שפת אמת/מקץ

<< · שפת אמת · מקץ · >>

מקץ

תרל"א

ב"ה שבת חנוכה ור"ח טבת ענין החלום שכתוב בתורה משבע שני שובע ורעב. הרמז שגם כח הסט"א רק ע"י גלות השפע בתוך ההסתר. אבל אין להם כח ח"ו מבלעדי חיות השי"ת. וז"ש ותבלענה כו'. רק שלא נודע כו'. ונדמה כאלו יש להם כח ח"ו בעצמותם. ואינו כן. והי' זה להראות לפרעה קודם הגלות. שידע שאף שבנ"י יהיו כבושין תחת ידו. מ"מ אין לו כח נגד השי"ת ובאמת כ' אשר לא ידע את יוסף ששכח ג"כ בחי' זו:

ומה שיש ללמוד מפרשה זו להכין לעצמו בימים הטובים שנתגלה הקדושה בהם. לקבוע ההארות בלב היטב כדי להיות על ימי הרע כשהקדושה נסתרת. וכמ"ש ביום טובה היה בטוב פי' הי' לקבוע ההארה בגוף האדם. וביום רעה ראה עתה איך להתנהג אח"כ. כי קודם כל נסיון יש הארה איך ללמוד על אח"כ. ואפשר הי' ג"כ רמז ליוסף שבזמן זה שימלוך במצרים יכין על ימי הגלות. וכן הי' כמ"ש במדרש שע"י יוסף הצדיק נגדרו בעריות. ובאמת ע"י בפי' יוסף יכולין למצוא הארה גם בעת ההסתר. כתיב שער החצר הפנימית הפונה קדים. פי' בחי' ראשית הכח שיש בכל דבר שמשם יש התחדשות תמיד קודם שנטבע בתוך הטבע וההרגל. ששת ימי המעשה יהי' סגור שבחול הם ימי עבודה למצוא נקודה הפנימית כנ"ל. אך ע"י שבת וחודש יכולין למצוא גם בחול. ונ"ל ממ"ש יפתח ולא כ' יהי' נפתח. משמע שיום השבת והחודש הם המפתחות אשר יכול אדם לפתוח בהם הפנימיות גם בימי המעשה. והוא בחי' יוסף שומר הברית. פי' ברית. הפנימיות שיש בכל דבר והנקודה נק' ברית. כי נקודה זו היא אות ברית בין הבורא ב"ה וב"ש ובין הנבראים שנקודה זו שלח להחיות הנבראים. וכשהאדם שומר תמיד נקודה זו שביום השבת. יודע ונדבק ונתבטל כל החיות שלו להיות עולה ונדבק בהשי"ת כל א' לפום שיעורין דליבא. וזה סיוע לימי העבודה. שע"י שנתבטל בכל מעשה אל נקודה הפנימיות יכול למצוא נקודת השבת גם בימי העבודה כנ"ל. וחודש ג"כ ענין הפנימיות. רק שבת ע"י ביטול ועלי' כנ"ל. וחודש ע"י אמונה יותר שגם בתוך הטבע יש הארת התחדשות תמיד. ולכך חודש תלוי בישראל שיקדשו החודש שהוא אמונה תורה שבע"פ כנ"ל. וכ' אין כל חדש תחת השמש כי (ע"י) הטבע מביא הרגילות. ונשכח ההתחדשות. רק ע"י ימים הנ"ל יכולין למצוא התחדשות מלמעלה מן השמש ע"י בחי' הביטול והאמונה כנ"ל. וגם כל הגלות הוא זה שנסתר הפנימיות בהתלבשות פרות הרעות כו' עד שנשכח כח הפנימי כנ"ל. וע"י שמירת הברית כנ"ל בכל מעשה. יכולין למצוא ההארה גם בגלות. ואפשר ז"ש בלעדי אלקים יענה כו'. כי אמר שחלום זה לא יוכל להתקיים רק ע"י הסתלקות בחי' יוסף כנ"ל. וכן אח"כ כ' במד' שלא התחיל גלות מצרים עד שלא שמרו הברית ע"ש בפסוק אשר לא ידע את יוסף [כי כמו שמשמרין בחי' יוסף למטה ממילא בע"כ מלאך רע עונה אמן ויודעין גם הם שכל חיותם ע"י הפנימיות] ועתה יאכל חדש חלקיהם כו' ע"ש במדרש שמות. שע"י שעזבו שמירת הברית ניטל מהם בחי' ההתחדשות וכן פי' שם אא"ז מו"ר זצלה"ה. ולכך גם שם חנוכה על שיצאו מגלות יון חזרו לבוא להתחדשות הנ"ל. שמקודם הי' התחדשות בגלות תוך הטבע כנ"ל. וגם שכל נס מלמעלה מהטבע ומביא התחדשות. ולכך בימים אלו יכולין להתדבק בפנימיות. וכ' יפתח. והפי' ע"י חיפוש ורצון יכולין לעורר להיות נפתח כנ"ל:

שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ הוא נגד מפתחות החיצוניות כו'. והוא השמירה גם בעניני עוה"ז שע"י יראת שמים נשמר נקודה הפנימיות שלא יתמשך אהבה ורצון לעניני עוה"ז:

יש ללמוד מ"ש במד' האלקים מצא את עון עבדיך כממצה החבית כו'. ובאמת אף מי שאינו יכול למצוא לעצמו חטא. אף אם באמת א"י למצוא. מ"מ אצל הבורא נתגלה שמלא חטאים. והם העיד הכ' עליהם כי גם לפני השי"ת הי' רק שמצא להם חטא. ועכ"ז אמרו מה נצטדק שלא היו יכולין להרים פניהם. ויכולין ללמוד ק"ו מזה איך ליבוש מהשי"ת בכל עת:

במדרש לא פנה אל רהבים זה יוסף. י"ל כי ע"י שהי' דבוק בהשי"ת ובאמת מהחלום נראה לו שצריך לומר כן לשר המשקים. ובאמת על ידו יצא מבור. רק ע"י שטעה לומר הזכרתני נתוסף לו ב' שנים. ולא נגמר שיזכירהו. אבל מי שפנה באמת לרהבים נגמר רצונו. ועי"ז נכרת מדביקותו יתברך:

אתה יצרת עולמך מקדם. כי בחי' הצורה הוא הפנימיות והוא מקדם שיש תמיד התחדשות כענין הפונה קדים וכ' בזוה"ק יוצר רוח אדם בקרבו שהוא בחי' פלא וכ' ברמ"א באו"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שבחי' הפלא הוא תוך העשי' ע"ש:

תרל"ב

ב"ה חלום פרעה שנא' בתורה וגם כתיב חלום אחד הוא. נראה שיש ללמוד ממנו לעבודתו ית' שהוא ממקום האחדות והפנימיות. וי"ל שמרמז כי גם ימי הרעב הוא רק ע"י הסתרת ימי הטבע בהם כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' ומכוסה בקליפות והסתרות שהם ימי הרעב ומזה נעשה הרעב. וז"ש ביוסף ויפתח כו' אשר בהם. בהם דייקא. שנמצאת הקדושה בהסתר בהם למי שיכול לפתוח. והוא בחי' יוסף גם בחי' שבת דכתיב ביום השבת יפתח. והיינו התקשרות הכל בנקודה העקריות. וי"ל שנקרא יוסף ע"ש שהכל רק תוספות על העיקר כי לעולם לא נשכח ממנו היניקה מהעיקר כנ"ל:

מה שלא הכירו בו השבטים שהוא יוסף. כי זה כח יוסף הצדיק ויהי בבית אדוניו כו' שיכול להסתיר עצמו כו'. במד' ולא פנה כו' זה יוסף. וי"ל הפי' כי בודאי יוסף הצדיק לא בטח בשר המשקים רק בהקב"ה. ומה שאמר כי אם זכרתני משמע שע"י החלום הי' נראה לו שמרמזין לו שיהי' ישועתו ע"י שר המשקים שהרי כך הי' אח"כ. ולכך אמר כי אם זכרתני. אבל באמת הי' רצון הקב"ה שממילא יזכירנו השר המשקים. ולא ע"י רצון וזכירת שר המשקים. רק שבעבור כי ביוסף נתקיים שלא פנה לרהבים כו' שאף שסבור שע"י יהי' הזכירה. אעפ"כ באמת לא בטח בו. לכך עזרו הקב"ה והציל אותו שאף שאמר כי אם זכרתני שכחו. כי החוטא בזדון כ' הלעיטהו וימות כו'. אבל אשרי הגבר כו'. שבטח באמת בהשי"ת. מצילו הקב"ה אף שבא לידי טעות כנ"ל. וז"ש נער עברי עבד לבזותו הכל מסיבת הקב"ה שלא ירצה להזכירו בעצמו. וזהו חיבה גדולה מהקב"ה כנ"ל. וז"ש זה יוסף כנ"ל:

יוסף משלו נתנו לו. כי מה שהאדם נותן משלו להשי"ת לבטל רצונו עבור רצון השי"ת זה נקרא שלו מה שמבטל ומכניע רצון עצמו. כי לעשות מעש"ט רק מעזר השי"ת. אבל למנוע ולגבור נגד תאותו ורצונו זה נקרא משלו. וכמ"ש במדרש ירא ה' בני ומלך המליכהו עליך כו'. ע"ש פ' ואתחנן. הוא ביטול רצונו כנ"ל. ועי"ז ג"כ נותנין לו מלוכה. מלך על יצרך. כי כאשר האדם מכניע א"ע כראוי להשי"ת. ממילא נכנע הטבע וכל הבריאה אליו. כי כיון שהוא נכנע נמצא כי ע"י הכנעת הכל אליו נכנעים להשי"ת וזה תשוקת כל הנבראים והטבע ג"כ וזה ומלך כו':

תרל"ג

ב"ה חלום פרעה שנזכר בתורה ודאי מרמז לענין פנימי וכתבתי כבר כי לכל ז' המדות שבאדם אהבה יראה כו' יש להם לטוב ולרע. ואא"ז מו"ר ז"ל הי' אומר שכל אלה המדות שהם לגשמיות הם כמו משל שיראה אדם איך לאהוב ולירא מהשי"ת יותר מלדברים גשמיים כו'. אך שצריכין לראות שלא להיות נטבע במשל זה. וי"ל שזה שפרות הרעות בלעו הטובות ולא נודע כי באו כו'. אף שכל החיות שלהם הפנימיות שהוא טוב. אך שלא ניכר זה. וע"י מדת יוסף הצדיק נפתח זה השער הסגור ונתוודע כי העיקר. הפנימיות כנ"ל. וזה שכ' ויפתח יוסף כו' אשר בהם. פרשנו כבר. בהם קאי אשנות הרעב בעצמם כו' כנ"ל. וכן בכל שבת קודש שהוא בחי' יוסף ג"כ נפתח כנ"ל שימי החול הם מלאכות גשמיות. והשבת הוא חיות הפנימי של ימות החול. כי בגשמיות חול מכין לשבת. ובפנימיות רק פותח חיות ימות החול כנ"ל:

תרל"ד

ב"ה במדרש קץ שם לחשך כל זמן שיצה"ר בעוה"ז אבן אופל כו'. כי אין קיום לסט"א רק בהסתלקות הארת הקדושה כמו חושך ע"י העדר אור כן יש קליפה והסתר. ולכן כשמסלקין משמים ההסתר ותתבטל הקליפה החיצוניות. ממילא נתגלה הפנימיות שהוא אך טוב. וזה עצמו חלום פרעה כי שנות הרעב באים ע"י ההסתר. ולא נודע כי באו אל קרבנה. ולכן כתיב ויפתח יוסף כו' אשר בהם כו' כדכתיב והרעב הי' ע"פ הארץ שנסתר הפנימיות שהוא שנות השבע. ויוסף הוא הפותח נקודה הפנימיות [כמ"ש כבר מזה באורך] וי"ל פי' מקץ שנתים ימים כשנשלם זמן השניות כדכ' והי' ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד כו'. ועכשיו יש לכל הארה הסתר וחיצוניות ונק' שנתים ימים כנ"ל. וז"ש המד' כ"ז שיצה"ר כו'. כי עיקר קיום החושך בעולם. הוא ע"י מחשבות שקרים מהבלי עולם שאין בהם ממש. וכפי התדבקות בני אדם בהבלים דהאי עלמא. נותנים קיום לחושך הנ"ל שהם הבלים שאין בהם ממש. ויש זמנים טובים שמתבטל החושך בהם. וכ' שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. שמתגלה בהם חיות הפנימיות שבכל העולמות. ובחנוכה חוט המשולש הוא. וההפרש בין חנוכה שנתקן בהם נרות כמ"ש נר מצוה ותורה אור. ואיתא בגמ' נר מציל מבורות ואבנים ועדיין כו' א"י באיזה דרך. הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם ועש"ז כ' תורה אור ע"ש במס' סוטה כ"א. והפי' כי נר מאיר במקום החושך לכן תקנו בחנוכה נרות מבחוץ כו'. [כמ"ש במ"א]. ושבת הוא מעין עוה"ב שמתגלה טוב הגנוז כדכ' מה רב טובך. והוא חיות הפנימיות שבכל דבר שהוא התורה. דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא ונק' פרשת דרכים כי מהשורש מתחיל הפירוד. כדכ' ומשם יפרד. לכן בהתגלות אור התורה ניצול מכולם שמסתלק החושך לגמרי ומתגלה אחדות השי"ת כמ"ש לעיל מקץ שנתים ימים כנ"ל:

מרגלים אתם כו' לא היינו מרגלים. כי באמת ירידת השבטים למצרים הי' כענין המרגלים שיכינו ע"י הליכתם שיוכלו לירד אח"כ לגלות מצרים. אך לא נתגלה להם זאת. ואעפ"כ קיבלו דבריו כי בודאי אמר להם באופן שירגישו כי אמת בפיו. ואמרו לא היינו מרגלים שנים עשר כו'. פי' שלצורך זה צריכין להיות כל י"ב שבטים ביחד. ולכן צוה שיביאו את בנימין:

תרל"ה

ב"ה במדרש קץ שם לחושך כו'. אופל וצלמות כו'. כי המות והרע בא מחטא אדם הראשון כמ"ש בשער הקדושה כי ע"י החטא הנ"ל נתערב טו"ר בכל הבריאה ע"ש. וזה פי' שנתים ימים שאין דבר של קדושה שלא יהי' קליפה והסתר נגד זה. ולעתיד יתבטל זה השניות כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד. ובעת התחלת גלות מצרים הי' לתקן בחי' שנתים ימים הנ"ל. וע"ז הי' כל מראה החלום כי ז' שנות הרעב אין להם מקום בפ"ע אבל הם נמשכים אחר ז' שנות שובע. שהם ז' מדות שבקדושה. רק שסט"א נמשך אחריהם כקוף כו'. ולכן גמר כל דבר צריך סייעתא דשמיא. כי העיקר שיהי' נגמר בטוב כי לבסוף נמשך קלקול אם אינו כראוי רק השי"ת עוזר לבנ"י כמ"ש לאל גומר עלי. וזה יכולין להבין מחלום זה כי אין דבר רע בעולם שלא יהי' בו הקדמה רפואה קודמת שיוכל האדם ליקח מהארה הקודמת עצה על ימי הרעה כנ"ל. וזה בא המד' לומר כי אין להרע קיום בעולם כי השי"ת נותן רק טוב שלפי קבלת המקבלים נמשך צל רע כמו הצל שבא ממעשה האדם ותנועותיו ונק' צלמות. ומי שדבוק רק בנקודה של אמת ע"ז נאמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי. וכל ההפרש בין שנות השובע. מה שהי' בהם האחדות כמ"ש ותרעינה באחו וכ' ותכלינה דרשו במדרש יצאו מכוללות ע"י שהיו מיוחדין ודבקין בשורש החיות. וזהו העיקר כמ"ש בזוה"ק ומסתכלין עיקרא חד ושורשא חד. שלא לשכוח השורש והעיקר בכל מקום שהוא. אבל בשנות הרעב כתיב ותחילנה ודרשו לשון חולי כמ"ש וחלי רע כו'. אשר יתן כו' האלקים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו לאכול כו'. פי' כי החולה יש בו החיות. רק שאינו מסודר באיבריו. באופן שאינו יכול לקבל החיות בתוך אבריו. כמו כן ימי הרעה ג"כ יש בהם החיות רק שהוא נסתר ואינו מיושר כראוי. ומי שיודע זה ומצפה לבוא לנקודה הפנימיות וליישר עצמו יכול למצוא הטוב הגנוז בהם. ויוסף הוא השליט על הארציות והגשמיות. והוא הרצון של אמת שיש בכל איש ישראל. הוא המשביר לכל עם הארץ. כי נקודה של אש יש בכל איש ישראל ובכל מקום רק הארציות מסתיר ומכבה. כמ"ש בספרים פי' ע"ה מלשון גחלים עוממות. ויוסף שובר זאת הקליפה וההסתר ומתגלה הפנימיות:

במדרש יוסף משלו ניתן לו ידים שלא משמשו כו' לב שלא הרהר כו' רגלים כו' צואר כו'. דקשה להמדרש דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק משלו ניתן לו. ופי' זה כי כל המצות אינם נקראים על שם האדם כי הכל בעזר עליון. ולכך מברכין קודם המצוה כי הציווי מסייע לקיים המצוה. אולם השמירה ממל"ת הוא של האדם. רק ע"ז לא שייך שכר. אך מי שבא לנסיון בדבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדאיתא בגמ'. וזה השכר יוכל להיות גם בעוה"ז. דשכר מצות כיון שבא בכח המצוה שהוא מהשי"ת והוא קדוש אינו בעוה"ז. וכ' מי הקדימני ואשלם כו'. אבל בנסיון כמ"ש ז"ל רווק הדר בכרך. אינו בכלל מי הקדימני. ואליו שייך שכר בעוה"ז ג"כ. ומה שהאריכו במד' לפרש כל האיברים באו להודיע כי הנסיון הי' בכל זה כי יש לך אדם שמתאוה להרהר או לשמש ולנשק כו'. ואליו הי' הנסיון בכל אלה התאוות ומכולם פירש עצמו כנ"ל. ועיקר הטעם מה שזכה יוסף לשכר בעוה"ז כי מדת יוסף הצדיק הוא להמשיך הברכה והשפע גם בעוה"ז לכן נקרא להבה ששולט למרחוק שמדתו הוא התפשטות הקדושה גם בעוה"ז [כמ"ש דנגיד ונפיק כו'] כנ"ל:

ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. כי במצרים היו כולם בהסתר. כי החושך יכסה ארץ. וכמ"ש לעיל שכל ענין החלום הי' זה. ושגלות מצרים התחיל אז. והיינו להיות נסתר הקדושה אעפ"כ יוסף הכירם והם לא הכירוהו והבן:

עדות ביהוסף שמו כו' במדרש כי בא גבריאל ולימד אותו שבעים לשון לא הוי גמיר הוסיף לו ה' בשמו וגמיר. ותמוה חדא כי מה תורה הוא זו לידע ע' לשון. ופרעה ידע. ויוסף לא הי' יכול לידע. וגם מה תועלת אות ה' בזה. אכן יובן עפ"י המדרש הואיל משה באר כו' התורה בע' לשון פירשה להם. כי כל הע' לשון מתפשטין מלשון הקודש. כי התורה נותנת חיים לכל הלשונות. והם רק כמו לבושים כי המכוון אחד הוא. רק הלשונות משונים בתנועותיהם אבל הן הדברים שנאמרו בתורה מתלבשין בכל אלו הלשונות. ויוסף הצדיק שבא למלוך במצרים בכח התורה הי' צריך לידע ולקשר כל הלשונות בלשון הקודש. והי' זה הכנה קודם גלות מצרים שהוא גלות ראשון שבישראל הי' צריך יוסף לשלוט על כל אלה הלשונות. ולכן נתוסף לו אות ה' שבה' נברא העולם הזה כמ"ש בה' בראם ולכן בכח אות הזה להמשיך כל הלשונות אחר חיות הפנימיות שהוא לשון הקודש כנ"ל:

תרל"ו

ב"ה שבת חנוכה ויריצוהו מן הבור בזוה"ק בבירא נחית וישליכו אותו הבורה. בבירא סליק לבתר כו'. דכתיב שתה מים מבורך. כי לכל איש ישראל יש הסתר הבא מסט"א ע"י יצה"ר השורה בו ונק' בור. אך ע"י התורה שנקראת מים יכולין לעלות מבור הזה. ויש לו עוד תוספות כח ע"י התגברות נגד היצה"ר. והוא עבודת האדם. והוא ענין התורה יורדת למקום נמוך ומתקיימת בכלי חרס כו' כן נק' שמירת המים בורך כנ"ל. ונוזלים מתוך בארך הוא שורש נשמת האדם הבא מלמעלה והוא קדוש וטהור שע"י העבודה זוכין להמשיך כח נשמת חיים. והוא ענין השבת יומא דנשמתין ויש בו נשמה יתירה. ביאור הענין עפ"י פשוטו שבימי עבודה זוכין לנשמה כפי עבודת הגוף. כמ"ש בזוה"ק ע"פ אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו' לתקן הגוף כדי להמשיך בו כח הנשמה וכמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח אדם בקרבו הכל בפרשה זו ע"ש. אך בשבת קודש באה כח הנשמה לאדם אף שאינו זוכה בתיקון מעשיו. לכן נקראת נשמה יתירה. אך עכ"פ צריך להיות כלי מוכן לקבל הארת הנשמה והוא ענין הכנה שנאמר בשבת. והנה זאת היתה בחי' יוסף עם השבטים שיוסף הוא ענין שבת בארך שאין לו ענין עבודת הגוף כלל כמ"ש נזיר אחיו. והם היו ענין ימי עבודה פי' שזוכין לבחי' בארך מתוך בורך כנ"ל. ולכן כאשר השליכו אותו הבורה הי' קשה לפניו כמ"ש רק אין בו מים כי לא הורגל בעבודה זו. [ויוכל להיות כי לא רצו השבטים יותר רק שיסתלק ג"כ ע"י הבור וידע ענין עבודתם ויוכל לסבול אותם כאשר אח"כ נעשה להם אוהב. ומקודם לא הי' יכול לסבול אותם כמ"ש בפרשה הקודמת] ועזר לו השי"ת וסליק מבירא. לכן איתא במדרש כשבאו השבטים. טבוח טבח והכן זה שבת כו' פי' שיוסף הוא בחי' השבת ובספרים כתבו רמז חנוכה בפ' טבח והכן. ועם דברינו א"ש כי הי' אז התחברות חנוכה ושבת כי חנוכה הוא התיקון ע"י הבור כמ"ש ויעלני מבור שאון מטיט היון והוא ענין השבטים והי' התחברות ב' הבחי' כנ"ל:

עוד לענין הנ"ל דכתיב אשר ברא אלקים לעשות. פי' שכל הנברא בימי בראשית צריך תיקון כדאיתא במדרש שם ואיתא במד' ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממעשה הצדיקים כו' ע"ש. והענין כנ"ל כי שלימות הבריאה הוא התחברות כח הנשמה בגוף וזה נוהג בכל הבריאה שיש בכ"ד בחי' נשמה וגוף וזה לא נשלם כי תלוי בעבודת האדם לכן נאמר אשר ברא לעשות פי' לתקן. וזה כוונת זוה"ק אשר תמצא כו' לעשות בכחך לתקן כנ"ל. אך בש"ק יש זה השלימות אף בלי עבודת האדם לכן כי בו שבת כו':

בפסוק ולא נודע כי באו אל קרבנה. ובסיפור החלום בתורה לא נאמר זה רק פרעה הוסיף זה ומזה בא גם אח"כ אשר לא ידע את יוסף. וביאור הענין כמ"ש במ"א כי שני הרעב שהם בחי' הסט"א יש בהם נצוצי קדושה משני השובע. רק הרשעים אין מכירין זאת. לכן אמר ולא נודע. אבל יוסף הצדיק ביטל זה ואמר חלום אחד הוא שגם בו יש נ"ק מהאחדות וגם פתר החלום שיכין אוכל שנים הטובות כו'. כי הכל הי' רמז על גלות מצרים. אך ע"י עבודת אבותינו ויוסף הצדיק הכינו רפואה מקודם המכה. שבזכותם הי' הגאולה אח"כ. [וכמו שפתר יוסף שיצמח טובה למצרים שהכל הביאו הכסף למצרים כן ואח"כ יצאו ברכוש גדול] והחלומות הולכין אחר הפה. דרך רמז כי כל הגליות הם כמו חלומות ודמיונות כנודע שאם הי' ברור הבטחון בהשי"ת שהכל ממנו בא. הי' נגלה הטוב בכל דבר. וע"י הפה שהוא כחן של ישראל בתורה ועבודה. יכולין לבטל אלה הדמיונות והרהורים שמהם באים חלומות שוא. ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ הוא הקליפה המכסה פנימיות האמת. וע"י הצדיק היא נשברת ומתגלה האמת כנ"ל:

בפסוק אשר יאמר לכם תעשו פרש"י שצוה אותם למול. וזה נחשב לו לחטא כמ"ש בסה"ק על שחתם אות מילה במצרים. אך נראה כי לאשר הי' צדיק נבדל לא הי' יכול לזון אותם בלתי שימולו. וכן הלשון במדרש איני זן את הערלים כו'. עכ"ז נחשב לחטא כי הצדיק צריך לסבול הכל ולמצוא תקנה עבור כל אחד כערכו:

בפסוק על דבר הכסף השב כו' כסף איש בפי אמתחתו כו' ה' אלקיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם כספכם בא אלי כו'. י"ל ע"ד הרמז גם במדרש ובזוה"ק כתבו ללמוד מזה פחד ליום הדין. כי הם היו צדיקים השבטים ולא הי' בהם חטא. אך הצדיק אף שגובר נגד יצרו בכל דבר. יש לו פחד ממה שרואה יצרו מתגבר עליו בכל יום. וכפי שכל האדם אם הי' הרצון אמת לשמים וע"י שגובר יצרו וכל רצונו וחשקו מוסר להשי"ת צריך להיות סר ממנו יצרו כי הרצון שעולה ממש לשמים איך יחזור להתדבק בגשמיות. אבל באמת אינו כן כי כן רצון הבורא ית' להיות הרצון רצוא ושוב כדי להעלות כל הרצונות שבאדם להשי"ת. וזהו תיקון הגוף. ז"ש על דבר הכסף הוא הרצון. השב באמתחותינו הוא הגוף. כסף איש בפי אמתחתו הוא לפתח חטאת רובץ. ע"ז השיב להם אלקיכם נתן כו' מטמון באמתחותיכם. פי' שיש נ"ק נטמנות בגוף וצריכין להוציא ולברר הקדושה. לכן שב הכסף והחשק תמיד לגוף כאמור. כספכם בא אלי. ואעפ"כ הוא שב כנ"ל. ולכן אל יפול לב האדם עליו אף כי רואה יצרו מתגבר עליו עכ"ז יאמין כי מעשיו הטובים עולין לשמים:

תרל"ז

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם כו'. כי הכלל כל שתחת הזמן יש בו עירוב טוב ורע והן המה ו' ימי המעשה אשר בכל הארה מהימים יש לכל אחד נגדה איזה חשכות זה לעומת זה כו'. אמנם השי"ת נתן לנו מצות השבת שהיא מעין עוה"ב למעלה מהזמן ושם אין מגע סט"א כלל. זה שביאר המדרש הטעם שמצד היצה"ר שהוא שולט במדות האדם אהבה ויראה כנ"ל מצד זה כמו שמצד מעשה האדם כלול מב' יצרים יצ"ט ויצה"ר כי כן הוא בחי' בינוני בני ישראל. לכן יש חושך בעולם. אבל מי שהוא צדיק ולבו חלל בקרבו אין בו שליטת הסט"א כי פרט האדם הוא מתנהג כמו כלל העולם. וכמו לעתיד שיהי' נעקר היצה"ר ומצד זה אין חושך. כמו כן באדם כשנעקר היצה"ר שבו אין חושך כו'. כי הקב"ה ברא העולם בעשרה מאמרות וכמו כן צדיקים מקיימין העולם כו' ורשעים מאבדים. ומצד הבינונים שהוא כלל העולם כעת מצדם יש זה התערובות ושליטות שני היצרים. ולכך כל הארה יש כנגדה חשכות. וז"ש ז' פרות עולות אחריהן רעות כו' כי הסט"א נמשך אחר הארת הקדושה כנ"ל. זולת כשבא צדיק כיוסף שנאמר השליט על הארץ שלמעלה מהזמן הוא המשביר את כל כחות הסט"א שהמה מכבים הארת הקדושה ונק' עם הארץ. ולכן הוא מגרש כחות הסט"א. ובירר יוסף כי חלום פרעה אחד הוא. שביטל השניות. וזהו מקץ שנתים ימים כנ"ל. אולם יש עצה גם לבינונים ע"י התהפכות היצה"ר ע"י הכנעה. וז"ש אודה ה' בכל לבב בב' יצרים כי היצה"ר כל זמן שאינו מתהפך מצד הכנעה ע"כ הוא עושה את שלו להחיות עצמו. ורק ע"י איזה התפעלות שאדם מתפעל מצד הכרת חסד ה' שעושה לו נס בכלל או בפרט או להיפוך ח"ו ע"י עונש ובשעה זו מתהפך היצה"ר לטוב וממילא מניח את שלו. וזה ענין נר חנוכה משמאל שהוא להכניע כח הסט"א:

וכתיב שער החצר הפנימית ששת ימי המעשה יהי' סגור ובשבת וחודש יפתח כו'. שבת וחודש הם בחי' יוסף ויהודה וע"י הלל והודאה יכולין לעורר ב' בחי' הנ"ל. כתיב בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה כי ע"י הודאה נפתח הפתח וע"י הלל יכול לשכון בחצרות ה' כי שער החצר הם שתי מדריגות זו לפנים מזו כמ"ש אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך ובמדרש שיש מי שנבחר לה' ויש מי שנתקרב אף שהיה מרוחק. וזה בחי' הודאה. וכ' רוממות אל כו' וחרב פיפיות בידם. ב' פיות הם ב' מיני שבחים הנ"ל הלל והודאה. ובאמת פי' ב' פיות פתיחת הלב ופתיחת הפה. (ובמ"א כתבנו כי ברית המעור וברית הלשון שניהם נק' פיפיות. והם סוד יוסף ויהודה שהוא בחי' דיבור והכל ענין אחד למבין. רמז לדבר כי הלל והודאה גי' פ"ה שהוא סוד המילה) כי כל שבח צריך להיות בפנימיות הלב ובפועל בדיבור פה כנ"ל:

במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף כו'. פי' מי ששם מבטחו בה' צריך לשמור ביותר שלא יפנה אל רהבים. כי הם רודפין אחריו ביותר. ובודאי לא בטח יוסף בו רק שלא לנטות אחריהם אף כמלוא נימא. וזה לא שייך רק לצדיק כיוסף:

בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים פרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי כו'. להבין ענין משל הזה כי הוא גופא צריך ביאור מפני מה אמר הקב"ה לעולמו די. אמנם פי' העולמות הם התפשטות כח מאמרי השי"ת והנה עי"ז הי' בכח רוב המדריגות מזו לזו עד שנעשה עולם השפל הזה שנמצא התנגדות לקדושה. ועל זה ההתפשטות אמר השי"ת די. כי באמת זה נעשה בעבור עבודת הצדיקים להפוך מר למתוק ולברר האמת תוך השקר. אך כי לא הי' בכח אנשים לתקן כל כך. כענין מה שאחז"ל עלה בלבו לבראות במדה"ד ושיתף עמו מדה"ר. ולכן אמר לעולמו די מצד התעוררות הרחמים. וככל הדברים האלה שנעשה בכלל הבריאה. כמו כן הוא בעבודת הצדיקים אשר בלי ספק צדיק כיעקב תיקן כל אלה המדריגות. ובהגיע בסוף הוצרך ע"כ לבקש רחמים כאשר סוף גמר הבריאה הי' בצירוף הרחמים. וזה ענין מ"ש במד' לעת מצוא כו'. היינו כנ"ל שסוף התיקון צריך להיות ברחמים ובעזר הבורא. והנה הרגיש אבינו יעקב כי אין בכח אנושי עוד לעשות רק ע"י תפלה. וכל זמן שיכול לסבול בכח לא ביקש עזר. וז"ש מי שאמר לעולמו די והבן:

בשם אמו"ז ז"ל על מלכות יון נאמר וירכתי' די נחש באשר הוא מכוון למנוע מבנ"י כח ההודאה והכריעה לה' כענין שאמרו חז"ל מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש ולכן בחנוכה תקנו הודאה עכ"ד ז"ל. והנה זה היפוך בחי' יוסף הצדיק שנק' אברך אב בחכמה ורך בשנים. וכי נקרא כן רק בימי נעוריו. רק הפי' כמאמר חז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה. ואף בהיותו חכם ועבר עליו שנים רבים צריך להיות בו ענין הביטול והכריעה להשי"ת. והנה השדרה מעמדת האדם על רגליו והיא עצמה נותנת כח ההכרעה. והיא עיקר חיות האדם. וזהו שם אברך להיות יוסף מקור החיות. ומצד זה שיש בו תמיד התחדשות החיות לכן הוא רך כקנה ובזה שולט ברכה ונקרא אברך כנ"ל:

תרל"ח

ב"ה במדרש מקץ שנתים ימים. קץ שם לחושך כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר כו'. דכתיב וייצר ב' יצירות יצ"ט ויצה"ר. אמנם באמת שורש הבריאה הוא באחדות וע"י התדבקות כ"ד בשורשו מתאחדין ב' היצירות ג"כ וייצר הוא רק דמיון ומחשבה שהצורה נעשה באופן להיות גם דמיון שקר ביצירה. לכן נק' צלמות שהוא רק צל שאין בו ממשות רק דמיון. אמנם הצדיקים מתדבקים בשורש הבריאה ושם אין שניות. וזה מקץ שנתים ימים שנתבטל השניות. וכתיב בפרות הטובות ותרעינה באחו וכ' במדרש שבזמן שובע יש שלום. וביאור הענין שע"י האחדות והתחברות מתעורר מקור הבריאה ששם אין שניות. וכל פרות הרעות הם רק הסתרות לעומת הטובות כמ"ש זה לעומת זה עשה. לכן הוצרך יוסף לברר זאת. חלום פרעה אחד הוא. אף שיש פרות טובות ורעות. אינו דבר בפ"ע רק שכך יצר הבורא ית' להיות דמיון כזב כנ"ל. ואיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. לכן קיום הטוב ע"י האחדות וזהו ותרעינה באחו והוא סוד השבת דמתאחדין ברזא דאחד שורה בו ברכה:

תרל"ט

ב"ה זאת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כי לכאורה נראה כי החושך רק אפיסת אור. א"כ לא שייך לומר בורא חושך. אבל באמת אורו ית' מתפשט בכל מקום. אבל החושך הוא כסוי לאור כשאין עולם כדאי ושאין האור יכול להתגלות ברא הקב"ה מקום להתעלם שם. לכן הוא במקום גבוה. לכן באור כתיב יצירה ובחושך בריאה. כ"ז שיצה"ר בעולם אין האור יכול להתגלות. וכמו כן בגלות הד' מלכיות הגם כי מלכותך מלכות כל עולמים אבל בגלות הוא נסתר. וזה הי' כל חלום פרעה לברר קודם גלות מצרים כי שורש האחדות מתפשט בכל מקום. לכן אמר חלום פרעה אחד הוא רק הרעב מכסה ובולע שנות השובע לכן כתיב ויפתח יוסף כו' כל אשר בהם כמ"ש במ"א באורך. ויש נקודה פנימיות בכ"מ ונק' כל וזה בכח יוסף הצדיק נפתח. וכמו כן ביום השבת יפתח ע"י דמתאחדין בי' ברזא דאחד. ולכן כתיב והרעב הי' על כל פני הארץ שהוא כסוי על הפנימיות כנ"ל:

בפסיקתא אחפש ירושלים בנרות לשון לחפשי ישלחנו ק"ו מעבד שיוצא בשן ועין ע"ש. יש לבאר הענין כי מה חיפוש בנרות לפניו ית' הלא גם חושך לא יחשיך. לילה כיום יאיר. אבל בנרות הם נר ה' נשמת אדם שהקב"ה שלח נשמות ישראל להאיר בתוך החשיכה של עוה"ז כמ"ש במד"ר בהעלותך לא לאורה צריך רק לזכותכם. ואמת כי בעבור זאת נברא כל החושך כדי שבנ"י יעוררו הארה הגנוזה. ועי"ז שהחשיך הבורא יתברך בעולם הזה לבני ישראל לכן לחפשי ישלחנו וזהו בנרות. ע"כ הענין בקיצור:

בפסוק מרגלים אתם לראות את ערות הארץ כו'. הענין הוא כי יוסף גילה להם כי כל תהלוכות זה שבאו למצרים הי' להכין את המקום בעבור הגלות שיהי' אח"כ. ומטעם זה עצמו רצה שיביאו גם את בנימין כמ"ש המפרשים שיהי' יחוד כל הי"ב שבטים והגם כי היו ביחד אצל יעקב אע"ה. אבל האבות הוא מדריגה עליונה למעלה מהטבע. רק י"ב שבטי עליון הם מיוחדים להנהגה תחתונה שבנ"י מתנהגים בה. והמפרשים כתבו רמז טבח והכן חנוכה ע"ש. כי גם בחנוכה עיקר ההנהגה בבחי' יב"ש לכן קוראין חנוכת המזבח בחנוכה זאת חנוכת המזבח וכבר כתבנו מזה לעיל באורך:

וכתיב וישכרו עמו כו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו כו'. ולמה עתה שתו. משמע שהרגישו שנתקנו בשלימות הראוי בישיבתם עתה לפני יוסף כמ"ש ויתמהו כו'. וענין האבות הוא תיקון הראשון בלי שום חטא. ותיקון השבטים הוא אחר החטא. כמו שהי' חנוכת המזבח אחר חטא הידוע כמ"ש מזה לעיל. ומצינו שכתבו חז"ל בכ"מ שכ' יין עושה רושם. וכאן כתיב וישכרו עמו כו' ולא מצינו רושם. והתירוץ הוא הואיל והיה השתי' שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז המפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכין לסוף תיקון הכולל שיהי' נגמר במהרה בימינו בעת ביאת הגואל. ופנימיות אלה הדברים יובנו למשכיל בכוונת חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו':

תר"מ

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו' כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי הנה הסט"א הולך אחר הקדושה כקוף אחר בני אדם כמ"ש בזוה"ק. וז"ש ותעמודנה אצל הפרות. כי בכל מקום פתיחת שערי הקדושה יש זה לעומת זה איזה הסתר במכוון. והוא שמירת השערים לבל יכנוס בו זר. וז"ש לפתח חטאת רובץ. לכן נקרא קץ כי הוא רק סוף וקצה וכמו שפה. וז"ס שפת שקר. כי פנימיות הכל כח הבורא ית' והוא אמת. רק שיש שפה וקליפה מבחוץ והוא ציור ודמיון ונק' יצר הרע. וע"ד הרמז קץ שם לחושך הוא גאולתינו ממלכות יון כמ"ש במדרש בראשית תהו ובהו וחושך זה יון. לכן אחר הגאולה תקנו נרות חנוכה ואצל הפתח כמ"ש שלכן נק' קץ. וביאור הענין הוא דאיתא אסתר סוף כל הנסים. א"כ חנוכה שהי' אח"כ הוא רק הכנה ומפתח לגאולה אחרונה. וקודם פתיחת שער החדש שעתיד להיות אחר תיקון השלם הי' חושך זה של יון וז"ש וחושך על פני תהום שהוא מלכות הרביעי' כמ"ש שם במדרש:

בזוהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו דמיותר וישכחהו. ומפרש שע"י שנעשה פגם בזכרון שאמר יוסף לשר המשקים שיזכרנו. לכן הביא את יוסף לשכחה והי' ירידה למדריגת יוסף ע"ש. ובכעין זה ממש נתקיים בנס דחנוכה להיפוך ע"י שכ' להשכיחם תורתך לכן נתוסף עוד זכרון לבנ"י ע"י שרצו להשכיחנו כן שמעתי ממו"ז ז"ל כי ימי חנוכה נותנין זכרון. ונ"ל שלזה רמזו חכמים בחידותם מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב מצויץ באמצע. כי מצות אלו מביאין זכרון. שמזוזה בפתח לזכור מלכותו ית'. ובציצית כתיב למען תזכרו. ושכחה אותיות חשכה וזכירה הוא אור. ורמז וראיתם וזכרתם. לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית כנ"ל:

תרמ"א

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו' כל זמן שיצה"ר בעולם כו' אם כי החושך בא מאפיסת האור. אבל אפיסת האור עצמו בא ע"י שורש החושך שהוא היצה"ר אבן אופל. והענין דאיתא גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. והוא עפ"י מ"ש וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל. דרשו חז"ל ראה שאין העולם כדאי כו'. והדרש עם הפשוט אחד הוא כי ע"י שליטת החושך בלילה. הבדיל האור וגללו מפני החושך שלא יהי' להחושך מגע באור. וגלילה זו הוא מפני האור שלא יפגם ע"י החושך. וכמו כן באדם עצמו יצ"ט ויצה"ר ובהתעוררות יצה"ר גולל יצ"ט. וכמו כן בעת התגלות האור נגלל החושך כהמס דונג מפני אש כו' אבל כשיהי' ביטול יצה"ר לעתיד אז לילה כיום יאיר כו'. וכעין זה נעשה בימי חנוכה שפסעו פסיעה אנשי בית שני וביטלו כחו של יצה"ר כאשר חכמים הגידו בביטול יצרו של ע"ז כו' וכמו כן בימים אלו דחנוכה. ע"כ מצוה להניחו מבחוץ כמ"ש בספרים. וזה שתקנו בנרות דכ' נר מצוה ותורה אור כי התורה היא עצם האור ואין לחושך מגע בעצם האור כלל. לכן באורייתא יש ביטול יצה"ר לגמרי וזה מדת יעקב אש התורה. ואיתא אין עבירה מכבה תורה מטעם הנ"ל שאין לעבירה מגע במקום התורה. אבל עבירה מכבה מצוה מוכח שהמצות הם במקום שיש מגע סט"א והמצות הם הנרות המאירין במקום החושך. ולכן עבירה מכבה מצוה. וק"ו שמצוה מכבה עבירה והיא מאירה במקום החושך. וזה הי' כחן של השבטים. ועל כולם יוסף הצדיק שהאיר בתוך החושך במצרים. וע"ז כתיב מבית הסורים יצא למלוך בבחי' גולל חושך מפני אור וע"י הנסיון שגבר נגד יצרו כמו כן נמשך אחריו כל ההנהגה כך. וברח החושך בזריחת אורו. וזהו מקץ שנתים ימים שהם ימי החושך כמ"ש במ"א. וגם פי' הכתוב הוא המשביר לכל עם הארץ מלשון גחלים עוממות כמ"ש במ"א. וז"ש במדרשות ובגמ' עדות ביהוסף שמו שבא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא גמיר עד שהוסיף לו ה'. והוא התלבשות האור בכל הע' לשונות והוא בכח הה' שנברא בו העוה"ז. וזה העדות שהאיר אור התורה בכל אלה המקומות וקצרתי כי כ' במ"א מזה. רק זה הוספנו לפרש מ"ש ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו כי היושב בחושך רק רואה מה שבחוץ במקום האור. והיושב באור אינו יכול להסתכל מה שבמקום החושך. לכן השבטים שהיו באים מיעקב אבינו היו מלאים אור ויוסף הי' יושב במקום החושך ועמהם שריא נהורא לכן הכיר אותם והם לא הכירוהו כו'. ויעקב ישב ג"כ באבלו של יוסף לכן ראה שיש שבר במצרים כמ"ש במדרש שהשבטים לא ראו והוא ראה באספקלריא שאינה מאירה כי הסתכלות זה הי' רק בבחי' אור מתוך החושך כנ"ל:

תרמ"ב

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ. ותעמודנה אצל הפרות כו' אח"כ ותאכלנה כו'. וכן המשל בגמ'. הלך. אורח. בעה"ב. שהיצה"ר מעצמו בטל. רק ע"י התקרבות האדם עולה על ראשו. וצריך האדם להתחזק בתורה ומצות וכשכל מגמתו בזה מתבטל היצה"ר ממילא. כמו שהוא בטל אצל האדם. ובפרות הטובות כתיב ותרעינה באחו פרש"י סימן לימות השובע שיש אהבה ואחדות. אמנם גם זה אמת שקיום שנות השובע תלוי בזה האחדות כדכתיב ותרעינה באחו שהאחדות הוא מזון וקיום להם. והוא בחי' השבת שבו מתאחד כל הבריאה. ונק' שלום. וחל עליו ברכה. והוא תכלית שמים וארץ שהוא העיקר כמ"ש לעיל ולכל תכלית כו' חוקר. רק אח"כ כשמתפשט חיות מהשבת לתוך ששת ימי המעשה שם יש זה לעומת זה. ולכן צריכין בנ"י לבטל מלשבות מכל מלאכה לברר עיקר התכלית ועי"ז נעקר החושך כנ"ל. וזה הרמז וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא כו' הרעב. כנראה מלשון הפסוק שאינו מספר מהעבר. רק שבא לסדר סידור ביאת שנות הרעב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וכמו שמצינו אח"כ בהתחלת השיעבוד ויקם מלך כו' אשר לא ידע את יוסף. כי הצדיק מקשר הכל להקדושה. וכ"כ ויעבור בכל ארץ מצרים שהלך לכל מקומות החושך ומקום צר. והכין דרך למצוא הארת הקדושה שם שהי' הכנה לגלות מצרים כידוע. וכן הוא בפנימיות הענין שאחר התפשטות השפע שם יש ב' הדרכים כי בשורש הכל אחד. גם רמז ותרעינה באחו שכל הגלות התחיל ע"י מחלוקת שהיה בין השבטים. אם כי הי' עצה עמוקה. אבל לא הי' יכול להתקיים בפועל כל שהי' שלום בין השבטים. ובמד' טבח והכן זו שבת כו'. והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול. כי באמת יש לכל הדברים אחיזה בשורש השבת כנ"ל שנק' תכלית שמים וארץ. רק כמו שכ' חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. כן ימות החול הכנה לשבת. וכמו כן לעולם עד שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. וכן למעלה מזה כשמתרומם האדם צריך להיות ביטול והכנה למה שלמעלה הימנו ובאופן זה נברא העולם והאדם לבטל כל המעשים אל התכלית וימי המעשה אל השבת כנ"ל. ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו כה:

במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראי' שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל:

תרמ"ג

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו'. כי החושך יש לו זמן וקצבה ואין בו תוספות אבל בחי' האור מתחדש בכל יום ולא שייך בזה זמן כי הברכה היא למעלה מהזמן. רק בעת שיש שליטת סט"א ויצה"ר מתכסה האור. ובזוה"ק ע"פ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. מפרש כי החושך הוא השכחה. והאור הוא הזכירה. וע"י שאמר יוסף כי אם זכרתני. והרשע אינו בר זכירה. לכך ניטל בחי' זכירה מיוסף וקם החושך ונתכסה האור ע"ש. ולהבין הענין עפ"י מ"ש וירא אלקים כו' האור כי טוב ויבדל אמרו חז"ל ראה שאין רשעים כדאי וגנזו לצדיקים. פי' שזה עצמו קיום האור ע"י שנסתר מן הרשעים. ואמרו חז"ל בנר מערבי עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ויש להבין שנס זה הי' מבפנים מה עדות הוא. והענין הוא כי זה העדות שע"י שנבדלו בני ישראל משאר אומות עכו"ם יז) זכו להמשיך אור עליון ביניהם והקב"ה שורה בישראל וממילא מאירין לכל העולם. וכענין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל עמ"ש חז"ל בחלוני ביהמ"ק רחבים מבפנים כו'. להודיע שמשם אורה יוצאת לכל העולם. ולכן איתא כי היונים שעשו פרצות בביהמ"ק ואמרו שהם ג"כ יכולין לכנוס ועי"ז בא החושך. וביטלו גם מבנ"י ההארה. ולכן נקם הקב"ה את נקמתינו כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל שע"י שהם רצו לעשות מרה"י רה"ר לכן אדרבא נהפך. ויש הארה בימים אלו של חנוכה גם בתוך רה"ר. וכן הענין בסוכות שמקריבין ע' פרים. וע"י שיש הגנה והבדל לישראל. ממילא יש להם טובה. ואחז"ל ע"ז תחת אהבתי ישטנוני כו'. ולכן ע"י שנאתם אדרבא יש הארה מחג הסוכות בימי חנוכה גם מבחוץ. דוק כי קצרתי הרבה:

תרמ"ד

ב"ה חנוכה ור"ח טבת במדרש קץ שם לחושך כו' כל זמן שיצה"ר בעולם כו' דאיתא וירא האור כי טוב ויבדל שראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו כו'. וא"א מו"ז ז"ל אמר כי הוא חסד עליון במה שגנזו שלא יפגמו הרשעים ח"ו באותו אור הגנוז כו'. ועל זה נתקן סדר הבדלה בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי כו'. פי' שיש הבדל בין קודש לחול בבחי' עולם שנה נפש. אור וחושך בעולם. ובנפש בין ישראל לעמים. ובשנה בין יום השביעי לששת ימי המעשה. אבל העיקר תלוי בנפש האדם כפי מה שהנפשות מבדילין בין הקודש להחול כך נמצא הבדלה זו בעולם ובזמן. כמו שרמזו חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. וכל מה שנמצא יותר הבדל והתרחקות בין הטוב ובין הסט"א כך הטוב מתחזק. ובמד' אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ע"י שאמר זכרתני כו' ניתוסף לו ב' שנים פי' מי ששם ה' מבטחו. ה' בעוזרו ושומר אותו להבדילו מסט"א. ולכן כשגרם לו קצת התחברות אל הרשע. נתרחק הגאולה ממנו ונתוסף לו ב' שנים כדי שלא להיות מגע נכרי בישועת הצדיק. וכשבא הזמן שנשכח ממנו לגמרי כמ"ש ולא זכר כו' וישכחהו אז נגלה ישועת יוסף. והרמז כשנעקר יצה"ר מהעולם כו'. כמש"ל שהכל תלוי בנפש. וכפי מה ששכח יוסף משר המשקים וכמו כן שכח השר המשקים ממנו. אז ויהי מקץ שמיד נשתנה גם הזמן דהכל תלוי בנפש האדם כנ"ל. וכשנבררו בנ"י והבדילנו הש"י מן התועים. עי"ז ניתן לנו המשכן וביהמ"ק והי' מאיר לכל העולם. כמ"ש במ"א הפי' בנר מערבי עדות היא שהשכינה שורה בישראל הגם שהנס הי' רק בפנים. רק זה העדות שאין השראת השכינה רק בהבדלת בנ"י מן העמים עעכו"ם יח) שם בתוכם יש התגלות השכינה ולכן כשנתקרבו הרשעים ופרצו פרצות בחומה נסתלקה הקדושה. וחנוכה נתקן בהלל והודאה. נראה לפרש ג"כ כנ"ל. דאחר שמעון הצדיק כבה נר מערבי. ונראה שהיונים גרמו זה במה שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו'. וכפו לפרש להם התורה יונית ואמרו שהמה שייכים לתורה וע"י זה ההתקרבות נסתלק הקדושה כנ"ל. וכל זה לטובה כמש"ל וזה הברכה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור שניהם לטובה מה שהאור מסתלק בעת החושך. והקב"ה וב"ש הראה לבנ"י בנס זה דחנוכה שכל הסתרת הנסים שהי' שכבה נר מערבי הי' הכל בעבור היונים. לכן אף שנשאר זה הקלקול. ולא היה דולק אח"כ בנס. מ"מ בשעת איבוד מלכות יון הרשעה נעשה נסים במנורה. ואז הבינו בני ישראל כי הכל לטובה. ותיקנו הלל והודאה על ב' בחי' הנ"ל. הלל על הארת הנסים שחזרו והודאה על שנסתר שער של הנסים בעת שליטת הרשעים כדאיתא בזוה"ק בפרשה זו ד' קצ"ה אין טוב באינון דלא אתעבידו כדקא יאות רק למיהב הודאה כו'. והלל והודאה הם ב' הדברים גולל חושך מפני אור. ואור מפני חושך הוא בחי' הודאה כנ"ל:

בפסוק שם יוסף צפנת פענח פרש"י מגלה צפונות. ולכאורה הי' צריך להיות שמו פענח צפנת. והענין הוא דכתיב ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל ע"ה. דכתיב שער החצר הפנימית כו' ימי המעשה יהי' סגור ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. וכמו שיש דברים אלה בבחי' הזמן ושנה. כן בנפש. והמה שבטי בני ישראל שמכוונים לי"ב החדשים. ובכל חודש נפתח שער מיוחד והרמז מה שעשה שלמה המע"ה י"ב נציבים לכל חודש פרנס אחר. דמלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא שבכל חודש נפתח שער פרנסה ושפע מחדש. לכן מתפללין בר"ח על פרנסה. ועל יוסף הצדיק נא' ביום השבת יפתח ומדריגת יוסף למעלה מן השבטים. והי"ב שבטים המה ממשיכין השפע לכל העולם. אבל יוסף הוא פותח מקור השפע כמו בשבת שאין מתפללין על פרנסה ומ"מ עיקר השפע בא בכח השבת כדאיתא בזוה"ק יתרו אי לא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כל ברכאין בשביעאה תליין כו'. פי' שזה פתיחת המקור קודם שיתפשט להיות נולד תולדה גשמיי. וז"ש ויוסף הוא השליט על הארץ שהוא למעלה מהתפשטות השפע לתחתונים. ולכן מעיד עליו הכתוב הוא המשביר לכל עם הארץ אע"פ שאין ניכר שהוא הגורם. ולכן לא הכירו השבטים כחו של יוסף כי כל כחו בהסתר ולכן נקרא צפנת פענח שהשפעה שלו הוא בהסתר ולא בגלוי. [והרמז סוד ה' ליראיו ואח"כ ובריתו להודיעם כי אין הברית נודע רק כשיש הסוד וזה עצמו שכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח]:

תרמ"ה

ב"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. כי אור שנברא בששת ימי בראשית הי' מאיר מסוף העולם ועד סופו והי' למעלה מן הזמן והצמצום וראה הקב"ה שאין העולם כדאי ע"י החטא וגנזו לצדיקים. והגניזה הוא שבכל היגלות הארה מאותו האור. תיכף יורד עמו איזה הסתר וחושך. כמ"ש במ"א שע"ז רומז החלום שאחר פרות הטובות מיד עולות אחריהן פרות הרעות. ולכן כשצריך האדם להשיג איזה הארה צריך מקודם לעבור על הסתרות חושך הנ"ל. והוא בירור הטוב והרע שנעשה אחר החטא וע"ז מברכין על אור וחושך בבוקר ובערב שצריכין להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום שמכל זה נתברר הטוב. אכן בנ"י בקבלת התורה נתעלו ממדריגה זו ולכן אחר ברכת המאורות קבעו ברכת התורה שהוא למעלה מהזמן. והתערובות והחושך אין לו מגע במה שהוא למעלה מהזמן. אכן א"י להשיג מדריגה זו עד שמתקנין מקודם דרך הנ"ל. וזה הי' הקדמת גלות מצרים. עד שזכו אל קבלת התורה:

תרמ"ו

ב"ה שבת חנוכה במדרש הנמצא כזה כו' אחת היא כו' ראוה בנות כו' ע"ש. הענין הוא כי מדריגת האבות היא למעלה מעוה"ז ואין הסתכלות האומות מגיע לשם כמ"ש אחת היא כו' שהם באחדות הנעלם. אבל השבטים המה עמודים שהעולם עומד עליהם והארה שלהם מתפשט לכל הרוחות והם עומדים מול כל הד' המלכיות כמ"ש במדרשים כי הד' דגלים המה עומדים לגדור פרצות הד' מלכיות ע"ש בילקוט זה לעומת זה עשה. וז"ש הנמצא כזה שיוסף הוא הכולל כל הי"ב שבטים שהם עיקר המציאות שנמצא בעוה"ז לכן בחנוכה קורין בנשיאים שעיקר שקיבלו בנ"י המלכות מתחת ידי הרשעים נתקיים בחנוכה ביונים כי כל הד' מלכיות נפסקו מעצמותם ולא קיבלו בנ"י המלכות מתחת ידיהם זולת מיון והוא חינוך והתחלה על מלכות המשיח שיקבל המלכות בשלימות לכן נק' חנוכה. ולאשר הי"ב שבטים הם שורש המלכות שמים שמחזירין המלכות להשי"ת והמה מבטלין מלכות הרשעה לכן קורין בנשיאים. והנה שם חנוכה הוא על התחדשות. דכתיב אין כל חדש תחת השמש ובנ"י כאשר היו בביהמ"ק התנהגו למעלה מן הטבע שכמה נסים קבועים נעשו בביהמ"ק ונתגלה ההתחדשות בכל יום שע"ז היו הקרבנות כמאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אכן בבית שני שהיו תחת האומות לא הי' יכול להתגלות ההתחדשות כראוי דהחודש הזה לכם כתיב. ולכן בעת ביטול מלכות יון הרשעה נתגלה להם ההתחדשות כראוי כאלו הי' אז חנוכת בית שני ממש. וכן נראה מנבואת זכרי' דמנורה של חשמונאי היה היסוד של בנין בית שני והגם שהי' זמן רב אח"כ עכ"ז הי' מעשה זו עיקר חנוכת בית שני כנ"ל. שעיקר ביהמ"ק הוא כאשר בנ"י המה נבדלים מהאומות עעכו"ם יט) ואז הקב"ה פורס סוכת שלומו עליהם בביהמ"ק. ולא כשהם תחת יד הרשעים. ולכן הראה הקב"ה לזכרי' נרות דמנורה שזה הי' יסוד וקיום הבית כנ"ל:

תרמ"ז

ב"ה בפסוק ויוסף הוא השליט על הארץ כו'. דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. שהכל תלוי באדם וכ"כ כל שתה תחת רגליו והוא רמז למדת יוסף הצדיק שנק' כלכל דכתיב ויפתח יוסף כו' כל אשר בהם והוא הנקודה פנימיות שמחי' כל חי ונק' כל'. וע"ז כתיב וירא אלקים כל אשר עשה כו'. ונקודה זו שכוללת הכל הוא כח הצדיק שבזה פותח כל הסתרות ומוציא הארה הגנוזה בשם כמ"ש במ"א כי החושך יכסה ארץ כמ"ש ותבלענה הפרות כו'. נמצא בשני רעב עצמם יש בתוכם שני שובע וז"ש ויפתח כו' אשר בהם בשני רעב עצמם. וחלום זה הי' הכנה לגאולת מצרים לברר כי קודם הגלות הי' שבע גדול במצרים שזרע הקב"ה שם נצוצי קדושה ויוסף לקט הכל. וזה הרמז שמה שאצרו כולם נרקב כי השובע בגשמיות הי' טפל לפנימיות וגם אח"כ לא התחיל הגלות לשלוט עד שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף כי כ"ז שהי' נודע כחו של יוסף הי' מפתח הגאולה פתוח:

במדרש רק הכסא אגדל אנו למדין מפרשתו של פרעה כו' והיית רק למעלה ע"ש. דקשה מה הוצרך להתנות זאת הלא אמר על פיך ישק כל עמי ומהיכא תיתי שיהיה שוה למלך. וגם מה לשון אגדל. רק כל כוונת פרעה שהקים ליוסף בעבור כי הוא חכם ויתגדל כסאו על ידו. וזה שהתנה רק שהכסא יגדל על ידו. וכמו כן אנו למדין שכל הרמת בנ"י צריך להיות לשם שמים להיות עיניהם ולבן של בני ישראל רק למעלה:

תרמ"ט

ב"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. דכתיב לכל זמן ועת כו' תחת השמים. דכתיב וירא אלקים כו' האור כי טוב ויבדל פי' חז"ל שהי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וראה שאין רשעים כדאי כו'. לכן עשה הקב"ה שיהי' השפעה הבאה מלמעלה מתלבשת בטבע במדה וזמן. ומצד זה ההתלבשות יש כל השינוים והכ"ח עתים שבקהלת שיש לכל דבר זה לעומת זה. אבל הנהגה המיוחדת לבנ"י הוא למעלה מן הזמן לכן ניתן השבת לבנ"י שהוא נחלה בלי מצרים. וששת ימי המעשה הם במדה כדאיתא במדרש פ' ויכלו ע"ש. ובשבת מתגלה השפע מן השורש והוא אור הגנוז הנ"ל ולכן לא ירד המן בשבת כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא. פי' שהוא השפע קודם שמתלבשת בהטבע ושם אין קץ ומדה וגבול. וזה הי' בחי' יוסף הצדיק דכתיב ויוסף הוא השליט על הארץ פי' למעלה מהנהגת הטבע ואעפ"כ הוא המשביר ומכלכל כל עם הארץ משום דכולא בי' תליא כנ"ל. ובודאי כיון שחלקו עליו השבטים לא הי' ניכר כחו בעוה"ז ממש כקושיא הנ"ל כיון דלא אשתכח בי' מנא. אבל התירוץ משום שהוא השליט על הארץ כו'. ולא יוסף בלבד אלא כל בנ"י שכ' בהם ועמך כולם צדיקים בכח ברית מילה מתעלים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה א"כ הם שליטים על הארץ ולכן הם למעלה מהשתנות העתים דכתיב בי' תחת השמים. וזהו ענין שיחסו החטא ליוסף הצדיק ע"י שאמר והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. הגם דכתיב ויהי מקץ. אך הוא כמ"ש בעתה אחישנה זכו אחישנה דהוא כנ"ל שבדרך הטבע יש עת מיוחד לכל. וזהו נק' שנתים ימים שמשתנה השפע מדרגא לדרגא וכ"כ בזוה"ק בפסוק זה שנתים כמ"ש ברוך ה' יום יום ע"ש. והוא השפעת השפע יעמס לנו מן השורש ומתלבשת ביום שלמטה שהוא הזמן. אבל כשזוכין לבחי' השבת ובחי' יוסף הצדיק א"צ להמתין על הקץ והי' נגאל קודם הקץ כי שם הוא למעלה מהשתנות העתים. וזה הרמז שכ' בפרשת המן והי' משנה על אשר ילקטו יום יום כמ"ש בפרשת וישב מזה:

תר"נ

ב"ה שבת חנוכה בקיצור במדרש קץ שם לחושך כו'. כבר כתבנו כמה פעמים שכל החושך בא ע"י שהנהגת עוה"ז מתלבש בטבע וצמצום. אבל לבנ"י מיוחד הנהגה פנימיות שהוא בלי גבול ומדה בכח התורה דכתיב בה ארוכה מארץ מדה. וזה מתגלה ביום השבת. ועבודת ימי המעשה הוא לברר האמת תוך השקר המכסה ומסתיר את הפנימיות. ועל ב' אלו נאמר להגיד בבוקר חסדך הוא כשמתגלה אור הפנימי בחי' יוסף הצדיק שנקרא בוקר כמ"ש בזוה"ק. ואמונתך בלילות הוא כשמתלבש בטבע אז התיקון ע"י אמונה. וכתיב בבוקר ולא בבקרים כי הפנימיות הוא באחדות. נקודה אחת הכוללת הכל ואמת להגיד בבוקר חסדך הוא ביום השבת. ואמונתך בלילות הוא בימי המעשה בחי' השבטים. ויוסף הצדיק הוא בחי' השבת. ועל ב' אלו נתקן ג"כ הלל והודאה. הלל כשמתגלה האור ולכן אין אומרים הלל רק ביום. ואיתא כי בהלל יש לשעבר ולעתיד. ונחלקו חכמים מי תיקן ההלל י"א ביצ"מ וקי"ס וי"א על כל ישועה ע"ש בגמ' פ' ערבי פסחים. והכל אמת כי ההלל הוא כשנפתח שער הפנימי של הנסים ושם הכל אחד עבר ועתיד. ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו כי כל הנפלאות שנעשה בעוה"ז הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבוא. כי אין להם חקר רק שהקב"ה וב"ש עשה לנו חסד להיות נמצא בעוה"ז זמנים שמתגלה בהם רמז וזכר מהנהגה הפנימיות. וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות. ואלה הימים שבתות וימים טובים הם ישועה לבנ"י וע"ז נאמר והי' אמונת עתיך חוסן ישועות. ופי' אמונת הוא להיות אדם שומר ומצפה וממתין לשבת ויו"ט שיתגלה העת המיוחד לבנ"י. וגם עתיך הוא יום שכולו שבת עת לחננה. וע"י אמונה בישועה העתידה יכולין להיות נושע גם בתוך הגלות וע"ז נתקן הלל והודאה. כי הנסים שעשה לנו השי"ת הוא כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. כי עוה"ז הוא בהסתר רק שיש זמנים שגילה השי"ת נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות הכל לטובה. כמו שהי' בקי"ס דכתיב ויאמינו ופרשנו שם שעל ידי הישועה שהי' להם האמינו גם להבא על כל גלות שיהי' שהכל לטובה לישועה העתידה לבוא. וכן בכל ישועה. ובימים אלו כאשר נקם השי"ת נקמתינו האמינו כי כל הגלות הי' לטובה. ולכן ההלל הוא על הישועה מיון הרשעה. והודאה הוא על להבא על הגלות שאנחנו בה לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו נסים אז יעשה לנו נסים גם בגלות הזה. וכ"כ שבענו בבוקר חסדך ועי"ז ונרננה ונשמחה בכל ימינו הוא אפילו בגלות וחושך כמש"ל ואמונתך בלילות. שכשנפתח שער הפנימי בש"ק וביו"ט הוא עדות על כל ימי המעשה ג"כ כי בעוה"ז א"א שיתגלה הקדושה לעולם. ורק לבנ"י ניתן במתנה התנוצצות האור ולכן כתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בנ"י בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל. וכשבנ"י מתחזקין ומאמינים באלה העתים הוא באמת חוסן ישועות. ויכולין באמונה להרגיש הארה גם ממה שעתיד להיות כמו שמצינו שדוד המע"ה תיקן מזמור שיר חנוכת הבית אע"פ שלא נבנה בהמ"ק בימיו רק ע"י הכנה והנדבה בשמחה ואמונה ראה בעין בנין ביהמ"ק ולאו דוקא דוד המע"ה שהי' איש אלקים רק כל איש ישראל יכול להרגיש ע"י אמונה הכל כמ"ש וצדיק באמונתו יחי':

תרנ"א

ב"ה שבת חנוכה בענין החלום שבע פרות יפות מראה כו' ותרעינה באחו. ובמד' אחוה ושלום בעולם ע"ש. הרמז הוא על בחי' יוסף שהוא שלום והוא בחי' שבת שהוא כלל בבעת הימים באחדות אחד ולכן מעלה הכל אל השורש. וז"ש ביוסף בן שבע עשרה שנה הי' רועה את אחיו. אבל בשבטים כ' לרעות את צאן ודרשו חז"ל נקוד על את לרעות את עצמן. שלא היו באחדות כראוי כי הם בחי' פרט. וכמו כן השפע הבאה בימי המעשה כל יום לעצמו. ולזה הי' הרמז משבע פרות הבאות אחריהן שלא היו באחוה. וביוסף כתיב את אחיו. ולכן רמז שבע עשרה. פי' שיש להשבע התאחדות בג' הראשונות. שכן שבת הוא אור שבעת הימים. ובאמת השבת הוא מכין השפע גם על ימי המעשה כדאיתא מניה מתברכין כל שיתא יומין. אבל אינו בהתגלות כמ"ש שהמן לא ירד בשבת ואדרבא חול מכין לשבת. וזה הרמז ולא נודע כי באו אל קרבנה. אבל באמת שבת מקיים כל הימים. וז"ש ביוסף יפה תואר ויפה מראה שהצדיק הוא טוב עין ועל ידו מתברכין כולם:

בזמירות דשבת וצפיר העזים הגדיל כו' ע"י כהניו מגר מתקוממיו. כי היונים היו עזי פנים ביותר ופרצו פרצות בהיכל והשי"ת נקם נקמת היכלו. ולכן הי' מפלתם ע"י הכהנים עובדי המקדש. וכהני שלוחי דרחמנא נינהו. ויתכן שעל שם זה נק' חנוכה שהוא פתח וחינוך על מפלת מלכות הרשעה שהוסיפו להחריב לגמרי את ביהמ"ק כמ"ש ערו ערו עד היסוד בה ויתגדל הנקמה שכביכול הקב"ה בעצמו ינקום מהם כדמסיים בבואו מאדום חמוץ בגדים כו':

תרנ"ב

ב"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כו' עוד שם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים כו'. דהנה יש כ"ח עתים בקהלת י"ד לטובה וי"ד לרעה. ונראה שהז' פרות והז' שבלים כו' הם רמז להי"ד עתים האלה. והיא השפע כשמתלבשת בזמן יש בה כל אלה הדרכים. אכן פנימיות השפע בכח התורה הוא למעלה מהתחלקות אלה העתים כמ"ש במ"א פי' בטחו בה' בכל עת דייקא להאמין כי הגם שהשפע מתלבשת בעתים הנ"ל. מ"מ הכל בהשגחת הבורא ית' שהוא דרך התורה הפנימיות הנמסר רק לבנ"י. ועליהם נאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה פי' אפילו כשמתלבשת בטבע. מ"מ לא יפנו אל זה כלל. ולכן מסיים הפסוק רבות עשית כו' הוא החכמה שבטבע דכ' מה רבו מעשיך ה'. נפלאותיך ומחשבותיך אלינו הוא דרך התורה הפנימיות המיוחד לבנ"י בלבד כמ"ש. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כו' והוא בכח תורה ומצות דאיתא חכמה במלואה עולה תרי"ג. וע"ז אומרין אשר יצר את האדם בחכמה ברמ"ח ושס"ה ואיתא בזוה"ק תולדות כמו שהאדם מתחלק לתרי"ג כן העולם ע"ש כי האדם עולם קטן ולכן כתיב כולם בחכמה עשית. והתרי"ג מצות הם קיום הפנימיות של העולם והאדם. וזה מלאה הארץ קניניך פי' שנמצא דביקות בכל מקום אל הבורא ית' ע"י התרי"ג עיטין ומצות שנתן לנו הקב"ה בתורתו הקדושה:

איתא במדרש נשא ביום השביעי נשיא לבני אפרים זש"ה מלך הכבוד שנותן כבוד ליראיו מי הקדימני ואשלם ע"י שקיים יוסף השבת עד שלא ניתנה הקריב נשיא שלו בשבת ע"ש. ויתכן לומר שזה נרמז בנוסח תפלת שבת מענגיה לעולם כבוד ינחלו מה לעולם שקיים השבת קודם שניתנה וזכה לכבוד הנ"ל. כי זה סימן שמענג השבת שמימי בראשית נודע כי בו שבת הקב"ה ממלאכתו. ולכן הקדושים קיימו לכבד ולענג את השבת מסברא קודם שצוה הקב"ה לבנ"י שמירת השבת. ובאמת יוסף הצדיק הוא בחי' השבת והשבת הוא כולל כל ימי השבוע. ויוסף הוא הכולל כל נפשות בני ישראל ולכן קרבנו הוא קרבן ציבור וקרב בשבת:

תרנ"ג

ב"ה בענין החלום של פרעה שבע פרות עולות אחריהן ותעמודנה אצל כו' ותאכלנה. הם ג' מדריגות כי השפע היורדת בשורש העליון הוא בלי פסולת רק שיש קליפה עולה אחרי'. אח"כ בעולם שלמטה הסט"א בשוה אצל סטרא דקדושה. אח"כ בעולם שלמטה הרשע מכתיר את הצדיק. ותאכלנה. כמו שהוא בעולם הזה שהטבע מכסה הפנימיות ואין הפנימיות מתגלה. והרשע אמר ולא נודע כו' אבל הצדיק פותח הפנימיות כמ"ש ויפתח יוסף את כו' אשר בהם כמ"ש במ"א והוא המשביר ושובר את הקליפה. וכל אלה המדריגות הם גם בנפש האדם. נשמה מבריאה היא חירות כמ"ש טהורה היא. רק שנמשך גם אחרי' איזה הסתר. והרוח הוא בחי' ב' יצרים יצ"ט ויצה"ר. והנפש כמעט כולו נבלע ומכוסה בהתלבשות הגוף. וזאת עבודת האדם לברר הפנימיות ולהסיר הערלה החופפת. והנה ברית מילה בנפש הוא בחי' יוסף הצדיק. ולכן יש ג' בחי'. חיתוך היא הערלה החיצוניות שמכסה כל הקדושה בחי' תחתונה הנ"ל ותאכלנה. ופריעה היא בחי' ותעמודנה אצל. ואטופי דדמא הוא רק טיפים הנוטפים משירי הפסולת. [כי הדם הוא הנפש וכמו שהוא בכלל בחי' נר"נ כן הוא בהתלבשות הנפש בגוף ג' בחי' הנ"ל]. והערלה הוא האבן המונח על פי הבאר. והוא אבן אופל וצלמות שכ' במדרש. וע"י המילה מתגלה פי הבאר. וכמו כן בשבת קודש שהוא בחי' יוסף הצדיק כמ"ש במ"א:

ובמדרש ויהי מקץ שנתים כו' ראיתי כו' החיים המהלכים כו' עם הילד השני כו'. דאיתא בזוה"ק ע"פ תוחלת ממושכה מחלת לב דכשהשפע מתפשט למדריגות תחתונות אז יש תערובות ע"ש בפרשה זו. ובאמת מדריגת יוסף הצדיק הי' למעלה בבחי' עץ חיים תאוה באה שהוא דרך התורה שנק' עץ חיים והוא הנהגה של יום השבת שלא בהתלבשות הטבע. אבל ע"י שאמר והזכרתני נתוסף לו ב' שנים שיתגדל ע"י חלום ע"ש במדרש וממדריגת יוסף עד מדריגות החלום הוא ב' מדריגות וזה שנתים ימים. והחלום ע"י מלאך ויש בו תערובות והוא מבחי' עה"ד ויש בו התחלקות העתים והוא הנהגת ימי המעשה בטבע ובזמן. אבל השבת הוא בחי' עץ חיים תאוה באה ונק' עת רצון. והוא מלשון ריצה כמ"ש תאוה באה. ותוחלת ממושכה הוא בחי' עה"ד ויש בו תערובות כנ"ל. וכמ"ש במ"א בענין בעתה אחישנה זכו אחישנה שע"י הזכות מתעלין למעלה מהתחלקות העתים וזה הי' מדריגת יוסף. אבל באמת הי' כל זה סיבה מן השמים להיות כל ירידת יוסף למצרים הכנה אל הגלות והי' מוכרח לעבור בדרך התערובות להיות הכנה לגלות. לכן כתיב ויהי מקץ לשון צער והוא בחי' המהלכים עם הילד השני תחת השמים בהתנהגות הטבע והזמן אבל יוסף אמר השמש והירח משתחוים לי כו':

תרנ"ה

ב"ה וירכב אותו במרכבת המשנה. דאיתא האבות הן הן המרכבה וכמו שיש מרכבה בבחי' אבות כך יש מרכבה בבחי' השבטים ונק' מרכבת המשנה שהוא בבחי' תורה שבע"פ מארי משנה. והאבות בבחי' תורה שבכתב מארי מקרא. ויוסף הרוכב ושליט על מרכבת המשנה הנ"ל:

תרנ"ז

ב"ה שבת חנוכה איתא במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי אור הראשון היה מאיר מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. וכל החשכות שנמצא בעולם. מכח הטבע המכסה זה האור הפנימי. וכשנעשה נס מתגלה זה האור. והוא כולל מה שהיה ושיהיה. לכן נתקן ההלל שיש בו מעבר ועתיד. כי כשנתגלה מזה האור יש בו מסוף העולם כנ"ל:

תרנ"ח

ב"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן ליוסף כו'. דהנה ויהי לשון צרה. כי כל תהלוכות יוסף הי' הכנה לכל גלות מצרים ואיתא בעתה אחישנה זכו אחישנה. וכבר כתבתי מזה במ"א. אבל בודאי יוסף הצדיק שהיה בבית האסורים ולא ביקש לו תחבולות רק בטח בה' כמ"ש ויהי שם בבית הסהר לכן היה גאולה שלו קודם הזמן. וכמו כן ביצי"מ נעשו מת' שנה רד"ו. אכן כאן במאמר הזכרתני הי' נסיון שהגם שנרמז לו מקום גאולה אם לא היה פונה כלל. היה יוצא מיד. ומעט נטי' קלה שהיה לו נתוסף לו ב' שנים. ז"ש התנאי ולא פנה אל רהבים ופני' מועטת יכול לפגום. כדאיתא מחשבה מועלת. ויתכן לומר שאותן שלשים שנה שקדמו בני אפרים לצאת בודאי הי' גם זה מקום גאולה. אבל ע"י שבטחו בכחם נפגם. ונתאחרו עוד שלשים שנה. ז"ש שהיצה"ר אבן אופל ודו"ק:

תרנ"ט

ב"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם (עד) כמה יעשה באפילה כל זמן שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר אין אופל כו'. כי כל הבא משמים למטה מתלבש בלבוש גשמיי ובטבע וזה הזמן והטבע הוא החשך לגבי אור שלמעלה כמ"ש וירא כו' האור כי טוב ואין רשעים כדאי להשתמש בו גנזו לצדיקים. אכן זה הגניזה והתלבשות בתוך הטבע לרשעים הוא כמ"ש וימנע מרשעים אורם. אבל כתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו ובבנ"י כ' בטחו בו בכל עת כו' אלקים מחסה לנו. פי' אפילו מדה"ד והצמצום והתלבשות. לבנ"י הוא לטובה ולשמירה. כמ"ש בידך עתותי כי הכ"ח עתים בדרך הטבע. ובנ"י בטחו בו בכל עת. ובגמ' ריש פסחים ואומר אך חשך ישופני אמרתי חושך ישופני לעוה"ב שנמשל ליום. עכשיו אפילו עוה"ז שנמשל ללילה אור בעדני. והוא כמ"ש זכה אדם נוחל ב' עולמות. כי גם האדם עצמו הנפש והנשמה מתלבשים בגוף כמ"ש וייצר ב' יצירות והרשעים שתאוות גופם גברו על נפשותם ונכבה אור הנפש. עי"ז מתגרשין ג"כ מעוה"ב. אבל הצדיקים שעיקר עבודתם בעולם לתקן הנפש. והגוף טפל אצלם. ולכן מעלין גם את הגוף ומהפכין החושך לאור ולילה אור בעדני דייקא. והכל תלוי באדם כמ"ש נעקר יצה"ר אין אופל וצלמות ומלחמה זו בעולם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו לכן זכה ומנצח המלחמה נוחל ב' עולמות וזה עיקר הזכי' כמ"ש יפה שעה אחת בעוה"ז בתורה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. והקב"ה רצה לזכות את ישראל שינצחו זו המלחמה הרבה להם תורה ומצות שבזה יגברו כחות הנפש על הגוף. וענין זה נרמז בחלום פרעה ותאכלנה פרות הרעות כו'. רש"י פי' שזה רמז למ"ש ונשכח כל השבע ורמב"ן פי' שזה רמז לעצת יוסף לצבור תבואות שני השובע לשנות הרעב. ובאמת ב' הפירושים אמת כי החלום לפרעה כפשוטו כמ"ש ולא נודע כי באו אל קרבנה. כי לרשעים חושך יכסה ארץ והטבע מכסה על הפנימיות. אבל ועתה ירא פרעה איש נבון זה הי' עצת יוסף הצדיק שצדיקים מהפכין מדה"ד לרחמים ומבררין כי לא זאת תכלית הכוונה לכסות האור. רק שהאור יגבור על החושך ולילה אור בעדני. לכן פי' ותאכלנה שהשני שובע יתנו ברכה גם בשני רעב והיה האוכל לפקדון. ועל ענין הנ"ל אמרו חז"ל להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם:

כתיב עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע. ואמרו חז"ל בא גבריאל והוסיף לו ה' ולמדו שבעים לשון. כי ירידת יוסף למצרים הי' הכנה אל גלות מצרים ותכלית גלות מצרים הי' הכנה לקבלת התורה לתקן הדיבור ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. וכן כשיצא יוסף מבית האסורים זכה לשבעים לשון הכל הכנה לכלל ישראל שנבראו להעיד על הבורא ולכן צריכין לברר העדות בכל הלשונות כמ"ש שמע בכל לשון שאתה שומע. וברית הלשון תליא בברית המעור. וב' בריתות אלו הם בחי' יהודה ויוסף. והגם כי עיקר העדות בפה וזה כחו של יהודה לכן החזיקו השבטים ביהודה. אבל שורש פתיחות הפה והעדות תליא ביוסף לכן עדות ביהוסף שמו כי העדות תלוי בו. ובגמ' איתא יוסף שקידש שם שמים בסתר ניתן לו אות ה' משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בגלוי נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והוא כנ"ל כי עיקר הדיבור בהתגלות ליהודה אבל שורש הדיבור באתכסיא הוא ליוסף:

תר"ס

ב"ה ענין החלום משנות הרעב והשובע כבר כ' במ"א שהי' לרמוז להכין מימי הטובה על ימי הרעה וההארות שהיו בימי האבות והשבטים הי' הכנה על גלות מצרים. והקב"ה בורא רפואה קודם המכה כמו שהיו שני שובע קודם שבע שני רעב. וירידת יוסף למצרים הי' הכנה לגאולת מצרים. כ' עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע. פי' שהי' יוסף עדות לכל גלות של בנ"י כמו שיוסף נתעלה ע"י הגלות ועי"ז שפת לא ידעתי אשמע א"כ נולד לו דעת חדשה שלא הי' לו מקודם והוא הדעת שצריך בירור ע"י הגלות. וכמו כן אחר גלות מצרים זכו לקבל התורה בשבעים לשונות. וזהו עדות לכל הד' גליות שהכל לצורך להוציא בלעם מפיהם ולתקן כל הלשונות:

תרס"א

ב"ה בפסוק וירכב אותו במרכבת המשנה זה בחי' שבת משנה לחם וכל מעשיו כפולים כמ"ש במדרש כי השבת מחבר לחם מן השמים ומן הארץ להיות אחד. וכן מדת הצדיק דאחיד בשמיא וארעא והוא מרכיב הנשמה עם הגוף זהו מרכבת המשנה הנשמה. וכן הוא בגשמיות ג"כ שבמילה נמשך הנשמה ומרכיבו עם הגוף שכולל סתים וגליא ולכן נק' שמו צפנת פענח. וכן בחי' השבת במלין סתימין תגלון פתגמין כי השבת מוכן לזה:

בפסוק ויוסף הוא השליט על הארץ. כי השבטים הם עמודי העולם והעולם יש בו מדריגות פנימיות זו מזו ויש בו מדריגות למעלה זו מזו. וכמו כן בנפשות ובזמן כמ"ש שער החצר הפנימית (שער) הפונה קדים כו' סגור ביום השבת יפתח וביום החודש. חודש נפתח הפנימי. ובשבת הפונה קדים שהוא בחי' הראש שלמעלה מכולם. ולכן דרשו על יוסף החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. בעיר דייקא. בחינת פנימיות. ויוסף שליט על הארץ בחי' הפונה קדים. וב' אלו הם בחי' המוח והלב כי המוח למעלה מכל האיברים והלב פנימי מכל האברים. וכ' ביהודה יהודה גבר באחיו באחיו דייקא. בחי' הלב פנימי מכולן. וביוסף כתיב נזיר אחיו שכם אחד על אחיך. יהודה כמלך במלחמה לב בנפש. יוסף כמלך על כסאו:

תרס"ב

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם. כי הטבע משכח ומחשיך כמ"ש והארץ היתה תהו ואח"כ נאמר יהי אור אח"כ ויבדל בין האור והחושך. וכ"ז הוא גם בנפש האדם ומתחדש ג"כ בכל יום וע"ז מברכין יוצר אור ובורא חושך. יוצר אור כמו יוצר רוח אדם בקרבו כמ"ש בזוה"ק שהרוח מתחדש באדם תמיד. ובורא חושך הוא התלבשות בגוף האדם שזהו בחי' שכחה. אבל לבנ"י ניתן מצות לזכור הפנימיות ולשכוח הגשמיות כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו. וכ"ז שיצה"ר בעולם ומחשבת האדם בהבלי עולם נסתר אור הנשמה. ולכן יון החשיך עיניהם של ישראל ע"י שביטלו בנ"י מן המצות ורצו להשכיחם תורתך. ולכן רצו לבטל מילה שבת וחודש שכל אלו מביאין הזכירה. שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן כ' זכור את יום השבת. והוא זכר למעשה בראשית. ומאיר בו הנשמה. והוא זכירה בבחי' עולם מעשה בראשית. ומילה זכירה בנפש. ור"ח זכירה בזמנים:

בפסוק וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ובזוה"ק אשר לו לקוב"ה. כי האבות הן המרכבה והם בחי' נשמה בלי גוף כדאיתא שלשה לא שלטה בהם יצה"ר. ויוסף מרכבת המשנה התקשרות הנשמה בגוף מרכבת הנשמה כי הלא הקב"ה הרכיב הנפש בגוף א"כ הוא כלי מוכן לקבל ציור הנשמה כמ"ש אין צור כאלקינו. צייר. שצר צורה תוך צורה וזה מדת הצדיק לקשר הגוף בנשמה שכן גם בגשמיות ע"י אבר הברית נמשך הנשמה בולד הנולד ממנו. וכן בחי' השבת לחם משנה ומקשר גם הגוף אל הנשמה וזה כפי הכנת האדם בימי המעשה. והנה נר שבת הוא הארת הנשמה שנק' נר ה' נשמת אדם. ונר חנוכה הוא הכנה בימי המעשה כמו שרמזו חז"ל טבוח טבח והכן. כי הגוף צריכין לחנכו כמ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו זה בחי' ימי המעשה. ועי"ז גם כי יזקין לא יסור פי' בבוא השבת בחי' עתיקא קדישא יהי' גם להגוף חלק בזה ע"י החינוך בימי המעשה:

תרס"ד

ב"ה במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה כו' כל זמן. שיצה"ר בעולם אבן אופל בעולם כו'. כי הנה הזמן עצמו הוא האבן אופל כי הטבע מסתיר הפנימיות והטבע והזמן הוא שורש כל השינוים בעולם כל הכ"ח עתים כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. וכשיש איזה פתיחות שער והארה מלמעלה מן הזמן זהו בחי' גאולה מן החושך. ובני ישראל שיש להם נשמת חיים שהיא מלמעלה מן הזמן יכולין להמשיך הקדושה תוך הזמן. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. וכן שבת קודש דכתיב ויקדש אותו שמתגלה בו הארה מלמעלה כמ"ש שער הפונה קדים. פי' קדים מלמעלה מן הזמן. ימי המעשה יהי' סגור. פי' זה עצמו הוא המסגר. הטבע שנברא בששת ימי המעשה. ובש"ק יפתח. ומעין זה הוא באדם בעצמו שהגוף מאפיל ומסתיר חיות הנשמה כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי. ובאמת כפי מה שיצה"ר באדם ועוסק כל היום בטבע ועניני הגוף כך מתחזק כח הגוף ומאפיל על הנשמה ולכן נתן הקב"ה לבנ"י תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' תורה ומצות. שהם למעלה מן הזמן ואם האדם עוסק ומהרהר כל היום רק בתורה ומצות כך מאיר בו כח הנשמה והארה שלמעלה מן הזמן והוא בחי' גאולת הנפש. וכמו כן ביוסף אחר ששכח מזכירת שר המשקים הוא מקץ שנתים ימים פירוש השינוים הבאים מכח הזמן והטבע ובא לו הגאולה מלמעלה מן הזמן: