. כמאמר עם חסיד תתחסד ומי שעושה לפנים משורת הדין שורת הדין להתנהג גם עמו לפנים משורת הדין. רק לפי שעה היו נתונים בדין ממש:

והמים להם חומה יש להבין למה הי' נצרך זה וי"ל עפ"י מ"ש בזוה"ק בתיבת נח שהי' להסתירו מפני המשחית שלא יסתכל בו ע"ש. כמו כן בים שהמשחית טבע להמצרים בים. היה המים חומה לבנ"י להסתירם. כי רוב המפרשים הסכימו שהי' הטביעה וההצלה בפעם אחד. וכן נראה לשון הפסוק כי בא סוס כו' ובנ"י הלכו כו' ע"ש:

נשאלתי עמ"ש במדרש על פסוק ישקני כי הדיבור אמר לכל אחד מישראל כך וכך מתן שכר יש בי. והלא שכרן של מצות לא נתגלה. והשבתי כי קודם החטא אפשר הי' ראוי להיות נגלה השכר ובאמת ישקני נאמר על טעמים הפנימים מהתורה כמ"ש רש"י ז"ל. ועתה נסתרים הם כמו שמבקשין יגלה לן טעמי. ואז הי' נודע וממילא נודע מתן שכרן:

וישב הים כו' לאיתנו דרשו חז"ל לתנאו. ומקשים דהיל"ל זה אצל הבקיעה. אבל נראה הפי' כי רצו בזה להודיע כי נס קי"ס נשאר לעולם אף שחזר לאיתנו מ"מ כוחו עתה הוא מצד תנאי הנ"ל ובאמת ע"י קיום התנאי נתחזק ביותר שקיום התנאי מקיים המעשה. וקי"ס הוא ביטול כל הטבע. ואחר קי"ס נתברר זה בטבע להיות בטל עבור עבדי ה'. וכן פי' מו"ז ז"ל מאמר הכתוב מה לך הים כי תנוס כו'. כי בני ישראל מעוררין הטבע לברר בה כי בטילה היא למקיימי מצות ה' כנ"ל:

תרל"ו

מרור שאנו אוכלין כו'. פי' שאחר שזכו בנ"י לגאולת מצרים. המתיקו זאת המרירות. דכתיב וימררו את חייהם שהוא היפוך החיות של בנ"י. עי"ז הרויחו בנ"י שניתן להם זמן הזה לדורות שיכולין למתק בלילה זו המרירות והוא מצות אכילת מרור:

ואלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו. לשון הרי קשה. אכן כל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים הם לדורות לכל איש ישראל בפרט לעובד ה' שיש לו כמה מיני מצרים מסט"א בעבודת הבורא. לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. ובלא"ה הרי אנו ובנינו כלומר הרי אנו מרגישין עדיין הגלות. לכן נאמר ד' לשונות של גאולה שהי' הכנת הגאולה לכל הד' גליות. ונגד זה תקנו ד' כוסות כמ"ש ד' מלכיות נדוש נא. לכן אומרים שפוך חמתך בכוס אחרון שהוא נגד גלות המר הזה האחרון:

והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד. אין מובן והיא על מה קאי. וי"ל דקאי אלמטה שהיא שעמדה לנו מה שלא אחד בלבד עמד כו'. כלומר שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שחילק את כל כחות סט"א שלא יהי' נמצא בהם האחדות. וז"ש שלא אחד בלבד עמד כו'. וכענין שכ' אתם המעט. וכ' חז"ל מעט מכל העמים ביחד אבל נגד כל אומה בעצמה בנ"י מרובין מכל עם. ובזה הכינוס שנתן השי"ת לבנ"י והפיזור שנתן להרשעים שפיזרן להרבה דורות בזה הצילנו מידם:

ביד חזקה ובזרוע נטוי'. וע"ז נאמר שבח מיוחד כי לעולם חסדו. והענין הוא שלבד ההצלה שהי' לשעה היו המכות בכח גדול יותר ממה שהי' נצרך אז וז"פ זרוע נטוי' כאדם שמראה גודל כחו שיירא לנפשו פן יכנו עוד. כן הראה הקב"ה זרוע הנטויה שיניחו מלהרע לבנ"י. [וכמדומה שכ"כ בגבורות ה'] וזה היה רק בעבור דורות הבאים שיהי' גאולה זו הכנה לכל הדורות. לכן נאמר כי לעולם חסדו. ולכן מצינו בכל המכות שלא סרו רק עפ"י תפלת משה רבינו ע"ה. והפי' שלא גמרו המכות פעולתן שעוד יש בהם על להבא רק בתפלת מרע"ה פסקו אז כמ"ש בברד שהביאו הקב"ה אח"כ על סנחריב:

בפסח על התבואה. דכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב כי הגאולה אינה באדם דוקא וכל הנבראים צריכין גאולה כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי. לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה. וי"ל דג' מועדות משפיעין שפע לבני חיי ומזוני. ובפסח מתברך המזון. לכן מברכין טל. כי הטל דק ורוחני יותר מהמטר שהוא בגשמיות יותר. והוא לרמוז על גאולת המזון כנ"ל. לכן איתא בזוה"ק כי ע"י שנשמרין באלה הימים מאכילת חמץ ושאור שוב אין החמץ מזיק כל השנה ע"ש:

ענין קי"ס דבר אל בני ישראל וישיבו כו'. נראה כי הי' הכנה לדורות. כענין שנה עליו הכתוב לעכב. כי דבר שנעשה ב"פ מתקיים לכן הי' גאולת מצרים ב"פ. וז"ש אשר ראיתם כו' לא תוסיפו כו'. פי' שהשיב להם מרע"ה שלא יתרעמו על אשר סיבב להם המיצר פעם ב'. כי אשר ראיתם כו' הוא כדי שלא תוסיפו עוד שיהי' זה גאולה קיימת לעד. ואיתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת קודש. והשבת הוא מקיים הבריאה שנברא בששת ימים. כמו כן קי"ס הוא קיום גאולת מצרים:

מה תצעק כו'. בשם מו"ז ז"ל פי' המדרש שע"י הצעקה מעוררין כח דביקות בנ"י ואז נאמר מה תצעק ועכ"ז בא ע"י הצעקה כו' דפח"ח וש"י. והנה אתם תחרישון בוודאי כפי אימת מות שהי' עליהם אי אפשר לשתוק. רק כי הצעקה בלב שאין יכולין להוציא בפה זה הקול הולך למרחוק כמ"ש במ"א הטעם על הקול בעת יציאת נשמה שהולך מסוף העולם כו' בעבור שחפץ לצעוק בכל כח ואז אינו יכול לצעוק. ומצד זה הדחקות. הקול נשמע ביותר. ועי' בזוה"ק ע"פ והקול נשמע בפ' ויגש. וקול פנימי זה צריכין לעורר מקודם ע"י יגיעת הפה בתורה ותפלה זוכין אח"כ לצעקה בלב. [השאר נשכח ממני]:

במדרש שהים נקרע לי"ב קרעים נגד י"ב שבטים. פי' כי הים הוא בריאה בפ"ע כמ"ש חז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים. וכ"כ במד' בפ' זכור כו' יום השבת ע"ש בילקוט יתרו. והקב"ה חפץ לשנות כל הבריאה בעבור עמו בנ"י. ושינה הטבע בארץ בעשר מכות. כן עשרה נסים על הים. ואח"כ שינה השמים בירידתו להר סיני בעשרת הדיברות. והכל כדי שיתבטל כל הטבע לבנ"י כדי שיוכלו לתקן הכל במעשיהם הטובים. ובמד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו' המלך עומד אגוסטוס יושב. פי' עמידת המלך הוא להשגיח על עמו ועבדיו שלא ימרדו בו וכן שאר המלכים. אבל כשמנצח המלחמות ושמו נודע וכל העמים והשרים יראים ממנו כי לו המלוכה וכי הוא גבור נוצח בכל אשר יפנה. אז אין צריך לשמור המלוכה ויושב. כמו כן ע"י גאולת ישראל במצרים שנתברר לבנ"י כבוד מלכותו והם מבררין כי לו המלוכה לכן כביכול יושב [אז ישיר לשון הנהגה כמו וישר אבימלך כו' שבנ"י נעשו שרים ומנהיגים כנ"ל] שנתישבה כבוד מלכותו למטה שבנ"י מבררין האמת ומבערין כל עבודות הזרות כנ"ל:

וירא ישראל את מצרים מת כו'. פרשנו כמ"ש בלוט אל תבט שאינו כדאי לראות במפלתן שהוא ניצל. ובנ"י ראו מפלת מצרים כי הם ניצולו בזכות עצמן. [וז"ש ה' לי בעוזרי לכן ואני אראה בשונאי] כמ"ש שהיו נתונים בדין שהי' קיטרוג הללו והללו כו' ואעפ"כ ניצולו. א"כ זכו בדין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל. פי' שהישועה הי' בעצמותן של בנ"י כמ"ש וישעך תתן לנו פי' להיות הישועה בידינו כנ"ל:

וייראו העם את ה' כו'. הוא מעלה גדולה וסימן של אמת. אשר ע"י הישועה והתגלות להאדם יבוא על ידי זה ליראה כמ"ש בספרים הקדושים ענין חיבור יראה ונורא:

אסרו חג בעבותים ע"ק המזבח. דכתיב שלש פעמים בשנה כו' כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. דכלל כל הבריאה עולם שנה נפש. ובחירת העולם היינו המקום ארץ ישראל שהוא פנימיות העולם. ובחירת המועדים הם בחירת הזמן שנה. ובחירת בני ישראל הוא פנימיות הנפשות. לכן בזמנים המובחרים יראו המובחרים במקום הנבחר לפניו ית'. והנפש מחבר הזמנים למקום. וז"ש אסרו חג בעבותים הוא עבותות אהבה ותשוקות נפשות בני ישראל למקום ב"ה ע"ק המזבח ע"י עלי' ברגלים:

ויש לנו בגלות להתחזק באלה המועדות כי הפנימיות של המועדות יש גם עתה כמ"ש במדרש אני ישנה מן הקרבנות מביהמ"ק ולבי ער לבתי כנסיות ולמצות וצדקות כו'. והיינו כי תיקון המקדש הי' בבחי' המעשה וחיצוניות. כמ"ש במ"א פי' העשוי' בהר סיני. ולכן הפסדנו עתה ע"י החטא. אבל הפנימיות בחי' נשמע נשאר לנו לעולם. וז"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י שהניח הכח של המועדות בפרשיות התורה. כמ"ש ואלפינון לבנ"י. ואפשר עתה יכולין להתדבק יותר במועדות דאין יפה מן הצניעות. ואז הי' בפרהסיא בהתגלות לכן היה צריך עזר ה' כמ"ש ולא יחמוד איש את ארצך שלא יתדבק חיצוניות בהרצון. ועתה הוא רק בלב כנ"ל. ובלי ספק ההשתוקקות והרצון של בנ"י בכל מועד עולה למעלה כי נתגרשנו מארצנו אם שבמעשה עשינו הקרבנות רק לא הי' רצון שלם ועתה יש רצון בלי מעשה והקב"ה מצרף רצון שלנו למעשה אבותינו. וכדכתיב אז תשבת הארץ כו' השמה. ויפלא מה תועלת בהשמה. רק שע"י השתוקקות שהי' לבנ"י בהשבעים שנה. עי"ז נתרצה הקב"ה. וכן גם עתה עד שיבנה ביהמ"ק בב"א:

תרל"ז

בכל דור ודור כו' כאלו יצא. ואח"כ אמר ואותנו הוציא משם. רק שע"י האמונה ורואה א"ע כאלו יצא כפי הסיפור והבירור שמברר ביצ"מ זוכה לעורר הנס ומתקיים בחי' הגאולה גם עתה. כי לכן מחוייבים לזכור יציאת מצרים כל הימים שעי"ז מעוררין הגאולה וע"י זה יהי' הגאולה. וז"ש להביא לימות המשיח. וזה בכלל מ"ש ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים. פי' שחכמים בהסיפור דיצ"מ מעוררין הגאולה בכל דור ודור. ונמצא הם מרבין בסיפור דיציאת מצרים. וכן מצינו בר"ע וחביריו שהוסיפו על המכות עד חמשים מכות כו':

בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. פי' שהקב"ה קבע היציאה בעצמו של יום שבאמצעות עצמות היום הוציא אותם מארץ מצרים. ועי"ז נשאר בחי' הגאולה בעצם היום. וכן מ"ש ויושע ה' ביום ההוא שנעשה הישועה ע"י היום ההוא. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שהקב"ה קבע הנס במצוה או ביום כדי להיות זכר לדורות:

רמז על הצפנת אפיקומן. כי נס דיציאת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח. כי עדן לא נגמר הגאולה דיצ"מ. רק בכל דור ודור נגמר יותר עד לעתיד. לכן מטמינים קצת המצה על אחר הסעודה:

מה שאומרין המי יודע בלילה זו. כי הידיעות יכולין להביא לידי גבהות. והעצה ע"י התדבקות הידיעות ביצי"מ. כמאמר ואפילו כולנו חכמים כו'. אעפ"כ יש לזכור כי הכל בא בכח השי"ת שהוציאנו ממצרים. וז"ש אני יודע כו'. כלומר אם שאנו יודעים כל זה עכ"ז אנו מספרין ביצ"מ ומודין להשי"ת שהכל ממנו:

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים כו'. קאי על המועדות כדכ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך כו'. והוא מתנה מהשי"ת אשר כל איש ישראל הי' בכחו לראות פני ה' בעזרה. ואמת דכתיב כל זכורך כי המועדות הם מאספין ומאחדין את בנ"י להיות כאיש אחד. ועי"ז יכולין להראות לפניו ית'. כי מועד לשון התאספות. וכתיב מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על הרגלים נעילת החג ונעילת הפסח כו'. כי נעל הוא שמירת הרגל. כמו כן הקב"ה פורס סוכת שלום ברגלים הללו על בנ"י להצילם מהתערובות שנמצא בעולם השפל הזה. כמו ששומרין הרגל מטיט ושאר דברים ע"י שהוא תחתון שבאדם. [ואיתא ברמב"ם (פי"ג מה' אישות) שצריך כל איש ישראל לעשות לב"ב מנעלים חדשים בכל רגל והיא רמז לסוד הזה]:

וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי אמת שיש בכל מועד התעוררות קדושה מהשי"ת לבנ"י. כמ"ש מועדי ה' מקראי קודש. שיש קריאה והתעוררות קדושה לאדם. אבל מרע"ה תיקן להם לישראל להיות שואלין ודורשין ענינו של חג בחג כו'. פי' שהמשיך מועדי ה' אל בנ"י שגם המה יעוררו התעוררות שלהם כיון שהוא עת רצון בשמים. וכ' משכני אחריך נרוצה כו' שבעת שיש קצת התקרבות משמים לב"א צריכין לראות להתעורר רצון שלהם גם כן ביתר עוז ותוקף:

ענין שבת ומועדות דכ' חז"ל המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי שבת מתנה מהשי"ת לבנ"י. ומועדות תלוי במעשיהם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. והענין דאיתא תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי יש בחי' ירושה ג"כ שהוא בטבע נפשות בנ"י ירושה להם מאבותיהם כמ"ש אלקי אבי כו'. ויש בבחי' התקרבות ע"י מעשים טובים ועבודת כל פרט ופרט לפי ערכו. וכן בכלל. ושבת הוא בחי' ירושה כנ"ל וכמ"ש בזוה"ק ירותא דקא ירית כו' [ע"ש פ' אמור והבן]. ואיתא במד' שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. ולכאורה יקשה מאי ונאוה על ידי מעשה אבות. רק הפי' מה שנמצא בי בכח מעשה אבותי כנ"ל ירושה כו'. וזה עצמו הפי' נאוה בשבת כי ירושה היא כנ"ל עכ"ז וודאי אם היו ח"ו מתדבקין ברע לגמרי לא הי' שוב התקרבות בשבת במעשה אבות. לכן גם זה בכלל השבח שחורה אני אעפ"כ ונאוה כי לא ניתנה שיר השירים אלא לשבחן של ישראל. וז"ש בנות ירושלים כאהלי קדר כו' והוא בנין השלימות להתהפך בנקל מכל מעשה החול שהוא השחרות להתכבס מיד להיות כיריעות שלמה:

כל המבזה מועדות כאלו עובד ע"ז דכתיב אלהי מסכה כו' וסמיך לי' חג המצות כו'. כי המועדות הם עדות לישראל כדכתיב ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל כו'. פי' דכתיב יראה כל זכורך דרשו חז"ל לראות ולהיראות כו' ע"ש. והפי' שבי"ט אלו נתוסף הדעת באדם הישראלי וניטל ממנו הסתרות החושך שבעוה"ז. ולכן יכול לראות פני ה'. וכמ"ש בעד או ראה או ידע. כן מתגלה ידיעת בנ"י במועדות וניטל מהם מסך המבדיל כמ"ש חכמים אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת. וכפי מה שמאמין האדם בזה מבטל מסך המבדיל אצלו כנ"ל:

ענין יציאת מצרים וקי"ס אח"כ דכתיב מן המצר קראתי כו' זה יציאת מצרים. ענני במרחב יה זה קי"ס. וביאור הדברים עפ"י מ"ש במ"א דיש ב' מיני הסתרות וכענין מן העולם ועד העולם. פי' שיש הסתר והעלם ע"י חשכות הגשמיות והסט"א. ויש הסתר והעלם בעומק רום ע"י שהוא למעלה מההשגה. וע"י עולם הראשון משיגין עולם השני שנק' עוה"ב. ומקודם הי' יציאת מצרים שהוא ישועה מן המיצר שיעבוד המצרים שהי' על בנ"י. ואח"כ יצאו מזה השיעבוד והיו צריכין ישועה והשגת עלמא דחירות שהוא ביטול הטבע ושם אין מיצר. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא בלשון נסתר. והי' כדי להשיג הארת עלמא דאתכסיא ושם מקום רחבת ידים. וכתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. פי' שאחר שיש גאולה מן המיצר הן בכלל הן בפרט איש ישראל צריך אח"כ למלאות ידו בהתרחבות להטות כל נפשו להשי"ת. כי הגאולה היא הכנה להעבודה. וז"ש הוציא ה' כו' על צבאותם כי הי' עיקר הוצאה כדי לקבל עלינו עול עבודת הבורא להיות נקרא צבאות ה'. וכ"כ הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כנ"ל. שכל הגאולה הי' כדי לקבל עומ"ש. וכ"כ בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. ואחר הגאולה אז עת רצון כפי מה שמקבל עליו אז מלכות שמים נשאר קיים. [ואפשר הוא סוד סמיכת גאולה לתפלה ודו"ק]. ובאמת בנ"י הרחיבו פיהם באמירת השירה כי בשכל אנושי אין להבין איך אמרו כל בנ"י שירה הזאת מגדול ועד קטן דברים העומדים ברומו של עולם. אך באמת יש ללמוד קו"ח ומה כל הטבע נתבטל בעבור בנ"י ונקרע הים בעבורם מכש"כ שנתבטל הטבע אצלם ויצאו מן הטבע לגמרי. והאמת כי הי' לבנ"י ללמוד זה הקו"ח בעצמם כיון שביטל הבורא ית' הטבע בעבורנו מכש"כ שיש לנו לבטל הטבע בעבורו. וכן עשו. ולכן ע"י הרצון יצאו מן הטבע ונפתח להם שער הנעלם. ועי' מ"ש לקמן עוד מזה:

כתיב ויאמינו. וכי לא הי' להם להאמין כו' ע"ש במדרש. אמנם אדרבה בהיות שהי' נגלה להם הנפלאות האמינו כי אינם משיגים מעשי ה' על בוריין. וזה ויאמינו בה' שנמשכו אחר השי"ת ויצאו מן הטבע ושרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה. וזהו משכני ביצ"מ אחריך נרוצה בקי"ס. גם י"ל שהאמינו למפרע על כל הגלות שהי' לטובה ובזה תקנו אשר לא האמינו מקודם. וז"ש במד' חזרו ולא האמינו כו' וע"י אמונה זו תקנו חסרון האמונה של מקודם. והנה כן צריך להיות בכל גאולה לתקן אח"כ כל הקלקול שהי' מקודם הגאולה. וזה עצמו ענין קי"ס אחר יציאת מצרים. שכבר היו בני חורין אך הי' כדי לתקן כל ימי הגלות. וז"ש במד' ע"פ ולא נחם אלקים שלא ניחם הקב"ה על ימי הרעה שעבר על בניו במצרים ע"ש. וזה עצמו ענין שכתבנו לעיל. דהנה כתיב וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע כו'. פי' בזוה"ק דחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתורה. ולמה. כדי להודיע שבנ"י יצאו מחמשים שערי טומאה. ולמה הכניסן השי"ת בכל השערי טומאה כדי להשיג אח"כ חמשים שערי בינה. וז"ש וחמשים עלו כו' שהגיעו עד שער החמשים והוא עלמא דחירות. ויקח משה כו' עצמות יוסף כו'. כי בחי' יוסף הצדיק הוא התקשרות כל המדות. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל השבע השביע הם השבעה שבועות תספר כו'. והנה כמו שהיו במצרים בכל שערי טומאה. כך זכו אח"כ לברר כל המדות להשי"ת. וע"י שזכו אח"כ לכל אלה השערים בזה תקנו כל מה שהיו מקודם בשערים הנ"ל. והוא ענין תשובה שמהפכין העונות לזכיות שהרי ע"י החטא בא אח"כ לתשובה. לכן ע"י שנכנסו אח"כ בשערי הקדושה תקנו ימי הגלות. [ואם כי לכאורה קשה כיון דכתיב וחמשים עלו מיד בשעת היציאה א"כ מה הי' חסר עוד. אבל האמת מבואר בספרי קודש כי בעת היציאה נתגלה להם שורש כל השערים לשעה כדי להיות נגאל ואח"כ הוצרכו בנ"י לתקן מעצמם להגיע בעבודתם לכל אלה השערים] וז"ש דבר אל בני ישראל וישובו כו' שזה ענין תשובה כנ"ל:

בנסים דיצ"מ וקי"ס אין מברכין שעשה נסים כמו חנוכה ופורים. נראה הטעם כי נסים אלו הם מוכרחין מעת בריאת העולם שלא הי' קיום לעולם בלי נסים אלו. וז"ש בגמ' תנאי התנה עם הים שיקרע כו'. ומצינו בהלל הגדול שנאמר כל אלה הנסים ודרשו חז"ל כ"ו פעמים כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שנזונו בחסדו של מקום כו' ע"ש. והגם כי נסים אלו נעשו בזמן מיוחד לכל אחד. אבל הם היו קיומו של עולם. והנה נס זה דקי"ס הי' סיבה לתקן כל הבריאה. וע"י השירה שאמרו בנ"י הכניסו כל הבריאה תחת כנפי השכינה. ובנ"י הבינו כי נעשה להם אלה הנסים כדי להטות כל הבריאה וכל האומות להבורא ית'. לכן אמרו שירה זאת שהוא כולל כל מה שיהי' בכל הגליות שאח"כ ג"כ. כי ידעו שכל הגאולות יהיו תלוים בזאת הגאולה. ובאמת ע"י שעשו בראשונה המצוה בשלימות יש לנו תקוה טובה לאחריתנו. ולכן מזכירין השירה בכל יום. וכ' ויושע ה' ביום ההוא הוא כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד וכ"כ והי' ביום ההוא כו' שהוא יום של גאולה העתידה שכ"ז הי' בעת קי"ס הישועה לדורות ותיקון כל העולם שיהי' לעתיד. ולכן כל הבריאה היתה מקוה לזאת השירה. ולכן נאמר אז ישיר לשון עתיד. פי' השירה שהיתה מוכנת מימי בראשית נגמרה אז ע"י בנ"י מכח אל הפועל. וזה נקרא הרחב פיך מה שהרחיבו בנ"י פיהם ורצונם להטות הכל אליו ית' ומילא השי"ת את פיהם לומר ברוה"ק השירה הזאת והוא הישועה השניה שצריכין אחר הראשונה וז"ש ענני במרחב יה כנ"ל:

תרל"ח

ב"ה מימי הפסח בקיצור גדול

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ע"פ מה דכתיב עושה גדולות כו' ונפלאות עד אין מספר. פי' שאין להנפלאות מספר כלל. והם מתרחבים ונמשכים בכל עת יותר ויותר עפ"י כח הצדיקים. כענין שנאמר בתורה שמוצאין בה תמיד טעמים חדשים דדיה ירווך כו'. כמו כן ביצ"מ שנעשה מזה תורה כדמצינו שדרשו כל אחד יותר והעלו לר"נ מכות כו':

ביד חזקה ובזרוע נטוי' ואלו לא הוציא כו'. פי' עכ"ז אנו משבחין. דקשה וכי יש צורך ליד חזקה אל הבורא ית'. רק הענין הוא ע"י שנשבע הקב"ה והבטיח לאבות להוציאנו ממצרים לכן עשה הגלות קשה כל כך עד שיהי' נכלל בו כל הגליות עד שאלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו' וכל זה היה לטובתנו. וכן איתא כי בזרוע נטוי' היא השבועה כמ"ש נשאתי את ידי כו'. ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים. לכן מספרים בכל יום יצ"מ. וז"ש הרי אנו כו' פי' שמרגישין בכל עת הגלות מצרים. רק שנגאלין תמיד בכח גאולה הראשונה כנ"ל:

וירד מצרימה אנוס עפ"י כדיבור. פרשנו כי יוסף נקרא פי הדיבור. סימן לדבר כי פי המדבר אליכם. והביאור נתבאר במ"א: ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כו' הקהה את שיניו כו' אלו הי' שם לא הי' נגאל. כי עיקר הגאולה משיעבוד מצרים כדי להיות מוכן לקבל מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ז"ש בעבור זה לקיים מצותיו. לכן הרשע שממאן בעבודת הבורא כופר בעיקר ואין לו חלק בגאולת מצרים כו'. וכ"כ בצאת ישראל כו' היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי' שהיו מוכנים מיד לקבל עליהם מלכותו ית' ולהמליכו לברר ממשלתו על כל הברואים כמ"ש הוצאתי את צבאותי כו':

למוד הוא. פי' שצמצם כביכול כחו והלביש עצם קדושתו באותיות התורה כמ"ש הביט בתורה וברא כו'. וכדאיתא אדם יושב ושונה כביכול הקב"ה יושב ושונה כנגדו:

בפסוק וידבר משה כו' מועדי ה' אל בנ"י ומתרגמינן ואלפינון לבנ"י. נ"ל כי מה צריך הכתוב להשמיענו זאת כי בוודאי עשה משה רבינו ע"ה מה שנצטוה. אבל הענין הוא דכתיב אלה מועדי ה' ובזוה"ק שנק' ימים טובים על שם האור כי טוב אור זרוע לצדיק כו'. והפי' שבנ"י קודם החטא היו דבקים בהדעת והי' נגלה בשעת מתן תורה אור הגנוז. אח"כ ע"י החטא נפלו ממדריגתם וחזר ונגנז האור. אמנם בהמועדות חוזרין בני ישראל למקומן הראשון לכן נקראו מקראי קודש כי מקודם כתיב תהיו לי כו' קדוש. ואחר החטא היו רק בבחי' טהרה. לכן ניתן להם טהרת פרה. כי מקודם לא הי' כלל טומאת מת. חירות ממיתה כו'. אמנם ימים אלו נק' מקראי קודש כנ"ל. לכן כתיב אלה שהוא תיקון החטא שנק' אלה כנ"ל. כמ"ש אלה פקודי המשכן ע"ש בזוה"ק ומדרשים. והנה מרע"ה לא חטא והי' פעולה גדולה שלמד להם מרע"ה ענין המועדות שכבר נתרחקו בנ"י ממדריגה זו. רק השי"ת במתנה נתן להם כח לקבל המועדות כנ"ל. ולכן כתיב שלש פעמים בשנה יראה כו'. עבד שרבו מצפה לראותו כו'. א"כ קשה למה לא יקבל פני האדון בכל יום. אך שאינו יכול להיראות פני ה' דאיתא כשם שבא לראות כו'. רק בימים הללו שבנ"י חוזרין למקומם הראשון ואור הצפון נגלה כנ"ל:

ב"ה מימים אחרונים של פסח בקיצור עירבובי דברים

הפרש הגאולה שביציאת מצרים לקריעת י"ס. עפ"י מה דאיתא שבנ"י נק' עבדים ובנים. וביצ"מ קבלו מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ עבדי הם אשר הוצאתי כו'. אח"כ קי"ס בחי' בנים. וז"ש ולא נחם במדרש שלא ניחם הבורא ית' על צער שהי' להם כו' וזה בחי' בנים. [אחרי כתבי זאת מצאתי רשום אצלי בשם מו"ז ז"ל מענין זה באופן אחר קצת כי השי"ת העמיד את בנ"י במדריגה פחותה מאוד בעת קי"ס כמ"ש שהי' קטרוג הללו עע"ז והללו כו'. כדי שיהי' הצלה רק מצד שהם בניו לא מצד זכות מעשיהם. לכן נזכר כמה פעמים בניו המעביר בניו. וראו בניו כו'. וגם אמר שעפ"י הקבלה נק' זאת מוחין דקטנות עכ"מ והמש"י]. וכ"כ המעביר בניו בין גזרי ים סוף כו' וראו בניו גבורתו כו' מלכותך ראו בניך בוקע ים כו' הכל בבחי' בנים. כי מקודם הי' הגאולה צורך להצילם מכח המצרים. אבל אח"כ שנאמר וישובו כו' הי' רק לתוספות חיבה יתירה והוא בחי' בנים. ומקודם כתיב לא תצאו איש מפתח ביתו כו' שלא היו יכולין לראות במפלת הרשעים אח"כ כתיב וירא ישראל את מצרים מת כו' וכבר כתבתי מזה במ"א:

ויושע ה' ביום ההוא כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו כו' ויאמינו כו' אז ישיר כו'. איתא בגמ' הגדולה זו מעשה בראשית. וביציאת מצרים נגלה ונתברר כח הבורא ית' אשר הוא מנהיג הכל. לכן אחר הישועה מיד מצרים ראו את יד הגדולה שנתקן עתה. עשה הוא לשון תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו. את הנפש אשר עשו בחרן. אח"כ וייראו יראת הרוממות ע"י השגה גדולה שהשיגו. והוא סימן אמת. השגה שמביא לידי יראה. ותפסו אומנת אבותם כמ"ש ביעקב ויירא ויאמר מה נורא כו' אחר חלום הגדול הזה כמ"ש שם. אח"כ אז ישיר שהוציאו מכח אל הפועל הארה הפנימיות שבהם דכתיב משכני אחריך נרוצה. איתא במד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה נתישבה כסאך מאז ישיר. פי' כי השי"ת מנהיג העולם וכל הטבע. אבל אינו ניכר כחו כביכול. ויש קושיות. אבל ביציאת מצרים נגלה ונתישב הקושיא שאמר אברהם מי הוא בעל הבירה כו'. ואיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וכמו שהבורא ית' עלה לפניו אז לגלות כח השגחתו. כן נמשכו אחריו בנ"י לגלות כח התלהבות שבהם. וכעין אלה הדברים שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל על הא דאיתא שנענש חזקי' על שלא אמר שירה בנס דסנחריב. והגם כי הטעם הי' ע"י שבלא הנס הי' ג"כ ברור אצלו כח הבורא ית' ולא נתחדש לו דבר. אך כשהקב"ה רוצה להראות כחו צריכין בנ"י ג"כ להודות ולהלל לפניו עכ"ד:

אז נבהלו כו'. ומאין ידעו בנ"י בעת השירה מזה. בלי ספק הרגישו בנפשותם הסרת כח האומות. דכ' יצב גבולות עמים למסכר בני ישראל. שכל האומות מתנגדים לעבודת בנ"י. ולכן בעלי עבודה מרגישין הכל בעצמם. ובאמת הי' רצון בנ"י בשירה זאת להטות כל הברואים אליו ית'. וכך הי' לולא רשעת עמלק ימ"ש שבא ועירבב אותנו. ומדכתיב נבהלו אלופי אדום גם עמלק בכלל אלופי אדום כדכתיב אלוף עמלק כו'. אך אף שנבהל לפי שעה חזר ומסר נפשו לרע כדכ' ולא ירא אלקים. אף שידע כי ה' עם בני ישראל:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כי איתא במדרש ז' של פסח במקום שבת ע"ש סוף פ' בא. ומצה לשון מסה ומריבה כדאיתא בזוה"ק. ובימי הפסח נגמר ענין יציאת מצרים בסיוע מצות המצה שכל הימים ימי מלחמה הם. אמנם יום הז' נגמר הפעולה בלבות בנ"י להיות בני חורין ממש מגלות מצרים ונקרא עצרת. וכ"כ בזוה"ק כי הז' ימים [*אכילת] מצה מועילים על כל השנה שיהי' דבוק האמונה בלי פעולת המצה עוד. והנה מצה נק' מיכלא דמהימנותא. ואיתא ביום הז' וייראו העם כו' ויאמינו. אף דגם מקודם כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד כו'. אך החילוק הוא שמקודם הי' האמונה תלוי בדבר מיוחד כי פקד וכי ראה כו'. אבל עכשיו כתיב ויאמינו בה' ממש בלי פעולת סיבה ודבר מיוחד. [וכן בסוכות כתיב ביום האחרון והיית אך שמח שמכל הימים נגמר השמחה להיות דבוק בעצם איש הישראלי כנ"ל]:

תרל"ט

ב"ה מימי פסח בקצרה

עבדים היינו לפרעה מלך קשה. במצרים מדינה קשה מקום טומאה. והוציאנו השי"ת משם והוא בחי' ימים ראשונים של פסח. ובקי"ס הי' הגאולה ממלך קשה שהטביעם בים. ונגד ב' אלו עשה עמנו הבורא ית' ג"כ שהכניסנו בכלל עבדי ה'. והביאנו לירושלים בית מקדשו מקום טהור מלך קדוש ומדינה קדושה:

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משובח ממש. כי יצ"מ אין לו סוף וכמ"ש אלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו כו'. כמו כן וכש"כ מדה טובה שהיא הגאולה משם בוודאי נוגע לדורי דורות. וכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ולכן כפי מה שמעוררין גאולת מצרים ע"י הסיפור כמו כן זוכין להמשיך מלכות שמים עלינו ואין לזה שיעור. ואפי' כולנו חכמים כו'. מ"מ ע"י הסיפור נגאלין עוד מתחת יד היצה"ר ומתעלין ביותר עד שאחז"ל להביא ימות המשיח. שע"י סיפור יצ"מ בכל שנה ושנה נתוסף הדעת עד שעי"ז יזכו לביאת משיח בב"א. ואז יתקיים להיות לכם לאלקים:

ברוך שומר הבטחתו כו' חישב הקץ לעשות כמ"ש לאאע"ה בברית בין הבתרים שנא' כו' גר יהי' זרעך כו' ארבע מאות שנה. ונראה דזה רמז על ד' מלכיות. דהא קשה כיון שביקש ה' להראות לאבינו אברהם כל הגלות למה לא הראה לו גלותינו זאת שהוא מר ממות. אבל הכל הראה לו. כי בגלות מצרים הי' נכלל כל הד' מלכיות. אך בעבור רחמי הבורא ית' מיהר לגאול אותנו משם כי ברגע א' ח"ו היו כלין כידוע. ולכן הוצרכנו אח"כ לגלות שאר המלכיות להשלים הד' מאות שנה. ולכן נק' בחפזון ע"י שמיהר הקץ קודם הזמן ולכן יש בו ד' לשונות גאולה כמ"ש במ"א מזה:

מצה זו כו' שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כו'. פי' כמ"ש חז"ל שהיו ח"ו נטבעין במ"ט שערי טומאה. וחמץ רמז ליצה"ר שאור שבעיסה. ועד שלא החמיצה עיסתן של ישראל נגלה עליהם אור הקדושה. וכמו כן בוודאי מתקיים בכל שנה ושנה. ולרמוז זה איתא חוטפין מצה בלילי פסחים. כמ"ש בחפזון יצאת. שצריכין למהר להחזיק עצמנו במצות הנהוגין בליל פסח שמתעורר חסד הזה בכל שנה. כמ"ש ליל שמורים הוא:

פסח פה סח כדאיתא בספרים. דהנה כל מצות לילה זו בפה. סיפור ואכילה ושתי'. כי עיקר כחן של ישראל בפה. וביצ"מ ניתן להם זה הכח כמ"ש במ"א בפ' הרחב פיך. ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן סיפור יצ"מ הכנה אח"כ לקבלת התורה וזה ואמלאהו. וכן במצות בכורים וענית ואמרת. וכמו כן בפסח התחלת השנה צריכין להודות על התחלת בחירת בנ"י כי פה הוא התחלת הדבר פתיחת ההסגר. אח"כ בקבלת התורה נגמר הבאת הביכורים כדכ' וביום הביכורים שהוא גמר הבאת פרי העבודה של בנ"י בכל שנה ושנה:

יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא כו' בעבור זה כו'. דהנה מחויבים לעולם לזכור יצ"מ אך אין יכולין לספר ולברר יצ"מ כראוי רק בלילה הזה. לכן כתיב בעבור זה שהוא התגלות הגאולה בלבות בנ"י ומצות לילה זו מועילין על כל השנה שנוכל להזכיר יצ"מ. לכן כתיב למען תזכור פי' ע"י עבודת לילה זו תזכור כל ימי חייך. ואיתא בזוה"ק אי חמץ מרמז ליצה"ר למה הותר כל השנה. ומתרץ על פי משל שהחולה נזהר איזה ימים נתחזק ואין מזיק לו שוב ע"ש פ' בא. וז"ש שע"י מצות אלו תזכור כל ימי חייך אף שתאכל בהם חמץ ושאור. רק בשבעת הימים החמיר כ"כ בחמץ ובמשהו. והענין הוא כי בהתחלת קבלת עול מלכות שמים צריכין לקבל על עצמו בכל כחו כאשר הגיד אא"ז מו"ר ז"ל בענין אזהרת יהושע את בנ"י בעודם בירדן שלא ישאירו מז' עממין וע"י שקיבלו עליהם בלב שלם עברו הירדן ע"ש. וכלל הענין ללמד בא כי בתחילת העבודה צריך להיות בבל יראה ובל ימצא אף משהו בראשית השנה וזה מסייע על כל השנה:

בענין המכות שדרשו חכמים והוסיפו ועמדו על ס' ועל ר"מ ועל ש' מכות. בוודאי הכל אמת במקומות מיוחדים. ועל ענין זה אמרו כל המרבה לספר ביצ"מ שיכולין להוסיף ע"י סיפור יצ"מ שיתפשטו המכות ביותר. והנה עשר מכות. ודצ"ך עד"ש באח"ב ג'. וס' ור"מ וש' עולה בס"ה תרי"ג נגד תרי"ג מצות:

מו"ז ז"ל הגיד דברי הזוהר אמור שנקראו החגים יום טוב ע"י שמאיר בהם מאור הגנוז ע"ש בפסוק אור זרוע לצדיק. לכן מבקשין שבענו מטובך שנוכל לקחת הארת היו"ט על כל ימי השנה. כי האור נגנז וכ' בו ויבדל כו' וגם בשבתות ויו"ט יש בהם הבדלה א"כ הוא ענין אחד. והשי"ת בטובו מסר לבנ"י הזמנים שמתנוצץ בהם מאותו האור כי טוב לכן שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך יִרְאה יִרָאה כו'. וכ' ולא יראו פני ריקם. וכמו כן צריכין לקבל אותה ההארה קבוע בלב. כשם שבא לראות כך בא להיראות. וכתיב בפסוק אחד איש כמתנת ידו כברכת ה' כו' אשר נתן כו' כי הנתינה והקבלה אחד. ובמ"א הארכנו לכן קצרתי:

ברש"י המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי באמת קדושת השבת למעלה מהשגת האדם. לכן אמרו מתנה טובה יש לי כו' שניתנה לבנ"י במתנה. ולכן צריכין להוריד נשמה יתירה לאדם שיוכל לקבל בו הארת השבת. אבל המועדות נקראים מקראי קודש שצריך האדם לקרוא הקדושה ותלוי בקדושת ישראל כמ"ש אתם כו' ולכן מלאכת אוכל נפש מותר בו כי הוא קדושה הנדבקת בנפשות בנ"י שיוכלו בנ"י להמשיך הקדושה גם במלאכה גשמיית שהוא לצורך הנפש. אמנם ע"י קיום המועדות יכולין בנ"י לקבל קדושת השבת ג"כ במתנה כנ"ל:

בפסוק משכני אחריך נרוצה. לשון ריצה ולשון רצון. כי מתחלה הוציאנו הבורא ית' ביד חזקה שלא היינו ראוין לגאולה וגם כ' משכו שהי' קשה להם לפרוש מע"ז [גם רמז לדבר כתיב התם אם לא ביד חזקה כו' אמלוך עליכם כו' כמו כן יד חזקה דהכא מתפרש כן והבן] לכן נק' לחם עוני מיכלא דמהימנותא פי' שאין משיגין עדיין טובות הבורא רק להיות נמשך אחריו גם בלי טעם בדרך אמונה. ואח"כ מתחיל ימי הספירה שהוא לברר הגאולה ולהשיג הטובה. ואיתא כי אמרו בנ"י עדיין לא שלמו ימי הגלות כו' והשיב מרע"ה מדלג על ההרים על הקיצים בזכות אבות עי"ש. והענין הוא כי לא הבינו בנ"י איך יהיו מוכנים להתמשך אחר הבורא ית'. אמנם ע"י האמונה נמשכו אח"כ בשעה קלה מטיט ולבנים לאמירת השירה. וזה שכנס"י משבחת עצמה אחריך נרוצה שנמשכו אחריו בפסיעה גסה עד שהביאני חדריו והכל הי' אחר שמשכני מהגלות. נתהפך לבות בנ"י בתשוקה רבה להבורא ית' כמ"ש במ"א שלבות בנ"י מוכנים לזה רק הגלות עיכב אותם בע"כ. וז"ש הוציא כו' בנ"י כו' על צבאותם. כי באמת הם מוכנים לצבוא צבא לעבודת הבורא ית' בלבד רק שהיו במאסר במצרים. וכשנעשו בני חורין מיד הכיר כל אחד את מקומו ועמדו על מקומותיהם להיות צבאות ה'. גם על צבאותם הוא למעלה ממקומותיהם כמ"ש בבעלי תשובה שבאים בחילא סגי גבוה ממקום צדיקים גמורים. והיינו אחריך נרוצה שנתמלאו רצון טוב אחר הגאולה. וע"י הרצון שוב יכולין להמשיך עצמם אחר הבורא ית' מה שלא הבינו בהיותם סגורין בנפשותם כנ"ל. וז"ש בזכות האבות כענין שכ' מורשה שאין ת"ח בוש עצמו לחזור ע"י שירושה היא להם. והפרישה רק במקרה והדביקות בעצם. ובוודאי הכל במשפט ואיך מדלג על הקיצים והלא גם מקודם הי' זכות אבות ואעפ"כ קצב הקץ. אבל הכל במדה שאדם מודד וע"י שחמדו בנ"י אחר מעשה אבותיהם ובוחרים בדרכיהם להיות עושים כמעשיהם. עי"ז הרצון וגודל התשוקה נתעורר זכות אבות ונתקרבו אל השורש. רק שזה הרצון הי' סגור בגלות והקב"ה בוחן כליות ולב וראה שנתמשכו אחריו ברצון נפלא וכפי שדלגו בנ"י אחריו כמו כן דילג על ההרים:

ענין קי"ס אחר יצ"מ דכתיב בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים כו'. דיצ"מ הי' הכנה לקבלת התורה. וכן צריך להיות גם עתה עיקר מכוון הגאולה ביצ"מ להיות בן חורין מעבדות בו"ד שנוכל לקבל על עצמנו מלכות השי"ת. כדאיתא במד' ע"פ ויסע משה את ישראל מים סוף. שסברו בנ"י כי כבר נגמר הכל. ואמר להם כי אדרבא עתה צריכין להכין עצמם לקיים התנאי תעבדון את האלקים כנ"ל. לכן סופרין ספירה מיד ממחרת השבת לברר כי עיקר המכוון בחירות זה לשעבד עצמנו להשי"ת כנ"ל. כלל הדברים כי יצ"מ הכנה לקבלת התורה. ולפי"ז י"ל כי יצ"מ וקי"ס הוא נגד בחי' תורה שבע"פ ושבכתב. והוא בחי' נעשה ונשמע. ולכן ביצ"מ המצוה בפה לספר ביצ"מ. ובקי"ס כתיב ואתם תחרישון וזכו אח"כ לראות בעין הישועה כדכתיב וירא ישראל כו' מצרים מת. וכתבתי במ"א דמקודם כתיב ואתם לא תצאו ואת"כ הי' הענין שיזכו לראות ישועת ה' התיצבו וראו. וכ"כ וראו בניו גבורתו. וכמ"ש וכל העם רואים את הקולות. שהם דברים שא"י להוציאם בפה רק להשיג בעין השכל. כי כל מה שיכולין להוציא בפה הוא בכלל תורה שבע"פ. ושבכתב הוא מה שאין הפה יכול להכיל כמ"ש ואלו פינו מלא שירה כו':

ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וידוע מ"ש בספרים כי ע"י אמונת חכמים יכולין לבוא לאמונת הבורא ית' כי אמונתו למעלה מאמונת חכמים. אבל הוא בחי' אני ראשון ואני אחרון. כי יש אמונה בה' מקודם וזה מביא לאמונת חכמים ואח"כ באין לאמונה אמיתית בהשי"ת. וכן הסדר בכאן ויאמינו בה' אח"כ ובמשה ואח"כ אז ישיר כו' שבהשירה באו בנ"י לאמונה אמיתית כנ"ל. והוא כלל ופרט וכלל כמ"ש ברע"מ פ' וארא:

אז ישיר כו'. והול"ל שר. רק הפי' שאחר יצ"מ התחיל פתיחת פיהם של בנ"י לשיר לפניו ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. רק כשהיו בגלות לא היו יכולין להתגלות דברי קודש בעולם ואז התחילו להתגלות שירים והילולים להשי"ת כמ"ש לאמר היינו לדורות. וכ' ויאמינו בזכות אמונה אמרו שירה כמ"ש במד' אין אז אלא אמונה בטחון כו'. וקשה אחר שראו כל אלה הגבורות מה שייך אמונה בזה. אבל בוודאי הוא אמונה לדורות. פי' שאז שראו בנ"י ידו הגדולה האמינו בו ית' שגם כשיבואו בכל עת צר וחושך וגלות אעפ"כ לא יפלו מאמונתו ית"ש. וגם בבעל תשובה איתא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לדבר הזה אף שיפתנו יצרו כמו בשעת עבירה ראשונה. כמו כן העיד הכתוב על בנ"י שהאמינו בו גם כשיבואו בשאר גליות. ובכח אותה האמונה יש לנו קיום בכל הגליות גם עתה. וכמו שגאולת מצרים היה נכלל בה כל הגאולות. כמו כן בכל המעשים הצעקה והאמונה והשירה הכל פתח ושער לכל הדורות. ובאמת כל השירה הוא רק הכנה כמ"ש אשירה. אנוהו. וארוממנהו. כי עיקר השירה יהי' נגמר בגאולה האחרונה באבוד רשעים רנה ואז היה התחלה כשנטבעו המצריים. ואפשר הי' נגמר לולי רשעת עמלק שעיכב התיקון. ובמד' נכון כסאך מאז כו'. כי באמת כח הבורא ית' נמצא בעולם רק שהוא בהסתר מפני הרשעים. החושך יכסה ארץ. כמ"ש נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם כו' עד שימחה זרע עמלק. פי' שאינו חפץ שיתגלה כבוד שמו ית' בעוד זכרו של עמלק קיים. ובשעת קי"ס הי' מוכן להיות כסא שלם והי' מתרומם כל הבריאה ע"י ישראל שהיו מעלין הבריאה לשורש החיים כמו שהי' בתחלת הבריאה. והוא ישוב העולם ונק' נתישבה כסאך. וזה נק' אז התדבקות הבריאה בשעה אחת המיוחדת שלמעלה מן הזמן שכל הזמן והבריאה נמשך משם. שעה זו נק' אז שכולל כל הזמנים ועל זה נאמר נכון כסאך מאז כו':

במד' בשביל אדם יחידי עשיתי יבשה בשביל עדה קדושה על אחת כו"כ כו'. הגם דגם עדה זו יצחו מאדם. אבל הפי' הוא שבאדם הי' נכלל כל האומות ואעפ"כ לא עיכב הפסולת. ובעבור הצדיקים מבנ"י שעתידין לצאת עשה יבשה. מכש"כ לבנ"י שכבר נתבררו אף שהי' קיטרוג ע"י חטאים שנמצא עוד אח"כ בבנ"י מ"מ לא יוכלו לעכב רוב הקדושה שנמצא ביניהם. כי בשביל הצדיקים לא הי' ספק בדבר שהרי גם ליחידי הגולה נבקעו הימים רק ע"י שבכלל הי' נמצא עוד חטאים ועל זה בא הקו"ח מאדם כנ"ל:

אמר אויב ארדוף כו'. כל אלה הדברים נאמרו בעבור כי כפי רוב גיאות פרעה הרשע נתהפך גאון ישראל. וכל מה שהבטיח פרעה לעמו במאמרו כן שילם אח"כ הבורא ית' לבנ"י אנשי מלחמתו. כי מלחמת ה' הם לוחמים וע"י רוב שכר שקבלו בנ"י הרגישו במחשבה פרעה שאמר ארדוף אשיג אחלק כו'. כי מנין להם זה רק ברוה"ק הרגישו כפי מדריגת הקדושה שקבלו עתה מה שעלה במחשבתו כמה מדריגות הטומאה נגד בנ"י. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. תורי זהב נעשה כו' ואיתא גדולה ביזת הים מביזת מצרים והוא הרווחת בנ"י שהרויחו ע"י הגלות כי בכל עצב יהי' מותר וכל הגליות לטובת בנ"י הוא. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא וכי עד עתה לא נושעו מהשי"ת ומה ויושע ביום ההוא דקאמר. רק כי יצ"מ הי' גאולה משיעבוד. ובקי"ס נעשה ישועה. ולעולם גאולה וישועה סמוכין ביחד. כי אחר גאולה מצרה נצמח ישועה כי הגאולה בעצמה היא רק הצלה. אבל אח"כ נצמח ישועה ע"י הגלות והגאולה כנ"ל. וזה ויושע ה' ביום ההוא כנ"ל:

בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. מו"ז ז"ל פי' כי הנדיבות הי' במנעול ושמירה שלא יתפשט נדיבות ושמחת החג לדברים חיצונים כו' ודפח"ח. וי"ל לפי"ז בת לשון מדה שהנדיבות הי' במדה. וי"ל עוד כי באמת כל החמדה שנמצא בעולם הוא מחמדת התורה שנמצא בבנ"י. וכפי מה שבנ"י ממשיכין החמדה לשמים נתבטלין כל התאוות ומתמעטין. כי אין חמדה כחמדת התורה. ובזמן המקדש הי' נדיבות בנ"י למעלה. וז"ש בנעלים כמ"ש זהב סגור שנסגרו כל זהבים בפניו. כן נסגר וננעל כל הנדיבות בעבור נדיבות בנ"י. ולכן כתיב ולא יחמוד כו' ארצך בעלותך לראות כו'. ארצך הוא הרצון כמש"ל שכל החמדה גונבים הרשעים ה) מב"י וע"י עליות רגלים א"י ליקח החמדה והרצון. לכן כשבנ"י באמת על עמדם כראוי שונאיהם ו) קצו בחייהם. ולא נחרבה ירושלים עד שביטלו הרגלים. כי ולא יחמוד כו' קאי על כלל ארץ ישראל ג"כ. וצריכין גם עתה לשוב בתשובה על שביטלנו. הרגלים. וע"י התפלה והתשוקה בכל רגל לזכות לראות פני ה' נוכל לתקן זאת. וז"ש במד' אף שביהמ"ק חרב לא בטלו רגלים היינו התשוקה והרצון לזה כנ"ל:

תר"מ

אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש במד' שמות ע"פ אהבו שחרו מוסר. כי אבותינו היו אנשים גדולים שהי' בכחן לסבול גלות מצרים שהוא אב לכל המלכיות לכן הביאו הקב"ה בזמן קרוב לאבות שהי' עוד לחלוחית של האבות בהם. ודורות של אחריהם לא הי' ביכולתם לבוא לגאולה לולי הקדמת דורות ראשונים כנ"ל: והיא שעמדה כו'. הוא הגלות מצרים והגאולה כל זה היה הכנה לכל דור ודור שעומדין עלינו. לכן אנו שמחים על גלות מצרים ג"כ ואוכלין מרור זכר לעבדות שכל זה הי' לטובתינו:

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח הוא על כל הימים כמ"ש למען תזכור כו'. לכן זוכרין יצ"מ בכל יום וע"י הסיפור מתעורר קצת גאולה בכלל ובפרט כל נפש מישראל. הרי זה משובח אינו סימן שהוא משובח רק שנעשה משובח ע"י הסיפור. וכמו שהי' יצ"מ הכנה לקבלת התורה וקבלת מלכות שמים. כמו כן גם עתה כפי מה שעוסקין ביצ"מ זוכין לתורה. ואינו רחוק לומר כי מעשה בבני ברק הי' בלילה אחרת שהיו מספרין אותה הלילה ביצ"מ עד אור הבוקר. דאל"ה קשה פשיטא והי' אפשר עוד לומר כי הי' קודם אכילת מצה ומרור שהיו שוכחין לאכול ע"י הסיפור. בשגם עוסק במצוה פטור מן המצוה בפרט שבמצה פליגי אי בזה"ז דאורייתא וסיפור יצ"מ לכ"ע דאורייתא. ומה שאין מברכין ברכת המצות על סיפור יצ"מ. י"ל שהוא דבר המוטל עלינו בעצמנו גם אם לא היינו מצווין על זאת. ולא שייך על זה ברכה. כדאיתא עבדא דמפיק ליה מארי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא אית לי' לשבחא כו':

כמה מעלות טובות כו' דיינו כו' פי' שכל נס ונס שעשה עמנו הבורא ית' כדאי הוא להטות לבבינו אליו ית' על אחת כמה כו' טובה כפולה ומכופלת. פי' שהקב"ה שם לנו נסים בכל מדריגה ומדריגה שכולם עצות לסייענו להטות לבבינו אליו. וכתוב בספרים כי אלה הט"ו מעלות כוללים כל השינוים שיש בשינוי המדריגות עד השלימות כמו שיש ט"ו מעלות לתוספות הלבנה בחידושה. עי' בגבורות ה':

כמה לקו באצבע עשר ועל הים כתיב היד כו'. ויש לנו להוסיף כי לעתיד כתיב זה ה' קוינו לו כביכול יהי' הגאולה בכל הקומה:

מצה זו כו' שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. זה הלשון קשה להבין דהא הגאולה מאורתא הוי ואחר שכבר הלכו עדיין לא החמיץ עיסתם. אבל מה זה הלשון שנגלה עליהם וגאלם. ויראה שהוא על גילוי ענני הכבוד שהסיב אותם בתחלת הליכתם מרעמסס לסוכות רמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. וקורא זאת גאולה כי הי' גאולה בעצם נפשותם שנתרוממו מתוך חשיכה לאורה. אכן לכאורה הי' משמע בפסוק בפ' בשלח כי מסוכות ואילך נאמר וה' הולך לפניהם וכו'. אכן בתרגום יונתן מפרש כמ"ש כי מיד מרעמסס היו עמהם ענני כבוד ע"ש פ' בא:

בפסוק והניף כו' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו כו'. פי' כפי רצון בנ"י כך מתרומם העומר שהוא התרוממות כנס"י להקב"ה. וכפי מה שמתרחב רצון בנ"י למטה כך מתרוממים בשורשם למעלה. לכן יש ספירת העומר נ' יום כמו שהי' מיצ"מ עד מתן תורה שנתרוממו בכל יום ויום עד שהגיעו למדריגת קבלת התורה. וז"ש ממחרת השבת יניפנו. והול"ל למחרת השבת או במחרת מהו ממחרת. רק שממחרת השבת מתחיל תנופה זו ונמשכת עד חג השבועות ואז יש שתי הלחם שיש להם אחדות אחד וד"ל. [וזה ענין כאשר ירים משה ידו. לכן בכח מצות העומר נצחו בימי אחשורוש את המן שהוא התרוממות עד שער הנ'. לכן כ' חז"ל כי הי' קבלת התורה בימי מרדכי ואסתר ועמ"ש בימי פורים והבן כ"ז]:

בפסוק בשה"ש אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך כאשכלות כו'. וקשה דכבר כ' מקודם ושדיך לאשכולות. ומה ויהיו נא הענין הוא אשכולת מפורש בתרגום על הענוה להיות עיניו למטה כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח אכן העיקר הוא כי הבורא ית' שוכן עם מי שנשאר דכא ושפל רוח גם אחר שמשרה שכינתו עליו עומד בשפלותו. וזה שכ' ויהיו נא שדיך כאשכלות גם אחר עליותו בתמר ואוחז בסנסניו יהי' נשאר כנס"י שדיך כאשכולת. והוא ענין עמוק למבין:

ב"ה מימים אחרונים של פסח ערבובי דברים

בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. עפ"י דברי הזוהר חמשין זמנין אדכר יצ"מ באורייתא כו'. ומסתמא הם חמשין גאולות ממש כענין שכ' בספרים שיש מ"ט שערי טומאה מכוונים לנ' שערי בינה. ולכן א"ש הכתוב כפשוטו כי חמשים עליות היו לבנ"י ממצרים. נ' פעמים עלו מארץ מצרים. וגם אחר יצ"מ נתעלו נ' עליות כמ"ש לעיל בענין והניף את העומר:

כתוב במדרש בא כי שביעי של פסח בחי' שבת כמו שיש ז' ימי בראשית כן ז' ימי פסח כו' ע"ש. כי כל הבריאה נתקן ביצ"מ. וכמו שהשבת שלימות כל הבריאה כן שביעי של פסח כלל והשלמת גאולת מצרים. והענין הוא דאיתא בגמרא ע"פ וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. בתר דאפיקת לכו עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא הוא דאפיקת יתכון מארץ מצרים. וזה נאמר על קריעת י"ס שהי' בעבור זה שיכירו מהות הנסים. כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה כו'. ונאמר זה אלי ואנוהו כו'. והענין הוא כי הנס וגאולת מצרים הי' בזכות ג' אבות. וזה רמז הג' ידות יד החזקה ואח"כ יד רמה ואח"כ יד הגדולה. ואח"ז השירה הוא ענין דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. והוא כלי המקבל הארת הנסים. כי מקודם ביצ"מ הי' הצלת בנ"י מעבדות ובעוד שנשתעבדו לא היו יכולין לקבל הארת הנס. ואח"כ שהיו בני חורין אף ששבו לפי החירות מ"מ לא חל עליהם השעבוד כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכן הרגישו אח"כ בקי"ס הארת הנסים. והוא שורש הגאולה לבד היציאה מן החירות רק שיקבלו מפתח ויסוד של הגאולה בנפשותם. והיינו דכתיב ויאמינו בה' כו' פי' שנמשכו אחר הגאולה. ולכן הי' זה גאולה על כל הדורות ע"י שקיבלו יסוד הגאולה בנפשותם. וזה נק' ידיעה ודביקות שכ' וידעתם כי אני כו'. וכמו השבת שהוא כח וחיות וקיום כל ימי המעשה כן קריעת ים סוף הכח והחיות והיסוד של הגאולה:

אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה וקשה א"כ מה לי שעלה בלבו. והענין הוא ששירה זו כוללת כל בנ"י. ויש לכל נפש ישראל אחיזה בזאת השירה. ויש מי שמוכן לשירה ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל. ויש לו חלק בהכנה זו שנחשב המחשבה והמעשה לב' בחי' ליתן שכר לרצון ושכר למעשה. וגם בלי ספק גדלה ענין ההכנה והמחשבה לגוף השירה כי בוודאי הרצון הי' יותר מכפי מה שנגמר במעשה. וע"ז רמזו ישיר לתחיית המתים. כי לא נגמר עדיין השירה כפי אשר עלה בלבם והגמר יהי' לעתיד. וז"ש ישיר כו' לאמר. כי שירה הוא דביקות והשתלשלות מדריגה אחר מדריגה והתחיל השירה והשתלשלות זה בקי"ס. וכך היא עומדת ונגמרת מדור לדור עד לעתיד שיהי' שירה שלימה. לכן אומרים השירה בכל יום. ולא הארת שירת יום זה כיום השני וכך הולכת ונגמרת מיום ליום כנ"ל:

בספר קול שמחה כתב דבר נאה על מ"ש במדרש פיה פתחה בחכמה על השירה כו'. כי כל דבר חכמה הוא בסוף כשנשמע החכמה שבהמאמר. אבל שירה ניכר החכמה בתחילת פתיחת הפה בשמחה ודפח"ח. ויש להוסיף על דבריו כי זה פי' הפסוק פיה פתחה בחכמה שע"י החכמה שהי' להם לשיר ולזמר לפניו ב"ה נפתח להם הפה לשיר שירה כזו שהוא ע"י רוה"ק ששרתה עליהם ע"י הכנה והרצון לשורר לפניו ב"ה. וי"ל שזה פי' ישיר כו' לאמר כי ההכנה והרצון לשיר לפניו ב"ה נרצה ונתקבל לפני הקב"ה יותר מגוף השירה:

בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה. הפי' הפשוט כי מלכות הרשעים מסתיר הארת כבוד מלכותו יתברך וע"י איבוד הרשעים ניכר מלכות שמים ופסוק זה הוא קבלה שקבלו בנ"י עליהם כשהוציאם ממצרים להמליכו על כל העולם כאשר חגר אבינו אברהם ע"ה מתניו להמליכו על כל הברואים. כן קבלנו עלינו על הים. ולכן איתא במדרש כי אם היו אומרים ה' מלך לעולם ועד לא הי' אומה ולשון שולטת בהם. רק כי לא הי' עדיין התיקון השלם. אכן קיבלו עליהם שעכ"פ ימליכו אותו בוודאי וזה נתקיים ובא בכל ימינו עד ביאת משיחנו בב"א:

תרמ"א

ב"ה מימי פסח ערבובי דברים

חכם מה הוא אומר כו' אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הענין הוא שחביב הלילה הזו כ"כ. הגם כי עלו בנ"י אח"כ למעלות רבות כמאמר כמה מעלות טובות. ויצ"מ הי' רק התחלה ונק' לחם עוני. וזה שאלת החכם. והתשובה לברר לו כי קבלת מלכות שמים הוא העיקר דכולה בה ועי"ז זכינו לכל המעלות. ולכן אין מפטירין אחר הפסח שאין לך מדה טובה הימנה. והיא מרגניתא דלית לה טימא וכמ"ש ואפילו כולנו חכמים כו' וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח. כי בנ"י צריכין לשמוח מה שזכו לכנוס בכלל עבדי השי"ת. והשי"ת שעיטר לעבדיו במעלות רבות ונכבדות עכ"ז השמחה שלנו בהעבדות:

והיא שעמדה לאבותינו ולנו כו'. קאי אדלעיל שהקב"ה חישב הקץ לעשות והתחיל הגלות מימי האבות שהי' הכנה לכל הגליות. וזה המאמר ידוע תדע כו' והכניסנו לארץ מצרים היא שעמדה לנו בכל הדורות כמאמר ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו כו' וכמ"ש במ"א שם. ולכן הרשע שאומר מה העבודה ומוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. כי עיקר הגאולה הי' הכנה לדורות. וכמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כו' כאלו הוא יצא. פי' שיש יצ"מ בכל הדורות. ולכן אם הי' הרשע שם לא הי' נגאל כי מי שהי' בכלל הגאולה מרגיש החירות בכל הדורות:

והניף את העומר כו' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו. הענין הוא שבנ"י נותנים הראשית אל הבורא ית' ובכח הזה הם מתרוממין. וזה ענין הביכורים כמו שיש ביכורים בפרט כן בכלל ישראל מפסח עד עצרת. וע"ז נאמר כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. לכן מצווים לעולם לזכור שנאת עמלק. והי' בהניח כו' תמחה. ומזכירין אותו קודם ניסן כדי לזכור בימים אלו שהם התחלת כחן של בנ"י דכתיב ובנ"י יוצאים ביד רמה. צריכין עתה לזכור למסור הכח אליו ית'. ועי"ז מתרומם לגבור על עמלק. וכ' לרצונכם וכ"כ בו לשון רשות אם תקריב מנחת בכורים כו'. כי זה צריך להיות עבודת בנ"י מעצמם. רק התורה נותנת להם רשות בימים האלה שהם ימי מנוחה לבנ"י כמ"ש והי' בהניח ומודיענו הכתוב כי יש עתה לאל ידינו לגבור על אותו רשע. ובמדרש פ' אמור קורא זאת מלחמת תנופה ע"ש ע"פ הנ"ל כאשר ירים משה ידו:

במדרש שה"ש נשיר למי שעשאנו שרים בעולם. דכ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וביצ"מ נעשו בנ"י כברי' חדשה ונתיחדו לברר מלכות שמים בעולם. וזה הסיפור יצ"מ וכן בכל יום שמעידין על הבורא ית'. ובירור זה תלוי בעבודה שבלב כפי מה שמבררין בלב יחוד המעשה אליו ית'. וזה ימי הספירה דכתיב וספרתם לכם. וכל שיר השירים נתיסד על זה שהאירו בנ"י במעשיהם והמשיכו כל הדברים שבעולם לשורשן להעלות מהם ריח ניחוח אליו ית'. וזה הבירור עיקרו מזה החג ומצות סיפור יצ"מ דכ' למען תזכור כו' כל ימי חייך וזכירה הוא בפה. ולילה זו נותנת כח על הבירור והסיפור של כל ימות השנה. ובעת יצ"מ היו בנ"י מוכנים לזה הבירור בשלימות כמו ששרו השירה לפניו ית' וע"י החטא שירדו ממדריגתם נשאר השיר ללוים בביהמ"ק. וגם עכשיו ע"י תורה ותפלה יכולין לעורר קצת מאלה השירים:

במדרש הראיני את מראיך על עליות רגלים יראה כל זכורך. דכתיב שחורה אני ונאוה פי' שבנ"י יש להם נקודה פנימיות שגם שהם בין אהלי קדר ובגלות אחר גלות. עכ"ז נקודה הפנימיות אינה מתחלפת כמ"ש אם שכחנו שם אלקינו כו'. ולכן בבוא המועדים בעת שהי' המקדש קיים היו מתחלפים אלה הלבושים ונתגלה הפנימיות שלהם כמ"ש יראה כל זכורך הוא הפנימיות. לכן אמרו חז"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל ודרשו בנבלתם לא תגעו פי' ברגל ע"ש. והענין כנ"ל שהטומאה לא תגע בפנימיות הלב. כענין שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים היא הנקודה הטמונה שלא תוכל להתערב. וממילא מוכנים ברגל להסיר החיצוניות ולראות פני ה'. ומכלל שחייב אדם לטהר בוודאי הרגלים נותנים כח להתטהר לפניו. ואיתא הראיון אין לו שיעור כי יש בירור אחר בירור עד שיוכל להיות טהור לב. וכשם שבא לראות כך בא להיראות כמ"ש חז"ל ירְאה ירָאה. וצריכין לשוב בתשובה על אשר בטלנו העליות רגלים שלכן נתרחקנו מבית ה' זמנים טובא. וע"י התשוקה לזכות לראות עוד פני ה' יתוקן זה החטא. לכן כתיב אסרו חג בעבותים. בתשוקות עבותות אהבה שמחבבים המועדות. ולכן עושין עתה יו"ט שני הגם שאין נוטלין שכר רק על א'. רק להראות החיבה של הרגלים לאחוז בהמועדות עד שנזכה לקרנות המזבח לכן נקראים מועדות מלשון עדות שמבררין פנימיות לבות בנ"י כנ"ל. לכן דרשו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה לך חג המצות תשמור. כי ברגלים יכולין להסיר המחיצות ולברר הפנימיות כנ"ל: וכ' ולא יראה כו' פני כו' ריקם כו' כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. כי תן לו משלו שכל הרצון שיוכל איש הישראלי לקבל ברכות הנשפעים לו משמים. דמשמיא מיהב יהבי כו'. וברגלים יש ברכות לישראל כמ"ש והשיאנו כו' ברכת מועדיך. והם ג' הברכות. יברכך כו' וישמרך בפסח ליל שמורים. יאר בשבועות. ישא כו' שלום הוא בסוכות. ולכן ברגלים הוא זמן ראי' כברכת ה' כו' אשר נתן לך כנ"ל:

פקוד יפקוד אלקים. הסימן לגאולה כפולה כו'. הענין לרמוז שצריכין ב' גאולות ביצ"מ וקי"ס וכן הוא במכילתא וי"ל שהוא בחי' יעקב ויוסף. כי יצ"מ פה סח תיקון ברית הלשון הקול קול יעקב. ובקי"ס תיקון ברית המעור כמ"ש במד' השירה הזאת המילה מעידה בנו. ודרשו פסוק ויקם על סלע רגלי כו' אשורי שהוא הברית יסוד של [תולדות] האדם ואז ויתן בפי שיר חדש כו' שא"י לבוא לשירה רק ע"י התחדשות. וכמ"ש בתחלת גלות מצרים שהפרו ברית מילה לכן ניטל מהם ההתחדשות כמ"ש שם במדרש שמות בפ' ויקם מלך חדש. כן עתה חזר להם ההתחדשות ואמרו שירה כמ"ש שירה חדשה שבחו גאולים:

תרמ"ב

אפילו כולנו חכמים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכדאיתא בזוה"ק פ' בהר כההוא תורא דיהבין עלי' בקדמיתא עול ואי לא קביל עלי' ההוא עול לא עביד מידי כו'. ולכן תפלה של יד קודמת ע"ש. וכן הוא יצ"מ הכנה לקבל עול מלכות שמים שלכן הוציאנו השי"ת מתחת יד מלכות בו"ד כדי שנהי' כלי לקבל עול מלכותו ית' דמאן דכפות באחרא א"י לקבל עול מלכות שמים כראוי כדמסיים שם בזוה"ק. ולכן אף שיש אח"כ מעלות רבות וקבלת התורה שהרמז על תפלה ש"ר. עכ"ז תפלה של יד קודמת הרמז לזרוע נטוי' ולשעבד בזה הלב כו'. וכשמקדימין זאת מקבלין אח"כ החכמה והדעת בתש"ר כראוי. ואמרו חז"ל למה קדמה פ' שמע שיקבל עומ"ש תחלה ואח"כ עול מצות. וכן הוא סדר הרגלים פסח בחי' ואהבת קבלת מלכות שמים. ושבועות קבלת תורה ומצות. פ' והי' אם שמוע כדאיתא קבלתם מלכותי קבלו גזירותי. וסוכות בחי' טלית וציצית כמ"ש במ"א. וכן בכל יום תפלה ש"י וש"ר וציצית הם רמזים לג' הרגלים כנ"ל:

כל ימי חייך להביא לימות המשיח. דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וקשה הא ביום א' ושעה אחת יצאו. אכן ימי הם הארות. והנה בכל דור ודור מתפשט יותר הארות מיצ"מ וכשיהיו נשלמים כל ההארות יהי' מזה גאולה העתידה. כדאיתא שיצ"מ הי' הכנה לכל הגאולות. וכפי מה שעוסקין ביצ"מ וזוכרין אותו בכל הימים כך יתרבו הנפלאות לעתיד. דיש להאמין שיש יצ"מ בכל עת וכפי הסיפור והעסק ביצ"מ כך מתקיים בפועל ממש כמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כו'. ומסיק אותנו גאל עמהם כמ"ש במ"א כבר מזה. וכשיהיו נכללים כל הימים ביום צאתך מארץ מצרים מזה יבואו ימות המשיח. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך להביא לימות המשיח והבן:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל על שקורין לליל פסח סדר עפ"י מ"ש המהר"ל ז"ל שיש סדר מיוחד על הנסים והנפלאות שאינם במקרה ודפח"ח. ואפשר לבאר עוד עפ"י מה דכתיב כי לא בחפזון תצאו כו'. כי ביצ"מ היה הגאולה במהירות שלא היינו ראוים. ועתה צריכים אנו לברר ע"י סיפורי יצ"מ בכל שנה ובכל יום הטעמים של יצ"מ כמ"ש רש"י ז"ל בעבור זה הוציאנו כדי לקיים מצותיו וכפי מה שמקיימין ומשבחין ומהללין לפניו נמצא נעשה מסודר ומיושב טעמי הגאולה וכשיהי' מתיישב הכל יהי' הגאולה העתידה כי הבורא ית' גאלנו שהי' גלוי וידוע לפניו ית' שעי"ז נזכה אחר כך לעבוד אותו באמת. כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה יתקיים בשלימות לעתיד לבוא וע"ז נתקן כל השאלות והתשובה עבדים היינו. וזה רמז הד' בנים כי בוודאי כפי הספיקות שיש בלבות בנ"י באופנים שונים. כך יש גלות מצרים. ובכל שנה מתעורר הגאולה ומתבררין אלה הספיקות עד שיהי' הכל מסודר ומיושב ויתקיים כי לא בחפזון תצאו כו'. ועל ד' מיני הספיקות הי' ד' גליות. ולכן יש ד' לשונות של גאולה כמ"ש במ"א מזה. וע"ז הרמז ועבדום כו' ד' מאות שנה. כי יש מיני חשבונות יחידיות עשיריות מאות אלפים ואז חוזר אל האחדות. אבל עד המאות יש ספיקות שצריכין לבררם:

בפסוק והניף כו' לרצונכם ממחרת השבת כו'. הניח הכתוב מקום לחכמי ישראל שידעו שבמחרת הפסח הוא הרצון האמת של כללות ישראל. כמ"ש חז"ל שספירתה תלוי' בב"ד שהן יודעין לחדש ממחרת השבת מחרת יו"ט כו' דכתיב משכני אחריך נרוצה. שאחר יצ"מ מתעורר רצון ואהבה בלבות בנ"י אליו ית'. וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ולשעה קלה נסעו מרעמסס לסוכות כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. לכן עתה זמן התרוממות כללות בנ"י. דכתיב והניף. ולהרמה זו אין לה שיעור. ובמד' אחריך נרוצה כבהמה נמשכנו אחריך. דאיתא ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה ע"ש במד' אמור ע"פ אדם ובהמה תושיע ה'. דעומר מנחת שעורין מאכל בהמה כמ"ש מזה בחי' מו"ז ז"ל ע"ש. דכ' אדם אתם קרוין אדם כו' כי בנ"י הם הצורה הנבחרת שנק' אדם. וע"ז כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו שזה הוא מעלת אדם המדבר ויודע להעיד על הבורא. לכן בפסח נפתח פיהם של ישראל כמ"ש פה סח שאז נולד בהם הדעת. וכדאיתא גר שנתגייר כקטן שנולד. שבזמן הזה נכנסנו תחת כנפי השכינה ב"ה. ובמצרים בחומר ולבנים שלא הי' לנו הצורה השלימה. ועתה עם זו יצרתי ונק' אדם. ואז הם מבינים ע"י הדעת לחשוב עצמם כבהמה לפניו ית' ומביאין מנחת שעורים וזה בא מדביקות האמת כמ"ש בהמות הייתי עמך:

הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף. והג' רגלים נותנים חיות וברכה לכל השנה כמ"ש והשיאנו כו' את ברכת מועדיך כאשר רצית שע"ז ניתנו הרגלים שאז בנ"י מוכנים לקבל הברכות. לכן הם מכוונים נגד הג' ברכות שבברכת כהנים. יברכך כו' וישמרך בפסח. ליל שמורים. יאר בשבועות אור התורה. ישא כו' וישם כו' שלום הוא בסוכות פריסת סוכת שלום. ויש לנו להתחזק בהרגלים כמו שמבקשין זכרנו בו לטובה ופקדנו בו והושיענו בו. כי כמו שהקב"ה זוכר הימים הללו שהרי נקראו מועדי ה'. כן מבקשין שיכלול אותנו בזכירה זו. כי הזמן ג"כ מבקש תפקידיו כמ"ש במד' דרכי ציון מבקשים תפקידם. ז"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל שהתקשר להיות דבקים בנ"י באלה הימים שהקב"ה יזכור אותנו בכלל זכירת הימים כמ"ש והבן:

בענין קי"ס ויהי בשלח לשון צרה כמ"ש בזוה"ק מאן דשביק פולחנא כו'. וי"ל עוד כי בעודם במצרים הי' לבנ"י מעלה יתירה כשושנה בין החוחים. ועתה שנבדלו להיות עבדי ה' ראו שפלות הכנתם. והי' אח"כ הנס דקי"ס בגוף נפשות בנ"י. לכן כ' את ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא. ויש לרמוז דכ' הכא אשר יעשה. וכ' התם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. לרמוז שהי' זה ישועה בנפשות בנ"י להחיותם בקדושת ה'. וזכו אח"כ לאמונה. וכ' וירא ישראל את היד הגדולה היינו שזכו לראות הנפלאות בעצמם והוא מעלה רבה. ובוודאי בעין הגשמיי א"י לראות נפלאות ה' שהם למעלה מהטבע וע"ז כתיב עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו. כי צריכין לזה עינים זכים לא עיני בשר כמונו. וע"ז הבטיחם משה רבינו ע"ה התיצבו וראו את ישועת ה'. וזה הי' השנות הנס דקי"ס שיתמשכו בנ"י אחר פנימיות הנס וכמ"ש במ"א ע"פ נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. היינו לקבל הנס ולהתרומם להתמשך אחר הארת הנס ואז יש שירה כנ"ל:

בפסוק ויאמרו כו' המבלי אין כו'. איתא במדרשים שהיו כתות חלוקות. ויתכן לומר שזאת אמרו הערב רב מה זאת עשית לנו דייקא שמרע"ה קבלם מעצמו. דאל"ה קשה הא בשם ה' דיבר להוציאם. ואם לא האמינו בו ח"ו הול"ל הכי. אבל מה זה הלשון עשית לנו. ולהנ"ל אתי שפיר. וי"ל שגם בתשובת מרע"ה כ' ויאמר אל העם שהשיב לכולם. ועליהם רמז ואתם תחרישון כי לא יזכו להיות בכלל השירה ע"י שהתרעמו דבהשירה כתיב משה ובנ"י דייקא ולא הערב רב:

וייראו העם את ה' כו' אז ישיר. י"ל כעין ששמעתי מפ"ק מו"ז ז"ל על הפסוק וייראו מאוד ויצעקו כו' אל ה' על זו היראה כי הי' נחשב להם כע"ז לירא מבו"ד ודפח"ח. כמו כן י"ל עתה שבאו ליראת ה' ע"ז עצמו אמרו שירה. ובאמת הוא סימן טוב אחר הישועה שהציל השי"ת אותם ונתלבשו ביראת ה' ולא באו מזה ח"ו לידי גבהות. רק אדרבא נתלבשו ביראת ה' זה סימן אמת לעובד ה'. וע"ז נאמר שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי וע"ז שייך שירה בהתחברות יראה עם שמחה. והוא בעזר עליון כדאיתא במד' לא כל מי שרוצה אומר שירה כו'. וע"ז נאמר רצון יראיו יעשה כי הירא ה' לאמיתו אם כי לעיני בשר א"י להתמלאות שמחה ורצון. אך ה' עושה לו רצון ושמחה כדכתיב אין מחסור ליראיו:

אז ישיר. חז"ל הגידו מכאן רמז לתחיית המתים ומה מקומו כאן. ולבאר הענין נראה כי שורש תחיית המתים הוא מישועה זו. וע"ז נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אראנו דייקא כמ"ש וירא ישראל כו'. שראו בעין מה שהוא למעלה מהטבע. ובוודאי נתרוממו נפשותם כאשר חכמים הגידו ראתה שפחה על הים כו'. ואמרו כמה נתחבט מרע"ה הראני נא והם אמרו זה אלי. ויפלא כי הלא מרע"ה הוא עיקר בעל השירה. רק שלפי שעה בא ביורדי הים נשמות שלמעלה כעין תחיית המתים ממש כידוע שיש לכל צדיק חלק למעלה כמ"ש משה משה כו' והוא הנשמה יתירה. לכן חכמים הגידו כי בפסח יהי' תחיית המתים כי הוא זמן המיוחד לכך. ויתכן לפרש משה ובני ישראל הם השבטים בני ישראל סבא כדאיתא בזוה"ק שמות שבנ"י באו עמהם בגלות ע"ש. מכש"כ שהחי' אותם השי"ת עתה לראות בהצלת תולדותם. וזה שכתוב תשורי מראש אמנה שהשירה הי' בכח שנמשכו אחר ראשית התחלת האבות והשבטים. וזה הלשון אז שהוא המשכה מקדם והתחלת הבריאה כדאיתא בזוה"ק דכל אז למעלה מהטבע כו'. וכן במה שרמזו חז"ל בפ' הנך שוכב כו' וקם מכאן רמז לתחיית המתים ג"כ יתכן לפרש בדרך הנ"ל שהוא שורש תחיית המתים שמרע"ה בוודאי לא הי' לו למות. והשי"ת אמר לו שע"י מיתה שלו יקומו כל בנ"י לתחיית המתים ועי"ז נתרצה וקיבל עליו המיתה ז"ש הנך שוכב כו' וקם העם הזה כו':

כי גאה גאה. י"ל אעפ"י שגאה גאה כמ"ש רש"י ז"ל על כל מה שאקלס יש בו תוספות כדכתיב נורא תהלות וזה הי' הספק שלהם אם לשיר כמ"ש רש"י ז"ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. כענין ששמעתי ממו"ז ז"ל על חזקי' המלך שע"י שלא אמר שירה על מפלת סנחריב לא נעשה משיח. ואמר כי הי' ברור להם מלכותו ית' עד שלא נתפעלו ע"י הנס. וכ"כ במדרש שה"ש כבר מודעת זאת כו' ע"ש בפסוק תשורי מראש אמנה. אבל באמת צריך להתגבר ולשיר השירה שתגבר השמחה והאהבה על היראה וזה הרבותא וייראו העם כו' ומ"מ ויאמינו ונמשכו אחר הנס ושרו שירה לפניו. ובנ"י היו צריכין לברר זאת כי אם שגאה גאה אעפ"כ הוא קרוב לעמו. ולהוציא מלב הרשעים שאומרים שאין ה' משגיח על הארץ:

אז ישיר. פי' אחר הגלות ואחר הגאולה כי הבינו עתה שנתברר מלכות שמים ע"י כל תהלוכות הגלות לכן ויאמינו פירוש שהאמינו למפרע על כל הגלות וקבלו באהבה ועל הכל אמרו שירה גם על מה שחיזק ה' לב פרעה. וז"ש אמר אויב ארדוף כו' על כל זה נתנו שבח ע"י שראו שנתגדל עי"ז שם שמים. ובזה חיזק מרע"ה לבם התיצבו וראו את ישועת ה'. וכיון ששמעו שעי"ז יתפרסם כבודו ית' קיבלו באהבה. וכן יש לנו לידע בגלות הזאת כמו שכתוב כימי צאתך כו':

עוד לפסח משנת תרמ"ב

בשה"ש מדלג על ההרים. איתא במד' שאמרו עדיין לא שלמו הד' מאות שנה רק שהקב"ה דילג על הקיצים כו'. ויש לנו לקוות גם עתה כי יעשה עמנו הבורא ית' לפנים משורת הדין דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו דשם דילג על הקץ והמפרשים אמרו כי הכביד להם הגלות כדי למהר הקץ כי ידע השי"ת שזה הי' טובה יותר כמ"ש שאם היו ח"ו רגע אחד יותר כו'. כמו כן עתה שנתמשך הגלות בעוה"ר זמן זמנים טובא. הוא בוודאי לטובתינו כדי להקל חבלי משיח. שהגם דחז"ל אמרו ולא אחמיני' וכן רבותינו הקדושים ז"ל כולם אמרו שיהי' עת צרה. כך צריך לנו לידע כמו שהי' מקובל בידי אבותינו במצרים שצריכין להיות ת' שנים רק השי"ת עשה לפנים משה"ד. לכן הגידו לנו שאם כי בוודאי השי"ת ייטיב עמנו נדע כי הוא הוא בחסד עליון. ויש לדרוש מקפץ על הגבעות על גאולה העתידה כיון דכתיב כימי צאתך כו'. כי בגלות שבעים שנה הי' כמו שהבטיח א"כ מקפץ קאי על עתה. וידוע מדברי המפרשים כי קפיצה יותר מדילוג. דילוג ברגל אחד קפיצה בב' רגלים כמ"ש בס' לקוטי תורה על שה"ש מהרב. ויתקיים לנו במהרה מאמר מקפץ על הגבעות. גם הרים הם אבות. וגבעות זכות אמהות. והנשים רחמנים ביותר כמ"ש חז"ל ששלחו לחולדה הנביאה. כן יעשה לנו עתה בזכות אמהות. לכן גם למ"ד תמה זכות אבות זכות אמהות לא תמה:

מפלת הבעל צפון לא מפורש בתורה. כי בוודאי הי' לו מפלה אח"כ דכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. רק הוא נסתר כמו שנק' שמו בעל צפון. ואפשר נשאר שיהי' לו מפלה לעתיד כי גאולה העתידה היא כימי צאתך מארץ מצרים. וי"ל הרמז כמו אפיקומן צפון שנשאר מכל גאולת מצרים בכל שנה על לעתיד. כן יהי' לו אז המפלה. דכ' רק אעשה ויתקיים עוד. עכ"ז נראה כי בוודאי נעשה בו משפטים. רק אפשר נשאר מעט ממנו לעתיד. השי"ת יזכנו לראות נקמתו מכל אלהים אחרים בב"א:

תרמ"ג

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי יציאת מצרים אין לו הפסק כמ"ש כל ימי חייך. וכפי מה שמספרין יצ"מ נגמר ומתרבה הנס דיצ"מ. כיון שענין יצ"מ היא פרשה בתורה היא נצחיות. וזה שהוסיפו כל התנאים אמור מעתה במצרים לקו נ' מכות כו'. הרי שהוסיפו שמעתה מתגלה הנ' מכות שהיו מקודם גנוזים בשם עשרה בלבד. וזה ענין סיפור יצ"מ להוציא מכח אל הפועל. כי עיקר יצ"מ הוא חירות משיעבוד הסט"א. רק במצרים הי' שורש הסט"א. ובפרטות נגמר בכל שנה יותר כנ"ל:

כמה מעלות טובות למקום עלינו כו'. פי' כמו מעלות ומדריגות שכל אלה הנסים עשה לנו השי"ת שהמה עצות ודרכים איך לתקן עצמנו על ידיהם לדבוק בו ית' כמו יצ"מ וקי"ס והמן והתורה ושבת כו'. וז"ש דיינו שהי' מהרחוי בכל מדריגה בפ"ע נעלה ונתקן עצמנו. ואנחנו אחר כל העצות לא שבנו בתשובה שלימה לפניו ית'. ובסיפור זה אנו מודין לפניו ית' שקיים הבטחתו ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. פי' שע"י יצ"מ יעלו אח"כ לכמה מעלות טובות הללו. עוד פי' גם עלה להורות כי עלי' של יצ"מ הוא ענין שיש בו תמיד תוספות עליות כמש"ל המרבה לספר כו':

יכול מר"ח כו' בעבור זה כו' בשעה שיש מצה ומרור כו'. הענין דמצוה לספר ביצ"מ בכל יום. כי בנ"י נבראו רק לספר ולהעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. אך קודם הגאולה אין יכולין לספר ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם מפני הרשעים המסתירין האור והאמת. ולכן אחר הגאולה מחוייבין לספר ביצ"מ שעתה נפתח פיהן של ישראל כמ"ש שהי' מקודם בחי' הדיבור בגלות. פי' שלא נגלה בפועל כח ההנהגה עליונה עד שהראה ביצ"מ שביטל כל הטבע ביד חזקה. והנה איתא ברא עולמו בספר וסופר וסיפור. שבאמת כל פעל ה' למענהו. איתא במד' לעדותו. כדי להעיד עליו ית' כמ"ש לא תענה כו'. והחכם המשכיל על דבר אמת מכיר ורואה ע"י הבריאה חכמתו וחסדיו של השי"ת כמ"ש השמים מספרים. נמצא הבריאה הוא כמו ספר. אך ע"י האדם מוציא העדות מכח אל הפועל והוא פה המספר שקורא בזה הספר ונק' סופר. אך לא בכל עת יכול לספר רק שיש זמנים שמתגלה ההארה ואז מתקיים גוף הסיפור. והם ג' בחי' עולם שנה נפש. שמכל אלו נגמר הסיפור. וז"ש בעבור זה שעתה המעשה במצות מצה ומרור והזמן מיוחדים לזה והפה של איש ישראל נפתח ולכן נק' פסח פה סח כמ"ש בספרים:

בפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות כו' שירי מצה ומרור שהיו מחבבין המצות כו'. דאיתא שירי מצוה מעכבין את הפורעניות. כי הנה שורש המצוה היא למעלה בשמים. אבל ע"י התוספות שמחה והכנות של המצוה יכולין להיות נושע גם בעוה"ז. ולכן מצינו בארץ מצרים שהיה הפסח מקחו בעשור. והאמירה הי' עוד בר"ח. וכדאיתא ג"כ בגמ' שואלין ודורשין קודם הפסח כו'. והענין ע"י שהיו עדיין בגלות ולא היו יכולין להתדבק בעיקר המצות הקדושים רק ע"י הכנה כנ"ל. וכן הענין גם עתה שע"י שמחה של מצוה יכולין להתקרב. וידוע כי גוף האדם הוא רק מלבוש לנשמה ונפש הפנימי. וז"ש משארותם צרורות בשמלותם. ששירי המצוה יכולין ביותר להתדבק בגוף האדם. וללמוד לנו דרך מחכמת אבותינו שרצו להיות נושע ע"י שירי המצוה שהכירו את מדריגתם. וגודל רוממות האל ית' ומצותיו. וכן ג"כ ניתן לדורות ז' ימים תאכל עליו מצות. וששה רשות הם. והוא ענין שירי מצוה. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך שעל ידי השירי' יש אחיזה גם לימי הירידה כמ"ש לרבות הלילות. והנה שיריים אלו הי' להם הכנה למאכל המן שניתן להם אח"כ לחם מן השמים שמלאכי השרת אוכלין אותו:

ענין העומר והספירה. דאחר יצ"מ כ' ויבוא עמלק. דכתיב וגם ערב רב עלה אתם. וכידוע שהוציאו בנ"י כל הנצוצות שהיו במצרים. לכן הוצרכו אח"כ שמירה כמ"ש וה' הולך כו'. ועמלק הרגיש כמ"ש אשר קרך כו' בצאתכם ממצרים שע"י שהיו בהם נצוצות ממצרים יכול לגשת למלחמה עמהם. לכן כתיב הנחשלים אחריך. הערב רב ונ"ק שנמשכו עם בנ"י כנ"ל. ומעין זה בכל שנה שיש גאולה בניסן נתוסף נצוצות קדושות לבנ"י שצריכין תיקון. וע"י העומר שהוא ביטול אל השורש ע"י תנופת העומר מתגרשין כחות הסט"א. כדאיתא בזוה"ק אמור בדיקה דאשת חיל סמא דמותא לסט"א. וכן גם עתה ע"י מצות הספירה שבנ"י חפצים לברר המדות לשמים באים לטהרה כנ"ל:

ב"ה קיצור דברים מימי הפסח

בענין קי"ס וישובו ויחנו לפני פי החירות. דאיתא במד' כי שביעי של פסח בחי' השבת. לכן כתיב ויחנו דהיינו לקבל הארת הגאולה וחירות בישוב הדעת כי מקודם הי' בחפזון. וגם לא היו מטוהרים כ"כ להיות מוכן להארת הנסים. ואח"כ בקי"ס באו למנוחה. כי הנה ביצ"מ הי' שינוי בכל הבריאה בענין המכות בשמים ובארץ ובים. וכמו שיש לכל הדברים שורש בשמים כן איתא מה שיש ביבשה יש בים שכ"כ ששת ימים עשה ה' כו' השמים כו' הארץ את הים כו'. הרי יש שלשה מדריגות. והים התחתון ומדריגה השפילה. לכן בקי"ס שזכו בנ"י למצוא דרך בים הי' תיקון השלם. שכל עוד שהי' בהם תערובות הרע לא היו מוכנים לקבל הנסים. ובים נתבררו ונזדככו בנ"י וכל הסט"א נתבטל כמ"ש לא נשאר כו' עד אחד. ובאו למנוחה כמ"ש ויאמינו אז ישיר. והשירה הוא כשנגמר הגאולה בלבות בנ"י ובנפשותם. וכ' אז ישיר לשון עתיד כי באמת כל הענין של הגלות הי' עיקר המכוון לזה הסוף של הגאולה והשירה. ובנ"י הכירו עתה למפרע איך שהי' כל תהלוכות הקב"ה עמהם לטובה גדולה. וז"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה כו' שהכירו כל תהלוכות ה' שהי' במצרים עם בנ"י מראש עד סוף. לכן איתא את מצרים מת מתים ולא מתים ע"ש במדרשים. שהכירו כל אחד הרשעים שעבדו עמהם בפרך. הענין כנ"ל שראו למפרע התיקון שנולד ע"י כל מכה וכל עבודה שעבדו עמהם המצרים. ואיתא גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים ומצינו ג"כ שהוצרך מרע"ה בע"כ להוליכם מן הים כמ"ש ברש"י בפ' ויסע משה את ישראל מים סוף. וקשה הא במצרים הוצרך לבקש מהם שישאלו כלי כסף וזהב. אכן מקודם יראו להתדבק בנצוצות שהיו במצרים כמש"ל. אך בים שהי' תיקון לגמרי ראו כי הרויחו בזה הגלות כמה מעלות טובות עד שהיו חפצים כמה שיעבודים כאלה לזכות אח"כ לאלה המדריגות. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שעתה שתקו והודו להשי"ת על כל הגלות מה שהיו מהרהרין מקודם בצער השעבוד. והנה באמת כל עבודת בנ"י במצרים. בשמים היה הכל תכשיטין לבנ"י. שראה השי"ת שמוכנים עי"ז לכמה מעלות טובות כמ"ש ותבואי בעדי עדיים כו'. ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. שיבואו עי"ז הצער לחיות חדש. רק בנ"י בעודם בגלות לא שמעו מקוצר רוח. ועתה ראו והבינו איך נגמר מכל זה תקונים לבנ"י לדורות. ובאותו דמיון ממש של כל ענין גיאות פרעה ושעבודו עליהם בזה שילם להם הקב"ה לכל פרט ופרט וז"ש לסוסתי כו' דמיתיך. וזה שרמזו במדרשים רכב פרעה על סוס אדום כביכול בשמים כו' ע"ש. הרמז כמ"ש:

במד' שה"ש אני חבצלת השרון אני הוא וחביבה אני כו'. ע"ש כל הדרש על גלות מצרים ועל שאר גליות. הענין הוא כי בנ"י יש להם זה הכח שיכולין ליישר כל המקומות העקמימיות והמעוקשות. לכן שלח הקב"ה אותנו לכל אלה המקומות. ולכן נקראו בנ"י השולמית שמשלימין הבריאה למלך השלום. וכתיב ד' פעמים שובי שובי על ד' הגליות שיצאו שלם מכולן. וע"ז כתיב אח"כ כשושנה בין החוחים כו'. מה שירדו בנ"י למצרים ויצאו בשלימות. ונק' ישורון על זה השם חבצלת השרון. ואמרו שירה כשתקנו זה העקמימיות ויצאו למישור. והנה הרויחו בנ"י עי"ז להתקרב להשי"ת בהר סיני דכ' וירד ה' על הר סיני. ולכן כתיב אח"כ כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים שע"י שבנ"י נכנסו בין החוחים והיו כשושנה. עי"ז כביכול ירד השי"ת על הר סיני ונתקיים דודי בין הבנים. כי איך אפשרי להשיג כבודו של הקב"ה רק עי"ז ששילם לנו במדה וירד לעולמות התחתונים. ואלה המדריגות מתקיימים גם עתה. בפסח מתעורר גאולת מצרים ומתברר מעלת בנ"י כשושנה בין החוחים וכפי מה שזוכין בנ"י מתקיים בשבועות כתפוח בעצי היער. ובסוכות בצלו חמדתי:

וכתיב עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי זו התורה. זמרת היא תפלה. והבינו בנ"י כי כל הישועה הי' להם כדי להיות מוכן לעבודת השי"ת ולקבל התורה. והרמז כי פסח הוא הכנה לחג השבועות והסוכות. כי המה מדריגות זו אחר זו. וע"ז מבקשין קדשנו במצותיך היא מדריגה ראשונה פסח מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. וגם הגלות והגאולה הוא ענין שלוחי מצוה. ואח"כ תן חלקנו בתורתך הוא חג השבועות. שבענו מטובך חג הסוכות. שמחנו בישועתך שמיני עצרת ושמחת תורה:

בפסוק זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות. דאיתא ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. דיש בכל איש ישראל חלק אלקות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. רק מלבוש הגוף מכסה ומסתיר. וכ' שחורה אני ונאוה הוא הפנימיות ובקי"ס הכירו כח אלקי שמחי' את כל הבריאה. ואנוהו הוא להכין דירה ברמ"ח איברים ע"י רמ"ח מצות. וזה אתנאה לפניו. וגם מלשון דירה כנ"ל. וזה מה שמבקשין והשב ישראל לנויהם. כי בראיות פנים בעזרה נגלה הפנימיות שבבנ"י כמ"ש יראה כל זכורך הוא הפנימיות שהוסר המכסה. ובוודאי העולי רגלים נטהרו מהגשמיות. כי העין הרואה הבלי עולם אינו יכול לראות פני השכינה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים. פי' כמ"ש אל תראוני שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. הענין ע"ד הפשוט כי הפנימיות בבנ"י הוא קודש לה' רק השי"ת הלביש את האדם בלבוש הגשמיי כדי להעלות גם העשי' להקדושה. ולכן ירדו בנ"י ממעלתם כדי לתקן גם האומות. ולכן נק' האדם עולם קטן שהרכיב בו השי"ת מכל הברואים שיהי' בו שלימות דצח"ם כדי להעלות כולן. אבל האדם צריך לידע העיקר ולא להתדבק בהטפל. ובגלות נשכח העיקר וזה שמוני נוטרה רק הכרמים כו'. ובזמן שביהמ"ק הי' קיים נתן השי"ת מצוה זו לישראל אשר ג' פעמים בשנה זכו להתפשט מזה המלבוש ולעלות לשורשם. כמ"ש צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה. צאינה הוא יציאה מהגשמיות ועי"ז וראינה. ולכן נק' נעלים כי ע"י העליות האלו ננעל הפנימיות שלא יוכל האדם לשכוח העיקר כנ"ל. וזה הרמז ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כו'. פי' שלא יתדבקו חמדות העוה"ז ברצון הפנימי ע"י העלי' ג"פ בשנה. כי בזמן הראי' בעזרה הרגישו בנ"י חיות חדש כמ"ש מראהו כלבנון. פרש"י ההוגה בתורה מוצא טעמים חדשים כו'. ומכש"כ מראהו ממש. כמ"ש יראה. בוודאי התחדשו כל הלבבות כיער המלבלב ע"ש ברש"י. עוד פי' כלבנון שע"י ראיית פנים בעזרה נתכפרו כל החטאים ונתלבנו עונותיהם של ישראל:

בפסוק בשה"ש הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. היינו שגם בגלות שהסתיר פניו מאתנו מ"מ נשאר חלונות וחרכים. חלונות המה הצדיקים. וחרכים שיש גם בפשוטי בנ"י כל אחד לפי ערכו איזה סדק שיכול הוא לפתוח. ואיתא בספרים הפרש בין חלון שגם מעבר הב' יכולין להסתכל. אבל חרכים הקב"ה משגיח גם בסדק כזה שאין האדם מרגיש. וענין זה יש גם בימי השנה. כי ג' בחי' יש עולם שנה נפש. וכולן הם התלבשות הטבע כי הגוף הוא המלבוש. אעפ"כ יש ז' נקבים בראש עינים אזנים פה חוטם אשר החיות נפתח שם. וכמו כן בשנה הזמן הוא התלבשות הטבע ויש שבתות ומועדים. וי"ל כי ז' ימים טובים ב' של פסח וב' של סוכות ושבועות ור"ה ויו"כ הם בחי' ז' נקבים שבראש. ור"ת "משגיח "מן "החלונות גי' פ"ה. "מציץ "מן "החרכים פ"ה. שיש ברית הלשון וברית המעור. ושבתות בחי' המילה ונדמה לחרכים. וביו"ט יש התגלות יותר דכ' יראה כל זכורך ואיתא כשם שבא לראות כך בא להיראות. כדמיון חלונות שנראה מבפנים ובחוץ כנ"ל בשם הס'. וכן בעולם יש מקומות שנגלה שם הקדושה כמו ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק:

הג' מועדות הם דביקות והתקשרות בנ"י להקב"ה. דאיתא בזוה"ק פ' בא שפרעה הרשע קשר בנ"י תחת מצרים בג' קישרין והקב"ה בזכות שלשה אבות קטיר קשורין ע"ש שדרש בכור השפחה בכור השבי בכור בהמה. ונאמר עתה שכמו כן הקב"ה וב"ש לטובה קשר אותנו להיות לו לעבדים בג' קשרים והם ג' המועדות. וקשרים אלו בוודאי יתקיימו לעד. וכמ"ש חז"ל חבל של ג' קשרים שמתקיים לעד כן בנ"י חבל נחלתו בכח הג' אבות. לכן אומרים ההלל בג' מועדות. להעיד כי אנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. אמת כי כל התרי"ג מצות הם קשרים לעבודת הבורא ית'. אבל הג' מועדות הם קשרים גדולים הכוללים הכל. וכן הי' מקוים עבודת בנ"י במקדש בפרהסיא בג' מועדות שעלו לירושלים. וכ' בפ' בהר ג"פ עבדי הם כו' לי בנ"י עבדים עבדי הם ע"ש לרמוז על ג' קשרים הנ"ל. ובענין זה יש לפרש הפסוק עבדי אתה כו' על המועדות. אשר בך אתפאר רומז על השבת שהוא למעלה מהמועדות והוא בחי' בנים לכן שבת מעין עוה"ב שאז יתקיים זאת בתכלית. לכן כתיב אתפאר לשון עתיד. ועתה לא יש התגלות רק בחינת עבדים. רק בשבת שהוא מעין עוה"ב נמצא מבחי' זו ג"כ רשימה גם עתה:

תרמ"ד

לקוטים מימי הפסח

בנוסח דמה נשתנה הלילה הזה. כי על אותו הלילה נאמר לילה כיום יאיר דנק' בתורה יום כדכתיב והגדת לבנך ביום כו' ואמרינן בשעה שמצה ומרור מונחים הרי שנק' יום. ולכן אומרים בלילה זה ההלל. אעפ"י שאין קורין הלל רק ביום כדאיתא במגילה דכ' ממזרח שמש כו' זה היום עשה כו' ע"ש. רק דלילה זה נק' יום ונשתנה מכל הלילות וע' באוה"ח מזה בפ' בא שם:

מרור על שם שמררו. דאיתא בזוה"ק כי הקב"ה עשה לטובתינו שהפך לבם לשנוא אותנו כדי שלא נתערב בהם ע"ש פ' שמות. וז"ש לגוי שהיו מצוינים שם. שלא היו מתערבים בהם. זה הי' ע"י עבודה קשה שעבדו בנו. ועל זה עצמו יש לנו להודות להשי"ת:

כמה מעלות טובות למקום עלינו. תקנו זאת בסיפור דיצ"מ להודיע שכל המעלות היו נכללין ביצ"ע רק שאח"כ נסדר כל דבר ודבר בפ"ע. וז"ש טובה כפולה ומכופלת שהי' הכל נכלל ביצ"מ. וכן הוא בנוסח דנשמת כל חי על אחת מאלף אלפי אלפים כו'. ואחת היא יצ"מ שכולל הכל כדמסיים מלפנים ממצרים גאלתנו שזה היה יסוד שנבנו עליו כל המדריגות שאח"כ:

מה שתקנו חכמים ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. וגם ענין הסיפור ביצ"מ דהוא מצוה רבה. הענין הוא דאז הי' בחפזון וכמ"ש בפסוק כשהגיד מרע"ה לישראל אלה הלשונות לא שמעו אל משה מקוצר רוח. ולכן צריכין עתה לספר ביצ"מ. ובוודאי לא לחנם נאמר זה לבנ"י אם כי הי' גלוי וידוע לפניו שלא ישמעו מקוצר רוח. רק שנעשה מזה תורה לכל הדורות ויש בכל דור התגלות לשונות הגאולה. ומה שהי' נעשה אז בחפזון נסדר אח"כ בפרטות שהבינו בנ"י אח"כ כל פרטי הגאולה. ותמיד מתגלה פי' הגאולה יותר. לכן קראו סדר שעיקר הסיפור הוא לסדר כל הדברים שהי' נעשה אז בחפזון:

בענין קרבן העומר דכתיב והניף את העומר לרצונכם. עפ"י המד' אמור מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' תחת השמש כו'. כי כל כחן של ישראל מה שיכולין להרים כל הטבע ולהמשיך התחדשות מלמעלה. כי אין חדש תחת השמש. וזה ענין תנופה והרמה. וחז"ל קראוהו יום הנף שהי' לבנ"י כח להרים היום ההוא דכתיב לרצונכם. א"כ אין שיעור להרמה זו כפי הרצון שהיה בבנ"י. וביום הזה נמצא עיקר הרצון בנפשות בני ישראל ממחרת השבת. דכתיב משכני אחריך נרוצה שכמו שהוציאנו השי"ת מארץ מצרים שלא בהדרגה. כן נמשכו בני ישראל כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי. שהשליכו בנ"י הכל והלכו אחר הבורא ית' ונשאר להם זה הכח. ואמרו חז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואות שבשדות אין הפי' שיהי' הכוונה כדי לקבל ברכה בלבד. אבל הפי' הוא שבנ"י מביאין הטבע להשי"ת ומבררין שמאתו הכל וכל הטבע אין לה רק מה שמשפיע הקב"ה מלמעלה מהטבע. וע"י שמבטלין הכל אליו ית' ממילא הברכה שנמשך מגיע להם בראשונה. וז"ש כדי שיתברכו לכם שעי"ז נוטלין הם הראשית וכמ"ש במד' ואל מצינים יקחהו לא בזיין כו' רק ע"י ביטול כל הכחות אליו ית' ממילא חוזר הכל להם:

במדרש אז ישיר פיה פתחה בחכמה כו' משנברא אדם לא מצינו מי שיאמר שירה. ומקשין הלא איתא כמה שירות הי' אדה"ר אמר שירה כשנתקבל בתשובה וכן ביצ"מ אמרו שירה דכ' כליל התקדש חג כו'. אך לא מצינו אמר המדרש. שלא נעשה מאלה השירות פרשה בתורה לדורות. ושירה זו נעשה לדורות כמ"ש ויאמרו לאמר. ז"ש ותורת חסד על לשונה שמהחסד שעשה השי"ת עמהם עשאו שירה לדורות. שיכולין בכל יום למצוא הארה באלה הדברים לכן תקנו לאומרו בכל יום. ושירות אחרים היו בפרט. וכן יצ"מ הי' בפרט כמ"ש ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו כו'. אבל קי"ס הי' בכלל ישראל ונשאר השירה לדורות:

עוד במד' ויאמינו בדבריו ישירו כו'. אעפ"י דכ' ויאמן חזרו ולא האמינו כו'. וצריך ביאור היתכן שאחר יצ"מ נפלו בנ"י בחסרון אמונה יותר מה שהאמינו במצרים. ויתכן לפרש כי ענין האמונה אין לה שיעור. ויש אמונה גדולה ביותר. והכל כפי מדריגות האנשים. ולכן אחר הגאולה שנעשו בנ"י מוכנים להיות עבדי ה' לא הי' נק' אמונה ראשונה בכלל אמונה עד אחר זה שבאו לכלל אמונה שלימה שנאמר בה ויאמינו בה' ואז ישירו תהלתו. וכמ"ש ע"ז מראש אמנה. שהוא אמונה גבוה מאד. כי בוודאי מי שאין בו דעת ומאמין מחסרון ידיעה הוא ג"כ אמונה. אבל העיקר כשזוכין לקצת השגה ולבטל עצמו והחכמה שבו להאמין בה' חחד הוא האמונה החביבה. שע"ז אמרו אדם ובהמה תושיע ה' שערומין כאדם ומשימין עצמן כבהמה. ולכן ויושע ה' ביום ההוא. ויאמינו בה' הוא דבר גדול מאוד שהאמינו על כל המציאות כמו שיהי' מבורר לעתיד ה' אחד. ולכן כיון שהאמינו כך. הראה להם הקב"ה באמת כל מה שיהי' עד סוף התיקון. ולכן יש בשירה זו מעין כל הדורות כידוע. וכמו שגלות מצרים הי' כולל כל הגליות. וכן הגאולה וכן השירה כוללים כל הגאולות ושירות עד תחה"מ:

ובמדרש אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז כו' לא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה. כי בנ"י נשתלחו לעוה"ז לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. כמ"ש עם זו יצרתי כו'. ולכן כ' אז ישיר לשון עתיד. כי התורה וכביכול השי"ת בעצמו וכמו כן בנ"י היו מצפין להוציא מכח אל הפועל מה שנבראו ע"ז. רק בעודם ת"י הרשעים לא היו יכולין לברר זאת ועתה נגמר הפעולה וביררו כבוד מלכותו ית' בעולם. וכ' השירה הזאת מכלל שכתובה לפניו ית' במרום והם המשיכו ההארות והלבישו באותן הדיבורים. וז"ש ויאמרו לאמר כי עשו מזה סדר שיוכלו להוציא האורות בספורי דברים ונעשה תיקון בכל העולם. וז"ש בכלל השירה על התורה ובנין המקדש תביאמו ותטעמו כו'. כי כשנבררו בנ"י מן האומות אז נברר ג"כ חלקו ית' בעולם והוא א"י וביהמ"ק וכמו כן בזמנים השבתות ומועדים כמ"ש במ"א דיש עולם שנה נפש ובכולם יש חלק מבורר ומיוחד לשמו ית'. והכל תלוי בבנ"י כפי מה שנבררו הם נברר החלק בשנה ובעולם. לכן אומרים זכר ליצ"מ בקידוש היום ובתפלה כי ע"י יצ"מ נעשה ונמצא הקדושה בזמן. וכן במקום. והרגישו בנ"י בתוך השירה איך שנפנה מקום ביהמ"ק להם כדכ' שמעו עמים ירגזון כו' נמוגו כו יושבי כנען ונקנה להם המקום. לכן הי' המצוה בעליות רגלים לעזרה שהי' חיבור כל הג' עולם שנה נפש כמ"ש במ"א. וכתיב תטעמו שכשבנ"י באו לעזרה נתדבקו ממש וניתן להם חיות חדש. והלא אחז"ל ביומא שאילנות שנטען שלמה במקדש עשו פרי הגם שהיו של זהב וכסף כו'. וכש"כ נפשות בנ"י כשבאו שמה הי' בהם חיות חדש כמ"ש במ"א שע"ז נרמז מראהו כלבנון. וע"ז בוודאי יש לנו להתאונן לצפות לרחמי שמים כמו שתקנו [*לומר] תטענו בגבולנו. ולא לחנם נק' עליות רגלים כמ"ש בעלותך לראות פני ה' שנתעלו נפשות בנ"י בעליות הרגל. וכ' ולא יחמוד איש את ארצך כו'. פי' אם לא ביטלו עליות הרגל לא הי' נשלח יד במקדש ה' ולא הי' כח להרשעים ליקח ארצנו מידינו:

בפסוק תהרוס קמיך. דרשו חז"ל מי הם הקמים עליך הקמים נגד ישראל כו'. ויש להבין איך אמרו זאת בנ"י בעצמם דהוי כמו יהללוך זר ולא פיך. אכן האמת היא הנותנת כי באמת בנ"י הי' כל לבם ונפשם לעשות רצון אביהם שבשמים. ולא שמו לב על כל המעיקים להם בעבור צער גופם רק מה שמעכבין להם עבודת הבורא ית' וזאת הי' כל שמחתם שיצאו לחירות מתחת יד פרעה לכנוס בכלל עבדי ה'. וכיון שכך הי' אצלם לכן המדה בשמים ג"כ כך היא שכל הקמים נגדם הרי הם קמים נגד ה'. כי אין להם בעצמותם רק מה שהם עבדי ה'. ויתכן עוד לרמוז בלשונם ז"ל מי הם הקמים נגדך. כלומר כי בוודאי לא הי' נמצא כלל בעולם להיות קמים נגד השי"ת. רק הכל מה שנברא העולם באופן הזה הוא בעבור ישראל כענין המשנה להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. כדי שיהיו קמים נגד ישראל והמה יגברו נגדם לזכות לשכר טוב:

תרמ"ה

בקיצור משבת הגדול וימי פסח

בענין שם שבת הגדול שהוא מצוה ראשונה שקיבלו בנ"י. וכמו שנעשין בר מצוה. ונק' גדול. ואז יורד להאדם נשמה משמים כדאיתא בזוה"ק. כן בכלל העולם שביצ"מ ירדה הנשמה לעולם. ומקודם הי' רק כמו גוף. וכ' עם זו יצרתי לי שהם עיקר הצורה וצורתן נשתנה מצורות כל הברואים דכ' אדם אתם אתם קרוין אדם. והוא ענין השבת שבו יורד הנשמה יתירה כן הי' בשעת יצ"מ. ולכן פסח נק' שבת. ואיתא גר שנתגייר כקטן שנולד. והטעם כנ"ל שאז נתוסף להגר נפש חדשה וכמ"ש הנפש אשר עשו בחרן שגיירום וקיבלו נפשות חדשות. ומכש"כ כלל ישראל שנכנסו תחת כנפי השכינה. וזה הי' שורש הגאולה. דיש גאולה לגופות ולנפשות. ואומרים העושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר. פי' מעשה ידיו של הקב"ה הם הנשמות כדכ' ונשמות אני עשיתי. וכ' ספרה נא כו' הגדולות אשר עשה אלישע והיינו שהחי' את המת ע"ש. וע"י שניתן לבנ"י נשמות חדשות וזהו ההבטחה ואעשך לגוי גדול הי' הכנה לנסים ונפלאות. וע' ברמ"א באו"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות ובמד' תנחומא פ' בראשית. והגם כי תכלית הגירות הי' במעמד הר סיני מ"מ השורש הי' ביצ"מ. וכ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והם ב' הבחי' דכ' בפסוק ואתן צאני כו' אדם אתם. וביצ"מ היו בחי' עבדי ה' וקבלו נפש עד שזכו אח"כ במתן תורה לבחי' נשמה. ולכן הנשמה נק' גדולות שאין לו סוף שהיא מעש"י של הקב"ה ונמשך מדריגה אחר מדריגה עד אין חקר. כי הגוף והטבע הוא בשיעור. והנשמה והפנימיות הוא בלי גבול וע"ז נאמר מה גדלו מעשיך ה'. והנה רוב התורה והמצות תלה הכתוב ביצ"מ. כמ"ש בעבור זה עשה ה' לי. פרש"י כדי שאקיים מצותיו. שנתן הקב"ה אז בנפשות ישראל הארות שיכולין כל הימים לברר ולספר תהלת ה'. ולכן גם בכל דור ודור יכולין למצוא הארות חדשות מיצ"מ. שהי' בשורש אז כל הדורות והקב"ה ראה אז כל מעשים הטובים של כל הדורות ומכללם הי' הגאולה. ולכן אמרו רשע מה הוא אומר מה העבודה לכם. פי' שאינו מאמין שיש שייכות במעשינו לגאולת מצרים. ולכן הקהה את שיניו אלו הי' שם לא הי' נגאל. שבאמת הגאולה הי' בכח מעשיהם של בנ"י כמ"ש בעבור זה. ולכן אמרו עליו שכפר בעיקר. פי' בעיקר שורש הגאולה. והצדיקים אומרים בעבור זה עשה ה' לי שמבררין ההארות ע"י המצות. וז"ש יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה. פי' שאינם יכולין לברר הארת יצ"מ רק בכח קיום המצות מצה ומרור לפניך. וע"ד הלצה י"ל מה שאמר כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח דהול"ל הרי הוא משובח רק שהזה משובח. פי' בעבור זה הנ"ל משובח ע"י ריבוי סיפור דיצ"מ. ורמזו חז"ל סומא פטור מלומר הגדה. פי' שצריכין לראות ההארות דיצ"מ בעין פקיחא. דכ' בעבור זה. ואמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. בא להגיד איך יש בכל דור התחדשות בזו ההארה דיצ"מ. ודרש זה הי' מוכן לבן זומא. וכן כל החכמים שהוציאו ריבוי המכות דמצרים ועל הים והכל הי' אז בכח והם הוציאו מכח אל הפועל ע"י היגיעה בתורה ובסיפור דיצ"מ. והכלל כי שורש הגאולה נעשה בכח מעשיהם הטובים של כל בנ"י. וז"ש חז"ל מה שנק' ביד חזקה וכי יש לפניו יתברך דבר מעכב. רק ע"י שבנ"י לא היו ראוין כ' ביד חזקה. ועדיין קשה כיון שהקב"ה חפץ לעשות עמנו חסד אכתי קשה וכי יש דבר המעכב לפניו ית'. אך זה עצמו הפי' שהקב"ה עשה עמנו הנסים שיהי' בכח מעשינו אעפ"י שלא היינו ראוים וזה הוא דבר פלא. וז"ש ואת ערום ועריה ונתן להם מצוה אחת וכ' וראיתי את הדם ופסחתי. וכ' חז"ל והלא הכל גלוי לפניו רק נותן אני עיני לראות שאתם עסוקין במצותי כו'. פי' כנ"ל שהקב"ה עשה הגאולה דייקא בכח מעשיהם הטובים של בנ"י כנ"ל וזה בעבור זה וכו':

ואיתא בניסן ר"ה לרגלים רגל שבו כו'. ובגמ' לענין בל תאחר דכ' ובאת שמה והבאתם שמה ולכך בג' רגלים איכא בל תאחר. ונראה כי לא בכל עת היו יכולין לעלות למקדש. ובג' רגלים הללו הי' נפתח השער וזכו בנ"י לעלות כולם באלה הזמנים. ובמדרש מי זאת עולה מן המדבר עלויך מן המדבר ע"ש. ונראה כי עליית הרגלים הי' ג"כ בזכות המדבר דכ' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר וזה הי' בפסח והוא כמ"ש באאע"ה לך לך כו' אשר אראך. וע"ז כ' שמעי בת כו' ושכחי עמך כו' ועי"ז ויתאו המלך יפיך. כמ"ש עבד שרבו מצפה לראותו. וזכו אח"כ לראות פני ה' וע"ז כ' משכני אחריך נרוצה כו'. ועי"ז הביאני המלך חדריו ג"פ בשנה. לכן פסח הוא ר"ה לרגלים. וע"י שבנ"י נמשכו אחריו למדבר פי' הגם שלא השיגו אז רק בדרך אמונה כמ"ש במד' כבהמה נמשכנו אחריך. זכו אח"כ להשיג כל החדרים הגנוזים. וכדכתיב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. שזהו הי' השכר על שנמשכו אחריו כמ"ש רש"י ז"ל בפ' וגם צדה לא עשו להם ע"ש. וניתן להם הראשית והפנימיות מכל העולם. כי עיקר הישוב הוא ירושלים וביהמ"ק. ע"י שנמשכו למדבר. וז"ש ואתן צאני כו'. עי"ז אדם אתם. ולכן ממחרת השבת מצות העומר. ובגמ' בפסח על התבואה לכן הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואות שבשדות. הענין כנ"ל. שבפסח מתעורר ראשיתן של ישראל ויכולין אז להניף את העומר ולמשוך ברכה מעולם העליון לעוה"ז. וע"ש במדרש מה יתרון לאדם כו' תחת השמש. אבל מלמעלה מן השמש יכולין למשוך התחדשות ואין זה נמסר רק לבנ"י כדכתיב החודש הזה לכם. ואיתא ואדם אין לעבוד את האדמה שעד שלא נברא אדם וידע שיש צורך לגשמים כו' והתפלל. לא המטיר ה' ע"ש בפ' בראשית. וכמו כן עתה שנגמר הבריאה ביצ"מ שנעשין בנ"י ברי' חדשה אדם אתם כנ"ל. וזה מותר האדם מן הבהמה:

בענין קי"ס במדרש ויוליכם בתהומות כמדבר מה במדבר לא חסרו דבר כו'. כי הים הוא החלק שאין בו ישוב והקב"ה הוליך אותנו במדבר ובים להראות כי בנ"י יכולים המה למצוא הישוב בכל מקום. וכמו שהי' בדור המבול שאמר הקב"ה יחזרו המים כו' ע"ש [במד' פ' בראשית ובמדרש איכה פ"א] כמו כן הצדיקים מקיימים העולם ומוציאין המדבר והים לכלל ישוב וכל הסט"א והשממה בורח מפני בנ"י כמ"ש הים ראה וינס:

בפסוק וירא ישראל כו' יד הגדולה כו'. וכן דרשו חז"ל במצרים עשר מכות ועל הים חמשים. דאיתא במד' על פסוק מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים דשערי תפלה כמקוה פעמים נעולין. ושערי תשובה לעולם פתוחין כים ע"ש. וכן דרשו חז"ל בפ' ופרעה הקריב שהקריב לבן של ישראל לתשובה. נראה שהישועה בקי"ס הי' בבחי' בעלי תשובה. וכבר אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכן כתיב בי' קריבה עפ"מ שכתבתי במ"א תבחר ותקרב. שלעולם בכלל ישראל צריך להיות התיקון בב' הבחי' בבחירה והתקרבות. ויצ"מ הי' הבחירה ובקי"ס התקרבות. ומאחר שהי' בישועה הזו הכנה לדורות הי' צריך להיות גם בבחי' התשובה כנ"ל. וכמו שמצינו שהי' המדה למצרים משגיא לגוים ויאבדם כדפרש"י ז"ל שלכן הניח להם הבעל צפון. כן לצדיקים הקב"ה מתנהג לטובה ואין מניח להם לטעות ולבוא לגבהות. כענין שבע יפול צדיק וקם. לכן כתיב וישובו כו'. כדי שיהי' התיקון הראו אח"כ לדורות עולם:

עוד בענין קי"ס אחר יצ"מ. דאיתא אבד תאבדון העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחרי'. והנה במצרים הי' שורש כל ע"ז שבעולם. ולכן הוצרך להיות קי"ס פעם שנית שגאולה הראשונה הי' בגוף ואח"כ בשורש. וזה שנשאר הבעל צפון מקודם. שהשורש הי' עוד נטמן. ולכן אמר הכ' פן ינחם העם. ורצה הקב"ה לעקור כל השורש. ולכן ירד גם השר שלהם כדי שיהי' גם לו מפלה. וזה שאמרו אשירה כו' כי גאה גאה ותרגומו אתגאי על גותניא וגאותי' דילי' הוא. פי' שאינו כמו בו"ד המתגאה על חבירו ומורידו מגדולתו. אבל הקב"ה וב"ש העלה אותם עד כל השורש והגאות שיוכל להיות להם ואח"כ הפילם. וזה סוס ורוכבו המצרים שלמטה עם השורש שלהם למעלה. וז"ש רמה בים ירה בים ואחז"ל שעלו וירדו כו'. הרמז כנ"ל שהי' להם עלי'. וירדו כמו שהם בהתרוממות שלהם. וע"ז נאמר משפיל גאים כו':

והנה כ' האר"י ז"ל בענין שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה ממה"מ הקב"ה וגאלם. כי היו במצרים נ' סטרי דמסאבותא. ואם היו עוד רגע במצרים היו נטבעין בשער הנ' ע"ש. ונראה דעתה על הים נכנסו לתקן גם שער הנ' דכ' כאשר יענו כו' כן ירבה כו' יפרץ. והיה צריך להיות בינתים גאולה. ואח"כ לחזור גם בשער הנ'. ומול זה נכנסו אח"כ בנ' שערי קדושה. ולכן נשאר להם עוד בעל צפון שרומז על מדריגה עליונה שלהם. ולכן כ' ויושע כו' ביום ההוא שהי' הישועה משער הנ' שהוא שער הנעלם. ולכן כ' אז ישיר משה. שמרע"ה הי' באמת הגואל ולא היה בשיעבוד מצרים. אבל הישועה שהי' בקי"ס משער הנ' על זה ישיר משה ובני ישראל:

בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'. דאיתא במד' סוף פ' בא כי שביעי של פסח הוא במקום יום השבת. כי כל הימים היו עסוקין במלחמה ורדיפת המצריים. ועתה באבוד רשעים רנה ובאו למנוחה בקי"ס. וכן עשה הקב"ה זכר לנפלאותיו לכל השנים. ששת ימים תאכל מצות הוא לשון מצה ומריבה כמ"ש בזוה"ק פ' פנחס. ובשביעי של פסח יום המנוחה עצרת לה'. וגם דכתיב במקהלות ברכו ה' לכן ביום השירה יכולין להתאסף בכנופיא לה'. והנה בהבטחת הקב"ה להאבות הי' רק להוציאנו ממצרים וקי"ס הי' תוספות. וכבר אמרו רז"ל כי תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. והוא בחי' יום השבת. נשמה יתירה שהוא למעלה מהכנת התחתונים. לכן בקי"ס ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כמ"ש בזוה"ק שם והי' הגאולה בשורש העליון כמ"ש והנה מצרים נוסע שרן של מצרים. ומול זה ה' ילחם לכם. כי הי' המלחמה בשמים. וכ"כ שברת ראשי תנינים ראשי היינו רק במוחין ובשרשים שלמעלה. ולכן הי' ישועה לדורות. וכ' ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כשהישועה באה בכח ה'. כדכתיב הכא ויושע ה'. ולכן נקבע השירה לדורות. וכ"כ לעושה נפלאות גדולות לבדו משום כי לעולם חסדו. והשירה הזו היה הכנה לכל המתנות טובות שבישראל עד לעתיד. התורה ובנין המקדש. ונאמרה ברוה"ק כמ"ש בזוה"ק. ועלי' נאמר ואשים דברי בפיך. שביצ"מ הי' הכנה לדורות. ונתקיים יסובבנהו כדכתיב הולך לפניהם כו' בעמוד ענן כו'. יבוננהו בשירה זו והיינו ואשים דברי כו'. ובצל ידי כסיתיך העננים. לנטוע שמים הוא קבלת התורה משמים והי' מושרש בשירה זו. וליסוד ארץ הוא כניסת ארץ ישראל ובנין המקדש כמ"ש תביאמו ותטעמו. ואיתא בשירה קדמוך. פי' שישראל הקדימו זה אלי קודם שנאמר להם אנכי ה' אלקיך. ועליהם נאמר מי הקדימני ואשלם. תחת כ"ה וודאי ניתן לכלל ישראל. ואמרנו ואשים דברי בפיך כי גם כוחן של ישראל הי' בהתעוררות פנימי משמים. דכ' בפ' וארא וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם דרשו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתדעון דאנא הוא דאפיקת יתכון ע"ש במס' ברכות. ויתכן לפרש על השירה דראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים ואמרו זה כו'. ובזוה"ק שם ברע"מ ביאר וידעתם דיש ידיעה בכלל ובפרט. ונתקיים עתה בשירה זו הידיעה בכלל. ובפרטות הי' אח"כ בקבלת התורה ותרי"ג מצות דהם בפרט כמ"ש שם בזוה"ק ע"ש היטב. וע"ז השתוקקו בנ"י באמרם זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות כו'. פי' כי רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת הם תקונים לאיברי וגידי האדם להיותם עי"ז כלים ודירות לשכון בהם אור פני ה'. וכל הפירושים הם א' לשון דירה ולשון נוי. כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. בך דייקא ברמ"ח איברים. וכפי הקדושה שנמצא בלבות בנ"י זוכין לבנות המקדש כמ"ש ושכנתי בתוכם:

ובמדרש ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. אעפ"י דכתיב ויאמן העם חזרו ולא האמינו. אבותינו במצרים לא השכילו כו' ע"ש. דאין כל אמונה שוה. ואדוני מו"ז ז"ל הראה לנו פרש"י ז"ל על אומרם ז"ל מי שאינו מאמין בתה"מ מן התורה כו' אע"פ שמאמין אם אינו בכח התורה מה לנו ולאמונתו ע"ש. וז"ש לא השכילו. ואח"כ כתיב ויאמינו בדבריו כי' בכח הנהגתו ית' את העולם ובכח התורה כדכ' בה' ובמשה עבדו. ולעולם כן הוא מקודם צריך להיות אמונה גם בחסרון הדעת. אח"כ זוכין גם לאמונה אמיתית מתוך הדעת. ובכח אמונה זו שהי' להם עד סוף כל הדורות הכינו דרך ותקונים לכל הדורות עד לעתיד ה' ימלוך לעולם ודרשו חז"ל אלו אמרו ה' מלך לא שלטה בהם אומה כו'. ואפשר שמ"מ הוא שבחן של בנ"י שקיבלו עליהם לתקן כל הגלות. שהגם שישלטו בהם האומות אעפ"כ בסוף יהי' נתקן הכל בכח מעשיהם הטובים של הצדיקים. וכאשר אבות הקדושים בחרו להם הגלות והכל כדי לברר כבוד שמו ית' בכל מקום. ויש לכל הדורות חלק בשירה זו כאשר רמזו חז"ל אפילו עוברים אמרו שירה ה' ממקור ישראל. כי כל הדורות היו כלולין אז כמו עובר בבטן אמו. והרמז במקהלות ברכו שע"י ההתאחדות יכולין לעורר תמיד כח השירה ההוא. ובמד' כשם שהם טיהרו לבם כו'. משמע שבכח הכנתם יכולין למצוא הטהרה בכל יום לדורות. דאיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן יש תמיד התחדשות בשירה זו. כמ"ש שירה חדשה שבחו כו'. עי"ז שנתקרבו אז בשמחה רבה:

תרמ"ו

בנוסח ההגדה ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו כו' ואפילו כולנו חכמים כו'. אח"כ הביא דרשה דבן זומא וחכמים שהוא הוכחה על ב' ענינים הנ"ל להביא הלילות הוא כשאנחנו בגלות אין למנוע עי"ז מלשמוח בסיפור יצ"מ מטעם שמה לנו בהגאולה כיון שהגלנו מארצנו. כי אדרבא לולי זה שהוציאנו ממצרים הי' משועבדים בלי תקוה. וז"ש הרי אנו שבעינינו אנו רואין השיעבוד וע"י גאולת מצרים יש לנו החירות. שיכולין לעבוד ה' הגם שאנו בגלות. וכמו כן לימות המשיח שאז יהי' בחי' כולנו חכמים כו' אעפ"כ אין למנוע מסיפור יצ"מ כי ע"י יציאת מצרים יהי' אז התיקון ביתר שאת כמ"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח ודו"ק:

כנגד ד' בנים דברה תורה כו'. כי בגאולת מצרים יש כמה ענינים. כמ"ש בד' לשונות של גאולה. דעיקר הגאולה צורך גבוה וזה שאלת החכם מה העדות כו' אשר צוה. כי החכם כל מגמתו לשם שמים כמ"ש בזוה"ק בפ' החכם עיניו בראשו במאן דשריא על רישי' ע"ש בינוקא דבלק דברים מתוקים. והרשע שואל מה העבודה לכם. היינו התועלת שיש לנו בהגאולה. וע"ז משיבין לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך. פי' כי בוודאי כשאין עושין לגרמייהו רק לשם שמים בוודאי התועלת לנו מאוד מאוד. אבל כשיהי' כל מגמתנו בעבורנו. בוודאי אין מרגישין כלום. ושאלת התם הוא על גוף המעשה דיצ"מ שהוא תועלת בכלל העולם שנשתנה הטבע ונתגלה דרך הנסים בעולם. וענין הד' הוא מפלת הרשעים. ולכן בגלות אינם יכולין לברר זה הדרך והוא ענין שאינו יודע לשאול. והם הד' לשונות. והד' כוסות. של קידוש הוא על צורך גבוה וקדושת שמו ית'. והשני בסיפור יצ"מ גוף הענין. והג' ברהמ"ז על הטובה שלנו. והד' שפוך חמתך על מפלת הרשעים: עוד יתבאר הענין עפ"י הפ' עם חסיד תתחסד. כי ביצ"מ שקבלו בנ"י השלימות צריכין לידע לילך עם כל הד' אופנים. חסיד תתחסד הוא ההנהגה בחסד ה' והוא שאינו יודע לשאול ויודע שאינו יודע ומיחל רק לחסדו. גבר תמים הוא התם. נבר הוא החכם שחוקר לברר כל דבר לאשורו. וסמוך לו הרשע שהוא עם עקש תתפתל:

הד' שאלות שבמה נשתנה נסדרו על הד' בנים. כי המצה הוא העדות ומצות שצוה לנו השי"ת. והמרור הוא שאלת הרשע שאינו רוצה במרירות. והתשובה להקהות שיניו כי אדרבא כל המרור שהוא זכר לשעבוד בעבורו הוא כי מצדו לא הי' הגאולה כלל. וההסיבה הוא שאלת התם מה זאת שהוא שינוי הניכרת בגוף ישיבת האדם. והב' טיבולין הוא רק כדי שיבין הבן לשאול כדאיתא בגמ' והוא לשאינו יודע לשאול:

מתחילה עע"ז היו אבותינו. הענין הוא שלא להקשות מה לנו לשמוח ביצ"מ כי מוטב הי' לנו שלא היינו יורדין למצרים. אך יצ"מ הוא מוכרח כדי להבדילנו מן התועים. והי' זה הכנה וישועה לכל העולם. מה שבתחלה היו בנ"י מעורבין תוך כלל הבריאה ואח"כ נבררו. ובכח זה יכולין להטות כל הבריאה אליו ית'. כדאיתא במד' בפ' ואבדיל אתכם מן העמים בורר ומניח בורר ומניח כו'. וכמ"ש דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. וז"ש לרשע לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי עיקר יצ"מ הי' בעבור שיהי' גאולה לכלל העולם כולו כנ"ל. וגלות מצרים הי' השורש מכל הד' מלכיות. ולכן בגאולה זו שורש כל הגאולות. ושורש כל הגלות בעבור ד' עבירות החמורים שכוללין הכל ע"ז ג"ע וש"ד. ומסתמא כל גלות הוא לתקן חטא המיוחד לזה. וזה תשובות הג' בנים שהם לברר הספיקות ולגבור נגד יצה"ר המסית לאלה הג' דברים ששורשן קנאה תאוה כבוד. וגלותינו עתה על לשה"ר ושנאת חנם שהוא שקול נגד כל הג' כדאיתא במד'. לכן שאלה זו נקרא שאינו יודע לשאול שאין שאלה של טעם כלל רק בלבול הדעת:

בפרשת העומר כי תבואו אל הארץ כו'. ובמד' ואתה את בריתי תשמור זו מצות העומר. פי' שיקשרו בנ"י תבואות הארץ בשורשה למעלה. שלכך ניתן להם הארץ שיהי' נדבק בארץ העליונה. וזה נק' ברית ואחז"ל אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם בעצרת כו'. נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. כי הנה ביצ"מ נתעלו בנ"י למעלה מן הטבע כאשר במדבר ניזונו מלחם מן השמים ממש. וכשנכנסו לא"י הי' הכוונה שיהי' להלחם מן הארץ עלי' לשמים ע"י העלאת הראשית והניף העומר. ויתכן לומר שזה שצוה הקב"ה להניח עומר מן לפני העדות כו' שנשאר עומר אחד ובכח זה העומר היו מניפין בכל שנה עומר ראשית מתבואות הארץ. ונתקשר הכל באחדות אחד. ובמד' גשם נדבות תניף. אם גשם היא צריכה נדבות. ואם טל היא צריכה תניף אלקים. וי"ל כאשר כן הטבע כי הגשם יורד מן השמים והיינו בתשרי שהוא השגחה עליונה על התחתונים וצריכה נדבות וחסד ה'. ולכן צריכין להכניע עצמנו בתשובה ולשפוך לב כמים שזה רמז ניסוך המים הרי אנו כמים הנשפכין. ובניסן שהוא זמן גידול התבואה והצמיחה מן הארץ הוא עבודת התחתונים כדאיתא החודש הזה לכם. שבניסן העבודה בבחי' אתערותא דלתתא. ובימים אלו עולה עבודת בנ"י לריח ניחוח לשמים כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך. וזה תנופת העומר. וזה יש לפרש ג"כ מ"ש במד' בנעלים אתם נועלין לפני בחג ואני נועל בפסח ע"ש. דבתשרי בנ"י נועלין כחם ומכניסין עצמם תוך כל האומות. שזה הוא ענין פרי החג שהזמן הוא לקבל שפע היורדת מלמעלה וצריכין לבטל עצמנו. וזה נעילת החג. ובפסח שהקב"ה מקבל כביכול נחת רוח מבנ"י וזה לא יוכל להיות רק ע"ד אמרם ז"ל במקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו שכביכול נועל כחו וממציא עצמו לקבל נחת רוח מאתנו וזה אני נועל בפסח. [ויש לבאר בזה סוף הפסוק נחלתך ונלאה אתה כוננתה. פי' שב' המדריגות. כחן של בנ"י והכנעתם. הכל מאתו הוא ודו"ק]. והנה אחר מנחת העומר ושתי הלחם כ' בתורה ובקוצרכם כו' קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך כו' לעני ולגר תעזוב כו'. ויש לפרש הרמז שצריכין בנ"י לשמור הראשית והאחרית ועל ידי שמניפין בנ"י עומר ושתי הלחם חל ברכה וקדושה על כל התבואות וצריכין לעזוב פאה ולקט לעניים. הרמז שהשפלים שאינם יכולין לדבוק כ"כ בקדושה. עכ"ז יש להם ג"כ חלק בהקדושה. ומצד זה באים הגרים. שבנ"י בעבודתם הרימו כל העולם ונתנו מקום לכל הבא לדבוק בהקב"ה. וי"ל ג"כ כי אנחנו הדורות התחתונים ג"כ בכלל לעני ולגר תעזוב. ואיתא במד' ואותך לא אעשה כלה בנ"י שאין מכלין שדותיהם ע"ש. הרמז כנ"ל שע"י שבנ"י הניחו מקום גם בהיותם למעלה מכל האומות. נתנו יד לכל הבא להתקרב ע"י להקב"ה. לכן זה עומד לנו עתה בגלות:

בפרשת מועדות.

שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהקדים הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל קודם אלה מועדי ה' לומר שיכולין למצוא הקדושה במועדות כו'. וכ"כ מקראי קודש. כי בשבת יורד הקדושה מן השמים כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם וזה ענין נשמה יתירה הבאה בש"ק. ובמועדים צריכין בנ"י לעורר הקדושה לכן כתיב מקראי קודש אשר תקראו אותם. וי"ל שזה ג"כ בכלל מ"ש את ה' האמרת וה' האמירך כו'. בש"ק כביכול הקב"ה מחשיב אותנו בהנחילו לנו את יום מנוחתו למנוחה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' כי אות הוא כו'. ובמועדים שבנ"י עלו לביהמ"ק והניחו כל שמחתם במקום אשר בחר ה'. וכמו שבש"ק יורד נשמה יתירה. כעין זה ביו"ט עלו גופות בנ"י בבית מקדשו. [ויובן יותר עפ"י מ"ש חז"ל. אמרתו פורפירא דילי'. כי הגוף הוא מלבוש לנשמה ואין להאריך בזה יותר]. והנה מצות ונקדשתי הוא למסירת נפש על ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. ויתכן כי בג' רגלים אלו מקבלין בנ"י מס"נ הזה. דשס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת. וג' רגלים נגד ג' ל"ת החמורים שבהם. ולכן זוכין עתה לקדושה. וי"ל ג"כ שהי' בעליות רגלים מס"נ ממש. כי מי יערב לבו לראות פני ה' בהיותו יודע כמה לו עונות וחטאים. ואעפ"כ איש לא נעדר למס"נ לזכות לטהרה. וצריכין גם אנחנו עתה לבקש הארת הקדושה בימים טובים כדכתיב מתי אבוא כו' אלה אזכרה ואשפכה כו'. וכ' ג"פ הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פניו. כי ג"פ בשנה צריכין ליחל ולצפות לזכות להיראות פני ה' ועי"ז נזכה עוד לקיימו בפועל. וכתיב אעבור בסך אדדם בו'. ויתכן לרמוז כי גם דורות האחרונים היו כלולים אז בכלל עליות אבותינו. וכ' שחורה אני ונאוה דרשו חז"ל נאוה במעשה אבותי. משמע שגם דורות השפלים היו כלולים במעשה האבות כי כל מעשיהם במקדש ה' היו לדורות. וכפי מה שבוחרין בדרכו האבות יכולין למצוא גם עתה איזה הארה ממעשיהם. וכ' וידבר משה כו' מועדי ה' אל בנ"י. דרשו חז"ל תיקן להיות שואלין ודורשין בענינו של פסח בפסח כו'. פי' שראה מרע"ה שביהמ"ק עתיד ליחרב. ותיקן להם שבכח הדיבור והקריאה בפרשיות אלו נזכה לאלה ההארות שהי' לנו אז. וכ' ירְאה ירָאה ודרשו חז"ל שבא לראות ולהיראות. א"כ אם כי נעוורו עינינו לראות. אבל השי"ת עיניו פקוחות להציץ עלינו מן החרכים לרחם עלינו. לכן ביו"מ צריכין לבקש לאבינו שבשמים לשים עלינו עינא פקיחא. ואיתא במדרשות כה' אלקינו בכל קראנו אליו אלו מועדות שנק' מקראי קודש. וכ"כ ובימי אקרא בימים טובים שנתת לנו כדאיתא במד' תהלים. כי המועדות שלנו הם דכ' אשר תקראו אתם. ונק' בימי. לכן באלה הימים הקב"ה קרוב אלינו ביותר:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל בפ' מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. כי הקב"ה מקים ומרים הרצונות של בני ישראל המונחין באשפתות ומהפכן להתנדב רצונם אליו ית' כו'. ולבאר יותר כי חז"ל אמרו מעם אביון התאב לכל דבר. כי השפל בדעת תאב לכל דבר. אבל כשהקב"ה מאיר עיני האדם לדעת האמת. מואס ממילא בהבלי עולם. וזה הי' עיקר גאולת מצרים כמאמר שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה. ועי"ז ההתלהבות נגאלו ויצאו לחירות משיעבוד הסמ"א ותאוות הבלי עולם. וכמו כן בעליות רגלים דכ' מה יפו פעמיך כו' בת נדיב. ועי"ז הנדיבות מאסו בהבלי עולם והניחו כל הרצונות אחרים. וזהו בנעלים שננעל כל הנדיבות שלא לה' המה. כמ"ש במ"א בפי' ולא יחמוד איש את ארצך. וכ' מושיבי עקרת הבית דרשו חז"ל אמרה כנס"י עשוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים. ואין סברא שיהי' נדרש רק לגנאי. אך הפי' כנ"ל שהוציאו להנדיבות כל הרצונות שהיו מקודם באשפתות כנ"ל מכל החורים והסדקים וזהו מושיבי עקרת הבית כנ"ל:

בענין קי"ס בשביעי של פסח. שדרשו במדרש שהוא כמו שבת לשאר ימי הפסח. שזה הי' תכלית הגאולה דמקודם יצאו מכלל עבדי פרעה להיות עבדי ה'. ואח"כ נכנסו במדריגת בנים. ועל ב' אלו נאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וזה נתקיים בשירה שעל הים ואנוהו כו'. וכ' ששת ימים תאכל מצות כו' השביעי עצרת לה' אלקיך הוא כנ"ל שמקודם הי' הגאולה לצאת מסט"א וכמו ימי המעשה. ובשביעי לא הי' להם להלחם עוד עם הסט"א ורק להכין עצמם להיות עם ה'. וזהו לה' אלקיך. ובמדרש אחרי ה' אורי בים ויאר כו' הלילה וישעי בים ויושע כו'. בקרוב ופרעה הקריב בזאת אני בוטח ה' ילחם לכם כו'. הכוונה שאחר כל המלחמות צריכין לבקש רק עיקר המכוון אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה'. וכן הי' אצל דוד המע"ה שם. וכמו כן דורש שם אורי בר"ה וישעי ביוה"כ כו'. אח"כ אחת שאלתי שבתי בבית ה' הוא בסוכות. וכמו כן הכא בשביעי של פסח שהי' להם מנוחה בקשו רק לעבוד את ה' ולזכות לבנין ביהמ"ק כמ"ש תביאמו ותטעמו כו'. וזה עצמו כמו השבת אחר ימי העבודה כמ"ש במ"א מזה:

במדרש כמה נתחבט מרע"ה הראני נא ועולי הים אמרו זה אלי ואנוהו כו'. כי בזמן שנעשה נסים ושינוי הטבע לבנ"י נתעלו נפשות בנ"י כמ"ש בפי' נתת כו' נס להתנוסס. ומה הטבע נשתנה בעבור בנ"י מכש"כ שנשתנו המה בנפשותם. ובאמת מעין זה הי' תמיד בבית המקדש כשעלו בני ישראל לראות פני ה' במקום אשר יבחר שהי' המקום מיוחד לנסים כענין עשרה נסים נעשה בביהמ"ק. ובמקום שיש נסים יש התגלות [וזה עצמו שכ' שם הנה מקום אתי. ואפשר שלכך קורין פרשה זו בשבת חוה"מ כנ"ל]. ויש לרמוז בלשון המשנה עומדין צפופין. שנתעלו ממש ויצאו מהתלבשות הגופים ונתרוממו. ועד"ז י"ל פי' משתחוים רווחים כלומר אעפ"כ המשיכו ברכה לעוה"ז כידוע ענין השתחואה הוא המשכה מלמעלה למטה. ונחזור לדברינו שלכך על הים אמרו זה אלי ואנוהו. והנה ואנוהו פרש"י בנין המקדש. ובגמ' איתא אתנאה לפניו במצות. וב' הפירושים אחד כי כשבנ"י זכאין השכינה שורה בהם ממש ע"י תיקון רמ"ח איברים ברמ"ח מ"ע ונקראו הם עצמם משכן ה' כי לא מצינו בכתוב מעשה המשכן קודם החטא. וי"ל כי קודם החטא היו מוכנים להיות כמלאכי השרת והי' שכינה שרוי' ביניהם בלי הכנת מקום מיוחד. והי' מתקיים ואנוהו אתנאה לפניו במצות כנ"ל. ואח"כ הרגישו שע"י החטא יצטרכו לבנין המקדש. ובקשו ע"ז מכון לשבתך כו'. כי השירה כולל כל מה שעובר על בנ"י עד לעתיד כדאיתא בזוה"ק:

בפסוק אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר. וחז"ל דרשו מכאן לתחה"מ מן התורה. וי"ל דהכל אחד דמ"ש רש"י עלה בלבו שישיר היינו שלא היו יכולין להוציא אל הפועל ככל רצונם כי לא הי' העולם כדאי לקבל יותר מאלה הדברים. וז"ש ויאמרו לאמר שאלה הדברים אמרו מכלל שהי' בלבם עוד יותר. ומזה עצמו דרשו חז"ל מכאן לתחה"מ מן התורה ואז יגמרו השירה כלבבם. והכלל כל מה שאדם מייגע עצמו בעבודת הבורא ית' בעוה"ז אינו לבטלה. אם כי אינו יכול לגמור כלבבו עתה. עוד יהי' עת שיגמור ככל רצונו או בעוה"ז או לעתיד. וזה הרמז מכאן לתחיית המתים כנ"ל:

תרמ"ז

וכו' בהגדה רשע מה אומר לכם ולא לו כו' כפר בעיקר כו'. הענין הוא כי עיקר גאולת מצרים שכתיב ביד חזקה כו'. פי' שהשי"ת עשה שיהיו בנ"י עצמן ראוין לגאולה. כמ"ש בעבור זה שאקיים מצותיו. כמ"ש אהי' שהגם שלא היינו ראוין ראה השי"ת מה שראוים לקיים אח"כ בכל הדורות עד לעתיד. נמצא יש חלק יצ"מ בכל דור ודור ממש. וזה הרשע שאומר מה העבודה כו' לכם. פי' שאנחנו לא היינו במצרים ואין לנו לשמוח בזה. ולכן כפר בעיקר הגאולה. גם זה עצמו שחושב שהי' נס שלא מצד צירוף מעשה בנ"י זה נק' כפירה כי הגאולה הי' בכח בנ"י ג"כ כנ"ל. ולכן הקהה את שיניו. כי לכם ולא לו. א"כ הוא עצמו מוציא מפיו היפוך שאלתו כמ"ש בעבור זה עשה ה' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל שהגאולה הי' מצדנו ג"כ כנ"ל. לכן כתיב וראה את הדם כו' שרצה שיהי' הגאולה ע"י מעשה בנ"י בעצמם:

עוד למאמר הנ"ל. דאיתא במדרש במדבר ע"פ מוציא אסירים בכושרות במצרים בכות ועל הים שירות ע"ש. והענין הוא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בב' הזכותים הללו בזכות הצעקה כמ"ש ויזעקו כו'. ובזכות השירים ותשבחות שהי' גלוי וידוע לפניו שיספרו תהלותיו בכל שנה כמ"ש בעבור זה עשה. ובאמת ב' אלו הם אחת כמ"ש לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. ואלו החבירים המספרים ביצ"מ ושמחים בתהלות השי"ת בוודאי אם היו שם במצרים היו בוכים וצועקים להשי"ת. והרשע אשר אומר מה העבודה לכם כו'. אם הי' שם לא הי' ג"כ בכלל הצועקים והי' באותן המתים בימי האפילה. ועמ"ש לקמן בפ' מן המצר קראתי:

מרור שאנו אוכלין וכו'. כי המרירות שהי' לאבותינו במצרים היה הכנה וישועה וקיום לנו בכל הגלות. [וז"ש חז"ל שאמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה בצרות אחרות. פי' שהראה לו הקב"ה שזה הגלות מצרים הוא הכנה לכל הצרות]. ויש לנו לשבח אותו ית' על הגלות מצרים שהי' הכנה לגלותינו. ועל הגאולה שהי' הכנה לכל הגאולות. וזה מצות אכילת מצה ומרור. מצה על הגאולה ומרור על הגלות. והיא שעמדה לאבותינו ולנו קאי על הגלות ועל הגאולה כנ"ל [וזה הרמז כל ימי חייך להביא הלילות שבח הגלות לבד הגאולה]:

איתא במשנה בפסח על התבואה הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות. הענין הוא כי בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע. לכן נאסר חמץ בפסח שבנ"י מקבלין השפע קודם שנשתנה ומתחמץ ומתפשט לכמה ענפים ואז נק' חמץ. ומצה היא השפע כמו שהיא. וכאכילת מנחות לא תאפה חמץ חלקם כו' כן אכילת בני ישראל בפסח בקדושה. ולכן סידר הקב"ה להיות דין התבואה בפסח על ידי שבני ישראל מוכנים בימים אלו לקבל הברכה כראוי. ולכן פסח נק' שבת כדאיתא בשבת קודש דמתברכין מיני' כולהו יומין ומנא לא ירד בי' דאיהו שורש הברכה קודם שמתגשם כמ"ש בזוה"ק יתרו. כמו כן בפסח הברכה יורדת על כל ימי השנה בשורש. וזה השורש אינם יכולין לקבל רק בנ"י. ולכן כתיב זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי כו'. וזה נתקיים בפסח. והשכר ע"ז קודש ישראל לה' שמקבלין הברכה בקודש שהוא ראשית השפע. ולכן והניף את העומר. דכ' השמים שמים לה' והארץ נתן כו' ומקשי בגמ' דכ' לה' הארץ ומשני כאן קודם ברכה כו'. והפי' שבנ"י הם נק' אדם ויכולין לקבל השפע שהשי"ת נותן ודביקין בכח המתנה. וע"י שמעידין שהכל מאתו ית' ושלה' הארץ ומלואה. עי"ז ניתן להם הארץ. וז"ש במדרש שניתן הארץ לאברהם אבינו בזכות העומר ואתה כו' בריתי תשמור. היינו להיות דביקות בשורש. וכמו שדביקות הגוף בשורש ע"י ברית מילה. כמו כן דביקות הארץ ע"י העומר שהוא הראשית. וכמו שהמילה נותנת קדושה לכל הגוף. כן ע"י התנופה של העומר נשאר קדושה לכל המזון של כל השנה. שיהי' שורה בו קדושה. ושלא יתגשמו ע"י האכילה. וזהו הרמז עומר מתיר במדינה שלא יהיו נאסרין ומקושרין בגשמיות לחם הארץ:

בהגדה. ביום ההוא. בעבור זה כו'. פי' יום ההוא לשון נסתר והוא בשעה שמתגלה הארת היום ההוא. כי ע"י מצות אלו מתעורר הארת הימים הללו. וכ"כ תזכור כו' יום צאתך. ולא כתיב צאתך רק יום צאתך. היינו לעורר בכל יום הארת יצ"מ ע"י מצות הזכירה. כענין שנאמר במגילה נזכרים ונעשים. וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. דכ' פועל פעלת בימיהם בימי קדם וקשה כפל הלשון בימיהם בימי קדם. אכן הפי' הוא כי הקב"ה נוהג כל דור. רק שהנהגתו על פי התלבשות הטבע. אבל בדור צדיקים הקב"ה מנהיג העולם בימי קדם היינו בההנהגה הקודמת ולמעלה מן הטבע. כענין שאמרו כשם שהם תמימים כך שנותיהם. וז"ש שבימיהם פעל פעולות בימי קדם. וכ"כ ויושע ה' ביום ההוא שהוא הארה שלמעלה מן הטבע:

כתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. ובזוה"ק פ' בלק פי' שהקב"ה עושה נס לאדם ואינו מודיע לשום ברי' רק הוא לבדו יודע הרי נחש בא לנשכו ונפל אבן על הנחש והורגו ע"ש. וי"ל כי הנפלאות שעשה הקב"ה לכללות ישראל הגם כי ראו אותם מ"מ הוא לבדו יודע גודל הנפלאות כי הם לדורות. וז"ש כי לעולם חסדו. כי אלה הנפלאות יש להם פירות תמיד כמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כאלו הוא יצא. וכ' ואותנו הוציא. ולכן מצווין לזכור יצ"מ בכל יום. כי הגאולה של מצרים מתחדש בכל יום תמיד. ובכל נפש ונפש מישראל בפרט. והכל הי' נכלל באותן הנפלאות והוא לבדו יודע כי אין להם חקר כי לעולם חסדו:

בענין הד' כוסות שתקנו חכמים נגד ד' לשונות של גאולה. ומצינו ג"כ ד' לשונות ראי' שמיעה זכירה ידיעה. וישמע אלקים כו'. וירא אלקים וידע אלקים ויזכור כו'. כמו שמצינו באדם ד' חושים בראש. חוש השמע והראות והטעם והריח. ואיתא בספרים כי ד' פרשיות בתפילין של ראש לקשר הד' חושים. ובשל יד לקשר חוש המישוש. וכביכול הקב"ה דיבק אליו נפשות בנ"י בכל החושים כי הזכירה הוא הריח והדעת הוא הטעם. ומצות הסיבה הוא רומז לתפילין של יד שהוא בשמאל. כענין שנאמר ויסב אלקים. כמ"ש שמאלו כו' וימינו תחבקני:

בענין המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כתבו המפרשים כי בכל מקום אסור להרבות בשבחו של מקום כדאיתא בגמ' מי ימלל גבורות ה' מי שיוכל לספר כל תהלתו כו'. אך ביצ"מ משובח ע"ש. ונראה הטעם כי למי שנעשה לו הנס וכן במקום ובזמן של הנס מותרין ומחוייבין להלל ולשבח. ולפי שאמרנו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו משועבדין. ממילא נעשה לנו הנס. לכן המרבה לספר משובח. וכן בסוף ההגדה שאומרים ואותנו הוציא כו' לפיכך אנחנו חייבין כו' כמ"ש:

בענין חשבון המכות דצ"ך עד"ש כו' וחמשים על הים כו'. כל החשבונות עולין עד תרי"ג. ומאחר שמצינו תרי"ג מצות שהם עצות לקיים התורה כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי תרי"ג עיטין. ממילא יש תרי"ג מיני התנגדות. ושע"ז הי' צריכין חילוקי המכות האלה. וכמו שמעשרה מכות מתפשטין כל אלה. כמו כן איתא שבעשרת הדברות נכללו התרי"ג מצות. וכמו שהתחיל באצבע אלקים ואח"כ כ' את היד כו'. כמו כן בעשרת הדברות כתובין באצבע אלקים:

איתא במשנה בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן. ובגמ' הביאו עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם כו'. נסכו מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. כי הנה הג' רגלים הם מתנות שנתן הקב"ה לדורות מכל המדריגות שנתעלו בנ"י זה אחר זה. וכמו שמצינו ביחיד שמקודם זוכה לנפש זכה יתיר יהבין לי' רוח. זכה יתיר יהבין לי' נשמה. כמו כן בכלל ישראל ביצ"מ זכו לנפש דקדושה כי הנפש מקושר אל הגוף. ובזה צריכין גאולה וחירות שיצא הנפש לחירות שלא יתגשם בגוף לכן יש תרי"ג מצות לנפש נגד איברים וגידים של הגוף. ולכן שם נפש מלשון מנוחה כמ"ש וינפש שעיקר זמן חרותנו הוא בנפש להיות לו מנוח ממאסר הגוף. [רמז נפש גי' ת"ל שת"ל שנים הי' גלות מצרים]. ולכן נק' חג הפסח שבת ע"ש המנוחה כנ"ל. ואח"כ בקבלת התורה זכו לרוח ממללא שהוא הדיבור. ואח"כ בכניסתן לארץ זכו אל הנשמה. רמז לדבר נותן נשמה לעם עליה. רוח להולכים בה הוא דור המדבר שהלכו אל הארץ. והוא דור התורה שעיקרו רוח כנ"ל. והגם שבוודאי הי' לדור המדבר ג"כ בחי' הנשמה. אבל יסוד כל אחת ואחת הי' בזמן מיוחד כמ"ש. וכמו כן בכל הג' רגלים זוכין להארת נפש רוח נשמה בזמן חרותנו. זמן מתן תורתנו. זמן שמחתנו. ולג' אלה [*יש] (הם) מקומות מיוחדים גם בגוף. כדאיתא נפש מתפשט בכבד. רוח בלב. נשמה במוח. ולכן בפסח זמן תבואות שבשדה כי הכבד נותן מזון לכל האברים ולכן הפרנסה הוא בחג הזה. והג' רגלים נותנים ג' ברכות בני חיי מזוני. מזוני בפסח כנ"ל. חיי בשבועות עץ החיים שהוא התורה והוא הרוח בלב. בני בסוכות נשמה במוח להוליד תולדות. וכמו כן בעולם יש ג' חילוקים אלו. כח השדה בחי' נפש. ופירות האילן שעיקר גידולו ברוח. וגשמים מן השמים שהוא רמז להנשמה:

בהלל המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' מקימי מעפר דל כו' מושיבי עקרת הבית. כי הנה בנ"י נבראו לברר מלכות שמים בעולם. והוליכן הקב"ה בכל המקומות להוציא הניצוצי קדושה שנמצא בכל מקום. וז"ש מקימי מעפר. מאשפות ירים אביון ע"י בנ"י. וז"ש להושיבי עם נדיבים כו'. ולכן מושיבי עקרת הבית ודרשו חז"ל שמוני בניך כחולדה זו כו'. פי' שבנ"י המשיכו השכינה בכל מקומות צרותיהם להוציא מכל מקום הנ"ק שנמצא בשם. והמפרשים פירשו המגביהי פי' שהגביה אותי כו'. וכמו כן נפרש המשפילי שהקב"ה הרים אותנו וגם השפיל חותנו בכל מקומות החשכים כדי להעלות הכל מתהום ארעא עד רום רקיעא. ולכן נתקן ההלל על כל צרה שלא תבוא. וכשנגאלו ממנה קורין ההלל על ידי שמאיר אור חדש במקום שהי' חושך. כי הלל הוא מלשון בהלו נרו:

איתא בזוה"ק כי הימים טובים הם בתי' התפילין ע"ש בפסוק לריח שמניך טובים. והיינו שבהם מתגלה עיקר הדברים שנאמרו בפרשיות התפילין. ויתכן לרמוז כי פרשת קדש והי' כי יביאך הם בראשון ושביעי של פסח שהוא ענין יצ"מ. שמע בחג השבועות. והי' אם שמוע בסוכות ונתתי מטר ארצכם. ושמיני עצרת נגד תש"י שכולל כל הד' פרשיות בבית אחת. [אמת דבזוהר שם פי' תפילין של יד על חוה"מ. מכל מקום י"ל גם על שמ"ע וכן משמע שם בזוהר ג"כ. ולפי דרכינו י"ל כי חוש"מ רומז להרצועות שהם הלכה למשה מסיני. ורמז אחת גבוה מהשנית. כי חוש"מ דסוכות מרובה על של פסח]. ובאמת בזמן המקדש נתקיים וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך שדרשו חז"ל זו תפילין שבראש. וכן אומרין ושמך הגדול עלינו קראת ותתן לנו מועדים לשמחה כו':

והניף את העומר ובמדרש אמור מה יתרון כו' שיעמול תחת השמש. כי הנה בנ"י שנגאלו ממצרים ועשה לנו השי"ת נסים ונפלאות הי' המכוון להיות מעלין כל הבריאה. להעלות הטבע ולברר אמונת השי"ת כי הוא המנהיג את העולם והטבע. ובחג הפסח שהוא זמן חירותנו נעשה החירות גם בזמן ובטבע ויכולין עתה להעלות הבריאה והטבע. ובמד' ויחי הרועה אותי המלאך הגואל הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום ומה גאולה פלאים אף פרנסה. פרשנו הענין שצריכין לידע כי גם הנהגת הטבע הכל הוא נפלאות השי"ת ויעקב אע"ה בירר זאת. וכמו כן עבודת כל בנ"י לברר אמונה זו. כמ"ש מו"ז ז"ל פי' הירושלמי אמונת זו סדר זרעים שמאמין בחי עולם וזורע. פי' שעיקר האמונה לידע שגם הטבע הוא הנהגתו ית' בלבד שנותן בה חיות וקיום תמיד ע"ש פ' שלח. וזה ההיקש צריך עובד ה' לבררו. וכפי מה שמבררין זה ממילא נדבק הטבע בהנפלאות. וממילא כמו פרנסה בכל יום אף גאולה. ולכן צריכין לזכור בכל יום יציאת מצרים לברר ולחדש הארת הנסים בכל יום. ולכן אמר הקב"ה הביאו לי עומר בפסח והוא זמן התבואה להקיש גאולה לפרנסה כמ"ש במדרש הנ"ל. וזה ממחרת השבת כמו שהשבת נותן פרנסה לימי המעשה כמ"ש מיני' מתברכין. כמו כן בכל עת שיש גאולה וימי נסים צריכין לראות שישאר מזה הארה גם לתוך הטבע. וזה הענין נק' ממחרת השבת הארה הנשארת גם בתוך הטבע. [ובזה יש לבאר ענין מפלת המן ביום זה ויתבאר אי"ה במ"א]:

עוד יתבאר אומרם ז"ל בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים. כי אלה הג' מועדות עושים רשימות בזמן כמ"ש זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. דכמו שיש חירות וגאולה בנפשות בנ"י נמשך מזה הארה לכלל הבריאה. וכמו שהיו נצוצי קדושה מוטבעים בתוך הקליפות במצרים. ואח"כ ביצ"מ נתברר הטוב מרע ונבדלו בנ"י מהרשעים וכ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. והם כמו התבן לגבי מוץ כמ"ש במדרשים המוץ והתבן מריבין זה אומר בשבילי נזרע השדה ע"ש. וביצ"מ נתברר זה. וזה ענין בפסח על התבואה כי התבואה היא ביותר מעורבת עם המוץ ותבן וצריך בירור. ופירות האילן מבוררין יותר רק שיש בהם עוד קליפות וגרעונין. והמים הם בלי פסולת כלל. והם ג' מדריגות בנפשות בנ"י בכלל ובפרט. זמן חירותנו הוא עיקר הבירור בנפש. אח"כ בזמן מתן תורה לא יש מגע נכרי כלל. אעפ"כ עיקר השמחה הוא בחג הסוכות:

עוד לענין עומר ושתי הלחם. ובמד' בזכות העומר ירש אברהם אבינו את הארץ את בריתי תשמור ע"ש פ' אמור. והענין הוא דכ' בראשית ברא ודרשו חז"ל בזכות התורה שנק' ראשית דרכו ובזכות ישראל שנק' ראשית תבואתו. דהנה הארץ הי' תהו ובהו ולא הי' כדאי להבראות רק בכח בנ"י שהם נשתלחו לתקן ולהוציא ראשית מגשמיות וארציות. וזאת נתקיים ביצ"מ כחן של בנ"י שנגאלו ממצרים ונזדככו בכור הברזל לברר הטוב מתערובות הרע ונמשכו אחריו כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. פי' בעוה"ז שהוא תהו ובהו אעפ"כ נמשכו בנ"י אחר השי"ת. וכמ"ש אחר זה קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. זה ראשית של חג הפסח ועומר וקיום הארץ. ובשבועות יום הביכורים ומתן תורה שהוא ראשית דרכו. פי' כמו שגשמיות הארץ רחוקה מן הקדושה ורק ע"י נקודת הראשית שבנ"י מעלין להשי"ת מתקיים הארץ. כמו כן התורה שהיא בחי' שמים נעלמה מעיני כל חי ולא הי' העולם כדאי לקבל קדושתה. וע"י התורה שלפנינו שהיא ראשית דרכו פי' שהיא נקודה ושער איך להיות התגלות אור התורה הפנימיות בעוה"ז. וזהו מנחת שתי הלחם והיא קיום השמים. נמצא חג הפסח ושבועות הם ב' הראשית הנ"ל ועליהם כתיב לכו לחמו בלחמי. לחם מן הארץ ולחם מן השמים. כמ"ש בזוה"ק אמור:

ב"ה בשה"ש

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק כו'. דרשו חז"ל במד' תפוח אין לו צל והכל ברחו ממנו ואני בצלו חמדתי כו'. פי' כי אין ניכר בעוה"ז השגחת הבורא ית' רק אל בנ"י המאמינים בו מתגלה להם. ויתכן לרמוז למצות השבת כי בחול ההנהגה ע"י המלאך. ובש"ק ע"י השי"ת בעצמו ולכן הוא נסתר כדאיתא בזוה"ק יתרו כיון דלא אישתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא כו'. פי' שע"י שמתגלה שורש הברכות בשבת ואינו מתלבש בגשמיי לכן לא אשתכח בי' מנא כתפוח שאין הצל נגלה כנ"ל. ומ"מ בנ"י זוכין לקבל השבת כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי הוא השבת שכ' בו אל יצא איש ממקומו. ומברכין פורס סוכת שלום עלינו. ופריו מתוק לחכי דייקא היא הנשמה יתירה שיורדת לבנ"י בשבת. וכ' ביני ובין בני ישראל אות. ודרשו חז"ל שאין נגלה לאוה"ע ענין הנשמה יתירה. ואמת כי השבת הוא מעין עוה"ב וא"י להשיגו בעוה"ז. רק בנ"י שהם בני עלמא דאתי מקבלים הארת השבת. וכמו שאין נגלה טובו ית' בעוה"ז רק לבנ"י. כמו כן אין נגלה ונודע שבחן של בנ"י בעוה"ז רק להקב"ה כמ"ש כשושנה בין החוחים שבגלות בין האומות. בנ"י כשושנה אטומה. כמ"ש גן נעול שא"י לגלות מצפוני לבם מכח אל הפועל בין הבנות. אבל בזמן המקדש בג' רגלים שעלו בנ"י להיראות פני ה' כ' יראה כל זכורך שנתפשטו מלבוש הגשמיי ונתלבשו בלבוש הפנימי שלהם. כי זכורך הוא הפנימיות שלא ניתן רשות להתגלות רק במועד ובמקדש ומ"מ זה ההתגלות שהי' במועדות הי' הכנה על כל השנה ואפילו בזמן הזה שאין אנו יכולין לעלות נשאר הארה בזמנים הללו שהיו מיוחדים להיראות פני ה'. וע"י התפלות שתקנו ע"ז יכולין לעורר קצת הארה גם עתה. וכ' שמחתי באומרים כו' ודרשו חז"ל שאמרו לדוד מתי ימות ויבנה ביהמ"ק ושמח ע"ש. ועיקר המזמור נראה שניתקן על ימי הגלות כדכ' עומדות היו רגלינו כו' ששם עלו שבטים כו'. ויתכן לפרש שזה הוכחה שכמו שדוד המע"ה שמח בהכנות המקדש בעוד שלא נבנה. כמו כן ומכש"כ שיש לנו להתדבק בהארה שנשאר מאשר הי' כבר עומדות רגלינו כו'. והענין כמ"ש כמה פעמים כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמו שנבנה ביהמ"ק באמצע העולם למשוך הקדושה לכל הצדדין. כמו כן בזמן. שהימים שהי' ביהמ"ק קיים הי' קיום כל הזמנים שמקודם ושאחריו. לכן גם אנחנו יכולין למצוא איזה הארה מעליות רגלים. וכדאיתא בספרי קודש שבמקום שהקדושה נמצאת מנחת רשימה לעולם. וכן איתא שאין השכינה זזה מכותל מערבי. והרמז שהגם שאינו עתה מבורר בהתגלות ויש תערובות בעולם. עכ"ז נמצא איזה הארה גנוזה. ואיתא כשם שבא לראות כך בא להיראות. וכמו שראיות הקב"ה הוא לעולם כמו כן ראיות בנ"י. אך כפי הכנות הדורות כך הוא נמצא. ורמזו חז"ל הראיון מדברים שאין להם שיעור. שגם בהיותינו עולים לבהמ"ק לא היו כל מדריגות בנ"י באופן אחד רק כל אחד כשם שבא לראות כו'. ומעין זה יש גם עתה ראי' ממרחק כדכ' עומד אחר כתלנו. חלונות. חרכים. ואיתא בגמ' ר"ה כד הוי מטי להאי קרא הוי בכי עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו. ובוודאי במועדות הוא דמטי להאי קרא. כי תבואו לראות. והוי בכי. שעתה ע"י הבכי' ותפלה יכולין למצוא איזה הארה. כמ"ש במ"א ע"פ נהפך לאבל מחולנו. וכ"כ האכלתם לחם דמעה הרמז על אכילת מצה פ"א בשנה והוא ביום שחל ט"ב. ותשקמו בדמעות שליש. השלש רגלים שותין עתה ע"י דמעות. וז"ש יתרחק ממנו שבא עתה בבחי' ריחוק. וכ"כ שלום לרחוק ולקרוב שיש בא להשלימות ע"י קירוב ויש ע"י ריחוק וכן הוא בסדר הדורות כמ"ש:

ב"ה לחג הפסח

בענין קי"ס אחר יצ"מ. וביצ"מ עשר מכות ובקי"ס בפעם אחת. יראה שהוא כענין שנמצא בעבודת הבורא ית' בכלל ובפרט. כמ"ש בזוה"ק ברע"מ פ' וארא. וכמו כן זה לעומת זה יש התנגדות הרשעים בשניהם. וביצ"מ נשתנו כל הטבעיים בפרטות בכל מכה ומכה וכמו כן כמה מיני עבודה בשדה בחומר ובלבנים שעינו אותנו. ואח"כ בים שרדפו אחריהם היה בכללות כמ"ש ושלישים על כולו ע"מ לכלות ע"ש במכילתא. וכ"כ והנה מצרים נוסע כאיש אחד בלב אחד כמ"ש ויאסר את רכבו היינו שנתכללו כל כחות הסט"א שלהם. ולכן הי' הישועה ג"כ בכלל. כי הים כולל כל מה שיש ביבשה כדאיתא בגמ'. והבריאה מתחלתו חילקו הבורא ית' לב' חלקים ימים ויבשה. וכל השינוים בצורות שונות המתחלפים ביבשה ובים הכל ציור אחד. ולכן הישועה על הים הי' בכלל. ולכן מקודם כתיב אצבע ובים כתיב היד שהיא כללות הפרטים כנ"ל:

אז ישיר משה. דאיתא במד' תזריע בפ' אחור וקדם כו' אף קילוסו עולה באחרונה ע"ש. כמו כן ביצ"מ נשתנו כל הברואים בעשרה מכות. ובקי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו' שהם בהמה המה להם. ואחר כל זה נתרוממו נפשות בנ"י. וזה הי' התכלית. אז ישיר משה. וכמו שהי' בשעת מעשה בראשית השבת שמיוחד לבנ"י ומזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרו. שהוא התכלית של הבריאה. כל פעל ה' למענהו. להעיד עליו. כמו כן אחר כל הנסים ביצ"מ וקי"ס הי' התכלית זו השירה. לכן כתיב ישיר שנגמר עיקר המכוון מכח אל הפועל. ומשירה זו נעשה פרשה בתורה וכ' ויאמרו לאמר שנטעו שירה זו בפיהן של ישראל לדורות. דאיתא בספרים פי' הבוחר בשירי זמרה. כי העיקר כשנתמלא האדם בשירה וזמרה עד שנשאר מזה קבוע בלבו תמיד בזה בוחר ה'. וכן הי' בשירה זו. לכן בחר השי"ת בזו השירה וקבעה פרשה בתורה:

כתיב מן המצר קראתי כו' ענני במרחב. ופרשנו על הצעקה במצרים ועל השירה. דאיתא במד' בנ"י מתגאין בירושתם ונצעק אל ה'. וכמו שכחן של בנ"י בפה להיות נושע מן המיצר וע"י הצעקה נגאלו ממצרים. כמו כן הבינו שע"י הצעקה יכולין לעלות ולהתקרב אליו ית'. וזו השירה הוא ענני במרחב כדכ' הרחב פיך ואמלאהו. וכל מה שביקשו ישראל בשירה זו נתקיים בכל הדורות עד לעתיד. ובוודאי זה פלא גדול לומר זה אלי ואנוהו. הגם דכ' ישראל אשר בך אתפאר. אבל [*לא] שיאמר האדם ואנוהו. אך מרוב התשוקה שהי' לבנ"י להיות אופן שיקיימו ואנוהו הגם שא"א. והקב"ה מילא משאלותם ואמר אשר בך אתפאר. ויש לנו ללמוד ממה שנתן השי"ת בחירה לאדם ויכול לעשות עבירה ולהמרות מצות הבורא אשר זה הוא פלא גדול מכש"כ בחירת הצדיק בצדקתו שבוחר ומשתוקק לעשות נחת רוח אליו ית'. הקב"ה ממציא לו מקום שלא בדרך האפשרות. וגם לפי פשוטו ואבנה לו מקדש. וכי זה מושג אל השכל שישכון הקב"ה בבנין בו"ד. רק לפי הרצון והתשוקה של בנ"י זכו לזה. והרי אמרו מיד אלקי אבי וארוממנהו. להודיע כי לא עלה על דעתם ח"ו להתדמות אליו ית'. וכמ"ש והחיות רצוא ושוב. ואמרו ואנוהו ואמרו וארוממנהו כי שניהם אמת. ומי שיודע ומתברר לו כי אין זה סותר את זה והשי"ת נעלם וגבוה מכל גבוה. ומתגלה וממלא כל עלמין. כפי בירור הידיעה אצל בני אדם כך הוא נמצא ומתגלה להם. וז"ש הרחב פיך ואמלאהו על הבקשה להתקרב אליו ית'. והכל בכח הפה. ב' הבחי' מן המצר ובמרחב והם בחי' תפלה לעני תפלה למשה. וזה הקול קול יעקב. וכ' חרב פיפיות ב' פיות. בכות ושירות כמ"ש לעיל:

בענין הפרש שבין שבת למועדות שכ' בזוה"ק אמור ירותח דקודש קא ירית ולאו זמינא ע"ש. הענין הוא דהמועדות הם בבחי' עבודה ובמקדש. ולכן ג"פ בשנה יראה כו' האדון ה' דרשו חז"ל מי שאין לו אלא אדון אחד ע"ש. ובשבת א"צ לעלות כי שבת לה' בכל מושבותיכם. דאיתא אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והגם דכתיב עונותיכם היו מבדילין. לבין אלקיכם כתיב. אבל בבחי' בנים א"א להיות שינוי. כי א"א להיות רק אב אחד כמ"ש ואם אב אני כו'. אבל בבחי' עבדים בגלות א"י להיראות פני האדון. רק כשאנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כמ"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו' מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ובשבת מתגלה שם הוי' ושם אין שייכות רק לבנ"י. ובמקום זה כתיב בנים אתם לה'. והשבת הוא בחי' התורה. וכמ"ש אין עבירה מכבה תורה ואין לה כבי' עולמית לכן בשבת ניתנה תורה:

עוד יתבאר ההפרש בין שבת למועדות דשבת הוא מתנה כדאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. אבל המועדות זוכין בנ"י בעצמותם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים וכדכ' מקראי קודש תקראו ולכן השמחה ברגלים. דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. לכן שבת הוא בשת. אבל במועדות כתיב יראה כל זכורך שהיו באין להיראות פני ה' בשמחה. ואיתא לעתיד יהי' מצות ראי' גם בשבתות כדכ' מדי שבת בשבתו כו'. שיהי' יום שכולו שבת. אבל עתה מקבלים בנ"י השבת בבחי' מתנה בלבד:

במצות קריאת ההלל דאיתא במד' בכל קראנו אליו המה היו"ט שנק' מקראי קודש שיכולין בימים הללו לקרוא הקדושה ולהתדבק בו ית'. כדאיתא בזוה"ק בקשו פני אלו זמנייא וחגייא. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש לראות פני ה'. ועתה מתקיים בפה ע"י ההלל שהוא התגלות הקדושה. וצריכין להאמין כי באלה הימים מתגלה כל הארת הנסים שעשה עמנו השי"ת בזמן חירותנו. ומתן תורתנו. ובזה יכולין להוושע כמ"ש והי' אמונת עתיך חוסן ישועות ע"י האמונה באלה המועדים שנתן לנו השי"ת. מכלל שאמרו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור. א"כ המאמין במועדות מתדבק בהקב"ה בלי מסך מבדיל:

ואמרו חז"ל שנסמך שבת למועדות לומר המקיים מועדות כאלו קיים השבתות והמחלל כו'. ונראה כי ע"י המועדות מקבלין הארת השבת. דאיתא בשבת אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. אם כן שבת הוא סוד ה' ליראיו. והמועדות שנקראו מועדי ה' הם הזמנים שבנ"י מתדבקין לדעת סוד מתנה הנ"ל. ולכן נק' מקראי קודש כי קודש הוא דבר הנבדל והוא שבת קודש. ובמועדות מתפשט דעת הארת השבת. לכן קיום המועדות הוא קיום השבתות כנ"ל. וכיון שהקדושה מתגלה במועדות יש בו הלל יותר מבשבת שהוא בצנעא ובגניזה. והמועדות הם עדות על בנ"י שיש להם דביקות למעלה. שהרי עיקר המועדות נק' מועדי ה' והם זמנים שמתגלה הקדושה למעלה בעולמות עליונים יותר מבכל השנה. ובאותן הזמנים עצמן נעשה התגלות קדושה וישועה לבנ"י זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. וזה עדות כי נמשכין בנ"י אחר ההנהגה שבשמים. וזה פי' אמונת עתיך כו' שהעתים שמשתנים למעלה צריכין לעשות רושם בנפשות בנ"י למטה. להיות נמשך אחר עתים הללו. והקדושה שמתחדש במועדות לא הי' מתגלה למטה לולי הכנה שנעשה בבנ"י שהם כלים לקבל הארות הללו. לכן כתיב אשר תקראו. ישראל דקדשינהו לזמנים:

בפסוק אז ישיר ובמד' נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה. דהנה בנ"י נבראו ע"ז להעיד על הבורא ית'. כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. אכן לא היו יכולים להוציא העדות מכח אל הפועל עד שסייע להם השי"ת בנפלאותיו ושינוי הטבע אז ישיר. וזה לשון ישיר כמו שדייק רש"י ז"ל עלה בלבם. פי' בכל ימי הגלות היו משתוקקים להוציא אלה הדברים ולא היו יכולין עד עתה. כדאיתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. פי' הנהגתו ית' את העולם הי' בהסתר. וז"ש ויאמינו פרשנו כבר שהאמינו למפרע על ימי הגלות וחושך. וכדכ' מי כמוכה באלים מי כמוכה נאדר כו'. פי' חז"ל באלים באלמים ששומע גדופי הרשעים ושותק. והוא ב' התנהגות שיש בעולם. בחי' הסתר תוך הטבע והגלות וזה באלים. ויש עתים שמתגלה הנהגה שלו בפועל ממש והוא נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. ובנ"י העידו עכשיו כי הכל אחד והוא ית' מנהיג כל העולם לפעמים בהסתר בטבע ולפעמים בהתגלות. והי' נצרך להיות השתנות הטבע לפעמים. להיות דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. וזהו עדות על כל הכלל שהכל מאתו ית'. ובודאי הי' יכול השי"ת להוציאנו ממצרים בדרך הטבע ג"כ. אך שהוצרך לנו לסייע לנו לעבודתינו אותו ית' להיות התגלות עולם הנסים ושינוי הטבע. ושירה זו הוא הפתח שנפתח לכל עבודת בנ"י לכל הדורות כדאיתא במדרש פיה פתחה בחכמה. וז"ש אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. כי אז התחיל הפתח לכל בעלי השיר להיות יוצאים בשיר. ואיתא במד' כי שביעי של פסח הוא כמו ש"ק ע"ש סוף פ' בא. דכ' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כמו שיש ששת ימי המעשה וביום השבת הוא התכלית של כל ימי המעשה וסהדותא אקרי שבנ"י מעידין עליו ית' שזה הוא תכלית הבריאה. וכזה ניתקן באלה הז' ימים. ששת ימים תאכל מצות הוא רפואה והכנה על ימי המעשה של כל השנה. ויום הז' עצרת כנופיא. הוא יום השירה שהוא סהדותא ותכלית כל יצ"מ. וכ' במקהלות ברכו אלקים שא"י לומר זו השירה עד שנעשה אחדות אחד. ואמת ג"כ שכפי העדות והשירה כך מתאחדין להיות אחד. וב' המדריגות אין להם שיעור שע"י האחדות מתגברין בשירה ואח"כ באין לאחדות יותר אמיתית ולשירה עליונה ביותר. וכן הוא לעולם. יש שירה למעלה משירה. וזה ויאמרו לאמר אשירה כו' כי גאה גאה א"כ אין לדבר סוף: ואיתא כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכמו כן מחלוקת שהיא לשם שמים. וב' אלו הם בימי הגלות וימי הגאולה. ימי המעשה. ויום השבת. ובנ"י הוצרכו להלחם עם כל הסט"א. ואיתא והנה מצרים נוסע אחריהם כאיש אחד. ואז כשזה קם זה נופל. ע"כ הי' אז בישראל ד' כתות. אלו אמרו המבלי אין קברים. ואלו צעקו לה'. אבל בנ"י נשארו בהאחדות. ובסט"א נאמר שארי בחבורא וסיים בפרודא. ובנ"י באים בסוף אל האחדות. מטעם שכל כוונתם לשם שמים. וכל זאת הוצרך להתברר כי הרשעים אפילו שמתחברין וגם השורש שלהם מסייע להם כמו שדרשו שרן של מצרים נוסע. אעפ"כ בסוף יתפרדו כל פועלי און. אבל בנ"י אפילו הם מפוזרין בגלות ובהסתרות פנים נגאלין לבסוף. ותהלוכות בנ"י בגלות הוא ג"כ הנהגה מיוחדת לא במקרה. וכ' המגביהי לשבת המשפילי לראות. הוא רמז לב' הנהגות שהשי"ת מנהיג הטבע ומשגיח על כל שפל והוא ענין ימי המעשה ע"י התלבשות בטבע. ומגביה לשבת הוא בחי' יום השבת הנהגה שלמעלה מן הטבע. וכמ"ש לעיל בענין מי כמוכה באלים באלמים הוא הנהגת הטבע בימי המעשה. נאדר בקודש הוא ביום השבת כמ"ש בזוה"ק אמור. וכמו כן הנהגת בנ"י לפעמים בגלות ובהסתר. ולפעמים בהתגלות הקדושה. וכתיב אני חבצלת השרון הוא בזמן הגאולה וביום השבת שנק' סהדותא כדכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ואז בנ"י נשמרין בפריסת סוכת שלום ונק' שושנת העמקים כדפרש"י ז"ל שעומדת במקום משומר. ובנ"י מצפים לימים הללו. אבל התשובה מהקב"ה כשושנה בין החוחים כו' שיותר חשיבות לפניו ית' כשבנ"י הם תוך החוחים ואעפ"כ הם עומדים באמונתם והוא בימי הגלות. וימי המעשה. ובמד' יונתי בחגוי הסלע כו' שרצה הקב"ה לשמוע קולם לכן גירה בהם המצריים. והוא פלא היתכן שיהיו מצטערין כדי לשמוע קולן. אבל הענין כי בוודאי כחן של בנ"י בפה כמ"ש הקול קול יעקב והוא בכח התורה. אבל בעוד שלא זכו לתורה הי' נצרך להיות התעוררות קול יעקב ע"י הגלות ויסורים. וזהו מוציא אסירים בכושרות שיש שנפתח הלב לצאת מתוך הסתרות הגשמיות לפעמים ע"י יסורים ובכיה. ולפעמים ע"י שמחה ושירה בתורה ומצות. ואז עדיין לא היו מתוקנים כראוי ולכן כ' יונתי בחגוי הסלע. שהתקשרות דביקות בנ"י בהקב"ה הי' עוד בהסתר ולא היו יכולין לפתוח פנימיות הלב רק ע"י צעקה. ולבסוף כתיב אז ישיר הוא הפתיחה ע"י שירה וזמרה. והוא הנהגה המיוחדת בשבת טוב להודות לה'. ובמד' נכון כסאך כו' ע"ש. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. א"כ תיקון העולם תליא בצדיקים. וכ"ז נתברר ביצ"מ להפרע מן הרשעים. וע"י העשר מכות ועשרה נסים נתקן העולם. ונתברר על ידי בנ"י שהקב"ה מנהיג העולם וכל הטבע. ומקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות הקדושה בעולם וזה המשל כביכול עומד. וביצ"מ נתקן העולם להיות יכול לקבל הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. וזה עצמו ענין יום השבת שנקרא ע"ש זה כמ"ש בנוסח לאל אשר שבת. נתעלה וישב על כסא (קדשו) [*כבודו]. שבשבת מתגלה הקדושה בעולם. וביצ"מ נעשו בנ"י כלים לקבל הארת השבת. לכן כתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת. וז"ש ואתה קדוש שהוא מרומם מכל השגה ואעפ"כ יושב תהלות ישראל. שע"י בנ"י עם זו יצרתי מתגלה קדושתו ית' גם בעוה"ז. וכל השירה אמרו בנ"י על התגלות קדושתו ית' בעולם כמ"ש את השירה הזאת לה'. ואיתא במכילתא לה' אמרוה. כי לא היו שמחין בגאולתן כל כך כמו ששמחו ע"ז הגיאות שעשה הקדוש ב"ה בעבורם. וכן כ' על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. פי' למעלה בשמים הכל יריאים ומלאים פחד מעוז גבורת שמו ית'. אבל בעוה"ז הסתיר הקב"ה להיות הטבע שולט בעולם רק ע"י בנ"י מגלה הקב"ה הנהגה שלו ונגלה כבוד ה' בעולם. וזה נק' יושב שכביכול הוא עצמו מנהיג העולם. ומקודם נאמר עמד וימודד ארץ להיות הכל במדה וקצבה. אבל כשמתגלה הנהגה שלו הוא בלי סוף וקץ ותכלית ומדה. והוא בחי' השבת כמש"ל. וזה מתגלה רק בעבור בנ"י יושב תהלות ישראל כנ"ל:

במד' איתא מה אדם יחידי עשיתי לו יבשה עדה שלימה שעתידה לומר לפני זה אלי עאכו"כ. והמפרשים מקשים הלא כל בני ישראל היו כלולים באדה"ר. ואין זה קושיא של כלום. כי בוודאי מאחר שכל העולם נברא בשביל בנ"י. ואז עדיין לא הי' מבורר קדושת בנ"י. והתערובות של הרשעים מכסה הקדושה. ואעפ"כ ע"י שראה הקב"ה שעתידין בני ישראל לצאת ממנו נעשה יבשה. על אחת כו"כ להיות נקרע הים עבור בנ"י ביחוד שהם המבוררים בלי פסולת שעתידין לומר זה אלי כו':

תרנ"א

ליל שמורים הוא לשון רבים. כי מצפין כביכול גם בשמים להיות בא ליל גאולה. ומכש"כ למטה שצריכין כל ימי השנה לשמור הלילה הזאת שהוא זמן גאולה. וכפי השמירה ששומרין ומצפין כל ימי השנה כך נפתח הארת הגאולה בליל שמורים. וי"ל עוד ליל שמורים הי' עד שבאה הגאולה דיצ"מ ומאז ועד עתה הוא הלילה בתוספת ה'. שמורים לכל הדורות:

בסיפור הגדה מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. נראה כי זאת היה טעם גלות מצרים ע"י שבחטא הקודם נעשה תערובות טו"ר והוצרכו נפשות בנ"י להיות בכור הברזל ונתקיים בהם הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי ויצאו להיות נק' צבאות ה' ונתבררו. והפסולת נשאר במצרים. ובזה מתקיים הפ' עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ע"י תערובות רע שיש באדם לכן שלטו בהם המצריים וקבלו הרע כדפי' האר"י ז"ל לרע לו לאותו האדם שעובד בהם. והנה כמו כן הי' מתערב נשמות קדושות במצרים שהיו צריכין להעלותן משם. כי כך הוא המדה כי [*ע"י] התדבקות פסולת בסטרא דקדושה מתפשט הארות קדושות במקומות אחרים. וכ"ז נתברר בגלות מצרים. ולפי"ז א"ש ואותנו הוציא משם ממש. כי הכניס הקב"ה דורות הראשונים בעבודה קשה כדי להוציא משם כל הנשמות. וזה טעם מצה ומרור. על ב' התקונים שנעשה בהסרת הסיגים. וביציאת הנ"ק שהיה נבלע בהם. ואותנו הוציא משם כתיב מלא בו' לרמוז על אות ברית קודש שהי' צריך תיקון ע"י יציאת מצרים. לכן אומרים שהוצאתנו מארץ מצרים כו' ועל בריתך שחתמת בבשרנו. וכ"כ פקוד יפקוד כו' והעליתם את עצמותי. לרמוז כי הגאולה הי' בתיקון הברית כמ"ש ויקח משה כו' עצמות יוסף. כי אות ברית קודש ניתן שיתגלה אור וקדושה באדם. וזהו עיקר החירות. וכל זמן שהסט"א מושלת אין האור מתגלה כראוי. הגם שכל אדם מישראל נימול אבל האור צריך להיות מאיר ובא. ובזמן גאולה מתגלה האור. וכמו כן בעליות רגלים דכתיב יראה כל זכורך שהם זכר ליציאת מצרים. וכל הגאולה תליא בזה כמ"ש ה' אלהיך מתהלך כו' להצילך הוא בימי הגלות. ולתת אויביך לפניך בבוא הגאולה. ולא יראה בך ערות דבר. וז"ש אנכי ארד כו' אעלך כו'. ויוסף ישית ידו שזה אור המתגלה אחר הגאולה כנ"ל:

חכם אומר מה העדות כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כי הנה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. כי כשיצאנו ממצרים עדיין לא היו לנו שום השגה בידיעת דרכי התורה והמצות עד שנתן לנו הקב"ה התורה ושאר המעלות טובות. וביציאת מצרים היה העיקר היציאה לחירות להיות נכנסין בכלל עבדי ה'. וכמו כן בכל שנה הוא זמן חירותינו עתה שנעשה כל איש ישראל בן חורין ונפדה מכל מאסר והתקשרות שנקשר בהבלי עולם. ואח"כ בחג השבועות מתעורר זמן מתן תורה כנ"ל. ולכן החכם שמוכן תמיד לכנוס בשערי חכמה ודעת. ובלילה הזו הוא שער החירות ולא יותר. ולכן שואל מה שמחה זו עושה אחר שכבר זכינו אח"כ למעלות רבות מזאת. והתירוץ הוא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ששמחת החירות עתה הוא עולה על כל המדריגות שהוא בחי' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. ואין לבקש השגות רק להיות נמשך אחר מלכותו ית'. וכן הנוסח כמה מעלות טובות למקום אלו הוציאנו כו' דיינו. שמתוך מעלת היציאה לחירות זכינו אח"כ לכל המעלות. וז"ש על אחת כו' טובה כפולה ומכופלת. פי' שיצ"מ היא מעלה אחת כפילה כו' שמזה באנו לכל המעלות האחרות. ומכש"כ עתה בגלות בוודאי אנו מצפין רק לגאולה וע"ז מבקשין משכני אחריך נרוצה כמו שנמשכנו אחריו ית' בארץ לא זרועה הגם שלא ידענו מדרך התורה ומצות. ומכש"כ עתה שכבר הביאני המלך חדריו. בוודאי נגילה ונשמחה בך להיות נמשך אחריו בארץ לא זרועה דכ' כימי צאתך כו' אראנו נפלאות. א"כ יהיה אחר גאולה העתידה ג"כ המשכה בארץ לא זרועה כי יתחדש דרך חדש כדכ' תורה חדשה מאתי תצא:

בשיר השירים ישקני מנשיקות פיהו. פיו הול"ל. וי"ל כמ"ש במד' איכה פיהו מריתי פיו ופי סירסורו ע"ש. והנה הרמז על תורה שבכתב ושבע"פ. ופי סירסורו הוא משה רבינו ע"ה. ואח"כ מצאתי בזוה"ק פקודי בהיכל ששי. הרצון. כתב דמשה ידבר כי' הוא נשיקין הנ"ל ושמחתי ע"ד אמת:

איתא בגמ' בפסח על התבואה אמר הקב"ה הביאו לפני עומר כדי שיתברך לכם תבואה כו' שתי הלחם בעצרת כו'. וכן הוא בפסוק חג האביב. קציר. אסיף. דצריכין להבין למה הוצרך הברכה הלא העילם נברא שתתן הארץ יבולה. אך ע"י חטא הראשון שנגזר ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה כו' וקוץ ודרדר תצמיח. הוא שנתערב פסולת ע"י אכילת עה"ד טו"ר. אכן ביצ"מ נבררו בנ"י ובכחם לברר בכל מקום להוציא הפסולת מתוך האוכל. והוא הלחם עוני שזכו בנ"י להוציא הלחם מקללה לברכה ע"י העינוי במצרים. ובזה נתקיים בעצבון תאכלנה. וחז"ל אמרו לחם עוני שעונין עליו דברים. הרמז שבסיפור יצ"מ מתקנים עתה כל מה שהיו צריכין אז לתקן ע"י עבודה קשה. ויש רמז כתיב התם בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וכ' הכא למען תזכור כו' יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. שע"י זכירת יצ"מ יכולין לברר התערובות ולזכות להארת עץ החיים. כי אחר שנתקללה האדמה א"א לשרות הברכה רק ע"י בנ"י שהם כלי מחזיק ברכה ויכולין להביא הברכה באביב קציר אסיף [והמועדות הם מבררין בחי' עץ הדעת לברר הטוב מהתערובות לכן נק' ימים טובים. ושבת הוא בחי' עץ החיים. וכן הוא בזוה"ק בהיכלות דפקודי כי שבת ור"ח נפתח שער החיים ע"ש ד' רמ"ח]:

בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך. כי הנה כל היציאה מארץ מצרים הי' להיות נעשין צבאות ה' כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וכ' בהוציאך כו' תעבדון כו'. נמצא כשיצאו ממצרים התחלו להיות אגודה וכנסי' לשמו ית' וכ"כ וחמשים עלו מזוינים. ועד קי"ס הי' היציאה מתחת שיעבוד מצרים וכן הוא לעולם שזה רמז המצות להלחם עם הסט"א כדאיתא בזוה"ק. וביום השביעי עצרת לכנוס לעבדות השי"ת עד חג השבועות להיות מוכנים לקבל התורה. ורוב המעלות נתקנו בין פסח לעצרת. ומסתמא סדר הט"ו מעלות הוא עבודת האדם בכל שנה ושנה. וכאן כ' עצרת לה' אלקיך. ובשמיני עצרת כתיב לכם. כי זה הסדר מתחדש בכל שנה בפסח יוצאין לחירות. ואח"כ מתקרבין להיות עבדי ה' לזכות לקבלת התורה עד בסוכות שנכנס הארת התורה בפנימיות האדם. כענין שאמרו משעמל בה נקראת תורתו והוא זמן שמחתנו:

במד' ויאמינו בה' אעפ"י שכבר האמינו דכ' ויאמן העם חזרו ולא האמינו כו' ע"ש. דהנה הרמב"ן כתב דהנסים אשר הקב"ה עושה לפעמים הוא עדות על קיום העולם שהוא מהקב"ה. כי הלא העולם נברא להיות בדרך הטבע רק לפעמים יצא מן הכלל ונשתנה הטבע ע"י נס כדי ללמד על הכלל כולו. ובאמת אין הכל זוכין לנס עד שיהי' ראוי ללמוד מהנס האמונה. וז"ש במצרים חזרו ולא האמינו כדכ' לא השכילו נפלאותיך שלא נתפעלו ע"י הנס להיות האמונה קבועה על אחר הסתלקות הנס. אבל בקי"ס באיבוד הרשעים נתקנו בנ"י בשלימותן וזכו לזו המדריגה שנק' מאמינים בני מאמינים. ונעשו עדים להעיד על הקב"ה שכל הנהגת הטבע הכל בנס נסתר מאתו ית'. וכפי העדות שמעידין בנ"י עליו כך מתגלה הנהגתו ית' הפנימיות כמ"ש במ"א פי' קדוש יושב תהלות ישראל. וז"ש בצאת ישראל ממצרים כו' הים ראה וינס כו' מלפני אדון כו' אלוה יעקב. פי' שע"י בנ"י נתגלה אלקותו ית' בעולם ולכן נשתנה הטבע וינס הים. וזה כוונת המכילתא במשל מי שיש לו ב' חצרות זו מלפנים מזו ומכר הפנימית ושומר החיצונית לא רצה להניח ללוקח לכנוס כו' ע"ש בפ' בשלח. והוא כנ"ל שבאמת הנהגה פנימיות מאתו ית' הוא תוך תוכו של הטבע. רק שהטבע מסתרת. וכשבנ"י זכו שיתגלה אלקותו ית' בעולם הים ראה וינס. וכל כחן של בנ"י שזוכין שיתגלה אלקותו ית' בעולם כמ"ש חז"ל בפסוק אתם עדי ואני אל ע"ש:

תרנ"ב

הא לחמא עניא. דאיתא לחם עוני שעונין עליו דברים כי מצה היא מיכלא דאסוותא וזוכין ע"י המצה לקול תורה. רמז לדבר עונ"י גי' קו"ל. אכן כתיב עני חסר והוא קל בלא וא"ו והוא כמו דאיתא בזוה"ק מצה כד אתחברת עם ו' הוא מצוה ע"ש. א"כ המצה הוא הא והוא קול תפלה. דכ' הקל קול יעקב. קל ראשון חסר הוא קול תפלה. שני מלא הוא קול תורה. כדאיתא בזוה"ק פ' ויגש והקל נשמע כתיב חסר הוא קול צלותא ע"ש. והוא נק' מצה כדפי' בזוה"ק מלשון מצותא ומלחמה דאיתא שעת צלותא שעת קרבא. וזה הא לחמא עניא וזוכין על ידי זה אח"כ לקול תורה. מצ"ה גי' קל ה':

ליל שמורים כו' לדורותם. שמליל פסח נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהי' אז שמורים לדורות. כמו כן בכל שנה נשאר שמירה מלילה זו לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב למען תזכור ע"י לחם עוני זה כל ימי חייך:

פותחין הדלת בשפוך חמתך. לרמוז כי לעתיד יהי' הגאולה בהתגלות. דשם כתיב לא תצאו כו' מפתח כו' עד בוקר היא גאולה העתידה. שאז יהי' לנו רשות לראות מפלת הרשעים בפרהסיא:

בפסח על התבואה הביאו לפני עומר כו'. כי המועדות ניתנו ליתן ברכה על כל ימי השנה ולהיות בנ"י מקבלים כל הצריך להם בכח התורה ודביקות בשורש. כדאיתא במד' מטות ג' מתנות יש. זכה בחכמה בגבורה בעושר זכה בכל. אימתי כשהן מתנות שמים ובאות בכח התורה ע"ש. וכה"א אל יתהלל כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. והג' רגלים רמז לג' מתנות אלו. חכמה הוא בקבלת התורה בשבועות. וגבורה בפסח יד חזקה ואיזהו גבור הכובש את יצרו ומלחמה זו היתה עבודת בנ"י בפרך. עושר השמח בחלקו בחג הסוכות זמן שמחתנו. ובנ"י מקבלין אלה הדברים בכח מועדות אלו שנק' מועדי ה'. ולכן יש הלל בג' רגלים כדכ' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי כו' באלה חפצתי הוא אלה מועדי ה'. וזה עיקר השמחה שיכולין לקבל מתנות שבעוה"ז בכח דביקות בשורש. וע"ז נאמר להנחיל אוהבי יש. כדאיתא במשנה מה בין תלמידי אברהם אבינו כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. היינו להיות דביקות כל ברכת עוה"ז בשורש. וזה בכח הג' דברים שהן מתלמידי אאע"ה. והם רמוזין בג' רגלים. פסח נפש שפלה לחם עוני. רוח נמוכה הוא התורה שיורדת למקום נמוך. עין טובה הוא בסוכות שבנ"י מקריבין ע' פרים על כל האומות ליתן להם את שלהם בעין טובה. וע"י ג' אלו זוכין למה שנאמר להנחיל אוהבי יש. כי הנה הקב"ה ברא יש מאין והצדיקים יש להם לברר זאת ולהחזיר היש לאין. וזה רמז העומר לבטל היש לאין. וזה הרמז במדרש שהקב"ה נתן לכל א' עמר מן ובנ"י מעלין עמר א'. והוא שהמן הי' מאכל רוחני שמלאכי השרת אוכלין אותו והקב"ה צמצם אותו שיתלבש בגשמיות והוא יש מאין. ובנ"י מעלין העמ"ר. גי' י"ש. אל האין. וז"ש במד' כי בזכות העומר ירשו את הארץ ואתה כו' בריתי תשמור ע"ש. שכמו שיש ברית בנפש ולהסיר הערלה כן יש בארץ. כמ"ש במד' עקב הקיש פרי בטנך לפרי אדמתך ע"ש ותבין:

איתא בגמ' המקיים המועדות מעלין עליו כאלו קיים השבתות כמ"ש ברש"י פ' אמור. דאיתא בשבת תחלה למקראי קודש. שהמועדות נק' מקראי קודש שהם הרגלים והתקרות שעל ידיהם יכול הקדושה להתגלות בעולם. והוא בכח בנ"י כמ"ש חז"ל ישראל דקדשינהו לזמנים. אבל תחלת הקדושה מקבלין בני ישראל בכח השבת קודש הוא לכם. ועי"ז יכולין להמשיך הקדושה במועדים. וכן סדר הברכה מקדש השבת וישראל והזמנים. וכתבתי במ"א רמז המשנה ג' כתרים הם כתר כהונה תורה ומלכות. והם ג' רגלים. וכתר שם טוב עולה על גביהם והוא בחי' השבת שהוא שלום שמו של הקב"ה כדאיתא בזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. ואיתא בזוהר שה"ש לריח שמניך טובים הם הימים טובים. ויתכן לומר כי שמן תורק שמך הוא השבת. כי הרגלים בזכות אבות. אבל השבת הוא שמו של הקב"ה והוא מתנה טובה בסייעתא דשמיא למעלה ממה שיכולין להשיג בכח עצמנו. וע"ז נאמר טוב שם משמן טוב. אבל המכוון הוא שבכח השבת יתמשך קדושה לכל הזמנים. לכן כתיב גם בשבת שבתון מקרא קודש. הגם כי שבת הוא בעצמו קודש כמ"ש בזוהר אמור. רק שהוא נותן קדושה לכל הזמנים לכן המקיים מועדות מעלין עליו כו':

בענין קי"ס אחר יצ"מ. דכ' ויוציאם בכסף וזהב. כי אחר יצ"מ זכו בנ"י לאהבת ה' כדכ' זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. ואחר קי"ס זכו ליראת ה' כמ"ש וייראו העם את ה' ואיתא במד' תורי זהב זו ביזת הים. נקודות הכסף ביזת מצרים. כי ביציאת מצרים נתברר כל הפסולת מאהבות ורצונות שנתפשטו בתערובות טו"ר. כמ"ש מו"ז ז"ל פי' מאשפות ירים אביון. וכמו כן הוצרך להתברר יראות רעות מתערובות טו"ר וזה נעשה בקי"ס. והישועה בקי"ס היתה לדורות כדכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד. לכן נרמז בתורי זהב שהוא מסודר ומתישב בקביעות יותר. ואהבה נק' נקודות הכסף כי התלהבות האהבה אינה בקביעות כמו היראה. וב' אלו אהבה ויראה כוללים כל המדות. לכן מסיים הפ' ואין בשבטיו כושל. כי באמת כל שבט יש לו דרך אחר וכל הדרכים נתבררו ביצ"מ. אך שורש כולם הם כסף וזהב. כידוע ששה שבטים על הר גריזים וששה על הר עיבל. ולכן איתא כי קי"ס הי' עפ"י דין. ומ"ש שהי' קטרוג הללו עע"ז כו' ויש לתמוה שהרי אמרו ז"ל מה תצעק כדאי הם והאמונה שהאמינו בי כו'. אך הפי' ע"י שהי' בקי"ס הכנה וישועה לכל הדורות כי יצ"מ הי' הצלה לפי הדור ההוא. אבל קי"ס הי' להיות הכנה על כל הדורות. לכן הי' הקטרוג שכל הדורות עתידין ג"כ לחטוא. ואדרבא ע"י שאותו הדור היו מתחזקים באמונתם הכין הקב"ה להיות אז הישועה לכל הדורות. ובזה מובן מ"ש והנה מצרים נוסע כו' וייראו מאוד. והלא ידעו כי ירדפו אחריהם כאשר אמר הקב"ה ואכבדה בפרעה. אכן לפי אשר הרגישו בנפשותם כי אין להם עוד שיעבוד במצרים ובמה יכולין לרדוף אחריהם. אכן מרע"ה ניחם אותם במה שהודיע להם כי כל הרדיפה הוא להיות ישועה זו הכנה לדורות. וכן הרמז מצרים נוסע אחריהם. אחריהם דייקא. בדורות הבאים אחריהם:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך. דאיתא בזוה"ק בפ' ה' איש מלחמה ה' שמו ר"א פתח על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה כו'. הענין הוא דשמו של הקב"ה שלום ומ"מ בשמו הוא נלחם. וכן הוא כל מלחמות ה' אהבה בסופה. וכן אחר כל המלחמות ביצ"מ היה בסוף השירה. וכן הוא בכל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים. והשלימות שבא בסוף הוא עדות שהמלחמה הי' לשם שמים שהוא מלחמת ה'. לכן אהבה בסופה. ובנ"י בכח התורה זכו לאותו השלימות. לכן נק' השולמית. וכל מלחמתן של בנ"י הוא השלום. וכ"כ אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. פי' אף כשאני לוחם עמהם אני שלום. וזוכין לזה בכח התורה כדכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. כי בתורה כ' וכל נתיבותי' שלום. מהו כל נתיבותי'. פי' אפילו המלחמות שנעשין עפ"י התורה הם שלום. וכן הוא בששת ימים תאכל מצות שהם הקטטות ומלחמות שעם מצרים. ובשביעי עצרת שהוא כנופיא ושלימות שנעשה בסוף ע"י אלו המלחמות. והוא השירה שבשביעי של פסח. לכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת. ושבת הוא שלום שמו של הקב"ה:

בפסוק ימינך ה' כו' כתב רש"י ז"ל כשישראל זוכין אף השמאל נעשה ימין כו'. דאיתא וכי יש ימין ושמאל לפני הקב"ה אלא אלו מיימינין לזכות ואלו משמאילין לחובה ע"ש. וכשבנ"י זוכין. המשמאילין לחובה הוא על שונאי ישראל. ואז הכל נעשה ימין. שכן צריך להיות. כי השמאל הי' רק להכניע הרשעים כמ"ש שמאלו תחת לראשי שהוא שמירה לבנ"י. אך בגלות נסתר זה וכ' השיב אחור ימינו. אבל כשיש גאולה מתברר שהכל הי' הכנה בעבור בנ"י. וכ"כ וירא ישראל את היד הגדולה כו'. שכל מעשה מצרים הי' נראה כמו שמאל. ובגאולה נתברר שהי' רק חסד וגדולה. ולכן שרו שירה ושבחו גם על הגלות כמ"ש אמר אויב ארדוף כו'. שראו שהכל הי' רק לטובה. ולכן וייראו העם את ה' יראת הרוממות. כי הירא אלקים הוא יראת העונש. וייראו את ה' הוא כענין הנ"ל השמאל נעשה ימין:

תרנ"ג

עבדים היינו כו'. ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו כו'. דכ' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. פי' אלה הנפלאות שהקב"ה עושה לבדו. כמ"ש אני ולא מלאך. הם לדורות ולעולם. כי הנעשה ע"י שליח הוא בזמן ומדה וקצבה. אבל מעשה הבורא ית"ש הם למעלה מהזמן והטבע. ז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. כמו שהוא ית"ש חי וקיים לעולם כן יצ"מ לעולם הוא. וכמ"ש ויוציאך בפניו בכחו הגדול. [ובאמת בנ"י מצד הטבע אין להם המלכות והם משועבדים כמ"ש עבדים היינו. אבל מצד הנהגה עליונה וביטול הטבע נעשין בני חורין וניתן להם המלכות. ולכן ניסן ר"ה למלכי ישראל כמ"ש בגמ' מקיש מלכות שלמה ליצ"מ. וזה עיקר הפי' לא ע"י מלאך. שהגאולה לא הי' עפ"י דרך הטבע שהוא בחי' מלאך ושרף בזמן וקצבה רק במדריגה עליונה. ולכן לק"מ מה דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. כי בוודאי הקב"ה עושה רצונו ע"י מלאך. אבל הכוונה שלא נעשה ע"י מלאך מיוחד לדבר זה כמו כל הנהגת הטבע. אח"כ מצאתי כדברים האלה גם באבן יחייא בשיר השירים. והדברים נכונים למבין]:

בשאלת החכם. דרמז אפיקומן הוא לרמוז כי יצ"מ הי' הכנה גם לגאולה העתידה. כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ולכן הפסח נאכל על השובע לומר כי הגם שיצ"מ הי' גאולה ראשונה אבל גאולה האחרונה תלוי' בה כמ"ש גאלתי אתכם אחרית כראשית. והחכם שואל כיון שעתה זמן גאולה וחזרנו לגלות מה הענין בזכירת יציאת מצרים. והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כי ליל שמורים הוא לגאולה העתידה:

הלל הי' כורך פסח מצה ומרור. להודיע כי מרירות הגלות אינו דבר נפרד ושהי' שינוי רצון בשעת הגאולה. אך כל הסדר שנהג הקב"ה עמנו הכל דרך אחד. כמ"ש ממית ומחי' ומצמיח ישועה. מרו"ר הוא מו"ת. כי בגלות חשובים כמתים. אבל הוא לצורך חיות חדש ולהיות ישועה לדורות. ולכן צריכין לאכול מרור שאנחנו עתה בגלות ויכולין באכילת מרור למתק המרירות בלילה זו. ולכן בלע מרור לא יצא כי טעם מרור נרגיש עתה ביותר מהמצה אבל המרור מתמתקת עתה. ולכן בעל הגדה סומך אחר מרור זה כו' בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו יצא ממצרים. שזה כוונת המרור עתה. וכמו שיש לסמוך גאולה לתפלה. לכן עתה בזמן גאולה צריכין להתפלל על צרותינו כמ"ש כן יגיענו למועדים ורגלים כו' שמחים בבנין עירך כו':

כתיב למען תזכור כו'. וכ' ושמרת כו' החקה כו' מימים ימימה. כי כל התורה תלוי' ביצ"מ וכלולה בזכור ושמור מ"ע ומל"ת. ויום הפסח מאיר על כל השנה בבחי' זכירה ושמירה. וליל שמורים נותן שמירה על הלילות לכן כתיב שמורים לשון רבים. ויום הפסח נותן זכירה על כל הימים כמ"ש זכור את היום כו' אשר יצאתם ממצרים. ומצות מצה רומז על השמירה. וכוסות הוא בחי' הזכירה זכרהו על היין. ובאמת עיקר יצ"מ הי' ב' ענינים. מה שהי' בגלות נסתר הקדושה ע"י התגברות הסט"א וביצ"מ אתברת סט"א ונתגלה הקדושה. ובחי' מצה הוא קטטה בסט"א כמ"ש בזוה"ק ופסח הוא התגלות הפנימיות. ובאמת שניהם כלולין זה בזה נגוף למצרים ורפוא לישראל ממית ומחיה. לכן על מצות ומרורים יאכלוהו. ופסח הוא פה סח כי בשחיטת ואכילת הפסח נגלה אור גדול לכל איש ישראל. לכן רומזין עתה בכוסות שהיין הוא רמז לפתיחת הפנימיות כמ"ש במ"א. ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח. וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות. שיש התגלות הפנימיות ע"י ד' כוסות של פסח. ואלה המצות בליל פסח הם הכנה על כל ימי השנה כמ"ש ושמרת כו' החקה הזאת כו' מימים ימימה. שצריכין להכניס החוקה בדעת האדם על כל הימים. וכ' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כו'. ואיתא בספרים כי ע"י מצות תפילין ביד וראש יכולין לחקוק יצ"מ באות ולזכרון. שזה העיקר רק שא"י לבוא לזה רק בכח מצות התפילין. ונראה דבפסח יכולין לקיים זה מעצמו בכח היום ומצות הפסח. ולכן אמרו חז"ל ושמרת כו' החוקה י"א במצות פסח מדבר וי"א במצות תפילין. ושניהם הם ענין אחד. לכן כתיב בי' זכירה ושמירה תפילין של יד שמירה בלב. ותש"ר לזכרון תורת ה' בפיך כי זכירה בפה:

במצות העומר. ראשית קצירכם. ולחם וקלי כו' לא תאכלו עד עצם היום הזה. דכ' בראשית ברא בשביל ישראל שנק' ראשית כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. כי הכל תלוי בראשית. וראשית בשמים הוא התורה שנק' ראשית דרכו אבל בארץ כ' והארץ היתה תהו כו' ונתערב בה פסולת. אכן ע"י בני ישראל נתברר הראשית בארץ וע"י הפרשת הראשית מתברר השיריים מפסולת כמ"ש במ"א בשם הזוהר ראשית בכורי אדמתך תביא עי"ז לא תבשל גדי בחלב אמו. וכ' ממחרת השבת יניפנו כי לא כל זמן יוכל להעלות הראשית אל האחדות רק ממחרת יצ"מ שזה עצמו ענין החירות שיכולין לברר ולהעלות הנקודה הראשית. ולכן מעלה ומוריד [*מוליך] ומביא לעצור טללים ורוחות רעות הוא בירור הטוב מרע כמ"ש. ולכן הי' מפלת המן בכח תנופת העומר כי הוא בחי' תיקון עה"ד טו"ר. וכל כחו של המן ע"י התערובות כמ"ש חז"ל המן מן התורה מנין המן העץ. ולכן אסור לאכול תבואות הארץ בכל שנה ע"י הפסולת עד עצם היום הזה שנעשה הבירור:

ובמורא גדול זה גילוי שכינה. זה עיקר היראה כשנתגלה כבוד מלכותו ית"ש. ומעין זה הי' בכל עליות רגלים דכתיב יראה כל זכורך. כשבאו לעזרה נתמלאו יראת הרוממות. וע"ז מבקשין ושם נעבדך ביראה. דכל היראה של עכשיו בגלות אינו בשלימות. כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ולכאורה אין מובן לומר על יראה מצות אנשים מלומדה. דזה שייך על מצות מעשיות שנעשין ברגילות אבל יראה בלב לא שייך רגילות. רק באמת כל היראה שבא מתוך הבחינה ושכל. הגם שהוא יראה באמת. אבל אינו יראה העיקרית רק כשיש גילוי שכינה וחל באמת יראה על מי שזוכה לקבל פני השכינה. ויראה כזו הי' לבנ"י בקי"ס דכ' וייראו העם את ה'. והוא היראה שיש לצבא מרום ולמלאכי השרת. אבל בגלות שהוא רק ע"י הלימוד והשכל נק' מצות אנשים מלומדה. ובאמת יש לנו לבקש לזכות לראות פני אלקים כדי להיות לנו יראה שלימה. כמ"ש ושם נעבדך ביראה. כי אין אנו כדאי' לקבל פני השכינה לבקש על זאת. רק רשאי לנו לבקש בעבור ליראה אותו באמת:

בענין קי"ס אחר יצ"מ. דכ' מוציא אסירים בכושרות ואמרו חז"ל בכות ושירות. דיש גאולה ע"י בכי' ובקשה. ויש על ידי שירה וזמרה. ובגלות ובימי המעשה הוא ע"י בכות. ובזמן גאולה ובשבת הוא ע"י שירה כמ"ש טוב להודות. ולכן איתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת. והקב"ה הכין ביצ"מ ב' הדרכים להיות הכנה לדורות להוציא הנצוצי קדושה שמתפזרים בין האומות. כשזוכין יכולין להוציא ע"י שירה וזמרה. וכשאין זוכין הוא ע"י בכי'. ולעולם כחן של ישראל הוא בפה. [הקול קול יעקב הוא ב' קולות הנ"ל]:

במדרש בשלח מה תצעק כו' אני אני הוא כו' כשאדם מכוון לבו בתפלה שומע לו בעוה"ז ובעוה"ב כו'. ע"ש כל המאמר טרם יקראו כו' ואני אשמע כו'. והלא עיקר מצות תפלה בפה ודיבור. אכן באמת הם שלשה עולמות למחשבה דיבור ומעשה. ולכן צריכין עתה לדיבור ומעשה לבוא עי"ז לתיקון המחשבה כראוי. אבל לעתיד כשיהי' התיקון השלם יהי' אחדות אחד בכל העולמות. כמ"ש אני אני הוא שיהי' ה' אחד ושמו אחד. ולכן (טרם יקראו) [*עוד הם מדברים] ואני אשמע. ובקי"ס הי' לפי שעה מעין העתיד לבוא ולכן נאמר מה תצעק. והנה כ' אלקי אבי וארוממנהו ויל"ד דהול"ל וארוממהו. אבל באמת מי יכול לומר על הקב"ה רם ונשא וארוממהו. אבל הפי' כי הקב"ה לחיבת בנ"י צמצם ועשה כמה עולמות ומדריגות וצמצומים כדי (שיוכל) [*שנוכל] להשיג אלקותו ית"ש. אבל כפי תיקון והתרוממות נפשות בנ"י ממילא מקבלין אלקותו ית' במדריגה יותר עליונה כי גבוה מעל גבוה שומר כו'. וז"ש אלקי אבי וארוממנהו ודו"ק:

בפסוק אז ישיר כו' לאמר כו'. דאיתא גדולה הי' ביזת הים מביזת מצרים. כי הנה עיקר יצ"מ הי' להוציא הנ"ק שהיו נבלעים בקליפות. וכמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו' אותותי אשר שמתי בם. והכל מתלבש באותיות. כי בכ"ב אותיות נכלל הכל. וצריכין היו בנ"י להוציא האותיות שהיו צריכין בירור. ויש בחי' תורה שבכתב ויש בע"פ. ושניהם הוצרך מקודם יצ"מ וקי"ס. ויצ"מ הוא בחי' אותיות שבכתב לכן מ"ע לזכור בפה יצ"מ בכל יום. וקי"ס היה הכנה להוציא אותיות מתורה שבע"פ שכן השירה אמרו בנ"י מלבם. ובשירה זו נתקיים מ"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. כי הגידו בנ"י בכח השירה הזאת לדורות כמ"ש ויאמרו לאמר. [ולכן ביזת מצרים מפורש בתורה וינצלו את מצרים. וביזת הים אין מפורש כי הוא בחי' תורה שבע"פ]:

במדרש יונתי בחגוי הסלע כו' מתאוה לשמוע קולם כו'. עוד במדרש אעפ"י שכ' ויאמן העם חזרו ולא האמינו כו'. הענין הוא כי בנ"י באו אל אמונת ה' ע"י גלות מצרים כמ"ש ויאמן העם. וכל הגלות ויסורים הם כדי לזכור ולהאמין בהשי"ת. אבל הקב"ה רוצה שיזכרו בנ"י ויאמינו בו לעולם ולא יצטרכו לבוא ליסורים וגלות. והנסים שעשה לנו הקב"ה ביצ"מ וקי"ס הי' ללמד על כל הטבע שהוא רק נפלאות הבורא. וכמ"ש במ"א פי' המדרש אע"פ שמעולם אתה נתישבה כסאך מאז. כי ע"י הנסים האמינו בנ"י שכל הטבע הוא נפלאות הבורא ית"ש והי' בירור ללמד על הכלל כולו ונתברר למפרע כי מעולם אתה. ואיתא מוציא אסירים ופודה ענוים. פי' מי שהוא במיצר וצועק להקב"ה מתירו מבית אסורים. אבל הענוים אשר יודעים לעולם כי המה מתנהגין רק בהשגחת הבורא ית' אז פודה אותם שלא יצטרכו כלל להיות במיצר. וע"ז משבחין שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וזה הפדיון הי' בקי"ס כמ"ש ויושע כו' מיד מצרים. שלא יצטרכו כלל להיות במיצר ושעבוד הטבע רק יזכרו בו ית' מתוך הרווחה. וכמש"ל בפי' בכושרות:

במדרש שה"ש שניך כעדר הקצובות. מילין קצובין ביזת מצרים וביזת הים. שעלו מן הרחצה שאחר השירה נמחלו להם כל העונות ע"ש. הענין הוא דתכלית הגלות הי' לברר הנ"ק שהי' נבלע בהם. וזה שהבטיח הקב"ה לא"א ואח"כ יצאו ברכוש גדול. אבל זו הביזה הי' צריכה בירור מן הפסולת. וע"י קי"ס נתברר הביזה מכל פסולת. זה שעלו מן הרחצה. ולכן מקודם כתיב דבר נא שהיו בני ישראל יראים ליקח הביזה שהי' מעורב בפסולת. וכשנתרחצו בים נתאוו ביותר אל הביזה. כדכ' ויסע משה ודרשו חז"ל הסיען בע"כ מן הים כדפרש"י שם:

תרנ"ד

איתא בזוה"ק כי בפסח אין הלל גמור רק ביום א' משום שלא הי' גאולה שלימה עדיין מסטרא דילן אך מסטרא דזווגא עילאה ע"ש בפ' אמור. והענין הוא דכ' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. וז"ש כחצות כו' אני יוצא הי' בחי' עליות השכינה. ומצד דביקות בנ"י בהקב"ה נמשכו אחר הגאולה. שכמו שכביכול השכינה ירדה בירידות בנ"י לגלות כן נתעלו בנ"י בעלייתה. ולכן הוצרכו אח"כ לברר הגאולה מצד עצמותם. כמ"ש וספרתם לכם לעצמיכם. וז"ש ואנכי אעלך ואח"כ גם עלה מצד עצמותם. ושמחת ליל פסח הוא בעליות השכינה. ז"ש פסח הוא לה' כדאיתא ע"ז במכילתא עשו מעשיכם לשם שמים. וזהו רמז אכילת מצה לחם עני שאין מצדנו כלום רק מה שנמשכנו אחר הקב"ה. כי חמץ הוא מה שאח"כ נתוסף בעיסה. אבל מצה הוא רק מה שניתן בעיסה ולית לה מגרמה כלום. וזה הרמז בשאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם מאחר שאין הגאולה בשלימות מצדנו. ולכן כפר בעיקר שאינו מאמין הכתוב עמו אנכי בצרה. ושזה הי' עיקר הגאולה:

פסח על שם שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל כו'. הענין הוא מה שצוה הקב"ה להיות הדם על הפתח וראה את הדם כו' ופסח כו'. שזה הי' המכוון להיות נתהפך מדה"ד עצמו לחוס על בתי בנ"י כדאיתא כשישראל זכאין שמאל נעשה ימין. ובאמת פסח הוא זמן דין כדאיתא בזוה"ק שלכך הי' המצוה בדם ובצלי אש להיות זמן דין למעלה. אך לבנ"י נתערב בו חסד בדמיך חיי. וזה ענין הפסיחה והדילוג להשתנות מדין לחסד לבנ"י. וזה פי' כחצות הלילה כמ"ש בזוה"ק. שנחלק הלילה שהוא מדה"ד להיות כלולה בחסד. וכ' ה' אלקיך אש אוכלה. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם ועי' בזוה"ק בראשית נ"א. וזה ענין מה נשתנה הלילה הזה שנקראת ע"ש החסד הגם שלילה הוא דין. ובאמת פנימיות הדין הוא חסד גנוז בה. והדין הוא רק שמירה אל הגנוז בה. ובנ"י זוכין לטוב הגנוז. וז"ש ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה כו'. פי' הדין הנתוסף על הפנימיות הוא בחי' חמץ לכן נאסר לישראל החמץ כי לישראל נתהפך לחסד. וזה הרמז שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. כי למעלה הוא זמן דין. אבל רק לאחרים. ולכם הוא חסד שיש להם דביקות בעצם היום שהוא חסד דגניז בה. וזה בערב תאכלו מצות. ובזוה"ק בא איתא על הפתח זה פתח הגוף זה מילה. והכל ענין אחד דכ' לפתח חטאת רובץ. ולכן בכל מקום השער והפתח צריכין שמירה וזה נוהג בעולם שנה נפש לכן יש ערלה בפתח הגוף. ומעין מ"ש להט החרב המתהפכת לשמור כו' הפנימיות. ונתן הקב"ה רשימה ואות בפתחי בנ"י. בגוף המילה. ובבית מזוזה. ובזמן ליל שמורים. וכמו שמזוזה מברחת הסט"א מן הבית כדאיתא בזוה"ק זז מות. כן מילה מברחת הסט"א מן האדם. וכמו כן ליל שמורים משומר ובא. וממילא כשהסט"א עורקת מן הפתח זוכין לכנוס אל הפנימיות. וז"ש לעיל מענין בעצם היום הזה הוצאתי. כי עיקר הגאולה לעבור הפתח ולכנוס לעצם היום הזה. והוא ע"י מצה דמברחת הסט"א כדאיתא בזוה"ק שהוא מלשון מצה ומריבה עיין שם:

וענין ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה הוא ג"כ לגלות ברית הלשון. ויש ה' מוצאות הפה. ולכן צריכין גאולה שכל פתח צריך גאולה כמ"ש לעיל ומוצא הא' דבוק בשורש והד' צריכין גאולה. כענין ומשם יפרד לד' ראשים שהם בחי' ד' מלכיות. וכל מה שיש בעולם יש בשנה נפש. ועמש"ל בפ' מצורע מענין נהר יוצא מעדן. ויין הוא רמז הגאולה והתגלות הפנימיות כמ"ש נכנס יין יצא סוד. וכ' ותירוש ינובב בתולות שהוא פתיחת הפנימיות שזהו עיקר בחי' הגאולה. וביצ"מ זכו בנ"י להתגלות הבריתות הלשון והמעור. לכן פה סח. ולכן תקנו חכמים קידוש בשבת על היין כמ"ש זכרהו על היין. הטעם שהוא זכר ליצ"מ החירות שמשם זכו בנ"י לברית הלשון והדיבור. לכן שבת דסהדותא איקרי וניתן לבנ"י הוא זכר ליציאת מצרים:

איתא בגמרא הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות. חביבין ישראל לפני הקב"ה שמסר להם סוד ושורש כל הדברים בזמנם ומועדם. כמ"ש עת ומשפט ידע לב חכם. וע"ז נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו. בעת המיוחד לזה. כי בוודאי הקב"ה נוהג בחסדו כל דור. אבל הצדיקים זוכין לקבל הכל במשפט לפי שהם בני חורין. לכן באומות כ' אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו שהוא זמן חסד ורמז לחג הסוכות שמקריבין ע' פרים גם על הע' אומות. ולכן הוא גשם כדאיתא בגמרא אימת הכל שמחים ביום הגשמים שהוא חסדו ית' הסוכך על הכל. ובמדרש גשם נדבות אם גשם היא צריכה נדבות שהוא חסד כמ"ש. ואם טל היא צריכה תניף אלקים. זה הבחינה מיוחדת רק לבנ"י והוא בחג הפסח שהוא חסד הגנוז בבחי' משפט וצדק. ואף השמאל נעשה ימין לבנ"י כמש"ל. והוא תנופת העומר כמ"ש והניף את העומר כו' הכהן. ולכן הגשם יש לו זמנים מיוחדים אבל הטל אינו פוסק שישראל מקבלין השפע אפילו בעת המשפט והדין שמתהפך להם לחסד. ז"ש בגבורה ולא בשתי דרשו חז"ל בגבורה של תורה. דהנה איתא במדרש שבע שבתות תמימות אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום ע"ש. דאיתא בזוה"ק תצוה דכל השנה תליא בשבעה שבועות אלו ומי שמתקן אלה הימים כראוי אין צריך להיות נשפט בימי הדין דתשרי ע"ש. והענין הוא דכ' תורת ה' תמימה והכל נברא בכח התורה וכשבנ"י מקבלין הכל בכח התורה ויודעין שזה עיקר חיות הכל ועושין הכל טפל אל התורה אז התורה משפעת להם כל הצריך להם וממתקת להם כל הדינים. וזה עצמו פי' תמימות תהיינה שיהי' מבורר אצלינו שהם תמימים וכוללים הכל. ושבע שבתות אלו הם כלל התורה כמ"ש לקמן באריכות בס"ד. ז"ש אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. ז"ש והניף כו' העומר כו' לרצונכם. להרים ולהעלות כל ההשפעה היורדת בכל השנה אל הקב"ה כדי שיתברכו לכם דייקא תבואה שבשדות. להיות כל השפע בשבע שבתות תמימות שמיוחדים רק לבנ"י ולהם הוא הכנה על כל ימי השנה כמ"ש. וכדאיתא בזוה"ק שע"י תנופת העומר סט"א ערקת. וע"י העומר הי' כל שפע פרנסה ומזוני בקדושה לבנ"י. וע"ז נאמר לך אכול בשמחה כו' כי כבר רצה. מהו כבר הוא כמ"ש ולחם וקלי כו' לא תאכלו עד עצם היום הזה. וע"י שנתנו הראשית אל הקב"ה. ז"ש והניף את העומר את לרבות כל השפע הטפל אל זה הראשית. ובכח עומר זה מתרומם כל השיריים. ורצה אלקים. הוא המתקת הדין לחסד ורצון כמ"ש השמאל נעשה ימין. זה שריך בעת יאכלו. ויש רמז לזה בגמ' עד כמה יושבין בדין עד זמן אכילה שריך בעת יאכלו עי"ש בסנהדרין:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל מה דכתי' כשלחו כלה גרש יגרש דאיתא בשם האר"י ז"ל שלא הספיק בצקם כו' שיש נ' שערי טומאה ואילו נשתהו עוד רגע אחד היו נכנסין לשער הנ' והקדים הקב"ה לגאלנו ע"ש. ואמר הוא ז"ל כי אעפ"כ אם היו ח"ו מגיעין לשער הנ' הי' מפלה לגמרי לכל הסט"א. כי הלא הכל נברא בעבור בנ"י. והרשעים הרגישו זאת לכן כשהגיע לסוף מדריגתן כלה גרש יגרש. שהבינו שלא יהי' תקומה למפלתן עכ"ד. ונ"ל שלכן כ' ויהי בשלח פרעה ששלחם מעצמו כנ"ל. אבל לעתיד כתיב לא בחפזון תצאו כי גוג ומגוג ימרדו במלכות שמים לגמרי עד שיהי' להם מפלה שלימה ובלע המות לנצח. ובאמת גאולת מצרים היה התחלה והכנה לגאולה העתידה. כ' ביד חזקה ובזרוע נטוי'. והזרוע גדולה מהיד. וכעין שדרשו חז"ל כמה לקו באצבע עשר וביד לקו חמשים. כמו כן נאמר בזרוע יהי' עד מאה. אבל בזרוע כתיב נטוי' שלא נגמר עדיין אבל מוכן להיות נגמר כמאמר זרוע ה' על מי נגלתה. מ"י חמשים. ע"ל מאה:

במכילתא איתא בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם מיד ויצעקו כו' אל ה' תפשו אומנות אבותם כיון שהטילו שאור בעיסה באו אצל משה ואמרו המבלי אין קברים כו'. הענין הוא כי עיקר הגאולה ביצ"מ הי' נקודה הראשית שבלב איש ישראל להיות לה'. הגם כי לא הי' מבורר עדיין בשלימות הדעת. והוא עצמו ענין הפסוח והדילוג כמו שפסח הקב"ה על בתי בנ"י וכ' ביד חזקה אעפ"י שלא היו ראוים. כמו כן עצמו נתקן בנפשות בנ"י שנמשכו אחר הקב"ה גם קודם ישוב הדעת כראוי. והמשכה זו עלה לרצון לפניו ית"ש שזוכר אותה לעולם לזכות ישראל. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי. פי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה ממש כמו שהי' הגאולה בחפזון וריצה. כמו כן עשו בנ"י פסיעה גדולה ונמשכו אחר הקב"ה בתשוקה גדולה והוא עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע שקודם בירור הדעת היו נמשכין במעשה אחר הקב"ה. ובאמת זה ענין המצות שהם בזריזות כמ"ש ושמרתם את המצות אלו המצות והכל ענין אחד. כי חמץ הוא במתינות. ובאמת זה הוא דרך התורה שהוא בישוב הדעת ומתינות כי בחכמה אתברירו. ולכן נתקן אח"כ הדעת עד שהיו מוכנים אל התורה. וזה ענין שבעה שבועות נגד שבעה ספרי תורה כמ"ש חז"ל בפי' חצבה עמודי' שבעה. והוא בירור הז' מדות. ולכן בשבועות שהוא כלל בירור הנ"ל כמ"ש בשבועותיכם שהוא כלל הז' שבועות. אז שתי הלחם בא מחמץ. אבל בעוד שלא נתברר זה הבירור. הוא רק בחי' מצוה. כמ"ש החודש הזה לכם הוא מצוה ראשונה. והוא בחי' הראשית שבישראל קודם הבירור. וע"ז כ' קדש לי כל בכור כו'. ואמר משה רבינו לעם זכור כו' היום כו' אשר יצאתם ממצרים כו' כי זה הראשית קבלו ביצ"מ בחפזון בחודש האביב כנ"ל. ולכן כשאמר להם הקב"ה וישובו מיד ויעשו כן אעפ"י שהי' להם ליישב הפחד ואימה שיפול עליהם כמו שהי' בסוף. אבל זרזו למצות ה'. וכן אח"כ בגוף היראה מיד ויצעקו. אך כשבאו לבחי' מתינות וישוב הדעת לא הי' להם כח לברר הדעת. וז"ש משהטילו שאור בעיסה שהוא בחי' החמץ זה לא נתקן עדיין. ויתכן ג"כ לרמוז במ"ש ויאמרו אל משה. כי משה הוא בחי' הדעת והתורה ובזה עדיין לא היו מתוקנים. נמצא כל הפרשה לשבחן של ישראל נאמרה שנמשכו אחר הקב"ה גם קודם בירור הדעת. וזה עצמו הטעם ביד חזקה אע"פ שאינם ראוים ואעפ"כ ידענו כי כל משפטי ה' מדה במדה. אך גם זה הי' במדה שאדם מודד. שכן הי' גלוי לפניו שגם בנ"י מדותיהם כך להיות נמשך אחריו שלא בהדרגה ובמדה זו מדד להם:

ובמדרש אז ישיר הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. מיום שנברא העולם לא נאמר שירה עד שבאו ישראל אל הים כו'. כי בחכמה אתברירו. והנה בתורה יש שבעה דרכים כמש"ל. ויש תורת חסד ואש דת ותורת אמת וכן כולם. ובשבוע ראשונה של הספירה נתברר בחי' חכמה וחסד כידוע ולכן נפתח לבנ"י שער אחד משער הדעת. והגם כי שביעי של פסח ששי לספירה. אבל ידוע כי ששת ימים הם הכנה אל השבת שבא מעצמו אחר תיקון הששה ימים. וכמ"ש האריז"ל בטעם יו"ט של שביעי של פסח. ולכן אמרו בנ"י שירה שהיא פרשה א' מפרשיות התורה. ויתכן לרמוז אז שהוא שבוע אחת המיוחדת מז' שבועות. כי העיקר מוח החכמה. ולכן כל שבוע הראשונה הוא ימים טובים כמ"ש האריז"ל. ובתיקון שבוע ראשונה ישיר משה והתחילו דרך התורה. ופי' שירה הוא התיישרות. כי כל מעשה מצרים הי' שיתקנו בנ"י העקמומית שנעשה ע"י חטא הראשון. כי האלקים עשה האדם ישר. רק ע"י החטא נתערבבו העולמות. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל להיישיר העולם ע"י בנ"י. וז"ש נכון כסאך מאז. שנתישבה כסאך ע"י השירה שאמרו בנ"י וז"ש לשון עתיד ישיר שעתה התחיל בחי' השיר שהי מוכן לבנ"י שנקראו עדים כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. וכ' להגיד כי ישר ה' צורי זה עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א:

כתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'. דהנה איתא מצה מיכלא דאסוותא. ומ"מ נק' לחם עוני שהוא הרפואה שבאה ע"י יסורי הגלות ומלחמה עם הסט"א בחי' נגוף ורפוא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. וכ"פ בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. והנה כתיב אחר שנסעו מים סוף ויאמר אם שמוע תשמע כו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וידוע הקושיא. אבל נראה הפי' שיהי' רפואתם בכח התורה אני ה' שהתורה שמותיו של הקב"ה. ולא נצטרך להיות הרפואה ע"י בחי' נגוף ורפוא כנ"ל. ומצאתי שגם בס' קול שמחה כתב שם כדברים האלה. וזו הבחי' התחילה בשעת השירה. ז"ש אז ישיר אחר איבוד כל המצרים. דכ' ויושע כו' ביום ההוא כו' מיד מצרים. פי' שיצאו מכל בחי' הראשונה שהי' ע"י נגוף ורפוא כנ"ל. ויתכן לרמוז בזה הפסוק על כל ימי המעשה ושבת. כי ששת ימי המעשה הוא בבחי' מלחמה ז"ש תאכל מצות וביום השביעי יום מנוחה ומתגלה בו הארת התורה והוא ג"כ יום השירה דכתיב טוב להודות וכתיב ויום השביעי משבח ואומר כו':

במד' נכון כסאך מאז אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד. שאמרו לפניך שירה בים כו'. דאיתא בנ"י המליכוני תחלה על הים ע"ש כי לא נמצא שם מלך על הקב"ה בתורה עד כאן דכ' ה' ימלוך. כי אין מלך בלא עם ולתכלית זה נברא כל העולם להיות מלכותו ית"ש מתגלה. וכ' במ"א פי' הפ' והמדרש. כבוד אלקים הסתר דבר עד ויכלו. ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר. כי א"א להשיג כבודו ית' בבחי' אלקותו שהוא גבוה גבוה מהשגת בו"ד. אבל בבחי' מלכותו ית"ש יש לחקור. וזה תלוי בבחירת התחתונים לקבל עליהם השי"ת למלך. ובעבור הרצון והתשוקה של התחתונים מלביש הקב"ה עצמו בלבוש מלכות כמ"ש ה' מלך גאות לבש. שכל שם הגאות והמלכות הוא ע"י התלבשות כי מה שייך גאות במי שמחיה ומהוה כל. רק מצד התחתונים המצפים לגלות כבוד מלכותו בעולם. וזה מיוחד רק לבנ"י כמ"ש עם זו יצרתי. וכשיש עם יש מלך. וגם בבריאה כשנברא האדם בע"ש ואמר לכו נרננה לה' כדאיתא במד'. אז הי' גילוי מלכותו ית'. ולכן מן ויכולו חקור דבר. וזה נשאר בכל שבת שבנ"י מתיחדין ומתפרשין מסט"א ואז חל מלכות שמים. וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת. ולכן סהדותא אקרי. חקור דבר. ויש בו קריאת התורה. ובכלל בקי"ס שהי' סוף תיקון בנ"י שנגאלו בשלימות ונעשו עם ה' אמרו ה' ימלוך. חקור דבר. זו השירה. וכל נפלאות השי"ת ביצ"מ לא הי' מפורסם ונגלה מקודם לפי שהי' בחי' כבוד אלקים הסתר דבר. אבל בקי"ס התחיל כבוד מלכים חקור דבר. ובחי' זו היא רק לבנ"י שנק' בני מלכים. ז"ש אז ישיר שהתחיל בחי' חקור דבר כנ"ל. ובאמירת בנ"י ה' ימלוך נתגלה בחי' לבוש מלכות כנ"ל. ולכן אחז"ל אם היו אומרים ה' מלך לא הי' אומה שולטת בהם. כי כפי מה שנגמר התיקון בנפכות בנ"י כך נתגלה כבוד מלכותו ית' בעולם:

בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על עליות ג' רגלים. וזה אמרו האומות כפי הנזכר בשה"ש. ונראה כי נשתנו צורות בנ"י בהראות פנים בעזרה באור פני מלך חיים וכל רואיהם יכירום וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ולשון קריאה הוא מועדות כמ"ש מקראי קודש. וכעין שדרשו חז"ל על תפילין של ראש. והמועדות הם ג"כ בחי' תפילין כדאיתא בזו"ח שה"ש. וג"פ יראה הוא בזכות ג' אבות שנטעו ג' גוונים בנפשות בנ"י. חיור סומק ירוק. ובוודאי ג"פ בשנה לא הי' ראי זה כראי זה. ונתחוורו נפשות בנ"י בעלותם לראות פני ה'. ואיתא כל עין לך תצפה. י"ל מלשון הסתר וציפוי. כמו דאיתא עוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה. כן הרואה פני ה' נמאס אצלו כל הסתכלות אחרים. וכדאיתא באחשורוש כשהוציא כלי המקדש נשתנו צורת שאר הכלים לכלימה:

===תרנ"ה===-תרנ"ו

ב"ה מימי חג הפסח

לחם עוני אמרו חז"ל שעונין עליו דברים. כי בנ"י זכו לזה הלחם מיכלא דאסוותא ע"י עינוי וגלות מצרים. וכמו כן עתה בכל פסח ע"י הסיפור וזכירת יצ"מ זוכין לאותו הלחם:

חכם מה אומר כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כבר כתבנו במ"א כי באמת בנ"י נכנסו במדריגות גדולות אחר יצ"מ בקבלת התורה ובמשכן ומקדשות. ויצ"מ הוא התחלה וכדאיתא בזוה"ק שלכן מצה חסר ו' לחם עני. ומ"מ צריך להיות חביב יצ"מ יותר מכל המדריגות. והתורה והמצות הכל תלוי ביצ"מ. וזה פי' הכתוב ושמרת את החוקה הזאת כו' מימים ימימה. פי' יותר מכל המעלות. כי יום נק' על שם הארה שקרא לאור יום. מול זאת מגיד הכתוב לשמור החוקה יותר מכל ההארות. כי הוא יסוד שע"י זה באנו אח"כ לכל המעלות. לכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאין דבר חביב מזה. ואפילו שהוא בקטנות הדעת ונק' חוקה. אעפ"כ אפילו כולנו חכמים כו' מצוה לספר ביצ"מ ואפילו לימות המשיח:

ענין ד' כוסות מסודר כמו ד' פרשיות שבתפילין. קדש והי' כי יביאך שמע והי' אם שמוע. והנה קדש לי כל בכור קודם לוהי' כי יביאך. שהוא בחי' יצ"מ עלמא דחירות. מ"מ קדושתן של ישראל לה' קודם לכל. להודיע כי לא במקרה הי' גלות מצרים. אבל אדרבא הכל הי' הכנה לתקן נפשות בנ"י בכור הברזל. ומצד שהקב"ה בחר בבנ"י קודש ישראל לה'. לכן כוס דקידוש וכמו כן פ' קדש לי קודם. אח"כ סיפור יצ"מ שהוא ענין פ' והי' כי יביאך כמ"ש בזוה"ק פ' בא סדר ד' פרשיות אלו. וכוס ברהמ"ז הוא שמע אילנא דחיי מזונא לכולא בי'. כוס אחרון הוא בחי' ארץ ישראל מול פ' והי' אם שמוע שהוא ענין ארץ ישראל [וגם לשיטת הר"ת י"ל כי כוס ברהמ"ז הוא בחי' א"י ואכלת ושבעת וברכת. וכוס אחרון מול פרשת שמע שהוא בסוף להיות אחדות בכל המדריגות]:

בענין אני ולא מלאך. הגם דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. אכן בוודאי מלאכיו עושי רצונו. אך כי לעולם סדר הישועה בא מכח התפלות שעולין במדריגה דרך העולמות כדאיתא שהתפלות עולין דרך היכלות והמלאכים והשרפים עד שנעשה עטרה לחי העולמים. וכאן הי' שלא כסדר מלאך שרף ושליח. ולכן אמר מרע"ה באיזה זכות אוציא כי ראה שאין מלאך מני אלף להמליץ בעבורם. וזה עצמו מ"ש במדרש אתי מלבנון כלה מטיט ולבנים נעשית כלה שלא כדרך מלך בו"ד ששה חדשים בבשמים כו'. כי באמת סדר התיקון הוא להיות מקודם מתוקן מלבוש הגוף שהוא בפרוזדור עד שזוכין לתיקון הפנימיות. וכאן כ' ותבואי בעדי עדיים כו' ואת ערום ועריה. שהיו חסרים תיקון המלבושים שהוא בעולם המלאכים והשרפים. והי' גילוי שכינה שלא בהדרגה כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה. וזה ענין תיקון הגדלות קודם הקטנות בימי הפסח. ונראה עוד לומר כי זה הי' שכרן של אבות העולם שהם תקנו כל העשי' וכל הג' עולמות וכמ"ש וארא כו' באל שדי. ואעפ"כ שמי ה' לא נודעתי להם כו'. ולכן שילם להם הקב"ה וגאל את בניהם במורא גדול קודם שתקנו בעולמות שלמטה ודו"ק:

ענין ביד חזקה יש לפרש כמ"ש חי אני כו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. כמו כן יתכן שבמצרים לא היו מוכנים לגאולה וח"ו היו נטמעי' בתוכם ולכן עשה הקב"ה שימררו חייהם. וכ"כ בזוה"ק שמות בפסוק הפך לבם לשנוא עמו ע"ש. כדי שיחפצו בגאולה. ולכן מרור זכר לוימררו חייהם שזה הי' הכנה לטובה. וכמו כן כל היסורים שבאים על בנ"י כששוכחין את הבורא ומתוך יסורי הגוף באין לצעקה ונזכרין בנפשותיהם. וכ"כ ויאנחו כו' מן העבודה וגרם זה ותעל שועתם אל האלקים. שמיסורי הגוף באין להרגיש יסורי הנפש. והכל הכנה אל הגאולה. לכן כתיב ביד חזקה בע"כ שלא בטובתן נתקרבו אליו ית"ש. ויש להלל ולשבח על זה:

וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. פי' כדי לברר הנהגה ומלכות שמים בעולם. כדאיתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. והוא בחי' מלכות והנהגה עליונה שלא נתגלה בעולם רק ע"י ירידת בנ"י למצרים. וירד לשון מלכות כמו וירד מים עד ים. וכ"כ ורדו בדגת הים כו' וארז"ל זכה רודה בהם לא זכה נעשה ירוד לפניהם. ובנ"י נכנסו למצרים ונעשו ירודים לפי שעה כדי להיות אח"כ רודים בהם:

כתיב שלש פעמים בשנה יראה כו'. ומסתמא לא ראי זה כראי זה והם ג' גוונים בחי' ג' אבות. ופסח זמן חירותנו הוא גוון חיור והוא בחי' מצה פשוטה בלי השתנות ומוכן לקבל כל גוונין. שע"י שנעשים בני חורין מוכנים לקבל כל מצות ה'. ובאמת פעמים הוא מלשון פעם כמו פעמון זהב. ותפעם רוחו שהוא התעוררות. ויש התעוררות מכח אהבה. ויש מיראה. ויש מצד הכרת האמת. והם בחי' ג' אבות. ואיתא שבת קביעא וקיימא ויו"ט ישראל דקדשינהו לזמנים. לכן אומרים זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. פי' שע"י אלו המעשים שנעשה בישראל נעשה גם בשמים זמן שמחה וחדוה לפניו ית"ש. ונק' מקראי קודש זמיני פי' שנזדמן אלה המעשים ועשו רושם בשמים להתגלות הקדושה בהם:

בפרשת העומר וקצרתם את קצירה והבאתם כו' ראשית קצירכם כו'. ובמד' ואתה את בריתי תשמור זה מצות העומר. כי הנה מחובר אינו מקבל טומאה. ולכן בשעת קצירה צריכין שמירה שלא להיות נפרד מן השורש כדי שלא יתפשט בו פסולת וטומאה. ולכן בנ"י צריכין להעלות ראשית הקציר לגבוה. וכ' ואתה את בריתי תשמור לרמוז לתקן חטא הראשון שנתערב פסולת ותערובות טוב ורע. ואיתא בפסח על התבואה מטעם שהוא זמן חירות וגאולה יש חירות גם בארץ. וכמ"ש עומר מתיר במדינה שמתיר זה שנאסר הפנימיות ע"י החטא נעשה עתה חירות:

איתא במד' מדלג על ההרים בזכות אבות הקדים הגאולה קודם ששלמו ת' שנים. ויש להבין הלא גם מקודם הי' זכות אבות ואעפ"כ נגזר להיות ת' שנים. אך זה פי' וזוכר חסדי אבות כי האבות עשו לפנים משורת הדין ובדרך שאדם מודד מודדין לו ולכן הגם שעפ"י הדין אפילו לשלם לאבות על מה שעשו לפנים משורת הדין מ"מ הי' הגזירה להיות ת' שנים. אעפ"כ מלבד זה המשפט פרע להם הקב"ה מדה במדה לעשות עמהם לפנים משורת הדין והקדים להם הגאולה. לכן הגזירה הי' במשפט. ומלבד זה עשה להם לפנים משורת הדין כי כן המדה:

בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך כו'. דהנה הקב"ה הוציאנו מארץ מצרים להיות לנו לאלקים. וע"ז עיקר השמחה והלל. הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. וביצ"מ נגאלנו שלא להיות עבדי פרעה. ובקי"ס נגמר המכוון שנכנסנו להיות עבדי ה' לכן שרו השירה. והמצות הם זכר לגאולה ושמירה מחמץ. ובשביעי עצרת לה' להיות עבדי ה':

במד' מה תצעק אלי הה"ד טרם יקראו ואני כו' הם מדברים ואני כו' ב"פ ואני כו' כל שמכוון לבו לתפלה אני שומע לו בעוה"ז וכן לעתיד לבוא כו' ע"ש. הענין הוא דכ' מן המצר קראתי כו' ענני במרחב. כי כל צרה הבאה לישראל היא הכנה לישועה כמ"ש בערב ילין בכי בעוד שלא נתברר עיקר המכוון ונק' בערב מלשון תערובות. ולבוקר שנתגלה המכוון רנה. וזה מתקיים בוודאי אפילו כשאין זכאין מ"מ לעתיד לבוא יתגלה הישועה שהי' מכוון ע"ז הצרה. אכן מי שזוכה גם בעוה"ז זוכה ורואה הישועה. וכן הי' ביצ"מ וקי"ס שנתהפך להם הבכי' לשמחה. יקראו ואני אענה היא הקריאה בצרה. הם מדברים ואני אשמע הוא הדיבור בשמחה וישוב הדעת. וזה הי' השירה. וז"ש במד' שבנ"י מתגאין בירושתן הקל קול יעקב. וכ' א' חסר וא' מלא. שהם ב' הקולות בישראל. בערב בכי ולבוקר רנה:

במד' אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז אעפ"י שמעולם אתה כביכול עומד ולא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה כו' ע"ש. דכ' רם על כל גוים ה'. כי הקב"ה רם ומתנשא מימות עולם ואין כל העולם כולו כדאי לקבל מלכותו ית"ש. וזה נק' עומד מאחר שאין התחתונים יכולים לקבל כבוד מלכותו ית"ש. אבל בנ"י מכח אמונה שהאמינו בה' שהגם שהוא רם ונשא עכ"ז לא יצא שום דבר מהשגחתו ית"ש ומלכותו בכל משלה וכפי רוב האמונה שבהם זכו לקבל מלכותו ית"ש. ובאמת גם בנ"י מוכנים לזה מעולם שהכל נבראו בשביל ישראל שנק' ראשית אך שלא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל זה העדות עד שנעשו בני חורין. וכשנשלמו בנ"י נתגלה כבוד מלכותו בעולם. ז"ש ויאמינו בה' אז ישיר. פי' ה' היה הוה ויהיה. זה עיקר האמונה שהקב"ה מהוה הטבע ואפס זולתו. ובאמת מי שיש לו אמונה שלימה הוא מלא שמחה תמיד בהיותו יודע כי הכל מאתי ית"ש בלבד. זה ויאמינו אז ישיר:

בפסוק תורי זהב נעשה כו' עם נקודות הכסף דרשו חז"ל על ביזת הים שגדולה מביזת מצרים. דאיתא ויסע מלאך האלקים שהיו בנ"י בדין אם להינצל כו'. והענין הוא כי ביצ"מ כתיב ביד חזקה שלא היו בנ"י כדאי' להיגאל רק בחסד עליון. ועל הים הי' הישועה שיהיו זכאין גם עפ"י מדת הדין וזה נק' ישועה. ולכן כ' ויושע כו' ביום ההוא. ועל ב' אלו מבקשין הראנו ה' חסדך. וישעך תתן לנו דייקא. וכמ"ש ה' לי בעוזרי. פי' שעוזר ומושיע באופן שיהי' עפ"י מעשינו ולכן ואני אראה בשונאי כדכ' וירא ישראל כו' מצרים מת. וביצ"מ כ' ואתם לא תצאו כו' כמ"ש במ"א מזה. ובאמת עיקר הביזה כשזכו בעצמותם לישועה. וזה הוא בקביעות ונק' תורי זהב. אכן כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם עמוד החסד שלא קיים בהם יצאו ברכוש גדול נתן להם ג"כ נקודות הכסף [וע"ד הרמז תורי זהב ונקודות הכסף הוא כמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני הוא נקודות הכסף כי מדה"ד צריך להיות שקט על שמריו והתנועה במדת החסד]:

בפסוק ויקח משה כו' עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע. יוסף הצדיק הי' המכין לבנ"י במצרים שהכניס עצמו בגלות מצרים להיות הכנה לבנ"י בגלות. ולכן זכה להיות לו עלי' ביצ"מ. כידוע כי מדריגת מרע"ה למעלה. וכ' עמו במחיצתו. ולפי שביטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש השבע השביע להיות קשור בכלל ישראל. וכ' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המדליק נרות במבואות האפלים. וזה נתקיים ביוסף ולכן נתעלה ביצ"מ. וכן הבטיח הקב"ה ליעקב אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך. שיתעלה כחו למדריגת יעקב. והנה שורש הגלות והגאולה הכל במדריגת יוסף הצדיק. בתחילת הגלות כתיב אשר לא ידע את יוסף. ובגאולה כתיב ויקח משה את עצמות יוסף:

בפסוק והנה מצרים נוסע כו' ויצעקו כו' אל ה'. ובמד' השמיעני את קולך כו'. כי באמת יצ"מ הי' הכנה לדורות כמו שנצטוינו לזכור בכל יום יצ"מ. כי הקליפה רודפת תמיד אחר בנ"י. ונעשה ביצ"מ הכנה להיות נושע תמיד ע"י זכירת מצרים בפה. כי עיקר כחן של בנ"י בפה. וזה נגמר ביצ"מ להיות הפה מתוקן. וממילא השטר חירות בידינו בכח תורה ותפלה בפה. ולכן כאשר ראו כי עוד מצרים נוסע אחריהם נתיראו. ונאמר להם כי הגאולה היה על זה שיהיו נגאלים בכל עת ע"י צעקה כמ"ש במד' צעקו וה' שמע שזה עיקר הבטחתן של ישראל להיות נושע בפיהם:

במכילתא עשה פלא אין כתיב אלא עושה פלא תמיד ע"ש. וזה העדות של בנ"י בשירה זו כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכשנגאלין להיות מבורר לעצמם בלי תערובות יכולין להעיד זה העדות ורואין הנפלאות שעושה הקב"ה תמיד כמ"ש ומפליא לעשות. כי באמת כל הטבע וכל הבריאה מדובקת בשורש הפלא כמו הגוף בנפש ונשמה. רק הגשמיות מסתיר. וע"י הגאולה רואין הפלא שהקב"ה עושה תמיד. וכ"כ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אעשה נפלאות אין כתיב. רק אראנו. שהנפלאות הם לעולם רק שהעינים סגורים ואינם יכולין לראות הנפלאות. וכמ"ש גל עיני ואביטה נפלאות:

בפסוק מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. ואיתא בגמ' אמרה כנס"י עשוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי הבתים. כי נשמות בנ"י הם למעלה בקודש. ונשתלחו בעוה"ז בכל אלה המקומות להוציא הנ"ק מכל מקום. והשכינה שורה בתוכם כמ"ש עמו אנכי בצרה. ובכחה יכולין להעלות כל אותן הדברים. וכשהם בגלות הם בבחי' עקרה. דיש בחי' סתים וגליא כעין שחורה אני ונאוה. כי א"י לגלות פנימיות הגנוז בגלות. אבל כשבא זמן גאולה נעשית אם הבנים שמחה. וכ' מושיבי למה שהי' מקודם. וכשנגאלין מעלין הכל אל השורש ונותנים שבח גם על הגלות שרואין שהכל הי' צורך גבוה. וכ"כ וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו. שבח על הגאולה. והודי' על הגלות שהיו מצטערין מקודם וחשבו כי לרעתם הוא וכשנגאלו נותנין הודאה גם על הגלות. ולכן סדרו זה הנוסח באמת ואמונה ערבית לחזק ידינו בגלות להאמין כי הכל לטובה:

איתא במד' יצ"מ קשה כמ"ש לקחת גוי מקרב גוי כו'. כי ביצ"מ נבדלנו מן התועים ונבחרנו להיות עבדי ה'. לכן יצ"מ עיקר. ואח"כ כשנבדלנו מהם התחילו להיות רודפים אותנו. ולזה הי' הישועה בקי"ס. לכן צריכין לזכור יצ"מ וקריעת י"ס. והישועה בקי"ס הי' לדורות כי לעולם בנ"י נרדפים מהאומות. ומ"מ עיקר שמחת בנ"י במה שהוציאנו ממצרים להיות נבדל מהם נמצא יצ"מ עיקר. וקי"ס ישועה לדורות. ועל ב' אלו משבחין להקב"ה כי הוא פודה ומציל:

איתא מוציא אסירים בכושרות בכות ושירות. דאיתא הדיבור הי' בגלות כמ"ש בזוה"ק שמות ויש צעקה ובכי' ויש רנה ושירה. ושניהם צריכין גאולה. להיות הבקשה לשם שמים בלי פסולת. וכמו כן השירה שיהיה לשם שמים בלבד בלי פני'. וביצ"מ הי' הגאולה לבחי' צעקה. לכן אח"כ בים כ' ויצעקו בני ישראל אל ה' כי כבר היו נגאלין בבחי' הפה בצעקה. וז"ש שתפסו אומנת אבותם שבכולם מצינו תפלה וצעקה כמ"ש במד'. אך בחי' שירה עדיין הי' סתום ולזה היה הגאולה בקי"ס. ובאמת בחי' שירה הוא מעין לעתיד כמ"ש ישמח ה' לשון עתיד כדאיתא במדרש שבעוה"ז אין השמחה בשלימות והרמז ולבוקר רנה. ולכן כתיב ישיר לשון עתיד כי הרגישו הארה מעין העתיד ואמרו זו השירה. וזה הדרך נתעורר בכחו של מרע"ה אז ישיר משה. והוא מדריגה שלמעלה מבחי' תפלה שתקנו האבות וכ' את השירה הזאת לה' שהי' לשם שמים בלי פסולת וכמ"ש במכילתא לה' אמרוה ע"ש. לכן הוצרכו לחזור וישובו כו' אל פי החירות להוציא מכח אל הפועל בחי' השירה להיות חירות בפה בבחי' בכות ושירות:

במד' שה"ש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם שבנ"י נעשו משוררים להקב"ה כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. כי הנה השירה בא מכח דביקות אל השורש. לכן הלוים בשיר שהם בחי' דביקות וחיבור לשורש. ובקי"ס דכ' וירא ישראל כו' ויאמינו בה'. לכן אז ישיר שנדבקו בשורש העליון. ובאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. וכל ברי' כשנגמר מכוון הבריאה שלה יש בה בחי' שירה. ובנ"י בכלל מכירים את בוראם ומתדבקין בשורשם. לכן נמצא בהם השירה. וז"ש אשר לשלמה למי שהשלום שלו. כי בחי' שלום הוא התדבקות בשורש. כמ"ש במ"א כי החלק שלמטה אינו דבר שלם רק בהתדבקות אל השורש שלמעלה. ולכן נק' בנ"י השולמית שיש בהם הדביקות. וכל שיר השירים נתיסד על זה. כי שלמה המע"ה דכתיב בו ויחכם מכל. הבין הפנימיות למעלה מכל הדברים שלמטה. ותיקן שיר השירים. וז"ש ישקני מנשיקות פיהו. כי השיר תלוי בזה. וכ' פיהו. ופירשנו במ"א פיו ופי סירסורו שהרי כתיב ויאמינו בה' ובמשה אז ישיר. כי מרע"ה הוא הסירסור לזה הדביקות שיש לבנ"י לאביהם שבשמים. נשיקה כח הנשמה דכ' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חיה לרוח ממללא. לכן כפי התעוררות הנשמה באדם נעשה רוח ממללא לומר שירה לפניו ית':

בפסוק עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. זה נתקיים בשירת הים. כי זו השירה היא פרשה בתורה שהוציאו בנ"י מלבם בעוד שלא ניתנה תורה. וזה עדות לבנ"י שהם דביקים בתורה בעצם. כי באמת התורה היא שמותיו של הקב"ה וכדאיתא אורייתא וקוב"ה חד. ולכן הגם דיש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. היינו התגלות התורה כמ"ש וירד ה' על הר סיני. אבל בקי"ס שראו את ה' כמ"ש זה אלי א"כ נתגלה להם שורש התורה בעוד שהמלך במסבו טרם שירד על הר סיני. וז"ש בשירה קדמוך. לכן כתיב ישיר לשון עתיד שהוא מעין מה שעתיד להנתן להם התורה. והם פתחו השורש של התורה כדאיתא במד' על זה פיה פתחה בחכמה:

שבתות למנוחה ומועדים לשמחה. כי השבת הוא מעין עוה"ב וניתן בצנעא כדכ' ביני ובין בנ"י ונק' מתנה טובה בבית גנזי. והוא נק' מנוחה שהוא עיקר שרשן של בנ"י. שבעוה"ז הם במקרה ועראי. אבל במועדים נתגלה הארה עליונה בפרהסיא ובהתגלות לכן הם ימי שמחה. והימים האלו הם הכנה לכל הזמנים. השבת נותן מנוחה לכל ימי המעשה. והמועדים נותנים שמחה על כל השנה. כי לעולם צריך איש ישראל לשמוח במה שזוכה לג' מועדים מכש"כ בזמן המקדש להיראות במקדש ג"פ בשנה. ושמחת בחגך הוא ג"כ על כל הימים לשמוח במצות החג שנתן לנו הקב"ה. וכ' שלש פעמים בשנה שהם צריכין לעורר כל השנה מלשון פעמון ורמון. וע"ז מבקשין והנחילנו כו' שבת ומועדי קדשך להיות נחלה בלי הפסק. והשיאנו כו' ברכת מועדיך שנוכל לקבל ברכת החג על שכמנו להיות נשאר קבוע לכל השנה כנ"ל. וכתיב יפה נוף משוש כל הארץ כי א"י וביהמ"ק נותנים שמחה לכל הארץ. וכן בזמן שבתות ויו"ט נותנין שמחה על כל הזמנים. ובנפש בנ"י מושכין השמחה מהמועדים. ישראל דקדשינהו לזמנים שהם כלים לקבל הארת הימים טובים. וכתיב ושמחת בחגך כי עיקר שמחה כשיכולין להתדבק בשורש העליון. ושמעתי ממו"ז ז"ל עמ"ש חז"ל דכתיב עצרת לה' וכ' עצרת לכם חלקהו חציו לכם. ומה ענין החלוקה עם השי"ת. רק הוא כענין שנאמר במשה רבינו וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח שזה היה הברית לבנ"י לשמים. כן הוא במועדים שנק' מועדי ה' ונמסרו לבנ"י זה תורף דבריו ז"ל. ונ"ל דלכן כתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י כי הוא הסירסור בין בנ"י לאביהם שבשמים איש אלקים חציו איש וחציו אלקים כמ"ש במד'. לכן ע"י נתחברו בנ"י אל מועדי ה'. וזה שתרגם אונקלום ואלפינון לבנ"י. שיוכל להיות להם דביקות במועדי ה' וזה עיקר השמחה. וזה שאמרו חז"ל אין שמחה אלא בבשר שלמים. כי גם שלמים הוא זה הברית שאוכלין בני ישראל מחלק גבוה. לכן נותן שמחה. ועמ"ש בפרשת צו מזה:

תרנ"ז

בהגדה עבדים היינו לפרעה כו' ומסיים ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו כו'. וקשה הלא לא התחיל עבדים היו אבותינו רק היינו ויוציאנו ומה שייך לסיים על זה אלו לא הוציא את אבותינו. ונראה לבאר הענין כי ראינו שמעולם מיד כשהבטיח הקב"ה זרע לאאע"ה נאמר לו גר יהי' זרעך. א"כ כל שורש בנ"י היו מיוחדים להיות עבדים במצרים. וגם כ' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וידוע דבהר סיני בקבלת התורה היו כל הנשמות מבנ"י ולכולם נאמר אשר הוצאתיך. א"כ כמו שהדברות היו לכל נשמות בנ"י. כמו כן יציאת מצרים. כי כמו שהיו עבדים לפרעה למטה. כמו כן הנשמות היה להם שיעבוד תחת מצרים שלמעלה. ובירידת אבותינו למצרים למטה ונגאלו משם. בזה היה הגאולה לכל הנשמות וכל הדורות. והקב"ה הביא אותו הדור למצרים שהם היו דור קרוב לאבות ושבטים והיה בכחם לירד למצרים. וז"ש ואלו לא הוציא אבותינו. שאם לא הי' הגאולה באותן הדורות. לא הי' שום דור ראוי לזה. אבל כלל הגאולה היה לכל הדורות רק באותו הדור הוציאו הדבר מכח אל הפועל:

יום טוב של פסח נק' בתורה שבת כדכ' ממחרת השבת. כי פסח דומה לשבת כמ"ש בשבת זכור ושמור כמו כן בפסח והי' היום הזה. לכם לזכרון. וכ' למען תזכור. וכ' שמור כו' חודש האביב. ושמרתם את המצות. כי זכירה היא נקודה פנימית שאין בה שכחה. ולפי שבשבת מתגלה נקודה זו בנפשות בנ"י לכן צריכה שמירה שלא להתפשט נקודה פנימיות למקום שיש בו שכחה. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא עצמו הענין בגאולת מצרים. שבכל חג המצות נעשה איש ישראל כברי' חדשה כמו שהי' ביציאת מצרים כקטן שנולד. ומתחדש בו אותו הנקודה שנטע הקב"ה בנפשות בנ"י. ונקודה זו נק' לחם עני שהוא בלי התרחבות כי מצה היא עצם העיסה ואח"כ נשתנית ומתחמצת. וכמו כן כל איש ישראל יש בו נקודה מתנה מאת אלקים. ובאמת צריך האדם להרחיב זאת הנקודה ולהמשיך כל המעשים אחרי'. וזה התיקון כל ימי השנה לפי מה שזוכה האדם לטוב ולמוטב. אבל כשבא חג המצות מתחדש הנקודה ונטהרת מכל הלכלוכים. ולכן צריכין לשמרה מחימוץ ומכל השתנות בזה החג. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי כו'. פי' פנימיות הנקודה כמו שהיא בעצם ואינה מקבלת שינוי לכן צריכה שמירה והי' היום כו' לכם לזכרון. שמתחדש בו הנקודה שנק' זכרון כנ"ל. גם יתפרש והי' לכם לזכרון ממש שיזכור האדם עיקר בריאתו בעולם לעשות רצונו ית"ש ויום הזה נותן זכירה. וז"ש למען תזכור את יום צאתך כו' כל ימי חייך. ימי חייך הם ההארות המיוחדים לאדם לתקן כל ימי חיותו בעולם. וע"י יום צאתך מארץ מצרים תזכור כל ימי חייך. ופי' את יום צאתך באמצעיות יום צאתך תזכור. כי הוא נותן זכירה כמ"ש והי' היום הזה כו' לזכרון כנ"ל. וגם זכירה הוא התקשרות שיכולין לקשר כל הימים בשורשם ע"י יום צאתך מארץ מצרים:

גם נק' פסח שבת כי שבת סהדותא איקרי שמעידין בו על הקב"ה. ופסח פה סח פי' שע"י יצ"מ נעשין בנ"י עדים כמ"ש אתם עדי כו'. ולכן הגם ששבת הוא תחלה למקראי קודש ולמעלה מכולם. מ"מ לא היו בנ"י מוכנים אל השבת עד אחר יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. נמצא תכלית יצ"מ הוא השבת:

בענין העומר במד'. ואתה כו' בריתי תשמור זו מצות העומר שלא זכה אאע"ה לירושת הארץ רק בזכות העומר. וצריך ביאור כי היכן נזכר מצות העומר בזה. והנה בפסח על התבואה כמ"ש ז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות. כי באמת הפרנסה ומזונות הוא בדין כמ"ש קשה מזונותיו של אדם כקי"ס. ואמרו זן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין. אכן בנ"י יכולין להמתיק הדין. וזהו ענין תנופת העומר והבאתם כו' אל הכהן שהוא בחי' החסד. והניף כו' העומר כדאיתא בזוה"ק שכל מדה"ד צריכה תנופה אל השורש. ובזאת נמתק הדין כמ"ש תנופת זהב. וכן תנופת הלוים ע"ש פ' פקודי. ובאמת כל ענין חג הפסח הוא כן דיש שכתבו שעיקר הפסח הוא בחי' דין שהי' נעשה הדין במצרים וכ"ה בזוה"ק פ' בא. וראה את הדם ע"ש. וי"א שהוא בחי' חסד. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים כי הוא התמתקות הדין להיות מתהפך לחסד. וז"ש במכילתא וראה את הדם עקידת יצחק ראה ע"ש. ובאמת אאע"ה הוא שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו ונאמר לו ואתה כו' בריתי תשמור. בריתי פי' הנהגה של הבריאה. הגם שנברא בדין נעשה אברהם שומר שלא יתפשט מדה"ד ביותר רק להעלותו ולהמתיקו במדת החסד. וזה עצמו שניתן לו את יצחק ובפסח נולד יצחק. והכל לרמוז כי בזכותו של אברהם נתמתק מדה"ד. ובאמת זה עצמו בחי' ברית מילה כמ"ש במ"א מזה. ולפי"ז א"ש דמילה ופסח הכל אחד ובדמיך חיי דם פסח ודם מילה ששניהם למתק מדה"ד. וכן תנופת העומר למתק מדה"ד. וזה הביאו לעני עומר כמ"ש דהפרנסה ומזונות הם עפ"י דין משום שמתלבש בטבע וכל הטבע דין. אבל בנ"י דמבטלין הכל אל השורש זה ענין תנופת עומר. עמ"ר גי' י"ש. כמו שהקב"ה ברא יש מאין. כן הצדיקים צריכין לבטל היש לאין כמ"ש בספרים מזה. וזה תנופת עומר. וממילא נמתק מדה"ד. ויתברכו לכם תבואה שבשדות כנ"ל:

איתא במד' מלחמת תנופה זה תנופת העומר. דבזכות העומר הי' מפלת המן מזרע עמלק. דהנה תכלית יצ"מ הי' בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים. ואותו הרשע עמלק עמד באם הדרך להפסיק בנ"י מכח התשוקה שהי' להם אל התורה. כמ"ש קרך בדרך ציננך. וז"ש שרפו ידיהם מן התורה. פי' התשוקה לקבל את התורה נתקררה מעט ע"י אותו הרשע ימ"ש. כי ביצ"מ היה להם המשכה אחר הקב"ה בכל לב כמ"ש לכתך אחרי במדבר. וכן הוא בכל שנה שנתחדש יצ"מ וקבלת התורה. ואיתא בא להורגך השכם להורגו. לכן צריכין לזכור מיד ממחרת השבת להכין עצמו למחיית זכר עמלק. והימים הללו אשר הקב"ה זוכר חיבתן של ישראל כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' קודש ישראל לה' כו' אוכליו יאשמו. צריכין להתחזק. ובזה ימחה שם עמלק ונוכל לקבל התורה בשלימות בשבועות. וזה נתקיים בימי מרדכי ואסתר כמ"ש הדר קבלוה וכו':

תרנ"ח

ענין מצה ומרור. מצה הוא כשלא נשתנה העיסה כי ע"י החימוץ משתנה. והרמז כי בנ"י לא נשתנו בגלות כמ"ש שלא שינו את לשונם ואת שמותם. בנ"י ירדו ובנ"י יצאו. וזה החסד שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם. ובאמת זה עצמו נעשה ע"י המרירות שמררו את חייהם לכן לא נטמעו בהם כמ"ש בזוה"ק פ' שמות. ולכן הלל הי' כורך מצה ומרור לומר שהישועה הי' ע"י שניהם ביחד. כ' אנכי ארד עמך ואנכי אעלך כי הי' ישועה בגלות ובגאולה. הגזירה הי' גר יהי' זרעך כו'. ועבדום. וענו אותם. ובכל אלו השלשה נושעו בנ"י. כי ע"י שהיו גרים בארץ לא להם זכו לירושת הארץ וביהמ"ק שהוא עיקר המקום שכולל כל המקומות. ע"י שהיו נעים ונדים זכו לעיקר הישוב בעולם. וע"י העבדות זכו להיות עבדי ה' לקבל מלכות שמים. וע"י העינוי זכו לתורה כמ"ש טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך. כי יגעתי ומצאתי תאמין. לכן טוב כי עניתי למען אלמד. שלכן נתקיים התורה בידינו. וזה לחם עוני. התורה שזכו ע"י העינוי:

בעבור זה עשה ה' לי. פרש"י בעבור שאקיים מצותיו פסח ומצה. ויתכן עוד לומר בעבור זה הסיפור כי בנ"י נבראו להעיד על הבורא. לכן פסח פה סח שע"י הגאולה נפתח פיהן של בנ"י. הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה שכל זמן שמשועבדים לסט"א אינם יכולין להלל לה' עד שנעשו בני חורין ויצאו מן הטבע להיות עבדי ה' ביצ"מ פה סח. ובקי"ס השירה. והם בחי' תורה שבע"פ ותורה שבכתב הקול קול יעקב בב' תורות:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וקשה דהא כתיב ואותנו הוציא ממש ומה כאלו יצא. ויש לפרש עפ"י לשון שתקנו באמת ויציב מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור. פי' כי גאולת מצרים לא הי' במקרה אבל הוא ישועה באחדות כל בנ"י ראשונים ואחרונים. ובכל דור ודור נעשה הישועה להם ולבניהם אחריהם. וז"ש בכל דור חייב לראות כאלו הוא יצא שבכל הדורות יש חלק לגאולה לכל איש ישראל וכפי שזוכין להיות תוך כלל ישראל כך זוכין לגאולה. ולכן הרשע שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר הגאולה ואומר מה העבודה כו' לכם שאינו מרגיש בגאולה והקהה את שיניו לאמר בעבור זה עשה ה' לי שהרי אני מרגיש הגאולה ולא אתה כיון שהוצאת עצמך מן הכלל כנ"ל:

בענין העומר במדרש אל יהי עומר קל בעיניך שבזכותו ירש אברהם אבינו את הארץ כו' בריתי תשמור כו'. דהנה כ' והארץ נתן לבני אדם. ובגמ' רמי דכתיב לה' הארץ ומלואה. ומתרץ כאן לאחר ברכה. כי יתרון האדם שיודע ומכיר את בוראו ולו ניתן הארץ ואין אדם אלא ישראל אתם קרוין אדם. והראשון הי' אברהם שנק' אדם הגדול בענקים שהקנה להקב"ה שמים וארץ. לכן מסיים הכתוב לא המתים יהללו היינו הרשעים שבחייהם קרוים מתים. ואנחנו נברך כי לנו ניתן כח המדבר. ולזה זכו בנ"י ביצ"מ שנפתח פיהן. לכן בפסח על התבואה הואיל ונעשין בו אדם להלל את ה'. וכתיב חי חי הוא יודך. חי ב"פ. חי בברית הלשון וחי בברית המעור. שהחיות תלוי בב' בריתות הללו. וכן כתיב ב"פ בדמיך חיי דם פסח ודם מילה. ואאע"ה זכה לשניהם כמ"ש כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו הפה. וברגליו המילה. לכן נק' אדם וירש את הארץ. ולכן בפסח שנפתח פיהן של ישראל יכולין להרים כל הבריאה אל הקב"ה כמ"ש והניף את העומר ובזה מקבלין השפע על כל השנה. וכ' ויפרקנו מצרינו וסמוך לי' נותן לחם לכל בשר. שע"י הגאולה נעשין כלים לקבל הברכה לכן בפסח על התבואה:

בפסוק ויצעקו בנ"י אל ה' אמרו חז"ל תפסו אומנות אבותם. דאיתא שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי. פי' הנטיעה שנטעו האבות בכלל ישראל מתקיים בהם לעולם. והגם כי ע"י החטא מסתתר גם זו הנקודה. אך בבוא קצת גאולה מתגלית זאת הנקודה. ולכן אחר יצ"מ הגם כי לא הי' עדיין גאולה שלימה. מ"מ נתגלה נטיעה זו. ולכן נתאחזו במעשה אבותיהם. וזה ראשית הגאולה להיות נמשכין אחר מעשה אבות. וכן בגאולה העתידה כ' והשיב לב אבות על בנים כו' כמ"ש במ"א מזה. ולכן תפסו אומנות אבותם. הגם כי עדיין חטאו באומרם המבלי כו' אבל נקודת מעשה אבות נגלה בהם. ואח"כ נגמר הגאולה בקי"ס עד שאמרו זה אלי כו' מצד עצמותם לבד אלקי אבי כנ"ל. שהם ב' בחי' אלקינו ואלקי אבותינו כמ"ש בכתר ש"ט:

ביצ"מ נעשו בנ"י עבדי ה' כמ"ש והוצאתי את צבאותי. ובקי"ס נתעלו לבחי' בנים כמ"ש המעביר בניו בין גזרי ים סוף. דכ' ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת לה' אלקיך. דאיתא בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה להלחם עם הסט"א זה בחי' עבדי ה' להלחם מלחמת ה'. אכן מצוה בתוספות ו' הוא לשון חיבור וצוותא. וזה עצרת לה' אלקיך כנופיא והתחברות. וכן הוא לעולם בימי המעשה ושבת. וז' ימי הפסח הכנה לכל הימים לימי המעשה ולשבת. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. כי יעקב ע"ש המלחמה לילך בעקבה. וישראל כשבאין לדרך הישר אז ישיר ישראל שיר אל:

בפסוק אל תיראו התיצבו כו'. ולבסוף כתיב וייראו העם את ה'. שמקודם הי' בחי' יראת העונש. ויראה זו צריכה שמירה שלא להתפשט. ולכן כתיב וייראו מאוד. ואמר להם אל תיראו שלא הי' יראה השלימה עד לבסוף דכ' וייראו את ה' והוא יראת הרוממות. ויראה זו מביאה לשמחה ושירה. כמ"ש יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. והשירה הבאה ע"י יראה היא עדות שהיא יראה שלימה ואמיתית. וע"ז כ' אין מחסור ליראיו שמי שזוכה ליראת ה' זוכה בכל:

והנה השירה הוא תכלית יצ"מ כמ"ש ויושע כו' ביום ההוא. דכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וידעתם כי אני ה' אלקיכם. וכן אמרו זה אלי ונמשכו עתה אחר הנהגה עליונה. וכן כ' בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. שמעתי מפי מו"ז ז"ל עם לועז כל הלשונות שאינם לשון הקודש נק' לע"ז. ובנ"י כשיצאו ממצרים נתרוממו מכל הלשונות כמ"ש ורוממתנו מכל הלשונות ונדבקו בלשון הקודש. היתה יהודה לקדשו ישראל לממשלותיו היינו שנמשכו אחר הנהגת הקב"ה בעצמו בלי אמצעי. שכן כל הלשונות הם לעז וכנוי ללשון הקודש. וכן הנהגת האומות ע"י אמצעיות שרי מעלה. אבל בנ"י מיוחדין להיות חלק ה'. וזה עדות השבת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך כו' ביד חזקה כו'. שהיו משועבדים שלא היה באופן הטבע לצאת. כמ"ש הקב"ה בכבודו ובעצמו. שבכוונה הי' הגלות באופן זה שלא יוכלו לצאת רק ע"י הקב"ה בעצמו. על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת שהוא מיוחד להנהגה עליונה בלי אמצעות הטבע. לכן בנ"י ושבת עדים על הקב"ה כמ"ש במ"א מזה:

תרנ"ט

בעבור זה עשה ה' לי. ברש"י שאקיים מצותיו. פי' שתכלית הגאולה הי' לכבודו ית"ש כדי שיהיו בנ"י כלים לעשות שליחות הקב"ה בעולם. הגם שפי' הפשוט אמת שבשביל המצות שעתידין בנ"י לעשות הי' הגאולה. ולכן הי' הגאולה בשם אהיה לומר שבזכות המצות שעתידין לעשות הם נגאלין. אבל עיקר הפי' בעבור זה ממש שזה תכלית הגאולה לשמו ית'. ולכן הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם כופר בעיקר שאדרבא תכלית הגאולה הי' רק עבודה הזאת כמ"ש:

איתא בזוה"ק נ' זמנין אידכר יצ"מ בתורה כו' כמ"ש האריז"ל שזה הי' החפזון שלא יכנסו ח"ו לשער הנ' שבטומאה. דאיתא נ' שערי בינה בעולם וכולם נמסרו למרע"ה חוץ מאחד ותחסרהו מעט כו'. ולכן הי' מרע"ה מוכן לגאולה. כי כל שער יש לו דלת והסתר. ולא היו יכולין לכנוס בשערי קדושה עד שיעברו ההסתר המוכן לכל שער. ולכן נזכר בתורה נ' זמנין יצ"מ שבאותן המקומות הוצרך להיות יצ"מ וא"א להשיג התורה רק בפתיחת אלה השערים. ולפי שנחסר א' למרע"ה. אם היו נכנסין בשער הנ' לא הי' יכול לגאלם. ולכן אמר מרע"ה מי אנכי כו'. כי ירא מזה שיכנסו בשער הנ'. רק הקב"ה עשה נס וגאל אותנו קודם הזמן. אבל לעתיד כ' לא בחפזון כו'. שנראה שלמשיח יתגלה גם שער הנ'. כדכ' ונשא וגבה מאוד יותר ממרע"ה לכן לא בחפזון כו'. ולכן אמר מרע"ה שלח כו' ביד תשלח ביד המשיח שעתיד לגאול אותנו שלא בחפזון כנ"ל:

אז ישיר משה ובני ישראל כו'. דאיתא בגמ' קודם שנבחר א"י הוכשרו כל הארצות לומר שירה ומשנבחר א"י נפסלו כו'. וכמו כן כלל ישראל שהם נבראו להעיד על הבורא ית"ש כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. אבל קודם הגאולה שהיו מתערבין באומות היה השירה בכלל העולם. אבל ע"י הגאולה נתבררו בנ"י והוסבב השירה רק למשה ובנ"י. וז"ש במדרש שה"ש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם. וכן הוא בבחי' עולם שנה נפש. שמקודם בנין ביהמ"ק הבמות מותרים כיון שלא הי' עדיין מקום מיוחד. והקדושה מוטבע בתוך הכלל. ואח"כ נאסר רק אל המקום אשר יבחר ה'. וכן בנפשות אשר בחר בנו מכל העמים. וכן בשנה הקדושה נמצאת בשבתות ויו"ט שנק' מקראי קודש ונעשה הבדלה בין כו':

איתא ברש"י כל השירה כפולה גאה גאה ימינך ימינך מי כמוכה מי כמוכה כו'. וכן איתא בשבת קודש כל דבריו כפולים. כי יום שביעי של פסח נדמה לשבת כמ"ש במד' סוף בא. והענין הוא כי עיקר הישועה הוא בשורש של מעלה שזה נעשה בקי"ס כמ"ש במד' וירא כו' את מצרים מת שרו של מצרים. ולכן ויושע ה' ביום ההוא דייקא. שהי' הישועה למעלה ולמטה. וכן ראו בנ"י ברוה"ק כל התקונים שנעשה למעלה. בשבילם. וכ"כ רוממות אל בגרונם עי"ז וחרב פיפיות בידם. שחותך בב' פיות למעלה ולמטה. וכ"כ תפול עליהם אימתה ופחד אמרו חז"ל פחד על הקרובים ואימה על הרחוקים. הרמז כי השרים שלמעלה נק' קרובים ונפל עליהם הפחד ועי"ז הי' אימה על הרחוקים למטה. כדאיתא בגמ' מאן דמבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזא. וזה עיקר השירה כשזוכין להיישיר החלק שלמטה עם שלמעלה. כמ"ש האלקים עשה כו' האדם ישר. רק ע"י החטא נעשה חשבונות רבים. ובנ"י שתקנו החטא ונקראו ישורון. זכו אל השירה. וכן הוא ביום שבת קודש טוב להודות. שאז מתעלה העולם ונשמה יתירה יורדת. ויש דיבוק וחיבור תחתונים לעליונים:

איתא גדולה ביזת הים מביזת מצרים דכ' מוציא אסירים בכושרות. בכות ושירות. דכל הגלות מצרים הי' להוציא הנ"ק שנתפזרו שם. וכ' באוה"ח ע"פ והייתם לי סגולה מכל העמים. כי כשבנ"י זוכין יכולין להעלות כל הנצ"ק בכח התורה ע"ש. ובקי"ס על ידי השירה הוציאו נצוצות קדושות ממצרים יותר ממה שהוציאו ביצ"מ. ולא לחנם נאמר ואכבדה בפרעה כו' וידעו כו' כי אני ה'. וז"ש עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה שכל הישועה יהי' בכח התורה והשירה. לא ע"י יסורים. שירות ולא בכות:

איתא במד' תהלים ע"פ הודו לה' כי טוב כל"ח החסד שהקב"ה עושה עם בני ישראל אינו לשעה ולשנה רק לעולם. וכ"כ חסדי ה' כי לא תמנו ע"ש. כי בנ"י הם כלים לקבל הנסים שהם למעלה מן הטבע והזמן. לכן החסדים הנעשים להם נשארים לעולם. וכן איתא במכילתא והי' לי לישועה לא כתיב רק ויהי לי לעתיד. וזה עדות השירה שנשאר להם הנס דקי"ס לדורות. וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו דהול"ל כי לא תמו רק הפי' אצלנו לא תמו החסדים שנשאר בנו קבוע לדורות. אבל חסד לאומים חטאת וחסרון הוא להם שאינם כלים לקבל החסדים. ולכן כ' יאמר נא ישראל. בית אהרן. יראי ה'. כי לעולם חסדו. כי המה עדים להעיד על זה שהחסדים הם לעולם:

תר"ס

בענין מצה מיכלא דאסוותא כדאיתא בזוה"ק. דהנה [*ע"י] חטא הראשון מאכילת עה"ד נתערב תערובות טו"ר בכל הדברים. וגם בנפש האדם. ובע"כ צריך האדם לתקן החלק שנדבק בו מתערובות הזה כמ"ש בס' שער הקדושה להרח"ו ז"ל ע"ש. וזה שאור שבעיסה. ומזה בא כל הגלות. לכן אחז"ל תמיד ב' אלו הדברים ביחד שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות. ולכן כל השנה אוכלין חמץ ומצה שצריכין ג"כ לאכול החמץ לברר זאת התערובות. וכדאיתא במד' בראשית השיאני ואוכל עוד ע"ש. שהבינה שכבר נעשה זה התערובות. שצריכין לעולם לאכול החמץ לברר התערובות. אבל לפי שעה עשה לנו הקב"ה נס במצרים שלא הספיק הבצק להחמיץ. וביטל זה התערובות. והאכילנו המצה שהוא פשוט בלי השתנות. והחמץ נשתנה. כי השפע הבאה מלמעלה משתנה אח"כ מדרגא לדרגא עד שמתערב בה תערובות. ונשתנה הלילה הזה מכל הלילות. וזה בערב תאכלו מצות. אעפ"י שלילה הוא הזמן שיש בו תערובות שע"ז נק' ערב. מ"מ תאכלו מצות. וכן השאיר לנו זכר מינ"מ בכל ליל פסח. שלפי שעה יש בה הארה כמו שהי' ביצ"מ. וזה עצמו שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עשה הקב"ה שיהי' בזה זכר ליצ"מ ע"י מצות אכילת מצה. ז"ש בחפזון יצאת כו' למען תזכור כו' כל ימי חייך. דכ' זכר עשה לנפלאותיו. ואמרו כל ימי חייך להביא לימות המשיח דכ' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כי יצ"מ הי' הכנה עד גאולה אחרונה. כדכ' טוב אחרית דבר מראשיתו. לכן יצ"מ שהי' ראשית הגאולה בכח זה יכולין לעורר תמיד הגאולה. ז"ש למען תזכור את יום צאתך. פי' באמצעות יום הזה. תזכור ותעורר הגאולה כל ימי חייך. וכן הוא בפרט כל שנה יום הזה מביא זכירת הגאולה בכל ימי השנה. וכן בכל נפש ישראל בפרטות:

ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. זהו עיקר החסד שעשה עמנו הקב"ה. שלא נטמענו בהם. ולכן כתיב אל תירא מרדה מצרימה ואין אומרים אל תירא אלא למי שירא ה' לאמיתו. שיעקב אבינו ירא שלא יטמעו בהם. לכן הבטיחו הקב"ה אנכי ארד עמך להצילם. וע"ז הי' קושי השיעבוד כדי שלא יטמעו בהם כמ"ש בזוה"ק שמות. ז"ש ויהי לשון צרה שכל היסורים היו כדי שיהיו מצוינים שם ולא יטמעו בהם. וכן מ"ש וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים. שכל זה הי' בכח יעקב אע"ה לפי שלא ירד על דעת להשתקע נשאר זה הכח שלא נשתקעו שם:

אפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה כו' הרי זה משובח. דכ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון. וכ"כ הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וכ"ז הסדר מתחדש בכל שנה פסח זמן חירותנו והוא בחי' עבדי אתה אשר בך אתפאר. אח"כ בשבועות זמן מתן תורתנו. וכפי החירות שמתעורר בפסח כך מתחדש התורה בשבועות. ומעין זה גם בכל יום ויום יש זכר ליצ"מ ולקבלת התורה. ולכן אפילו שקבלנו כבר התורה מ"מ יש התגלות התורה בכל דור ושנה ויום מיוחד לזה הזמן. ולכן צריכין להתחדשות החירות בכל שנה. ובזה זוכין להתחדשות קבלת אלקותו ית"ש. להיות לכם לאלקים הוא דבר ההוה ומתחדש תמיד:

בענין העומר ראשית קצירכם. דאיתא בזוה"ק ראשית בכורי אדמתך תביא כו' לא תבשל גדי. כי כפי נתינת הראשית אל הבורא ית' אין מתערב אח"כ פסולת. ולכן איתא בזוה"ק תצוה כי אם שומרין בנ"י את העומר ושתי הלחם כראוי א"צ להיות נשפט בר"ה ויוה"כ כי כל המשפט על התערבות הפסולת. וע"י העומר ושתי הלחם שנתברך פרי הארץ ואילנות ואין בהם פסולת. לכן נאמר אכול בשמחה לחמך פרי הארץ. ושתה בלב טוב יינך פרי האילנות. כי כבר רצה ע"י נתינת הראשית. והרמז כבר רצה קודם המשפט בר"ה ויוה"כ. וזה העדות נתברר בחג הסוכות. זה ההבדל בין ישראל לאומות והוא זמן שמחתנו. כמ"ש לך אכול בשמחה:

ענין שבת ומועדות. דכ' אור זרוע לצדיק. והוא בחי' השבת קבוע וקיימא. רק שבנ"י עמך כולם צדיקים הם כלים לקבל אור הזה. ולכן שבתות למנוחה כי עיקר המנוחה מה ששב אל מקומו ושורשו והמוכן לו. וזה פי' זרוע לצדיק שמוכן לו זה האור. ומועדות בחי' לישרי לב שמחה שהוא בכח הכנת האדם כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים וכ' שמחה לאיש במענה פיו שהקב"ה מסכים עמהם בקביעות החודש והמועדות ולכן הוא שמחה יתירה משבת קודש. האבות נק' ישרים ובזכותם ניתן המועדות לבנ"י. והנה ברגלים נתברך כל השנה כמ"ש בפסח יתברכו לכם תבואה שבשדות. בעצרת פירות האילן. בחג גשמי שנה. וכן מתפללין השיאנו כו' ברכת מועדיך. הגם כי עיקר הברכה בשבת כדכ' ויברך כו' את יום השביעי. אך הברכה בשבת בשורש כדאיתא בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא רק דכל ברכאין בי' תליא. דהוא יומא דנשמתין. אבל ברגלים יש התגלות הברכה גם בבחי' הגוף. ולכן הי' עליות רגלים בגוף. ולכן איתא כי מלבושי יו"ט יקרים משבת כי הגוף הוא בחי' הלבוש. ובאמת שורש הג' ברכות שברגלים הם בג' סעודות דשבת. וברגלים הוא בהתגלות בפרטות כנ"ל:

בפסוק יונתי בחגוי הסלע כו' השמיעני את קולך שהיסורים היו כדי שישמיעו קולם. והענין הוא כי כל יצ"מ וקי"ס הי' להשלמת בנ"י. שעיקר כחם בפיהם. ויצ"מ הי' לתקן הדיבור וקי"ס הקול. וזה תכלית האדם כמ"ש כל עמל אדם לפיהו. והפנימיות שלהם הי' בהסתר ולא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל. ז"ש בחגוי הסלע בסתר המדריגה. וע"י קי"ס הוציאו כח הקול אל הפועל. ולכן בכל יום מקדימין יצ"מ וקי"ס לקול ודיבור דק"ש ותפלה. וזהו סמיכת גאולה לתפלה כמ"ש במדרש:

במד' סמכוני באשישות באש שלמעלה ושלמטה תורה שבכתב ושבע"פ עי"ש. ומסיים הפסוק כי חולת אהבה אני. היינו שצריך להיות לאיש ישראל אהבת ה' בעצם בלי שום סיוע כענין אבות הראשונים שלא הי' להם עדיין התורה והי' אהבת לבם בוער להתדבק בהקב"ה. אבל על ידי שחולת אהבה אני צריכין סיוע מן האש שלמעלה ומטה ב' התורות. וכן איתא בס' חובת הלבבות מעין זה. ושירה זו של הים מעיד על זה כי הוציאו מלבם פרשה בתורה קודם קבלת התורה ע"י שבאו אל אמונת ה' נתגלה פנימיות אהבת ה' שהוא בעצם בנפשות בנ"י. וכן איתא במדרש כי תורה וישראל קדמו לעולם. ואמרו מחשבתן של ישראל קדמה אפי' לתורה ע"ש פ' בראשית. ושירת הים הי' הכנה לתורה ומצות שניתן להם אח"כ. ואיתא במדרש אני חבצלת השרון שעשיתי לו צל במדבר. השרון שאמרתי לפניו שירה על הים. פי' שע"י השירה שאמרו ואנוהו שהשתוקקו לבנות לי משכן זכו לעשות לו צל ומשכן:

בענין יצ"מ וקי"ס. כי הגאולה הי' בגוף ונפש. יצ"מ הי' הצלה מעבודת הגוף בחומר ובלבנים. ולכן המצוה לחם עוני רומז על הכנעת הגוף. כי עיקר תיקון הגוף בהכנעה כמ"ש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. להיות בטל אל הנפש והנשמה. ותיקון הנשמה הוא השמחה כענין ויגבה לבו בדרכי ה' וזהו אות השירה שנתרומם הנפש על הגוף. וזהו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה כי בשם זה צור ב' עולמים. וכן האדם יש בו ב' יצירות אלו בזה ובבא. מן המצר קראתי לתיקון הגוף. במרחב הוא תיקון הנשמה. וב' אלו הם בחי' תש"י וקשרתם יד כהה נגד הלב ששם ב' לבבות. והי' לטוטפת בחי' המוח והנשמה. שם ה' נקרא עליך. והם בחי' שם יעקב לי עקב שורש הכנעת הגוף. ושם ישראל לי ראש התרוממות הנפש ונשמה בשמחה. לכן כ' ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת והוא בחי' שבת כמ"ש במדרש סוף בא. והוא יומא דנשמתין:

איתא במדרש אז ישיר אין אז אלא בטחון כמ"ש אז תלך לבטח דרכך. דהנה בנ"י יצאו ממצרים להיות צבאות ה' להלחם עם מלכי כנען. וכן במדבר נחש עקרב וצמאון היו צריכין להתקשר מקודם בחבל אמיץ. וזאת השירה הי' להם הכנה למלחמות אלו. כיון שראו ברוה"ק כל הישועה שיהי' להם עד לעתיד כמ"ש ה' ימלוך לעולם ועד. נתקשרו בהקב"ה ומסרו נפשם להלחם מלחמת ה'. וכן דרשו חז"ל ביעקב ויצא יעקב מבאר שבע אז תלך לבטח כו'. וכמ"ש שם כי באר שבע הוא בחי' אז שורש של כל הז' ימי הבנין הוא האלף אור שבעת הימים. וז"ש פן ינחם כו' בראותם מלחמה. לכן הסיבם דרך ים סוף עד שקרע להם הים ואמרו השירה. וכן בכל יום הקדימו חז"ל קי"ס והשירה קודם התפלה שהוא בחי' מלחמה כמ"ש שעת צלותא שעת קרבא:

תרס"א

עבדים היינו לפרעה במצרים. פי' קודם יצ"מ היינו באמת עבדים לפרעה ולא היינו יכולין לקבל עול מלכות שמים כדאיתא מאן דכפית באחרא לא מצי קביל עול מלכותא דלעילא. ועכשיו שהוציאנו הקב"ה משם. אעפ"י שעדיין אנחנו בגלות מצד שאומות מושלין עלינו שלא כדת בעונותינו. אעפ"כ אין אנחנו משועבדים באמת להם ואין אנחנו בכלל כפית באחרא ונקראין עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כדכ' עבדי הם. וזה עיקר השמחה שנכנסנו בכלל עבדי ה'. והלא הדברים קו"ח מה מאן דכפית באחרא לא מצי קביל מלכותא דלעילא. מכש"כ עתה שנכנסנו בכלל עבדי ה' אין שום מלכות יכול לבטל מאתנו זה העבדות. ולכן אותן שאמרו במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים. לא הי' מחמת רשעות. רק שהרגישו בעצמם שמשועבדים הם למצרים. ואחר קי"ס שנגמר החירות אז ישיר משה ובני ישראל כו' השירה כו' לה'. ואיתא במכילתא לה' אמרוה. פי' שהי' עיקר השירה לשם שמים שנכנסנו בכלל עבדי ה'. ולכן אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. כי אין מלך בלא עם. ועתה שעם זו קנית וחל עלינו מלכות שמים האמינו כי ימלוך לעולם ועד ולא יפסוק מעלינו מלכותו ית"ש לעולם. וזה ההלל שאומרים בכל רגל. הללו עבדי ה' הגם שאנחנו בגלות אבל ע"י יצ"מ מובטחים אנחנו כי מלכותו ית"ש חופף עלינו. כמ"ש ה' לי בעוזרי ומובטחים ואני אראה בשונאי. טוב לחסות בה' כמ"ש עם עני ודל וחסו בשם ה' שהוא האמונה בגלות. כל גוים סבבוני כו' גם סבבוני כמה פעמים והשי"ת הצילנו מהם. כמו כן אנו מובטחים על גאולה העתידה. ולכן מקדימין בכל יום יצ"מ וקי"ס קודם קבלת מלכות שמים שיתברר זה אצלנו כי אין אנחנו כפות באחרא ומוכנים לקבל מלכות שמים עלינו וזה סמיכות גאולה לתפלה בכל יום:

והנה סיפור ההגדה הוא גם על הגלות כמ"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה ויגר שם כו' שעל כל ההנהגה משבחין להקב"ה שהי' הכל לטובה. דכ' אנכי ארד עמך מצרימה. ועזר לנו הקב"ה בכל אלה הדברים. ויגר שם שלא נשתקעו שם. במתי מעט שהיו בשפלות כמ"ש כי אתם המעט ממעטין עצמכם ולכן ויהי שם לגוי גדול דלא רבי קוב"ה אלא לדאזעיר. ז"ש בשבעים נפש ירדו. כי היו באחדות אחד ונק' נפש אחת זה בחי' מתי מעט ממעטין עצמכם והי' כל הריבוי שלהם בכח הבורא כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך:

פסח מצה מרור. פסח על עליות השכינה כמ"ש ואנכי אעלך זה ע"ש שפסח דרשו חז"ל זו חפזון שכינה. מצה על ישועת ישראל שלא הספיק בצקם להחמיץ שלא נשתנו נפשותיהם בהיותם בין הרשעים. מרור על מפלת הרשעים שמררו חיינו. וכ' על מצות ומרורים יאכלוהו שצריך להיות עיקר השמחה בפסח למעלה ממצות ומרורים כמ"ש זבח פסח הוא לה' לשם שמים:

תרס"ב

כתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה. פרשנו כבר כי כך הי' מסודר להיות הגאולה אח"כ כדמיון השיעבוד והגלות. וכמו שהכניס אותנו בכור הברזל במצרים מקום שאין עבד יכול לברוח משם. כן הי' הגאולה התדבקות בעלמא דחירות עולם שיהיו מקושרים להיות עבדי ה' שלא יוכלו לצאת מזה העבדות. כמ"ש ביד חזקה כו' אמלוך עליכם. וזהו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. שע"י קבלת מלכות שמים בהר סיני יצאו שלא יוכלו שוב להשתעבד בעצם רק במקרה. כמ"ש עבדי הם שטרי קודם. וכמו שמצרים הוא בית עבדים שאין עבד יכול לברוח משם כן הכניסנו לארץ טובה ורחבה שהוא מקום שנותן חירות. ארץ ישראל ובית הבחירה הוא בית מלכים וחירות עולם כמ"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורים. וכמו ששיעבדו עמהם בפרך ואיתא בפה רך שמתחילתו פרעה עצמו סייע להם ועבדו בכל כחם ואח"כ שמו עליהם כעבודה זו בכל יום כמ"ש במד' שמות. כמו כן כשקבלו התורה בהר סיני אמרו נעשה ונשמע בלב שלם ונפש חפיצה שהי' להם התגלות אלקות. ואח"כ כפה עליהם הר כגיגית להיות עושין כל התורה והמצות בכל יום אפילו כשאין להם התגלות אלקות כמ"ש אנכי מצוך היום שנשאר רשימה מקבלת התורה בכל יום:

ד' לשונות של גאולה הכנה לד' מלכיות. כי פרעה שורש כל המלכיות. ולכן אין עבד יכול לברוח משם. וכיון שהוציאנו הקב"ה משם הותר הקשר. לכן מוכן הגאולה לפנינו. וז"ש אלו לא הוציא הקב"ה אותנו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים לפרעה פי' גם בגליות הללו אם הי' להם כח השורש של פרעה ומצרים הי' זה השיעבוד קשה. אבל עכשיו שהותר הקשר העליון שלהם הרי אנו בעצם בני חורין. פרעה שורש כל המלכיות בנפש. ומצרים שורש כל המקומות של טומאה ומכשפות. וגם אותן הת"ל שנים שורש הזמן והטבע שמסתיר הקדושה. עיקר הגאולה בנפש שסמוך לגוף. נפ"ש גי' ת"ל. וגם רעמס"ס גי' ת"ל. ובזמן ג"כ ת"ל שנים. ובוודאי יש ת"ל מיני שינוים בנפש ומקום וזמן אשר צריכין להיגאל מהם. ונסעו מרעמסס מקום העבדות. לסוכות מקום החירות:

רשע אומר מה העבודה הזאת לכם ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כו'. פי' כי החכם עושה הכל לשם שמים ואפילו שאינו מבין ומרגיש הטעם. יודע ומאמין שכל המצות צורך גבוה. ועי"ז בא אח"כ למעלה עליונה ומבין ומרגיש הכל בעצמו. והרשע עושה הכל לגרמי' וכיון שאינו רואה עתה ענין הגאולה אומר מה העבודה זאת לכם מה תועלת לכם בזה. ובזה כופר בעיקר. כי עיקר הכל צורך גבוה. ולכן הקהה את שיניו בעבור זה עשה ה' לי. שהרי אני זכיתי לראות ולהבין הגאולה כמ"ש בעבור זה שרואה בעין. לי ולא לו שהוא בעצמו מעיד על עצמו שאינו רואה וזה הקהה את שיניו. ומ"מ על ידי התשובה שרואה שהחכם שעושה לשם שמים מבין בסוף הכל בעצמו. גם הוא מכניע עצמו וחוזר בתשובה. ולכן אמחז"ל בפסוק ויקדו וישתחוו על בשורת הבנים. אע"פ שבבן רשע מיירי הפסוק. רק משום שגם הוא מתפעל בהגדה זו. וכעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל:

ד' מצות שיש בלילה זו פסח מצה מרור וסיפור יצ"מ הם מול הד' מלכיות. ובאין בכח הד' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד ולה"ר. פסח תיקון ע"ז לשחוט טלה ראש ע"ז שלהם. מצה תיקון ג"ע שלא להחמיץ הטיפה כדאיתא בתקונים. שזה שאור שבעיסה. מרו"ר גי' מו"ת תיקון ש"ד. וסיפור בפה לתקן לה"ר שהוא העיקר בגלות האחרון. לכן המרבה לספר משובח. והם הד' לשונות של גאולה והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים הוא ע"ז שלהם. והצלתי הוא הצלה משפ"ד. וגאלתי מג"ע שזהו עיקר בחי' גאולה. ולקחתי להיות אגודה אחת כדילפינן לקיחה לקיחה שהוא באגודה לבטל שנאת חנם ולה"ר ועי"ז תהיו לי לעם:

איתא בגמ' המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור. דכ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בא לראות ולהיראות שתכלית יצ"מ הי' להיות לכם לאלקים. כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. ובג' רגלים שהם זכר ליצ"מ נגלה עלינו אור פני מלך חיים בביהמ"ק. וז"ש בזוה"ק פ' אמור בקשו פני פניך ה' אבקש אילין זימניא וחגיא שכל איש ישראל צריך להשתוקק תמיד לזכות לראות פני ה'. ואז כשבא החג נפתח לו השער. ובביהמ"ק היה מקוים בפועל ממש. ולכן השמחה בחג כמ"ש ישמח לב מבקשי ה'. כאשר עזבו הכל והלכו לראות פני ה' הוא כמ"ש שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך ובית אביך. שזה הכח קיבלו בנ"י ביצ"מ כמ"ש לכתך אחרי כו' לשכוח מכל הבלי עולם. משכני אחריך נרוצה. אז ויתאו המלך יפיך כו' והשתחוי לו. כמ"ש עבד שרבו מצפה לראותו. וצריך האדם להשתוקק כל השנה למצוא זו השעה שהקב"ה מגלה אלקותו ית"ש עליו. דכ' עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות דכל הטבע כמו כותל מפסיק. אבל לבנ"י נתן הקב"ה מועדות בזמן. וביהמ"ק בעולם. והארת הנשמה בנפש. שבהם מתגלה הפנימיות והוסר המחיצה המפסקת. וכ"ז בחי' יצ"מ ומקוים אנכי ה' אלקיך כו'. ולכן לא יהי' כו' אלהים אחרים על פני כשנתגלה פני ה'. ולכן המבזה המועדות כעובד ע"ז. ואיתא במשנה המבזה המועדות אפילו יש בידו תורה ומעש"ט אין לו חלק לעוה"ב. שהם נק' מועדי ה' והם עדות על בנ"י שהם בני עוה"ב. וממשמע שהמבזה אין לו חלק אף אנו נאמר כי המשתוקק כל הימים אל המועדות אפילו אין בידו תורה ומעש"ט יש לו חלק לעוה"ב. והמועדות תלוין בבנ"י כמ"ש אשר תקראו אותם וכ' שלש רגלים תחוג לי בשנה היינו לסבב כל השנה אל אלו הרגלים שהם יסוד ופנימיות של כל הזמנים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי חג מלשון מחוגה שהוא עגול ויש בה נקודה פנימיות כו'. היינו שיהי' סובב ובטל כל הימים אל החג שהוא הפנימיות כנ"ל:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. דהנה מצה שנק' לחם עוני הרמז על הכנעה ושפלות הגוף. והכנעה זו הוא מתוך השפלות. אעפ"כ לא בזה כו' ענות עני. אבל עיקר הכנעה הוא כשבא מתוך התרוממות הדעת. כענין שכ' במשה עניו מאוד. מצד שהי' הגדול בדעת הי' שפל ביותר. וזה בחי' מצה עשירה. ובנ"י באו למדה זו בקי"ס כמ"ש אז ישיר משה ובנ"י שנמשכו אחר מדת מרע"ה כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה. והוא כח הנשמה בחי' יום השבת יומא דנשמתין. וממילא מכניע הגוף עצמו. כמ"ש אפילו עם הארץ אימת שבת עליו שהיראה בשבת בא מתוך התרוממות הדעת. וב' בחי' אלו הם ירא בשת ירא שבת שכתוב בזוה"ק:

כתבו חז"ל בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם ראו שרן של מצרים. ובזוה"ק כ' וירא ישראל כו' מצרים מת היינו השר של מצרים ע"ש. וזה הי' גמר הישועה מיד מצרים. וכ' ה' ילחם לכם בשבילכם משמע שהי' מוטל מלחמה זו על בנ"י. וכמו שנתאבק יעקב אע"ה עם שרו של עשו שבזה נצח את עשו ובנ"י ראו שר נוסע וייראו שהיו סבורים ג"כ שעליהם להלחם עמו ואין זה כח אנושי. ולכן אמר להם מרע"ה אל תיראו כו' ה' ילחם לכם. וב' מלחמות אלו צריכין להיות באומה שלמטה ובשר שלמעלה. והם ב' בחי' יעקב וישראל. והוא יצ"מ וקי"ס. ואחז"ל גדולה ביזת הים מביזת מצרים. דכל הרכוש גדול היה להוציא נצוצי קדושה שנתערב במצרים. ומכש"כ השר שלמעלה הנצוצות שנטבעו בו הם רבים וגבוהים ביותר. ולכן גדולה ביזת הים:

במד' אז ישיר נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך בעולם עד שאמרו ישראל שירה. כי זה תכלית יצ"מ שיצאו בנ"י להיות עדים על הבורא לברר מלכותו ית"ש בעולם שע"ז נשלחו נשמות בנ"י בעוה"ז. אבל בעוד שהיו משועבדים במצרים לא יכלו להוציא זה העדות מכח אל הפועל. ויאמינו בה'. לא כתיב והאמינו. רק ויאמינו. פועל יוצא שהמשיכו כל הבריאה אחר הנהגה עליונה והביאו אמונה בעולם. וכ' ויאמינו אז ישיר שע"ז הי' עיקר השירה כשזכו להאמונה בשלימות. וכ' מן המצר קראתי זה בחי' יצ"מ כמ"ש במד' יצ"מ קשה כמוציא עובר מן הבטן ע"ש. פי' שעדיין לא היו עם ה' והשי"ת הוציא אותנו להיות עבדי ה' זה הישועה ביצ"מ. ואח"כ שנכנסנו תחת צילו צריכין עזר בעבודת השי"ת. וזה ענני במרחב. וזה הי' הישועה בקי"ס שנטהרו באמונה שלימה. וכל זה הסדר מתחדש באיש ישראל בכל יום כמ"ש במד' שלכן תקנו זכירת יצ"מ וקי"ס קודם התפלה. כעין שכ' בחי' מו"ז ז"ל בשם הר' ר"ב ז"ל פי' שיעור שני פתחים קודם התפלה אחד לצאת מן עוה"ז וא' לכנוס לעולם העליון. וב' פתחים אלו הם יצ"מ וקי"ס:

איתא ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. דהנה בשירה זו נכלל כל מה שנעשה בישראל עד לעתיד. דכ' התיצבו וראו כו' ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יעשה לשון עתיד שראו כל הישועות שיעשה עם בני ישראל בכל הדורות. והיום קאי ארישא. כלומר התיצבו וראו היום ישועת ה' אשר יעשה לכם כו'. ואיתא כל הנביאים לא נתנבאו רק לימות המשיח אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו. ועל הים ראו אשר יעשה גם לעתיד. מה שלא ראו נביאים. דכ' הכא יעשה וכ' התם יעשה. וכן איתא במכילתא התיצבו וראו ברוח הקודש ונבואה ע"ש:

י. הג' רגלים נותנין דעת לבנ"י אלה מועדי ה'. ולכן ג"פ בשנה יראה כדכ' אתה הראת לדעת כו'. ואלה הג' ראיות הם בחי' השלשה אבות שכל אחד נטע דרך מיוחד להכיר בו את הבורא ית"ש. ובנ"י מקבלין אלקותו ית"ש מצד התורה שמיוחדת להם. וזהו בחי' השבת מיוחס למרע"ה ששימש בחלוק לבן ולבן מקבל כל גוונין. תחלה למקראי קודש. וכ' בו לדעת כי אני ה' מקדשכם. וזהו בחי' אלקינו ואלקי אבותינו שמקבלין אלקותו בכח הרשימה והנטיעה של האבות. וכל אלה ההארות נתגלו בכח יצ"מ בתורה דכ' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים תלה כל התורה ביצ"מ. וכל המועדות זכר ליצ"מ שלא נגלו רשימות האבות בנפשות בנ"י עד שיצאו מארץ מצרים. ולכן בזמנים שהם זכר ליצ"מ מתגלין אלה ההארות וזוכין לדעת. וכתבתי במ"א כי אלה הג' הם שכ' במשנה חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים ושניתן להם כלי חמדה ושנבראו בצלם אלקים. שבג' מועדות אלו יש התגלות והרגשה בנפשות בנ"י מאלה הג' מתנות. פסח בני בכורי ישראל זמן חירותנו. כי הבן אינו עבד. וזמן תורתנו אז יש דעת בתשוקה וחמדת התורה. ובסוכות התגלות הצלם אלקים וע"ז רומז הד' מינים כמ"ש כל הנקרא בשמי כו'. ובזמן המקדש בראיית פנים הי' נגלה ידיעות אלו בפועל ממש. וקבלו אלקותו ית"ש באלה הג' מועדות. ולכן אחז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה וסמך לי' חג המצות תשמור. לפי שהמועדות מסירין המכסה וההסתר ומתגלה בהם כח אלקות. וזה זכר ליצ"מ שהי' אז גילוי שכינה. וכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים:

בגמ' הביאו לפני עומר בפסח שיתברכו לכם תבואה שבשדות. דבחטא הראשון כ' ארורה האדמה ואין ארור מדבק בברוך. לכן צריכין בנ"י להוציא האדמה מארר. לפי שהם בני חורין יכולין להביא חירות לכל העולם. וע"ז כ' אשריך ארץ שמלכך בן חורים. והדברים קו"ח אם נתאררה האדמה בעבור האדם. מכש"כ שע"י זכות האדם ניתן ברכה להאדמה. וז"ש שיתברכו לכם בשבילכם. וע"י החטא נתערב פסולת בתבואה כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח. וע"י מצות העומר מתברר התבואה. וכן בכל המועדות יש ברכה באדמה. פסח תבואה. עצרת פירות האילן. וחג המים. ולכן הם ימי שמחה דכל הקללה הי' בעצבון תאכלנה. וע"י יצ"מ נבחרו בנ"י ויצאו מכלל ארור לברוך. מכלל עצבון לשמחה. ושמחת המועדות עדות וזכר ליציאת מצרים:

מה יפו פעמיך בנעלים כו'. הנעלים ג' רגלים. מול הג' לשונות שנאמר גן נעול. גל נעול. מעין חתום. א"כ הם ג' מיני נעלים והם נגד ע"ז ג"ע וש"ד. והג' מועדות בזכות ג' שמירות הנ"ל. פסח נגד ע"ז ולכן דרשו אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור וגם שחטו שה ע"ז של מצרים. שבועות מול ג"ע שע"י התורה נשמרין מעריות כמ"ש פגע בך מנוול משכהו לביהמ"ד. סוכות מול שפיכות דמים לכן הוא בחי' שלום ומקריבין ע' פרים על כל האומות ג"כ:

וספרתם לכם כו'. הספירה הם ימי טהרה כמ"ש בזוה"ק. ובכל מקום טהרה קודם לקדושה כמ"ש טהרה מביאה לידי קדושה כמ"ש וטהרו וקדשו. וכאן ביצ"מ בא קדושה מלמעלה קודם שנטהרו נפשות בנ"י. וזה השינוי בפסח שלא בהדרגה. כדאיתא שהיו נטבעין במ"ט שערי טומאה ונפתח להם חירות משער הנ' עלמא דחירא. דשם אין מגע טומאה וקבלו קדושה לפי שעה. ולכן צרינין אח"כ לטהר המ"ט שערים בימי הספירה. וז"ש ממחרת השבת. שעכ"פ בכח הקדושה שבא בפסח ניקח מזה הטהרה. מה שלעולם צריכין להקדים הטהרה:

תרס"ג

עבדים היינו לפרעה במצרים. טעם ענין זה כי בנ"י כל בריאתם למעלה מהטבע והמזלות. שכן ראה אאע"ה במזל שאינו מוליד. והקב"ה השיב לו אין מזל לישראל כדאיתא בגמ'. וקשה ישראל מאן דכר שמי'. רק שהקב"ה השיב לו לפי שישראל מוכנים ליצא מחלציך ואין מזל לישראל לכן כל לידת בנ"י הי' למעלה מן המזל. וז"ש וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק והלא אחד הי' יצחק רק ארבה כמו הרבה אתכם הרים אתכם. שיצחק בא מלמעלה מן המזל ונולד שלא בדרך הטבע. ולכן אין לבנ"י מציאות בעוה"ז ובמזלות ולכן היו גרים ועבדים. ולכן התחיל הגירות מלידת יצחק גר יהי' זרעך. ולכן עבדים היינו לפרעה שהוא רמז למזל טלה ראש כל המזלות. ולפי שאין מזל לישראל ועוה"ז תליא במזלות. היו בנ"י משועבדים לפרעה תחת מזל טלה והקב"ה הוציאנו משם בדרך נס ונתן לנו ארץ ישראל בדרך נס שמצד הטבע אין לנו מקום בעוה"ז. ולכן צוה לשחוט טלה לפסח להראות כי אין מזל לישראל והם למעלה מהנהגת המזלות. ולכן בנ"י מקדשין הזמנים לפי שהם למעלה מן הזמן שתלוי במזלות. לכן הם נותנים קדושה וברכה אל הזמנים ואל העולם. שהרי העולם נברא בשביל ישראל שנק' ראשית. א"כ הם למעלה מן הבריאה וכל העולם:

על מצות ומרורים יאכלוהו. דכ' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. ומרור רמז על הגלות שהקב"ה עוזר לנו בתוך הגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה. וזה רמז בפסוק צרור המור דודי לי אמחז"ל אעפ"י שמיצר ומימר לי. בין שדי ילין שהוא עמהם תוך המיצר. וזהו בחי' המלכות דכ' מלכותך מלכות כל עולמים. מלכותו בכל משלה. ולכן בכל הד' מלכיות לא סר מאתנו ח"ו מלכות שמים. כמ"ש ובעבדותנו לא עזבנו אלקינו. וזה ארד עמך מצרימה ארד לשון מלכות כמו וירד מים עד ים. שבנ"י לא יפרקו ח"ו מלכות שמים. הגם שהם משועבדים למטה. אבל הכל באמצעות מלכותו שבכל משלה. לכן צרו"ר גי' מלכו"ת. וכן. מרורי"ם גי' מלכו"ת. וז"ש שהפסח הי' ישועה ועצה לדורות. על מצות ומרורים יאכלוהו. שמזה יהי' להם סיוע בגאולה שבכל גלות. ובכל הגליות בעצמם. מרורים לשון רבים על כל הד' מלכיות:

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דמצוה לספר ביצ"מ. והוא מתקן הפה והלשון כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכל מצוה בכל אבר המתעסק בה נותנת כח וחיות לאותו אבר. ומצות אכילת פסח ומצה מתקן האכילה. והסיפור מתקן הדיבור. ולכן פסח פה סח. וכזית פסחא בביתא והלולא מרפסין איגרין. שנפתח פיהם של ישראל ע"י הפסח והמצה שזה הי' עיקר יצ"מ. כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. וז"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח פי' שצריך להיות נתפעל שע"י הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור שלא כדרכו. ז"ש שעונין עליו דברים הרבה:

אז ישיר במדרש פיה פתחה בחכמה. דאיתא השמיעני את קולך שהביאם לצרה בים כדי שיצעקו. אבל עתה אחר קי"ס פתחו בנ"י בשירה בעצמם מתוך השמחה זה בחי' תורת חסד. דכ' הקול קול יעקב. ויש פתיחות הפה והדיבור מתוך הצרה וזהו בחי' קול תפלה. ויש מתוך השמחה קול תורה. ובמד' שה"ש משל למלך שהי' לו מרגליות בא בנו בקשו ממנו אמר לך היא ושלך היא ולך אני נותנה כמו כן עזי וזמרת כו' ע"ש. פ' הג' לשונות עפימ"ש דקוב"ה ואורייתא וישראל חד. א"כ יש בעצם בנ"י חלק בתורה והקב"ה נתן לנו גם חלקו בתורה והתורה עצמה. ודו"ק:

מתחיל בגנות ומסיים בשבח. דאיתא הרוצה לגנות יגנה את עצמו ולשבח ישבח את הבורא. פי' כל דבר טוב ומדה טובה שנמצא בעולם הן שרואה בעצמו או באחרים הכל מן הבורא ית"ש כמ"ש אתה כוננת מישרים שכל מיני ישרות שבעולם מאתו הוא. וכל מה שרואה דבר גנות הכל יתלה בעצמו כי הקב"ה עשה האדם ישר והם בקשו חשבונות רבים. לכן צריכין להקדים בגנות מצדינו שעבדים היינו במצרים מצד פחיתות שלנו. ומטעם שמתחלה עע"ז היו אבותינו. ולהכי הוצרכו האבות לתקן זה וירדו אבותינו למצרים לתקן זה הגנות. וכמו כן הי' גלות מצרים תיקון על חטא אדה"ר ותערובות טו"ר שנעשה נתברר במצרים. ולכן המצות בפסח מצה ויין דשניהם צריכין שמירה. לחם מחמץ. ויין צריך להיות משומר מנסך. דבשניהם כתיב ויין ישמח לבב אנוש. ולחם לבב אנוש יסעד. הזכיר בשניהם ב' לבבות שהם ליצ"ט וליצה"ר מכח התערובות כדאיתא י"א חטה הי' וי"א ענבים סחטה לו:

הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים. לחם עוני בחי' דלית ליה מגרמא כלום שעדיין לא נתברר הדעת. רק שיצאו בנ"י בנפלאות הבורא שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם. ואין זה מצד האדם. ולכן אין לשתף בו התבוננות שלא יתערב פסולת כיון שעדיין היו בארעא דמצרים. דכ' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שא"י נק' ארץ טובה ורחבה היפוך דארץ מצרים. ובאמת אין לחם אלא תורה. אבל מצינו המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ובנ"י ביצ"מ הי' קיום התורה מעוני. וזה השבח לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. לכן זכו אח"כ לקיים התורה מעושר. בארץ טובה ורחבה. שאין תורה כתורת ארץ ישראל. ואח"כ כשחטאנו ובטלנו התורה מעושר. נתגרשנו להיות מבטל התורה מעוני. לכן בפסח מצה לחם עוני. עני מן הדעת. והגם שכבר קבלנו התורה לכן שואל החכם מה העדות כו' שהחכם רוצה להחכים בדעת. והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שביום זה העיקר הגאולה מצד הקב"ה דלית לנו כלום מעצמנו. ואח"כ בימי הספירה מתברר הדעת וזוכין לקבלת התורה:

הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כל עבדות מביא עצבון שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא ית"ש מביא שמחה. וזה שבחן של בנ"י שקבלו עבדות ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר. וזה עדות שהם באמת עבדי ה' כמ"ש עבדי הם. והרי כל איש ישראל מבקש כל מיני עצות ותחבולות לקבל עליו מלכות שמים. היפוך עבד מלך בו"ד שמבקש עצות לברוח מן העבדות. והם עדים על הבורא ית"ש שהוא בלבד לו יאה ולו נאה המלוכה. לכן בפסח עיקר השמחה בקבלת מלכות שמים שזכינו להיות עבדי ה'. בתשרי חל מלכות שמים על כל הברואים כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו'. אבל ניסן מיוחד מלכות שמים על בנ"י בפרט שקבלת מלכותו ית"ש לבנ"י מצד יצ"מ ביחוד. כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהם בני חורין ויכולין לקבל מלכות שמים בשמחה:

פסח נק' על שם הדילוג דכ' מדלג על ההרים. ולא כתיב דולג. רק שזה הדילוג עשה רשימה גם בנפשות בנ"י. כמ"ש משכני אחריך נרוצה. שגם הם נמשכו אחריו שלא בהדרגה. והכל הי' בכח הדילוג שלמעלה. לכן כ' מדלג. פועל יוצא. ויו"ט הזה מסייע לכל איש ישראל להתמשך אחר הקב"ה שלא בהדרגה לאחוז בדרכי האבות כמ"ש תפסו אומנות אבותם וזהו עיקר הגאולה כמ"ש והשיב לב אבות על בנים כו':

תרס"ד

בענין שבת ומועדות. דשבת נק' מתנה טובה לישראל וניתנה בצנעא כדאיתא בגמ' ביני ובין בנ"י אות היא. כי עיקר השבת כי בו שבת במעשה בראשית. אכן לפי דכל תכלית מעשה בראשית בשביל ישראל. נמצא כל השבת שייך לישראל. וצריך עדות ובירור להבדיל כל האומות מן השבת. ולכן עכו"ם ששבת חייב ז) שכל שביתת השבת תכלית שמים וארץ. התכלית בעבור בנ"י. ולכן אומרים ורצה בנו ושבת קדשו כו' הנחילנו. אכן המועדות א"צ בירור שהוא בחמת בכח בנ"י בלבד. שכל השמחה למעלה בימים האלו מכח שלימות בנ"י. זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים שעבור בנ"י בא הקדושה בימים טובים אלו:

כל הג' רגלים זכר ליצ"מ. כי בפסח זמן חירותנו. אח"כ במתן תורה הבינו מכוון זה החירות שהוא לצאת מן הטבע לקבל כח אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך שזה תכלית החירות להיות אנכי ה' אלקיך. וכמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. פי' בן חורין שמבין החירות ומתדבק בשורש החירות שהתורה מלמדת להכין זה החירות. אחר כך כשזוכין להתמשך אחר עלמא דחירות הוא עיקר השמחה בחג הסוכות. ומעין זה נוהג בכל שנה ושנה שבפסח נפתח פתח החירות. אח"כ בימי הספירה ושבועות צריכין להבין ולהתבונן במכוון זה החירות. וכשמבין זה שב בתשובה בר"ה ויוה"כ כדי שיזכה להתמשך אח"ז החירות. ואח"כ זוכין לשמחה השלימה. ואלו הג' הם בחי' קודש קדוש קדושה שהמועדות הם מקראי קודש. קודש עצם הקדושה. קדוש התמשכות הקדושה לאדם. קדושה כשנמשך האדם אחר הקדושה. כמ"ש מזה בזוה"ק אמור ע"ש בר"מ:

בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. עיקר הגלות הפיזור שא"י להתאחד. ותכלית הגאולה כשבאין אל האחדות וזה נגמר ביום השביעי עצרת כנופיא וזה עדות השירה שאמרו כולם בפה אחד דברים אחדים. וששת ימים הוא בחי' יצ"מ כדאיתא במד' יצ"מ קשה שהוא בחי' סור מרע לצאת משיעבוד הסט"א ויציאה זו יש לכל אחד בחי' אחרת כי המלחמה עם הסט"א יש לכל א' פחיתות והרהורים שונים. ולכן הגופות מחולקין. אבל בשביעי הוא בחי' עשה טוב וקבלת מלכות שמים שזכו בקי"ס. ואז נעשו אגודה אחת שהי' לכ"א רצון אחד לחלקינו שבשמים שמצד זה הנפשות קרובים ונק' עצרת. ועמ"ש בפ' שמות בפי' כל הנפש כו' הבאה מצרימה שבעים (נפש). שבעת הירידה לגלות הי' להם נפש ורצון אחד. וכ' בשבעים נפש ירדו כו' ועתה שמך כו' ככוכבי השמים כו'. פי' כמו שירדו בנפש ורצון אחד. כן אעפ"י שנתרבו להיות ככוכבי שמים מ"מ הי' להם נפש ורצון אחת:

איתא בגמ' המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה כו' וסמך לי' חג המצות תשמור. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ובמועדות הוא זמן. קבלת הדעת מכש"כ בזמן המקדש כשעלו לראות פני ה' קיבלו הדעת. דכ' מראהו כלבנון. וכ' אתה הראת לדעת. ולכן צריכין לשמוח במועדות שנזכה לקבל הדעת ולידע איך לעבוד את ה':

איתא לגוזר ים סוף לגזרים שנגזר לי"ב גזירים לכל שבט דרך אחר. ומאי נ"מ בזה. רק להודיע שכל שבט כדאי לגזור הים בשבילו. ולא זו בלבד רק כל איש ישראל ראוי לקרוע הים בשבילו. לכן כ' פוררת בעזך ים משמע לפירורין. לכל איש ישראל הי' חלק בקי"ס. ובנ"י נתברכו כחול הים שיש לכל אחד חלק בשמים ובארץ ובים. לכן הם עדים על השי"ת שעשה השמים וארץ והים. שהם כלל כל הבריאה: