שפת אמת/דברים

<< · שפת אמת · דברים · >>

דברים

תרל"א

במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. ספרים נכתבין בכל לשון כו' לא איש דברים. משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וחיות הכל מהתורה. ולכך מתיר את הלשון שלשונות האומות הם רחוקות מהקדושה ומתגשמים. מ"מ ע"י שנתלבשו בתורה באותו לשון מתרפא הלשון ומתקרבות ג"כ להקדושה ולכך מותרין הס' להיות נכתבין בכל לשון. שאותיות התורה מתירין הלשון מהמאסר שנתדבק הלשון בסט"א. וזה יפת אלקים ליפת כו' שיהי' מלבוש ג"כ להתורה. וע"י פנימיות התורה מתקרבות החיצוניות ג"כ:

ומ"ש מרע"ה לא איש דברים. הלא דיבר עם הש"י גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות ע"ש וארא] ועתה כתי' הואיל כו' באר כו' התורה. פי' ז"ל בשבעים לשון שהכניס אור התורה בכל הלשונות. וזה כל ענין משנה תורה שחזר התורה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם. וכפי מה שקיבלו בנ"י החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם. וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש בשבעים לשון פי' להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומרע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו' ע"ש. [עי' הלשון במד' תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו' במד' תנחומא. דלעתיד שיהי' הכל נדבק בשרשו לא יהי' פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון כנ"ל:

איתא בשם הרמב"ן ז"ל ע"פ אשר יקשה מכם תקריבון אלי. שכל דבר שמסתפק אי מותר לעשותו יסלק הנאתו וכשירצה לידע באמת אם זה רצונו ית' יראה האמת. ע"כ בכתר ש"ט וכן שמעתי מפי אמו"ז ז"ל בשמו. והפי' תקריבון אלי לחיות הש"י שיש בדבר ההוא. כי כל קישוי רק מבחוץ ע"י הסתר החיצוניות, אבל כשמדבק עצמו בכח הפנימי אין הסתר כלל:

ידע שור קונהו כו'. ח"ו שאין בנ"י מכירין הש"י כשור, הלא מברכין ומתפללין אליו ית'. אבל רצון הש"י שבנ"י יבררו מלכותו ית' בכל הנבראים. כי כן הי' בזמן השלימות שבהמ"ק הי' קיים והקרבנו תמידין בכל יום הי' זה קירוב והתדבקות חיות כל הנבראים אליו ית'. והיו גם האומות בהכנעה מהש"י. וכן מ"ש קרי' נאמנה כו' ג"כ על כל העולם שאז היו נמשכים כל הנבראים אחר השורש. וז"ש ישראל לא ידע כו' שצריכין להמשיך ידיעה וחיבור לכל הנבראים. ובס' אור המאיר פי' כל שרוח הבריות נוחה הימנו. שעושה כל מעשיו בדביקות כח הפנימיות שהוא מהש"י. עי"ז משרה רוח הש"י בכל מעשה ונמצא רוח הבריות נוחה הימנו ודפח"ח:

תרל"ג

במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. כי הלשון יש בו כח גדול כמ"ש ז"ל על לשון רע שלישי שמדבר כאן ומזיק מרחוק כו'. ק"ו מדה טובה מרובה שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק. ומרע"ה לא רצה לדבר עד שיהי' כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל כיון שהי' הדעת של כל בנ"י לא הי' יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל. וז"ש לא איש דברים כו' וכאן כתיב אשר דיבר כו' אל כל ישראל כנ"ל. ובזה מובן דברי רש"י ז"ל שנתן טעם שאלו שבשוק יאמרו כו'. ולמה לא ידבר לכולם. רק כנ"ל שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל כנ"ל. והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין. ולזאת מצינו שתיקן מרע"ה בלשונו איכה אשא כו' ולשון זה גם בקינות כמ"ש חז"ל. וכן בכל הדברים אם כח הלשון כראוי יוכל לתקן דברים הנאמרים בלשונו [וע"ז נאמר טוב לשמוע גערת חכם כו']:

תרל"ד

במדרש מרפא לשון עץ חיים מרפאת הלשון כו'. איתא בזוה"ק שנמשלת התורה לאילן שיש בו ענפים ופירות ועלין וקליפות לבד גוף האילן שכולן אחוזין בו. כמו כן התורה נותנת שפע וחיות לכל הבריאה. וכ"א יש לו דביקות כפי ערך קדושתו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכל הדברים הם כמו לבוש לנקודה הפנימיות. והלשונות שמתפרש בהם דברי תורה הם ג"כ רק לבוש כי המאמר היא התורה עצמה ומתלבש בלשונות אחרים. ועי"ז מרפא הלשון. לכן התירו שיכתבו ספרים בכל לשון. וכתי' הואיל כו' באר כו' התורה כו'. פרש"י בע' לשון פירשה להם וכ' באר שכפי התרחבות הארת התורה במלבושים החיצונים יותר שמתקרב הכל להפנימיות עי"ז נפתח המעין הפנימי ביותר. כתי' שתה מים מבורך ונוזלים כו' בארך. כי הקב"ה נתן בטבע עצמו של כל ברי' נקודה קדושה. בפרט באיש ישראל שיש לו נפש קדוש. ונק' בורך שדבוק בגופו וכפי מה שמקבל הארת הנפש וממשיך כל מעשיו אחר זו ההארה. כן ניתוסף לו רוח ונשמה יתירה ונפתח מעין שאין לו סוף וזהו ונוזלים מתוך בארך. ולכן ג"כ אחר כל המסעות במדבר שהמשיכו בנ"י הארה קדושה לתוך כל המקומות הללו אח"כ הואיל משה באר כו':

כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. קשה להבין שהיו הרבה דורות צדיקי עליון שנאמר שהי' ראוי להיות נחרב בימיהם. ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בנ"י להיות ראוין לגאולה, כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כ"כ ראוין בזכותם בלבד לגאולה. רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בנין בהמ"ק. והבנין נמשך כל ימי הגלות כמאמר בונה ירושלם. וז"ש שכל דור שאינו מסייע לבנינו. וז"ש שאינו נבנה בימיו שאין ימיו בכלל הבנין כנ"ל. וכל אדם בפרט ג"כ צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבנין בהמ"ק. וכפי מה שמקבלין ע"ע עול מלכות שמים מסייעין לבנינו כמ"ש הכל מסייעין לבנינו של מלך כו':

ידע שור קונהו כו'. פי' כי יש לאדם יתרון על כל הנבראים, אבל ע"י היתרון בא לחסרונות כמאמר ויוסיף דעת כו'. אבל באמת הדעת נותנת כי מהטובה שנתן הש"י לאדם יתרון בחכמה. א"צ לבוא חסרון מזה. וז"ש אדם ובהמה שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. פי' שמקודם צריך לעשות רצון בוראו מצד הבריאה. והחכמה תוסיף מעלה ולא חסרון וזה תרעומת הנביא ידע שור קונהו ישראל לא ידע כי אבדו חיוב העבודה מצד יתרון החכמה והדעת כנ"ל. וז"ש גוי חוטא כו' בנים כו' שמכל המעלות באו לידי חסרון כנ"ל. ואפשר לפרש עפ"ז המשנה כל שהיא תפארת לעושי'. לעשות רצונו ית' מצד שהוא מעשי ידיו מצד הטבע ככל ברואים שעושין רצונו. ותפארת מן האדם הוא להוסיף ע"ז עבודה מצד החכמה והיתרון שהוא אדם בעל בחירה כנ"ל:

תרל"ה

במדרש ספרים נכתבין בכל לשון מרפא לשון עץ חיים כו' דוודאי לכל הע' לשונות יש להם איזה אחיזה בתורה רק שנתפשטו בענפים נפרדים. ונק' לשונות כמו לשון של ים שהמעין משפיך נחלים קטנים. ולבנ"י ניתן גוף המעין. אך בכח התורה כשממשיכין חיות התורה לאותן הלשונות מתרפאין. ומתיר את הלשון. פי' שהלשונות הם נחלים קצרים שא"י להתפשט רק ע"פ הגבולים אבל ע"י הארת התורה מתבטלים הגבולים. וכמו כן בשבת נחלה בלי מצרים כנ"ל. וז"ש הואיל משה באר אה"ת בשבעים לשון פירשה להם כנ"ל שיהי' בכח בנ"י להרחיב אור התורה גם באותן הנחלים הקצרים. וז"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים. והלא הי' יכול הקב"ה לתת מיד כל הארצות לבנ"י. אך זה עיקר הנתינה שיוכלו להמשיך אותן הנחלות הנפרדים להעלותם לשורשם בתורה:

בפסוק וייטב בעיני הדבר. והקשו למה אמרן בתוכחות. אבל נראה כי גם ע"ז הוכיחן שגרמו להיות הוטב גם בעיניו. דכתיב איכה אשא לבדי כו'. פרש"י הרים אתכם על דייניכם. ופי' מו"ז ז"ל כי הדיינים תלוין במעשיהן של ישראל. ולכן כשהי' מרע"ה בעצמו מנהיג הכל. הי' חטא שלהם נוגע גם בו. לכן העמיד שרים כנ"ל. ובכאן כתי' ותקרבון אלי כולכם פירש"י ז"ל בערבוביא כו'. ולכן שהיו כולם באים אליו נשלחה כו'. גרמו שהוטב בעיניו. וזה צריך כ"א לידע שמעשיו מגיעין גם למנהיגם הן למטה הן למעלה ועי"ז ישמור מעשיו כראוי:

התוכחות שהוכיחן מרע"ה על החטאים של דור הקודם כי כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן. כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם. לכן הם במקומם לתקן חטאם. וזה ענין פוקד עון אבות ע"ב. ולכן חזר כל החטאים שניתקנו אח"כ. ולכן איתא כל דור שאין בהמ"ק נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו שאם היו מתקנים חטא הקודם הי' נבנה מיד כנ"ל:

ויהי בארבעים שנה כו' דיבר משה כו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. דאיתא בגמ' אין אדם עומד ע"ד רבו עד ארבעים שנה, וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממרע"ה להמשיך לבן של ישראל אליו. עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר צוה כו'. ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה. ע"פ מה ששמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' מ"ש חז"ל ככלותו לדבר אתו מלמד שחזרו ושונין הדיבור כו'. ע"ש ברש"י פ' תשא. ופי' הענין כי לא הי' בכח מרע"ה להשיג דיבור הש"י ממש כפי כח המשפיע כביכול. לכן חזר הקב"ה ושנה עמו באותו השגה שהשיג כדי שיהי' השגתו ממש כמאמר הקב"ה כו' ע"ש ודפח"ח. וכן הענין כאן שבנ"י לא היו יכולין ג"כ להשיג כפי השגת מרע"ה לכן חזר ושנה עמהם עתה כפי כח השגתם. אעפ"כ כתיב ככל אשר צוה כי עמדו עתה ע"ד רבם כמ"ש. וז"ש אלה הדברים פסל את הראשונים שהדיבורים עתה היו באופן המעולה יותר מקודם ארבעים שנה כנ"ל:

תרל"ז

במדרש תורה מרפא הלשון מקודם כתיב לא איש דברים אנכי משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי מ"ש מרע"ה לא איש דברים אנכי כו'. הגם כי בוודא ידע את עצמו כי הוא מובחר שבישראל. אך אדרבא הוא הדבר לאשר מרע"ה כלל הדעת של כל בנ"י לכן כ"ז שלא היו בנ"י מתוקנים לא הי' איש דברים כי דיבורו כולל כללות הדיבור של בנ"י. ושמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל פי' כבד פה וכבד לשון כי לא הי' יכול להוציא תעלומות ופנימיות רצונו מכח אל הפועל כו'. פי' ג"כ בעבור כי לא היו בנ"י מוכנים עדיין להיות נמשכין אחר רצון מרע"ה והנהגתו אותם. אמנם כאן כתיב דיבר משה כו' ככל אשר צוה כו' אותו אליהם שהי' יכול לדבר עמהם כרצונו. והי' זה סימן כי הם מוכנים לבוא לא"י לכן נגמר אז הנהגת מרע"ה ונמשכו בנ"י אחריו כמ"ש לבסוף ולא נתן כו' לכם לב כו' עד היום הזה. וזה הוא ג"כ הענין שכ' במד' ספרים נכתבין בכל לשון כו'. כי בוודאי כל שבעים לשונות צריכין להיות בטלים לבנ"י. ואמת שיש לכל אומה ולשון התנגדות מיוחדת לבנ"י. וכפי מה שבנ"י מתקנין אלה ההתנגדות. כמו כן ממשיכין הארת התורה להשבעים לשונות להיות כפופין להם. וכתיב באר את התורה. בשבעים לשונות פירש להם. וזה הי' סימן שנכפפו האומות תחתיהם כי לכל הדברים יש שורש בתורה. כמ"ש במד' ועלהו לתרופה כו'. פי' כמ"ש חז"ל ע"פ ועלהו לא יבול שיחת חולין שלהם תורה הוא כו'. פי' כי ע"י הבל פה בתורה נשאר רוח קדושה וטהרה בפה וזה מרפא כל הדיבורים. ובוודאי הארות של השבעים לשונות בכח התפשטות כח התורה לשם. הוא ענין שיחת חולין של ת"ח. וז"ש ועלהו לתרופה. וכפי מה שניתקנו השבעים לשונות שנכפפו האומות ת"י בנ"י. כמו כן נמשכו בנ"י אחר דבריו של מרע"ה כי הכל דבר אחד והא בהא תליא:

במדרש איכה ג' שאמרו איכה מרע"ה בכבודן של ישראל כו' בפחזותן איכה היתה לזונה כו' ע"ש. פי' הענין כי כל החטאים שעברו על ישראל הי' מהם שורש גם בהתחלת עליותם. והכל נמשך ע"י הסתלקות השגחת מרע"ה במינוי שרי מאות וכו'. ומזה בא שאמרו נשלחה אנשים כו' ונצמח מזה אח"כ כל החטאים. לכן סידר מרע"ה הדברים כך והאשים א"ע ג"כ בזה שאמר איכה אשא כו'. וכן במ"ש וייטב בעיני כו' כמ"ש במ"א כי תוכחות מרע"ה הי' בכללות בנ"י וגם הוא בתוך כלל ישראל. ובמד' ואשימם בראשיכם אשמה של ישראל בראשים כו' משל כלה שנתפחמה ידי' מקנחת בשערה שער מתנאה וידי' מתקנחין כו'. פי' הענין כתבנו במ"א עפמ"ש הרים אתכם על דייניכם. פי' שע"י מעשים שנמצאים בפרטי. בנ"י כך בא מזה הירהורים אל צדיקי הדור ג"כ, לכן ע"י שכח הצדיק יפה לתקן החטאים שמגיע אליו ממילא ניתקן כל החטא שבהמון בנ"י. וזה ענין שערה מתנאה כו'. שמעלה וזכות להצדיק שעובד עבודה לשמים לתקן הדברים שקילקלו אחרים וידיהם מתנקות כנ"ל. אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול חטא כלל. וז"ש רש"י אם אומר לקבל שכר לא אוכל. בלי ספק לא הי' עבודת מרע"ה לקבל פרס. אך הענין כנ"ל שהגם שיכול לבא לתוס' מעלה ע"י תיקון עונות בנ"י כנ"ל עכ"ז לא אוכל. כמ"ש איכה אשא כי לא הי' יכול לסבול חטא כלל. ועכ"ז אם היו נמשכים אחריו הי' מתקן כל מעשיהם כנ"ל:

גם בפרט כל איש ישראל נמצא דבר זה אשר הדעת והחכמה שלו תלוי בתיקון המעשים וכפי קילקול המעשים בגשמיות. פוגם גם הדעת. וזה לטובה שעי"ז הדעת גובר באדם לתקן כל המעשים:

תרל"ח

במדרש מרפא לשון עץ חיים משזכה לתורה אלה הדברים כו'. קשה מאי צריך ראי' שאחר שזוכין לתורה יכולין לדבר דברי תורה. אכן ביאור הענין כי רצה לבאר כי ע"י השגה ביותר בעומק סודות התורה יכולין יותר להרחיב ולהתפשט דברי התורה לכל מקומות השפלים. כי מקודם אמר לא אוכל אנכי לבדי כו' וקודם הסתלקותו מן העולם אשר בוודאי נתעלה ביותר מאוד כתוב אה"ד אשר דיבר משה אל כל ישראל. כמ"ש במ"א כי עומק רום ועומק תחת תלוים זה בזה. וכפי רוב הקדושה יש בכח הדברים להתמשך לכל המקומות. וזהו עיקר משנה תורה שהוא בחי' התקשרות תורה שבע"פ לתורה שבכתב. כי מרע"ה הי' בחי' תורה שבכתב. ובאי ארץ הי' בחי' תורה שבע"פ. לכן משנה תורה כולל משניהם שהוא שער המחברם כנ"ל. וזהו כוונת המדרש שע"י התגלות שורש התורה יכולין להמשיך הארת התורה לכל הלשונות מרפא לשון ע"ח דכתיב הואיל משה באר. היינו שפתח שורש התורה וממילא נתרפאו כל הלשונות שע"י השורש מתחדשים כל הענפים. לכן עי"ז שנפתח הבאר ממילא בשבעים לשון פי' להם. וככל הדברים הללו נמצא בכל איש ישראל שיש בכל נפש ישראל נקודה חרותה על לבו. והיא בחי' תורה שבכתב חרות על לוח לבם. ונק' עץ חיים. וכחן של ישראל בפה הוא היגיעה בתורה נק' תורה שבע"פ. אך מה כח האדם מועיל. רק שע"י היגיעה זוכה שיפתח לו נקודה הנ"ל. כמ"ש אם נבלת בהתנשא שבתחילה אין הקול ודיבור כראוי ועכ"ז ע"י שמנבל עצמו בדברי תורה והוגה אף שאינו באופן הראוי עכ"ז מועיל זה לעורר נקו' הנ"ל שנקרא עץ חיים ואחר כך נקודה זו מרפא את הלשון כנ"ל:

תרל"ט

במדרש ספרים נכתבין בכל לשון כו'. כבר כ' מזה במ"א כי התורה חיות הכל כמ"ש חכמים בשעת קבלת התורה כל ד בור נתפשט לשבעים לשון. והוא הארות המתפשטין משורש האילן לענפים ועלים. כמ"ש ועלהו לא יבול דרשו חז"ל אפי' שיחת חולין כו'. פי' ע"י רוב עסק התורה של הת"ח מתקדש פיהם ממילא שורה קדושה וחיות בכל השיחה היוצאת מפיהם. ולטעם זה הלביש הבורא ית' התורה בזה הלבוש בסיפורים הללו. כדי שעי"ז יהי' חיות לכל הלשונות עי"ז שהתורה מתפרשת בכל אלה הלשונות כנ"ל. והנה בשעת קבלת התורה נתברר זה. וממילא היו כפופים כל הע' לשון תחת בנ"י. אכן ע"י החטאים אח"כ נפלו בנ"י מזה. ועתה שבנ"י היו מוכנים לכנוס לא"י והוא בחי' הנ"ל להמשיך קדושת התורה גם בע' לשון כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. חזר מרע"ה וביאר להם התורה בשבעים לשון. ובמד' המשל למוכר ארגמן כו' לא איש דברים אנכי לפני הבורא ית'. אבל לבנ"י אלה הדברים ע"ש. והענין הוא כי באמת שורש מרע"ה בתורה עליונה שנא' עלי' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ושם אין שום אחיזה לאלה השבעים לשונות. רק למטה מתפרשין ולכן לא נכנס מרע"ה עמהם לא"י שזה בחי' תורה שבע"פ כמ"ש במ"א:

תר"מ

ב"ה דברים ת"ב במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. באר פירש"י בשבעים לשון פי' להם. והענין הוא שספר משנה תורה הי' הכנה לבאי ארץ שיוכלו לכבוש האומות והכל בכח התורה שיש קצת אחיזה לכל אומה. כמ"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים וכשבנ"י מתחזקין בתורה הפנימיות ממילא מתפשטת לשבעים לשונות. כמו לשון של ים שהוא נחלים היוצאים מים הגדול שהוא עיקר התורה שניתנה לבנ"י. והכל ניתקן בכח התורה, ובמד' איכה כאכול קש לשון אש קש ביתו של עשו כו' וכ' לשון אש כי וודאי אין קש שורף אש רק אש שורף קש רק אותה המשכה קטנה שנמשך מהתורה לכל אומה כנ"ל זה נק' לשון אש. וכשהרשעים מתגברים מכסין זאת ההמשכה קטנה וגם זה תלוי כשבנ"י מתרשלין בעיקר התורה לכך אין כח בהתפשטות הלשונות כנ"ל. לכן אמרו כי נחרב בהמ"ק ע"י ביטול תורה על עזבם את תורתי כנ"ל. וכתי' בהתהלכך תנחה כו' הם כל המדרגות הליכתם במדבר. בשכבך הם ימי הגלות תשמור עליך שגם בגלות הקיום ע"י התחזקות בתורה. והקיצות היא לעתיד. וכן בק"ש ודברת בם בשבתך בביתך הוא בזמן שבהמ"ק קיים ובנ"י שורין על אדמתם. ובלכתך דור המדבר כנ"ל. ומקדים בשבתך דחביב לי' אקדמי'. ובשכבך בגלות כנ"ל:

בשם מו"ז ז"ל על פסוק אחרי הכותו שקודם זה לא הי' יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל. שהמה היו קליפות גדולות. סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות ונגד זה תפילין של ראש. עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תש"י כו' עכ"ד. וכן כתיב בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות ק"ש כמ"ש במ"א. וכן הי' בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא כמו שבנ"י משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית'. כן הקב"ה כביכול מבטל כל כוחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבנ"י וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל:

במדרש איכה אשא לבדי איכה היתה לזונה איכה ישבה בדד כו'. ג' שראו המטרונה בשלוותה ובפחזותה ובנוולותה. הענין הוא דכל החטאים שבכלל ישראל הי' קצת מהם בשורש דורות הראשונים. דכמו כל הזכותים של בנ"י הם מאבותיהם. כן אם הי' תיקון גמור בשורש לא הי' נצמח החטאים אח"כ. וז"ש אבותינו חטאו ואינ' ואנחנו עוונותיהם סבלנו. פי' כי חטא קל מעון כמ"ש שגגות הם חטאים וזדונות עונות. וע"י השוגג שבאבותינו נצמח אח"כ בדורות אחרונים זדונות. דכמו עבירה גוררת עבירה ומתחיל כחוט ומסיים כעבות העגלה. כן בכלל אם יש בדורות ראשונים שגגות ועבירות קלות נמשך אח"כ חטאים גדולים. כמו כן בזה מ"ש איכה אשא לבדי שלא הי' ניכר חטאם בפועל רק שלא היו נמשכים אחר הנהגת מרע"ה וזה הביא אח"כ איכה היתה לזונה כו' וכמ"ש בשם בעש"ט וסרתם בא אח"כ ועבדתם אלהים אחרים וזה נאמר על גדולי עולם כאלה:

תרמ"א

במדרש מרפא לשון עץ חיים התורה מרפאת הלשון. ביאור הענין כי ס' משנה תורה הזה הוא בחי' תורה שבע"פ. אשר דבר משה ר"ת אדם. כי הוא עיקר האדם כמ"ש אדם אתם. שעליו נאמר ויפח כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. שע"ז נברא אדם המדבר. כמ"ש עם זו יצרתי כו' ת' יספרו. בחי' תורה שבע"פ להוציא מפיו מילין להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וזה הכח מושרש בכל איש ישראל בפרט. וכמ"ש בכלל ישראל. וזה השורש נתעורר בכח העסק בתורה שבכתב בכל עת שמייגעין בתורה יגעתי ומצאתי הוא כנ"ל שמתעורר כח המוטבע באדם ע"י היגיעה. וכן הי' מתחלה ע"י קבלת התורה בהר סיני נתעורר אח"כ כח הכלל ישראל. וז"ש משזכה לתורה אלה הדברים. בחי' הדיבור שנמשך אחר הקול כמ"ש משה ידבר והאלקים יעננו בקול. דיבר לא כתיב. רק ידבר. והוא רמז על משנה תורה אלה הדברים כו'. כמו משנה למלך. כי מדרגות רבות יש בתורה כמ"ש משה קיבל ומסרה ליהושע כו'. נמצא מרע"ה הוא השני לשורש התורה מפי הקב"ה בעצמו. ותורה שבע"פ צריך יגיעות יותר מתורה שבכתב כמ"ש במד' תנחומא נח. וכן ראינו כי קודם קבלת התורה הי' ענין יצ"מ. וקודם תורה שבע"פ הנ"ל הוצרכו כמה מלחמות וכל המסעות שנסעו במדבר כמ"ש אחרי הכותו כו' שאח"כ זכו לבחי' תורה שבע"פ הנ"ל. ובמד' מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה מרע"ה ממחליק לשון בלעם. וקשה מה בא ללמדנו מעלת הצדיק על הרשע. רק הפי' שע"י רשעת בלעם נתעלה מרע"ה. לכן אחר הנקמה בבלעם כתיב אלה הדברים. כעין שמצינו ה' מסיני כו' וזרח משעיר כו' מהר פארן דרשו חז"ל בזוהר שע"י שלא רצו לקבל מכח זה זרח והופיע לבנ"י. כן הי' עתה מזה נבחן הפרש בין נביא ישראל לנביאי אומות. ולכן חן ימצא ממחליק לשון כנ"ל:

במדרש יוסף עליכם למה בירכן בלשון תוס' שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר כו'. הענין הוא הברכה הבאה מלמעלה מן השורש שהיא דבר שאין לו סוף כאשר כ' כמה פעמים כי בעוה"ז חסר השלימות. וכל הכנות שיש בעולם הזה לקנות שלימות. הכל כדי לזכות לסיוע עליון. וזה כל החכמה כענין יהיב חכמה לחכימין לכן כל התחכמות צריך להיות כדי לזכות להשפעת חכמה מלמעלה וכן בכל המדות. והוא ענין הש"ק נשמה יתירה הכח הבא מלמעלה. וזה התוספות מרובה על כל העיקר. ולכן אמר זה מרע"ה על ידי שאמר הרבה אתכם שלא ישלוט עין רע ח"ו ע"ז אמר כי כל הריבוי שלהם כדי להתבטל אליו ית' לזכות להשורש. וכשמבטלין הכל להשורש אין שליטות ע"ר כנ"ל. ובמשנה עשה רצונו כרצונך אח"כ בטל רצונך פי' שאחר תיקון המעשים צריכין לבטל הכל אליו ית'. כי בכ"מ שיש יותר תיקון שולט היצה"ר. כענין מי שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לכן העצה להתבטל אליו ית'. ועשה רצונו הוא בחי' תשוקה ואהבה ושולט ע"ז עה"ר. והעצה אח"כ להתבטל רק אליו ית' ועי"ז יבטל רצון אחרים שלא יתערב באהבה זו אהבות ורצונות זרים. וזה הגמר להתבטל אליו שעי"ז זוכין לסיוע הבא מהשמים. והוא בחי' מנוחת השבת שכתי' והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים. שזה הכח הבא מלמעלה הוא בלי גבול וע"ז נאמר יוסף עליכם כו'. לכן גם בימים הללו שנקראו בין המצרים מ"מ בש"ק ע"י הביטול להשורש זוכין למנוחה:

תרמ"ב

בפסוק בשנאת ה' אותנו כו'. וע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי'. כי הקב"ה חשב לטובתנו. וע"י שאמרו בשנאת. נהפך ח"ו לשנאה ויש לנו ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה אשר גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים. יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים. כי מאהבה הוכיח אותנו כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח. ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה. וזה עיקר פי' אוהב את התוכחות להאמין כי הוא מאהבה כשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא. מקבלין התוכחה. ועי"ז נהפך באמת לאהבה. וע"ז כתי' ע"כ פשעים תכסה אהבה. ואיך יכולין לבא לאהבה כשיש רוב פשעים. רק כשמקבלין התוכחה והעונשין והיסורין מתוך אהבה. ולכן כתי' לכו כו' ונוכחה כו' אם יהיו חטאיכם כשנים כו' פי' ע"י קבלת התוכחה יתלבנו החטאים כנ"ל:

בנוסח הברכה פורס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים. כי יש עולם שנה נפש. ובכולם יש נבחרים מוכנים לקבל השלימות. בנ"י בנפש. ושבת בשנה. וא"י וירושלים בעולם. ובש"ק כשהיו בנ"י שרוין על אדמתם הי' מתקיים השלימות. וכמו שיורד נשמה יתירה לבנ"י בש"ק כן הי' הארה יתרה בירושלים. וז"ש לעשות אה"ש לדורותם לשון דירה כמ"ש חז"ל:

תרמ"ג

בספרי הואיל משה באר דורש לשון שבועה. דאיתא בשבעים לשון פי' להם. דכ' יצב גבולות עמים למספר בנ"י. כי הנה יש בבנ"י שורש של כל הע' לשונות. ולכן כפי הבירור בנפשות בנ"י כן ניתקן ונתרפאו כל הלשונות. לכן כתי' ויהי בארבעים שנה כו' מכלל שמקודם לא הי' עוד ביכולת לבאר בע' לשון. וזהו ענין תורה שבע"פ התיקון שנעשה בפה ולשון של בנ"י. וזהו ס' משנה תורה דכתיב אלה הדברים אלה פסל את הראשונים. והענין ע"פ המד' מוכיח אדם אחרי שהוכיח כביכול את הבורא. אח"כ הוכיח לבנ"י. וכן הי' הנהגת מרע"ה בכל הד' חומשים התיקונים שעשה מרע"ה בשמים לרצות הבורא ית' לבנ"י והורדת התורה משמים. ועתה התחיל להמשיך לבות בנ"י התחתונים להשי"ת. וזה אלה הדברים שהי' זה נחשב מדרגה תחתונה לפי רוממות מדרגת מרע"ה איש האלקים חציו אלהים וחציו איש. וכן צריך להיות מקודם התיקון בשורש הנשמות אח"כ להוכיח נפשות התחתונים וזה מוכיח אדם אחרי. וחז"ל דרשו הדברים דברי תוכחות פי' שעשו פירות והמשיכו לבות בנ"י. וזה נק' דברים כשמנהיגין את השומעין להיות נפעלים ונמשכין אחריהם זה פי' דיבור מלשון הנהגה וכתי' אל כל ישראל היינו כל האדם. ולכך בירכן אח"כ שקיבלו התוכחות וע"י שנמשכו לגמרי אחר הדברים הוא נק' שבועה ועי"ז תיקנו כל הע' לשון שהכל תלוי בתיקון השלם שנעשה בכלל ישראל כמ"ש:

בפסוק ותאמרו בשנאת ה' כו' ע"ז דרשו חז"ל נתנה עלי בקולה כו'. וזה גרם כל החורבן. מכ"ש שיש לנו ללמוד שמדה טובה המרובה כשבנ"י מקבלין יסורי הגלות באהבה ומאמינים כי הוא חסד הש"י כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח לכן בנ"י המה מדוכאים בעולם. יוכל להיות זאת מפתח של הגאולה. כמו שהי' חטא זה התחלת הגלות שבאמת השי"ת אהב את דור המדבר ומ"מ עי"ז החטא שהיו אומרים בשנאת. נהפך ונאמר ע"כ שנאתי'. מכ"ש בתוכחות על עון. הגם שהיו יסורי משפט ודין. יכולין בנ"י להפוך ליסורים של אהבה על ידי קבלת התוכחות באהבה כנ"ל:

במדרש שלשה שאמרו איכה כו' בשלוותן ובפחיזתן ובנוולתן כו'. ע"ש במדרש איכה. הענין הוא כי באמת כל הנהגת בנ"י הוא באופן משונה. ואין לשער גודל רוממות מדרגת בנ"י. ואין לשער ג"כ גודל החטאים שנעשו בבנ"י לפי התקרבתם להבורא ית' כענין סביביו נשערה. ואין לשער ג"כ גודל היסורים ועונשים שעובר על בנ"י עד שיגאלנו השי"ת במהרה. והכל הוא בדרך תמהון. ולכן ראה מרע"ה מיד לפי רוממות מדרגתם כמ"ש הרים אתכם על גבי דייניכם. וכי לא הוטב בעיני מרע"ה טובתן של בנ"י. רק שראה שצריכין שמירה מאוד לפי הנהגה שלהם שלא בדרך טבע. לפום גמלא שיחנא. והיו צריכין באמת להתחזק בימים הטובים להכין על ימי הירידה. כי אם הי' מתוקן אז הכל לא הי' נצמח אח"כ החטאים הגדולים. ואמרו חז"ל בפ' וייראו מכם ונשמרתם. ומה כשהם יראים מכם כתי' ונשמרתם. כ"ש כשאתם יראים מהם כו' דהיינו בימי הגלות. והכוונה לרמוז כי זה הי' סימן ורמז על ימי הירידה ולכן הוכיחן מרע"ה במה שנאמר להם ונשמרתם שזה סימן שלא נתקנו כראוי:

תרמ"ד

במדרש מרפא לשון ע"ח התורה מרפאת את הלשון כו'. דכ' באר אה"ת. דרשו חז"ל בשבעים לשון פי' להם. כי זה הי' הכנה לכיבוש הז' אומות אשר מסתמא הם היו שורש השבעים אומות. ובזה שנתפרשה להם התורה בע' לשון ידעו כי מוכנים הם לכבוש האומות. כי הכל נטלו בנ"י בכח התורה. והנה עצם בנ"י הם התורה האמיתית בלשון הקודש מדרגת מרע"ה שמקודם אמר לא איש דברים אנכי כי הוא בחי' הקול. וידוע כי בקול אין הפרש רק בדיבור יש מינים שונים לפי הדיבור. לכן התפרשות התורה בע' לשון הוא בחי' הדיבור שיש כמה מיני התנהגות וכולם נמשכים מן התורה. אבל בחי' מרע"ה באחדות הקול עצם התורה. וזה הי' כל הפחד שיראו בנ"י להלחם עם הז' אומות שלא הי' להם עוד התפשטות כח התורה בע' לשון וז"ש וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים איך למשוך כח התורה באותו הלשון אך באמת לא הי' עדיין הזמן לכבוש. ולזה עתה שהגיע הזמן נתפרש להם התורה בע' לשון:

וכתיב אחרי הכותו. פי' מו"ז ז"ל כי קודם הכאת אותן הקליפות לא היו יכולין בנ"י לקבל אלה הדיבורים של מרע"ה עכ"ד. ויתכן עוד להוסיף על דבריו כי באמת עתה נתגלו אלה הדברים ופי' התורה בע' לשון. כי וודאי סיחון ועוג היו השורש מע' אומות ונק' עם הארץ שכל מלכי כנען סמכו עליהם. והע' אומות הם מתנגדים לקדושת התורה וכפי הכאת אותה הקליפה והאומה כך נגלה באותו הלשון שמיוחד לאותה אומה קדושת התורה. ולכן אחרי הכותו כו' נגלה באר ומעיין חדש בתורה וכענין שנאמר לאום מלאום יאמץ. לכן אחרי הכותו הואיל משה באר כו'. וכתיב רב לכם סוב כו' פנו לכם צפונה. דיש בחי' התורה בהתגלות אספקלריא המאירה הנהגת מרע"ה בדור המדבר כדכתיב ויסב אלקים כו'. עין בעין נראה כו'. [והוא בחי' סובב כל עלמין ובבחינה זו אין שום פחד מסט"א דלא יגורך רע כתיב] ועתה התחיל בחי' אספקלריא שאינה מאירה והוא אור הצפון שזוכין להתגלות ע"י מלחמת ותגבורת הסט"א והקליפות. לכן נק' שאינה מאירה. שבא כל האור ע"י הקדמת החושך. וזו שנק' צפונה כמ"ש אשר צפנת כו' נגד בני אדם. שהוא האור הצפון ונסתר תוך מ"ב והטבע. [והוא בחי' ממלא כ"ע שהוא בוודאי דרך נסתר כדאיתא שבזה כל הפנימי ביותר יותר גבוה] לכן עתה נגלה באר התורה בכח המלחמה אחרי הכותו כנ"ל. וז"ש משרע"ה ובמדבר אשר ראית כו' כאשר ישא איש את בנו. פי' שבמדבר הי' בהתגלות. ובדבר הזה אינכם מאמינים. שעתה בכניסתם לא"י התחיל בדרך האמונה ולכן הוקשה לבנ"י. אבל מרע"ה אמר להם כי כל הקדמת התגלות שהי' בדור המדבר הי' כדי שיוכלו אח"כ לתקן גם בדרך אמונה שזה עיקר המכוון. ובאמת בכל עת הקב"ה נושא אותנו כאשר ישא איש את בנו. רק שצריכין להאמין זאת. ובמדבר ראו זאת בעין הרואה. ועתה כפי האמונה כך מתקיים ומתגלה. וגם עתה בגלותינו צריכין להאמין כי הקב"ה שומר אותנו כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. וכפי עומק הגלות תלוי יותר הכל באמונה. וכתיב בנים גדלתי ורוממתי כו' פירוש שהקב"ה רוצה להנהיג את בנ"י בבחינת התגלות והתרוממות. אך ע"י שקילקלנו זה הדרך. צריכין לתקן ע"י בחינת הכנעה ושפלות. והם ב' דרכים בעבודת הבורא ית' וכמו שיש ב' נסיונות נסיון העשיר והעני. לכן יתכן שבנקל יותר לתקן בדרך הכנעה. כולי האי ואולי נזכה עכ"פ לשוב בתשובה ע" שפלותינו עתה כמ"ש ושפלת מארץ תדברי. וזה שחטאנו לפניו ית' בזמן שהגדילנו ורוממנו צריכין לתקן ע"י שגם ברוב השפלות מתחזקין באמונה ובתורה ומצות זה תיקון החטא מדה במדה:

תרמ"ה

במדרש מרפא לשון ע"ח. כבר כ' במ"א כי כל הלשונות יש להם אחיזה בתורה וזה ענין עלהו לא יבול כמ"ש במד' ע"פ ועלהו לתרופה וזה רמזו אפי' שיחת חולין כו' והנה ס' משנה תורה הי' בחי' הקבלה של התורה כי מקודם הי' בחי' הנתינה של התורה ובאלו המ' שנה פעל מרע"ה שיכנסו ד"ת בלבות בנ"י להיות ד"ת מחודדין בפיהם כמ"ש ז"ל בפ' ושננתם לבניך שיהיו מחודדים שלא תגמגם בהם. וזהו משנה תורה. וכ' אלה הדברים כי עיקר התורה היא הקול והדיבור היא ההנהגה הנמשכת אחר התורה כדכ' בזוה"ק ואתחנן פי' ודברת בם בשבתך כו' שיהיו הנהגות כל המעשים אחר התורה נמשכין. וזה התיקון שנעשה ע"י התורה זה הי' הכנה לכניסת א"י כדכ' באר בשבעים לשון פירשה להם. שכמו שיש שבעים לשונות וכן אלה המקומות של הרשעים שהוצרכו בנ"י להכניסם להקדושה. כדכ' ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו כי באמת עבודת בנ"י היא רק לש"ש לברר כבוד מלכותו בכל מקום וממילא ניתן להם לנחלה. כמ"ש במ"א בפסוק וכרות עמו הברית כו'. דקשה כפל מלת לתת. רק עיקר עבודת האבות הי' להכניס מקום ז' עממין לנחלת ה'. וזה לתת. וממילא לתת לזרעו ג"כ. וזה פרשנו ונתן ארצם לנחלה סתם. כל"ח. ואח"כ נחלה לישראל עבדו. ולכן ע"י ביטול העיקר נתגרשנו מנחלתינו כדכתי' על עזבם כו' תורתי ולא הלכו בה דרשו חז"ל שלא בירכו בתורה. והגם כי הפשוט על ברכת התורה ממש. מ"מ גם זה אמת שע"י שלא המשיכו הברכה מן התורה לכל הבריאה שהם כולם ענפים היוצאין מגוף האילן וז"ש ולא הלכו בה כמ"ש לעיל פי' ודברת בם. שיהיו תהלוכות כל הענינים אחר התורה נמשכין וכמ"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים וכפי שמירת התורה כן זוכין לא"י:

בפסוק אחרי הכותו כו' שמעתי מפי מו"ז ז"ל שפי' הפסוק כפשוטו שאחר הכות אותן הרשעים יכול לדבר אלה הדברים לבנ"י מה שלא היו יכולין להתגלות בעוד קליפת הרשעים הי' בעולם כו'. ויתכן לפרש ע"פ דבריו ענין מ"ש חז"ל אבן שביקש עוג לזרוק על בנ"י עקר טורא בר תלתא פרסי ע"ש בפ' הרואה. והיינו דכתי' והאבן גדולה ע"פ הבאר ולכן אחרי הכותו הואיל באר את התורה. ובאמת כל כניסת בנ"י לא"י ובנין המקדש הכל הוא פתיחת פי הבאר ומעיינות התורה שהי' נגלה בא"י ובמקדש. כדכתיב כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות פירש"י ז"ל מלשון לימוד כדכ' מלפנו מבהמות ארץ כו' שהוא אור התורה שנגלה בלשכת הגזית ובכח זה הבנין נפתח פיהן של בנ"י כמ"ש חז"ל שכל פיות פונין לשם. ולכן נק' צוארך כמו שיש באדם איברים חלוקים. כמו כן במקומות. שהי' שם בחי' ראש וצואר ופה של כללות העולם. ולכן היו סיחון ועוג המעכבים התגלות הקדושה. ז"ש והאבן גדולה וזה הרמז שכתבו מג' פרסאות. שהרי צריכין כח ג' אבות להסיר זה האבן כדכ' שלשה עדדי צאן רובצים ממילא משמע שקליפת זה האבן מתעקם לג' ראשים כי זה לע"ז עשה. ולא לחנם ירא מרע"ה מכוחו של אותו רשע. ולכן אחרי הכותו הואיל באר את התורה כנ"ל:

תרמ"ו

בפסוק אחרי הכותו כו' כבר כ' בשם מו"ז ז"ל כי קודם איבוד אותן הרשעים לא הי' יכול לפרש אלה הדברים וביאר עוד קליפת סיחון מלך חשבון הוא מחשבות הרעות היפוך בחי' ת"ש ראש. ועוג באדרעי היפוך תש"י לשעבוד הכח והלב אליו ית' עכ"ד. ונראה שכמו בפרט כל אדם אחר והי' כו' לאות על ידך כו' בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך. שצריכין מקודם לקשור היד והמוח. ובוודאי יש במקום הזה עיכובים שע"ז נתן לנו הקב"ה סיוע במצות התפילין. כמו כן בכלל לא הי' יכול להתגלות באור התורה שבע"פ עד שהכה מרע"ה אלה הקליפות. וכ' עליהם כי לעולם חסדו שהם חסדים הנצרכים בכל יום לכל עובד ה'. וכ' ונקח כו' א"הא מיד שני מלכי האמורי כו' שסיחון ועוג שמרו ארץ כנען כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א ע"פ והאבן גדולה ע"פ הבאר שהוא האבן שביקש עוג לזרוק על מחנה ישראל כדאיתא בגמ' עקר טורא כו' והיא קליפה גדולה שמתנגד (לכלל) [*לכל] כלל מחנה ישראל דכמו דיש בנין באותיות התורה שהוא סוד א"י ובהמ"ק שזה הבנין ניתן לבנ"י לבנות. כמו כן לעומת זה אית בנינא דשיקרא והבלים. לכן היו צריכין בנ"י לסתור מקודם אלה הבנינים שבנו הרשעים להיות מסך מבדיל שלא יכלו בנ"י לבנות באותיות התורה עד שאיבדו אלה הבנינים דתהו כנ"ל. וכמו כן ממש נמצא בכל איש ישראל איזה חלק בנין מאותיות התורה ששייך אליו רק שצריך מקודם לסתור בנין הבלים שהקדים היצה"ר שבא מקודם. ובהסיר ההבלים וע"י תש"י וש"ר שמשעבד הגוף והמוח אז למען תהי' תורת ה' בפיך. וכמו כן הי' בכלל בנ"י כמ"ש:

תרמ"ז

בפסוק הואיל כו' באר. בשבעים לשון פירשה להם. וזה הי' הכנה לכבוש הע' אומות כי בוודאי יש שורש לכל אומה ע"י השר שלו ואיתא במד' לאסור מלכיהם אלו השרים שלמעלה ונכבדיהם מלכים שלמטה ע"ש [*במד' סוף שיה"ש] ומקודם כתיב רוממות אל בגרונם והיינו לכבוש השרים שלמעלה ועי"ז וחרב פיפיות בידם להרוג אותן שלמטה. וכן איתא בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות שיש לכל אומה לשון מיוחד. וביאור הענין כמ"ש חז"ל בפסוק ה' מסיני בא שהחזיר מקודם לכל האומות כו'. וביארו ז"ל שמזה עצמו שלא קיבלו בא וזרח לישראל ע"ש ובזוה"ק. וכמו כן דרשו במד' כאן מוכיח אד' אחרי חן ימצא ממחליק לשון ודרשו על ההפרש שבין נבואת מרע"ה כו'. והענין שכמו שיש תורה שבכתב ושבע"פ והיינו החלק שהקב"ה נותן לנו התורה. וחלק הקבלה שבנ"י מוכנין לקבל. ובאמת ס' משנה תורה הוא על הכנה של קבלת התורה כנ"ל. ובב' אלו לקחו בנ"י הכח משאר האומות שכביכול החזיר הקב"ה ליתן להם התורה והי' נמצא להם חלק משהו בצד הנתינה ולא זכו לזה וניתן לנו. וכמו כן עתה הוצרך ליקח מהם מה שהי' נמצא להם חלק הקבלה והוא ענין נבואתו של בלעם הרשע. כי הנבואה הוא בחי' הדיבור ניב שפתים והיא הקבלה מה שיש להנביא כח בפיו להוציא דברי נבואה. וזה הכח ניטל מהם עתה. וחן ימצא ממחליק לשון הוא ג"כ כנ"ל שמחליקת לשונו של אותו רשע נמצא החן למרע"ה. ולכן אחרי הכותו כו'. שבוודאי הי' נמצא שרשים גדולים באלה המלכים סיחון ועוג ובלעם. ואחר מפלתן נמסר כל הלשונות וכחן של השרים שלמעלה ביד מרע"ה ובנ"י. וכמ"ש ויירש זרעך כו' שער אויביו והם הע' שרים שלמעלה ובכח זה ירשו א"י שלמטה. ולכן ע"י עזיבת התורה נתגרשנו משם כמ"ש במד' איכה שם על עזבם את תורתי. כי כל כחן של בנ"י בתורה ומצד השורש שיש לכל המקומות בתורה ירשו החלק שלמטה. וכשעזבו התורה ממילא אבדה הארץ. וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו'. הוא השורש בשמים שזכו האבות בזה. אחר כך לתת לזרעו הוא חלק א"י שלמטה כנ"ל:

במדרש איכה ישבה בדד. מושיב יחידים ביתה כו' קודם שנגאלו בנ"י היו הם יחידים והשכינה יחידה וכשנגאלו נעשו הומיניא אחת וכשגלו חזרו כ"א יחידי ע"ש בפתיחתא. והענין הוא כי מגלת איכה היא ג"כ מכלל התורה. וגם זה עדות על בנ"י כי הם עתה פלג גופא. ובאמת אין לנו מציאות בגלות בחסרון א"י ובהמ"ק. וז"ש איכה ישבה כי כך צריך להיות בכל איש ישראל שלא ימצא לו מקום כלל בגלות. ובכלל ישראל וודאי כך הוא. וז"ש מוציא אסירים בכושרות דרשו חז"ל בכות ושירות ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק. מ"מ עדות היא מצד הבכי' כמו שהי' בזמן המקדש מצד השירה. וז"ש נהפך לאבל מחולנו כמ"ש במ"א שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגלת איכה. כמו מגלת שיר השירים. זה בכות וזה שירות. כמו שהיא בזיווגים שלמטה בכושרות:

תרמ"ח

במדרש התורה מתיר את הלשון כו'. דאיתא המבשרות צבא רב. כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות כפטיש יפוצץ סלע ע"ש במס' שבת. ופי' מבשרת משברת. והכל א' כי בוודאי נמצא בכל הלשונות ניצוצי קדושה רק שהם כמו במאסר שהלשונות שמדברים בהם הבלים אין הקדושה יכולה להתגלות. ולשון הקודש הוא נבדל שזה פי' קדוש. ולא יוכל הלשון לקבל טומאה ח"ו. ושאר הלשונות נתגאלו בניבול פיהם של הרשעים. אכן ע"י הארת הדברות שיצאו באש להבה מפי הקב"ה נשברו כל הלשונות ונתגלו הדרך הקודש שנמצא בהם. וזה הכח נשאר לבנ"י ע"י שעוסקים בדברי תורה מתיר את הלשון כמ"ש מרפא לשון עץ חיים. פי' הדיבור אם נתקלקל מ"מ עי"ז שעוסק בו בתורה מתרפא. כי כן הוא דרך התורה שמציל העוסקין בו וכ"כ עץ חיים היא למחזיקים בה פי' מי שמחזיק לומדי תורה שעל ידו הם עוסקים בתורה ניתוסף לו חיים. כמו כן הלשון שמסייע להוציא דברי תורה מתרפא. ונחזור לדברינו שע"י שפי' התורה בע' לשונות נתרפאו הלשונות. וזהו ענין משנה תורה. דהנה נראה בפסוק שזה הי' מן התוכחה ג"כ מה שאמר לו השי"ת רב לכם סוב ההר הזה כו' ולא ניתן להם רשות להלחם עם עשו. שהרי מקודם כתי' בואו ורשו כו'. כל שכניו פרש"י קני קניזי קדמוני. א"כ היו ראוים לכבוש גם הר שעיר. ופרשנו במ"א כי הגם שלא נתמלא סאתם עדיין. מ"מ אם היו בנ"י מתוקנים כראוי הי' נתמלא סאתם כי כל החשבון תלוי כפי הנהגת בנ"י ע"ש באורך. ועתה פרשנו כי אם היו נכנסין בכחו של מרע"ה בכח התורה היו גוברין על הכל. דכתי' עלה רש פירש"י ז"ל אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין. ויש לתמוה וכי אח"כ גברו בכלי זיין הלא כתיב לא בחרבם ירשו ארץ כו' אך הפי' דיש גם בקדושה ב' דרכים כמ"ש במד' לאסור מלכיהם שלמטה ונכבדיהם שלמעלה ע"ש בפסוק ראה החילותי. דקשה למדרש דכבר כתי' נתתי בידך כו' סיחון מלך כו' ואח"כ כתי' החלותי תת כו' סיחון. ומפרש דמקודם כתי' מלך שלמטה ואח"כ השורש למעלה. והנה מקודם כתי' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. כנראה שהוא ב' אלו הבחי'. רוממות אל הוא לגבור השורש שלמעלה. וחרב פיפיות הוא לעקור המלכים שלמטה וכתי' בזה בידם. ומדרגת מרע"ה הי' בלי שום כלי זיין וחרב רק בקול תורה בלבד. ומדרגה שני' היא חרב פיפיות שהיא התורה שנתפרשה בע' לשונות ונק' פיפיות ומשנה תורה ובזה החרב גברו על המלכים שלמטה ולכן עשו דכתי' בי' ועל חרבך והידים ידי עשו לא היו יכולין להלחם עמו. וגם בעבודת כל עובד ה' כן הוא כי מי שזוכה להיות לומד תורת ה' לשמה א"צ שום מלחמה. אבל אפילו אם יורד האדם מזו המדרגה מ"מ אמרו הפוך בה והפוך כו' מינה לא תזוע כו' וכל התיקונים ע"י היגיעה בתורה רק שאינו בהתגלות כמו לצדיק גמור. וזה רמז משנה תורה:

תרמ"ט

במדרש ד"א אלה הדברים רבנן אמרי אמר הקב"ה למשה כיון שקיבלו תוכחותיך צריך אתה לברכן כו' לעתיד אני אברך אתכם ע"ש. דהנה כתיב ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. והיכן דיבר. לכן פי' המדרש כי הקב"ה אמר למשה שיברך אותם ע"י שקיבלו התוכחה. ויתכן לפרש כי משה רבינו ע"ה אמר יוסף עליכם משלי שקיבלו תוכחה שלי. ויברך אתכם כאשר דיבר לכם פי' התוכחות שהקב"ה מוכיח את בנ"י בתורה. כי דברים הם דברי תוכחות. ולכן אמר הקב"ה לעתיד כשיקבלו בנ"י כל התוכחות יתברכו מפיו של הקב"ה. והנה דברים נק' ד' תוכחות היינו כשעושין רושם ונפשות בנ"י נמשכו אחר הדברים אז נקראו דברים. ולכן אין אדם יכול לדעת זאת רק הקב"ה אמר למשה שקיבלו בנ"י התוכחות וצריכין להתברך. ואותן הדברים של משנה תורה הם דברי תוכחות לכל הדורות כמ"ש אשר דיבר משה אל כל ישראל. ובמד' נאמנים פצעי אוהב על משה רבינו ע"ה שהוכיח את ישראל ובסוף הוסיף להן ברכה וגם תחלה מתחיל אלה הדברים ומסיים וזאת הברכה. ונעתרות נשיקות שונא בלעם התחיל בברכה ולבסוף הכשילם ע"ש. ובאמת כל התוכחות שבתורה הוא לטובת בנ"י וכתי' בדברים לא יוסר עבד. אבל מוסר בנ"י שנק' בנים היא בדברים. ולכן אפי' חייבי מלקות שבתורה היו בקריאה כמ"ש חז"ל בפסוק בקורת תהי' וקראו אם לא תשמע כו'. ומסיים שם בפסוק מכות ג' ונאמנות. והוא כמ"ש נאמנים פצעי אוהב כי הם לטובה. ואמרו חז"ל מכות נאמנות נאמנות הם בשליחותן היינו שפועלין בנפשות בנ"י להשיבן אל אביהם שבשמים. וז"ש במד' כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעי' כו'. פי' שלא לומר כי הם רק עונשין ונקמות כמו בגוים. רק שהם גוברים על רוב פשעי' וסופן להחזירן לבנ"י למוטב כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה. והיא תוכחת מגולה מאהבה מסותרת:

תר"ן ב"ה מפ' דברים ות"ב בפסוק הואיל משה באר. התחיל. כי הנה ביאור התורה היא בחי' תורה שבע"פ וזה הי' מיוחד לכיבוש הארץ ובחי' מרע"ה הי' שהוריד תורה שבכתב מן השמים. וביאור התורה היא בחי' א"י שמתפרשת התורה ומתפשטין נחלים מבאר התורה כפי הקדושה שנמצא בעונם. ואמו"ז ז"ל פי' אחרי הכותו כו'. שאלה הדברים לא היו יכולין להתפרש עד אחר הכותו אלה הקליפות והרשעים כו'. וכמו כן בוודאי הי' בכל מלכי כנען שכפי הכיבוש כך נתגלה להם באר התורה. וז"ש ונתן ארצם לנחלה. נחלה לישראל. שהם ב' בחי' כפי כבישות הארץ כך ניתן הנחלה המיוחדת לבנ"י והוא באר התורה כנ"ל. וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו' לתת פעם שנית היא מתנה טובה הגנוזה בא"י שהיא בחי' תורה שבע"פ כנ"ל. אכן מרע"ה הי' המתחיל ועשה משנה תורה שהיא התחברות תורה שבע"פ אל תורה שבכתב. ואם לא הי' הוא פותח הבאר לא היינו יכולין לסיים להוציא מכח אל הפועל. וז"ש הואיל כו' באר כו' לאמור. שעשה פתח שיהיו נאמרים דברי תורה שבע"פ. ושוב נזכרתי שכזה כ' ג"כ בס' אוה"ח בפי' לאמור ע"ש:

וכמו כן בשביל ביטול תורה נתגרשנו מארצנו כדאיתא במד' איכה ויאמר ה' על עזבם את תורתי. וע"ש עוד בפסוק כאכול קש לשון אש. וכי קש אוכל אש אלא אש בית יעקב. קש בית עשו. וקשה מה תירץ בזה. אך באמת כתי' והי' ב"י אש ובית יוסף להבה אח"כ ב"ע לקש. א"כ צריכין מקודם בנ"י להיתקן להיות להם אש והתלהבות בכח יעקב ויוסף וכפי זה נעשה בית עשו לקש. שבכל קליפה יש בתוכה נקודה גנוזה כמו החטה בקש אבל כשמבררין האוכל מן הפסולת אז כמוץ אשר תדפנו רוח. אבל ח"ו כשבנ"י מתבטלין מן התורה כתיב אמלאה החרבה וגוזל עשו ונתמלא מחורבנה של ירושלים. ואז נאמר כאכול קש. כמ"ש ותאכלנה הפרות רעות. ותבלענה השבלים הדקות כו':

בפסוק רב לכם סוב כו' פנו לכם צפונה. ובמד' הצפינו עצמיכם כו' כי כל זמן שזרע עשו ועמלק בעולם א"י להתגלות קדושת שמו ית' בפרהסי' כמ"ש ז"ל שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ולכן צריך להיות הכל בהעלם והסתר עד מדרך כף רגל הוא כשיהי' תיקון השלם כי עשו הכח שלו הולך עד סוף כל הדורות כמ"ש ז"ל שנק' חזיר שעתיד להחזיר המלוכה למלך מלכי המלכים. ועיקר הכח שלו הוא בסוף כדאיתא וידו אוחזת בעקב עשו. וזה הי' המלחמה עם השר ויגע בכף ירכו שהוא מקום המיוחד לכחו של עשו כדאיתא בזוה"ק האוכל בת"ב כאילו אכל גיד הנשה ע"ש. והיינו שיש לו בנפש מקום מיוחד. וכמו כן בזמן. וכמו כן במקום הר הזה של שעיר. וכשבנ"י יתקנו בחי' הברית קודש כראוי אז הוא מדרך כף רגל ויהי' בית עשו לקש. ולכן צריכין עתה לזכור שנאתו של אותו רשע שהוא הי' המתחיל לערבב את בנ"י והוא האחרון כדכתי' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ועתה תלוי הכל בתיקון הברית. וכתיב זכור ה' מה הי' לנו. ואין הכוונה על מה שאירע לנו הפורעניות. כי זה עודנו לנו. רק הפי' שאין אנו מבינים ויודעין מה אבדנו בגלות. אבל השי"ת אשר הוא זוכר כמה מעלות היו לנו ואיך נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ור"ת ה' מה הי' לנו מילה. והיא הארת אות ברית קודש שהי' מאיר בנו שע"ז כתיב יראה כל זכורך ג"פ בשנה. ועתה הביטה כו' חרפתנו כי עתה ערלה שלטא וחפי' האי ברית. והגם כי כל איש ישראל הוא נימול. אבל האות צריך להיות מאיר ובא. ואז יתקיים בית יוסף להבה לשרוף כל הבלי עוה"ז. ועתה קשו של עשו גובר ומכבה הארת הברית קודש. והשי"ת יגאלנו במהרה מתחת ידו והיתה לה' המלוכה:

תרנ"ב

הואיל משה באר אה"ת כו' הואיל התחיל. והוא הפתח שפתח משה רבינו ע"ה להיות הכנה שכל בנ"י יוכלו למצוא מעין התורה. וז"ש באר את התורה כו' לאמור. ומענין זה יש בכל הגדולים שבישראל שיש להם כח לפתוח בתורה כמ"ש ר"ש פתח כו'. ר"א פתח כו' וזה עצמו פי' פי הבאר כי ספר דברים נק' משנה תורה והוא כמו משנה לחם בשבת שהוא התחברות תורה שבכתב לתורה שבע"פ. לחם מן השמים ולחם מן הארץ. ולכן פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. והנה כתי' אחרי הכותו ופי' מוז"ל כי לא [*הי'] יכול לגלות אלה הדברים לבאר את התורה עד שנאבדו אותן הרשעים. ואמר סיחון יושב בחשבון הוא לבלבל המחשבות. ועוג באדרעי לקלקל המעשה. ולכן יש תפילין של יד ושל ראש. ואותן הרשעים הם המתנגדים אל אלה הכוחות כו'. והנה באמת דור המדבר נק' אנשי מלחמה שהם היו נוסעים במדברות להלחם עם הס"א כידוע. ובכח אלה המלחמות היו מוכנים לכנוס לא"י למצוא שם באר מים חיים. וכמ"ש מאן דנצח לחויא לינסוב ברתא דמלכא. ולכן אחרי הכותו כו' התחיל באר שזכה לפי הבאר אחר המלחמה והעברת הקליפות וסט"א. אכן בשבת שנק' יום מנוחה כל הסט"א ערקית מגרמה. ולכן נפתח פי הבאר והוא באמת כחו של מרע"ה שמתגלה בשבת קודש כדאיתא מזמור שיר ליום השבת ר"ת למשה. ומ"מ גם השבת תלי' בימי המעשה. אחרי הכותו הוא בימי המעשה. הואיל באר הוא בשבת. לכן בשבת א"צ תפילין שהם להעביר אותן הקליפות המעכבין התגלות המוחין וע"י התפילין והרצועות יכולין לגבור עליהם ואז מתגלה הרשימות מהקדושה שנגנזו בנפש איש ישראל כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך בחי' פי' הבאר. ובשבת קודש מעצמה ערקת הסט"א. ועיין במד' תולדות כי באר שנק' רחובות היא בחי' משנה תורה דכתי' בי' כי ירחיב ע"ש. והוא כנ"ל שהיא בחי' השבת. ולא רבו עלי'. דסט"א ערקית. לכן באר התורה מתרחב:

תרנ"ג

ב"ה מפ' דברים ות"ב במדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא כו'. כי משה רבינו ע"ה אמר לא איש דברים אנכי ועי"ז זכה לומר אלה הדברים וזכה להיות דבר ה' בפיו להיות לו חומש מחמשה חומשי תורה. ברוך משלם שכר טוב ליראיו. וזה עצמו שהי' מרע"ה כבד פה ולשון שכן צריך להיות שע"י התורה יפתח הפה והלשון וכ"כ לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון לכן הגדול שבנביאים לא הי' לו מעצמו פה ולשון. רק בכח התורה. כי הארון נשא את נושאיו כמ"ש במד' הקב"ה למעלה ממשאו. ולכן אין התורה כמו סדר עולם הזה שכפי שלימות העושה נגמר המעשה. אבל העוסק בתורה בזה זוכה אל השלימות מרפא לשון עץ חיים שדברי תורה שנאמרים בפיו ולשונו מרפאין ומתירין את הלשון. והנה בלעם הרשע הי' להיפוך כי הי' בו שלימות הכלי לנבואה ולבסוף לא נשאר בידו מאומה. אבל אדם ובהמה תושיע ה' כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וזה מוכיח אדם אחרי להיות מבטל הדעת אל הקב"ה. וזה מדת בנ"י צאן מרעיתי אדם אתם שמתעלין מבחי' צאן לאדם. ולכן מצא משה רבינו ע"ה חן לפני הקב"ה ע"י שהי' עניו מכל. וכאשר אמר לא איש דברים והקב"ה השיבו מי שם פה כו' ואנכי אהי' עם פיך. זה באמת שכר על דיבורו שע"י שלא מצא עצמו איש דברים השיב לו הקב"ה אהי' עם פיך וזכה לומר אלה הדברים:

איכה ישבה בדד. כי עיקר שמחת בנ"י בירושלים להיותה דבוק בשורש העליון כמ"ש שמחתי באומרים לי כו' הבנוי' כעיר שחוברה לה כו'. ובשעת החורבן נעשה פירוד בין הדביקים. וז"ש איכה היתה לזונה קרי' נאמנה. פי' אמונה היא המשכה. מה שירושלים היתה נמשכת ודבוקה בשורשה ועתה היתה לזונה ונכרתת מדביקות. וכ"א במד' כי לא גלו ישראל עד שעברו ל"ו כריתות כמנין איכה. פי' כמו שיש בפרט עונות שמכריתין האדם משורשו. כמו כן בכלל ישראל כשגברו העונות נכרת החיבור [וע"ז נאמר חלק לבם כמ"ש בזוה"ק שיש ע"ב צדיקים וע"י החטא נחלק ל"ו בארץ ול"ו מח"ל. וכמו כן יש ל"ו למטה מול ל"ו למעלה כמ"ש בגמ' סוכה בכל דור יש ל"ו צדיקים חוכי לו כו'. וע"י החטא חלק לב"ם. וזה עיקר החורבן כי כל כחן של ישראל בזה שהם דבקים בשורש. ולכן היו סנהדרין כחצי גורן עגולה כמו שכ' במ"א]:

והנה ת' באב יום מיוחד לפורעניות כמ"ש בזוה"ק וישלח ששס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת ובכל יום שליט מלאך מיוחד. ובט"ב שולט שרו של עשו הוא שטן הוא מה"מ ואומר כי האוכל בט"ב כאלו אכל גיד הנשה ע"ש. דרמ"ח מ"ע הם אורות הנמשכים אל האדם ושס"ה ל"ת נגד הגידין להסיר המסך המבדיל שלא לעכב המשכות החיות מרמ"ח לכל הגוף. וזה הגיד קשה לנקות הפסולת ממנו ע"כ לא יאכלו בנ"י גיד הנשה שהמשכה נעשה ע"י מלאכים וזה המלאך מעכב. ולכן שבת דוחה ט"ב כי אין ההנהגה בשבת ע"י מלאכים. ולכן ברכת ה' כו' תעשיר דרשו על שבת ולא יוסף עצב זה האבל. פי' אבילות היא רק במדרגות תחתונות כנ"ל. והשבת שאין השפע בא ע"י מדרגות תחתונות ממילא אין אבילות. וכן בענין רמ"ח ושס"ה שהם ב' מדרגות אברים וגידים כמ"ש שם בזוהר. אבל בשבת זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. כי בשבת מ"ע ומל"ת באחדות ושולט בו שם ישראל. והמלחמה של יעקב עם השר הי' רק בחי' ימי המעשה בשם יעקב. אבל בשם ישראל כתי' כי שרית כו' ובת"ב נתקיים בצלעי שמחו כמ"ש צולע על ירכו ולכן גברו הרשעים להכרית החיבור משורש שזה הגיד מעכב כמ"ש. הש"י ינחם עמו:

תרנ"ד

בפסוק אה"ד א' דבר משה א"כ ישראל. איתא במדרשים כי התורה נחלקת לשבעה ספרים. חצבה עמודי' שבעה. כי ויהי בנסוע הוא ספר בפ"ע. לפי"ז נראה כי ס' דברים היא בחי' שבת ונק' משנה תורה כענין לחם משנה ושבת כל הלכותי' כפול. והענין הוא כי יש תורה שבכתב ושבע"פ בחי' לחם מן השמים ולחם מן הארץ לחמו בלחמי. ולכן יש שיתא סדרי משנה נגד הששה ספרים שבכתב. וכמו ששת ימי המעשה שהשפע משמים נתלבש בעשי' וע"י מלאכים. וכ' בכל יום ויהי ערב ויהי בקר והוא רמז לתורה שבכתב ושבע"פ כדאיתא בתנא דב"א בפסוק יום ליום יביע אומר זה מקרא ולילה ללילה י' דעת משנה. וכן אמרו כשלמד משה בסיני מקרא ידע שהוא יום וכשלמד משנה ידע שהוא לילה. כי משנה הוא פירוש והתפשטות התורה בהתלבשות. כמו ימי המעשה. ושבת מתגלה הארת תורה שבכתב בלי התלבשות לכן לא נאמר בו ערב וזה קריאת התורה בשבת. וכמו כן בס' משנה תורה שהיא התאחדות תורה שבכתב ובע"פ דבשבת מתיחדין ברזא דאחד. ולכן כ' אשר דבר משה אל כל ישראל כי סדר משנה הי' מתחילה לאהרן. אח"כ לבניו. אח"כ לכל ישראל. ומשנה תורה דיבר אל כל ישראל מפיו ממש בלי התלבשות. כמו שמתגלה בשבת הנהגת הקב"ה וב"ש בעצמו בלי התלבשות. וכתיב אחרי הכותו כו'. וכ' במ"א בשם מו"ז ז"ל כי לא הי' יכול להכניס אלה הדברים בלבות בנ"י עד א' הכותו כו'. ויתכן לרמוז לפמ"ש כי כמו קדושת שבת נחתין מקודם כל הקליפות לנוקבא דת"ר כמ"ש בזוה"ק דבע"ש קליפת נוגה רוצה לעלות אחרי' הסט"א ונפיק כוכב ומוריד אותן כו'. וכמו כן הי' כאן קליפת סיחון ועוג קודם שנתפרש ס' משנה תורה והכה אותם משה ואח"כ אלה הדברים. ויש רמז לזה כי אלה הדברים כ' גם בשבת אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ע"ש בפ' ויקהל לרמוז כי ס' משנה תורה היא בחי' השבת. וכן יש לרמוז בדברי המד' בפסוק ראה החלותי תת שאין לאומות חלק בשבת ע"ש. ולכן סיחון ועוג שרצו להתערב בזה נאבדו:

במדרש תנחומא כשאמר מרע"ה לא איש דברים אמר הקב"ה אדם הראשון מי למדו ע' לשון כו' ע"ש הפה שאמר לא א' דברים אמר אלה הדברים וכן במד"ר משזכה לתורה אלה הדברים. כי הקב"ה עשה שיהי' כל כח דיבורו של משה רבינו ע"ה בכח התורה כדכ' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך כו' וכמ"ש במד' מטות ג' מתנות בעולם כשבאין בכח התורה כו' ודורש המד' מ"ש מי שם פה לאדם פי' לאדם הראשון שהי' מדבר בע' לשון. ומחמת שעדיין לא הי' התורה לא נתקיים בידו ונעשה תערובות ונתבלבלו הלשונות בדור הפלגה. והראה הקב"ה למשה כי בכח קבלת התורה יהי' מתוקן חטא האדם ולכן זכה משה לפרש התורה בע' לשון. ומכח זה שאמר לא איש דברים זכה לומר אלה הדברים:

תרנ"ו

ברש"י הזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. ופי' מו"ז ז"ל לאשר גוף החטא לא הי' בזה הדור החדש רק שעדיין הי' נמצא רמז החטאים כי לא ניתקן עדיין כל חטאים הנ"ל. לכן הזכירן ברמז. ונראה מאחר שכ' אל כל ישראל כי אותן החטאים היו פגם לכל הדורות עד ביאת משיח שיהי' תיקון גמור במהרה בימינו. לכן צריכין לעולם לשוב על אותן החטאים. וכמ"ש כבר שזה פי' מ"ש חז"ל דור שאין בהמ"ק נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. משום שאם היו מתוקנים כל החטאים שבעבורם נחרב. מיד הי' נבנה. וכל שלא נבנה. הוכחה שעדיין לא ניתקן החטא. ונראה דלכן אמרו חז"ל חרבן בית שני חמור לן משום שכשנבנה בית שני הי' תיקון בחטאים הקודמים שגרמו החרבן. אבל החטאים שגרם בית שני עדיין לא ניתקנו כלום לכן חמור לן כנ"ל:

בפסוק הואיל משה באר. כתבנו כבר כי מרע"ה הי' פותח פי הבאר כי כל התחלות קשות ופתיחת פי הבאר הוא במתנת עליון. ולכן בע"ש נברא פי הבאר. והרמז כמ"ש ביום השבת יפתח. לפי שבש"ק נגלה הארת מדרגת מרע"ה כמ"ש ז"ל לכן יש בו פתיחת פי הבאר:

בפסוק לא אוכל לבדי כו' איכה אשא כו'. נראה שזה הי' שורש כל החטאים אח"כ מה שלא נמשכו אחר הנהגת מרע"ה. וכ' רש"י באו ורשו אלו לא שלחו מרגלים לא הוצרכו לכלי זיין. וכבר כ' מזה דהלא לא בחרבם ירשו ארץ כו' אך דכ' רוממות אל בגרונם זה בחי' התורה בחי' מרע"ה כולו תורה. וחרב פיפיות הוא בחי' התורה בעובדא והוא בחי' תורה שבע"פ כמ"ש ז"ל ב' פיות שבכתב ובע"פ. היא כח התורה שמתפשט ברמ"ח ושס"ה. והיא בחי' עובדא. לכן כ' טוב הדבר א' דברת לעשות. וכ"כ הדברים אשר תעשון. וזה נקרא כלי זיין. אכן מדרגת מרע"ה הי' בחי' שבת יעשה כולו תורה ולא היו צריכין לכלי זיין. וזה שכ' ז"ל על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחלה. כי היו צריכין לבטל הנהגה זו אל שורש התורה כמ"ש חסידים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. בודאי חסידים הראשונים כל מלאכתן הי' עבודת הבורא אפי' בהיותן עוסקין במלאכה גשמיות כענין יפה ת"ת עם ד"א. אעפ"כ צריך להיות תורתן קבע כענין ביטול ימי המעשה אל השבת:

תרנ"ז

ב"ה לפ' דברים ות"ב במדרש מרפא לשון ע"ח תורה מרפא את הלשון את מוצא לעתיד לבא ועל הנחל יעלה כו' עלהו לתרופה כו'. דכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'. דמקודם הי' כל הארץ שפה אחת אך ע"י הרשעים נחלקו לשבעים לשונות ולשון הקודש ניתן לבנ"י שהוא פנימיות מכל הלשונות ובכח התורה שניתן לבנ"י עתידין לקרב כל הלשונות כענין שאמרו יצא מן הכלל ללמד על כלל כולו יצא ומשה רבינו ע"ה כתיב בי' הואיל באר התורה בשבעים לשון וכ' הואיל התחיל כי מרע"ה שירותא ומלך המשיח סיומא כדאיתא בזוה"ק ואתחנן. ז"ש ועל הנחל יעלה על שפתו כי עץ החיים היא התורה ועל שפתו יעלו כל הלשונות. וכ' אחרי הכותו כו' ופי' מו"ז ז"ל כי אחרי הכותו אותן הרשעים נפתח באר התורה. ויתכן שע"ז נאמר והאבן גדולה ע"פ הבאר דכ' מות וחיים ביד לשון. כמו שיש כח בקדושה בלשון. כמו כן הרשעים ששורשן מדור הפלגה החריבו את העולם בלשונם. והוא בחי' לשון הרע שגדול מג' עבירות כדכ' לשון מדברת גדולות. זה אבן שביקש עוג לזרוק. כדאיתא בגמ' עקר טורא בר תלתא פרסא רומז לכח לשון הרע ששקול לג' עבירות. ונק' שלישי לישנא תליתאי. ולכן דרשו עליו חז"ל שני רשעים שברת. שנשברו שניו. היינו כח הפה שהי' לו:

באיכה זכרה ירושלים כו' כל מחמדי' א' היו מימי קדם. כי כל המתנות שנתן לנו הקב"ה הם חקוקים בנפשות בנ"י ואין שכחה שולט בהם שהם בחי' מימי קדם למעלה מן הטבע והזמן ואין שכחה שולט בהם. ולכן אין נשכחים לעולם. אפי' בימי הגלות. רק שא"י להיות בהתגלות בשלימות לכן שחקו על משבתי' דרשו חז"ל על קיום השבתות ומועדים בגלות. שבזמן המקדש הי' ניכר הארת פנים של בנ"י ונפל פחד על כל העמים כדכתיב ולא יחמוד איש את כו' ארצך בעלותך כו'. ועתה שחקו כו' אבל בפנימיות נפשות בנ"י נזכרים גם עתה כל המחמדים שהיו מימי קדם ולכן גדלה האנחה עד ירא ה' וינחמנו:

תרנ"ח

אה"ד א' דבר כו' בעבר הירדן כו' אלה פסל הראשונים כי כשבאו לעבר הירדן והרגישו הארת ארץ ישראל נפתחו לו מעיינות החכמה כדאיתא אין תורה כתורת א"י כמ"ש ז"ל בפסוק עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה כל המקומות כו' וכמו שהר סיני הי' מוכן לקבלת התורה כן א"י מוכן לביאור התורה. לכן בעבר הירדן הואיל משה באר התחיל כו' כי אם הי' נכנס לגמרי לא"י הי' מבאר להם התורה ביותר. והי' תיקון השלם. לכן ביקש מרע"ה כל כך ליכנוס לא"י כמ"ש ואתחנן כו' בעת ההוא כשנכבש מלכות סיחון ועוג אחרי הכותו כו' וכיבש עבר הירדן והתחיל לבאר התורה. אז נשתוקק ביותר לכנוס. כמ"ש אתה החילות. ורצה לסיים ביאור התורה בשלימות. אך לא זכינו לזה. וזה ענין משנה תורה כמ"ש ושננתם לבניך להיות מחודדין בפיך. כמו שהוריד לנו מרע"ה התורה מן השמים. כן התחיל עתה לבאר אותם להראות להם איך לשנות את התורה. וז"פ הדברים דברי תוכחות הנכנסים אל הלב. דכתי' נר מצוה ותורה אור וד"ח תוכחות מוסר ביצ"מ הי' בחי' נר מצוה להיות עבדי ה' לקבל עול מלכות שמים. אח"כ אור תורה בקבלת התורה וד"ח תוכחות מוסר הוא התכלית לקבל הארת התורה בלב להתהפך לגמרי אל התורה להיות דברי תורה נבלעין בדמיו. זהו בחי' משנה תורה ותורה שבע"פ. ובמד' נמשלו ישראל לדבורה כל מה שמסגלת מסגלת לבעלי' כו'. כי הדבורה כל מה שאוכלת מתהפך בפי' לדבש. כן בנ"י כל מה שמקבלין בעוה"ז הכל צריך להתהפך בפיהם לעשות מזה תורה. זה כח פיהן של בנ"י. כי הכל נברא מן התורה. ובנ"י הם כלים למצוא בכל דבר כח התורה זה כח תורה שבעל פה. וא"י מוכן לסדר זה. ואדם הוא מדבר ע"ש זה הכח שהוא מלשון מלכות והנהגה שבכח הדיבור יכול להפוך הכל ולברר הנהגה האמיתית. כתיב שמים מר למתוק ומתוק למר והגם שנכתב בתוכחות על עון. מ"מ נלמוד מזה כי בכח איש ישראל להפוך מר למתוק כנ"ל:

בפסוק ה"א הרבה אתכם כו' ככוכבי השמים כו' ה' א"א יוסף עליכם כו' ובמדרש תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. כי הנהגת הטבע היא במדה וגבול. אבל כשזוכין להתברך משורש הברכה שלמעלה מדרך הטבע זהו בחי' תוספות והיא ברכת השבת שלמעלה ממעשה בראשית. ובנ"י יש להם ב' הבחי' מספר ואין מספר. מספר היא בבחי' ימי המעשה לכן שש מאות אלף בחי' ששת ימי המעשה ולפי שהיו מתוקנים במספר המכוון אל השורש ז"ש הרבה אתכם הרים אתכם. ככוכבי השמים כ' רש"י ז"ל והלא לא היו רק ס"ר רק מאירים כחמה ולבנה כו'. הרמז כנ"ל שתיקנו החלק שלמטה להיות כמו השורש. כי כל כוכב למעלה שליט על הנהגה מיוחדת בארץ. ולפי שאתם ככוכבי השמים לכן מוכנים אתם לקבל הברכה ותוספות מלמעלה שהיא בחי' השבת למעלה מהנהגת הטבע והמנין. לכן אמר בזה ה' אלקי אבותיכם שהיא מדרגה עליונה ביותר. כמ"ש בש"ק והאכלתיך נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. כי כל המצרים הם רק למטה ולא בהתגלות השורש שלמעלה כנ"ל:

תרנ"ט

אה"ד אשר דיבר כו' א' עשר יום מחורב. פי' חז"ל והלכתם בג' ימים כ"כ היתה שכינה מתלבטת למהר להכניסכם לא"י כו'. הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק מקץ ע"פ תוחלת ממושכה מ' לב כשהשפע בא ע"י השתנות מדרגא לדרגא מחלה לב ועץ חיים בדביקות התורה תאוה באה מיד ע"ש. וכן הי' רצונו ית' ורצון מרע"ה להיות נכנסין בכח התורה והיו נכנסין מיד כמ"ש עלה רש. וכשלא נמשכו כראוי אחר מדריגת מרע"ה שר התורה. מזה באו כל המכשולות. כי לא"י זוכין בנ"י בכח התורה כמ"ש חז"ל כח מעשיו הגיד כו' שלא יאמרו א"ה לסטים אתם כו'. פי' א"י למטה ע"פ הבריאה היתה לכנען ונק' א' כנען. אבל ע"פ דרך התורה היא מיוחדת לבנ"י ולכן כפי כח התורה בבנ"י יורשין הארץ כי כל העולם נברא בכח התורה. כמ"ש בראשית כו' בשביל התורה שנק' ראשית. וכל הטבע משועבד אל התורה ואז מה שקנה עבד קנה רבו. ולכן ארץ כנען הוסב לבנ"י בכח התורה. אכן יש בתורה כמה מדרגות זו למעלה מזו. וכמו כן בארץ ישראל יש כמה בחי' וכפי כח התורה שיש לבנ"י כך נכנסין לא"י. וז"ש אלה הדברים פסל את הראשונים כי משנה תורה היא מדרגה למטה מתורה הקדומה. וכמ"ש משה קבל תורה ומסרה ליהישע וכן כל הפרשה מדבר מזה שאמר לא אוכל לבדי כו' ומינה להם שרים ולא נמשכו אחר הנהגת מרע"ה עצם התורה רק ע"י השתנות. וכ"כ באר כו' התורה. בשבעים לשון פירש להם. ובמד' מרפא לשון ע"ח כו' התורה מרפאת הלשון כו' אך מרע"ה רצה שיתדבקו בעץ החיים ממש. וכ' איכה אשא לבדי. ושם כתי' איכה היתה לזונה קרי' נאמנה. וב' אלו ענין א' הם. כמו בבחי' נפש לא זכו להימשך אחר מדרגת מרע"ה. כן בכניסתם לא"י שנק' קרי' נאמנה פי' כמ"ש כעיר שחוברה לה. שירושלים למטה מכוון נגד ירושלים שלמעלה. וע"י החטא נפסק זה הדביקות ונק' זונה. עד שגרם החטא לבחי' איכה ישבה בדד שנכרת מן השורש כמו שרמז במד' איכה ל"ו כריתות ע"ש. וכמו שנתגרשנו מא"י ע"י עזיבת התורה כמ"ש על עזבם את תורתי. כמו כן ע"י עסק התורה נזכה לחזור לא"י והכל בכח התורה ובאמת גם הגלות וכל עונשין של בנ"י ע"פ התורה. ובפסיקתא איתא משל לבן המלך שעשה לו מנייק של זהב בראשו וכשלא עשה רצון אביו עשאו לו כבלים ברגליו כן נתהפך כ"ב אותיות התורה לקינות ע"ש. והוא כנ"ל שגם העונשין שלנו ע"י התורה ובזה יש לנו להחזיק לשוב אליו בכח התורה. כתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי הם כ"ב אותיות התורה. שבטך אלו היסורין. משענתך זה התורה כ"כ במד'. פי' כדכ' עץ חיים היא למחזיקים בה. משמע דכ' למחזיקים היינו כשאין זוכין להידבק בעץ החיים בשלימות. אעפ"כ יכולין להתחזק בתורה לזכות לחיים. זה שבטך ומשענתך המה ינחמוני שיודעין אנו שהיסורים הם בכח התורה מזה נחמתינו:

משנה תורה הוא בחי' תפילין של יד. והד' ספרים בחי' תפילין של ראש לכן יש במשנה תורה כל הנאמר בד' ספרים הקודמים כמו בתפילין של יד שכל הד' פרשיות בבית א' ולכן נק' דברים ד' תוכחות שהם מקרבין לבות בנ"י אל התורה. כמ"ש בתש"י וקשרתם והוא נגד הלב. ותש"ר נגד המוח שהוא מדרגה שלמעלה וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך דרשו על תש"ר. שכן הי' הנהגת דור המדבר בהתגלות שלא כדרך הטבע. ומשנה תורה הוא הדרך שנכנסו בנ"י לא"י. והי' לך לאות על ידך לך לאות ולא לאחרים. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בנ"י קרובים יותר למשנה תורה. ומ"מ בכח משנה תורה מתדבקין בכל התורה וקשרתם והדר והיו לטוטפות כנ"ל:

תר"ס

ב"ה מפ' דברים ות"ב כ' ה' בדד ינחנו כו'. אפילו בגלות דכ' איכה ישבה בדד. אעפ"כ גם שם ידך תנחני שאין לבנ"י הנהגה רק מאתו ית"ש. כמ"ש ואין עמו אל נכר. בדד ר"ת בכל דרכיך דעהו. בכל אפי' בגלות שהוא דרך מעוקם. עכ"ז איש ישראל צריך לידע כי הכל הנהגתו ית"ש. ועי"ז והוא יישר אורחותיך שכל אלה דרכים העקומים שנשתלחו בנ"י בהם סופם להתיישר. והנה ש"ק הוא עדות ע"ז שבנ"י נמשכין רק אחר הנהגת הבורא כדכ' ביני ובין בנ"י אות היא לכן שבת דוחה ת"ב:

במדרש איכה לכן כאכול קש לשון אש וכי דרכו של קש לאכול אש. אש אוכל הקש. אלא קש בית עשו. לשון אש בית יעקב. שרשם כמק אלו האבות. פרחם כאבק השבטים ע"ש. ואין מובן מה תי' על הקושיא. ונראה דבאמת אין האש יכול להתקיים על הקש ומיד נכלה. ז"ש אכול קש לשון אש. והענין כי בנ"י נק' בית יעקב אש שהתורה שנאמר עלי' כה דברי כאש הם בקביעות בבנ"י וכדאיתא בזוה"ק אע"ג דכ' אש אוכלה הוא אתם הדבקים בה' אלקיכם. והם הפתילה שתחת האש ואינם ניזוקין ע"ש פ' בראשית. אבל הרשעים אין אש התורה יכול להתקיים בהם. ואפי' לשון אש שהיא איזה רשימה מן התורה שיש לכל הלשונות אחיזה בתורה ומצד זה החזיר הקב"ה התורה לע' אומות ולא יכלו לקבלה. ואפי' זה הלשון אש א"י להתקיים בבית עשו שהוא לקש ונאכל מיד האש ואין לו קיום אפי' שעה א'. אבל בנ"י דבקים בתורה תמיד. ולזה הוכיח הנביא כשהרבינו עוונות ונסתלקה הקדושה הרי הם דומים כאכול קש כנ"ל. שרשם כמק פרחם כאבק פי' שאין נמשכים אחר מדרגות האבות והשבטים שהיו מרכבה להקב"ה. והשכינה בקביעות. ז"ש על עזבם את תורתי שאיש ישראל צריך להיות קבוע בתורה תמיד שע"ש זה נקרא בית יעקב אש שהוא בקביעות אצלם תמיד כנ"ל:

תרס"א - תרס"ב - תרס"ג

בפסוק רב לכם שבת כו'. כי ישיבתם במדבר הי' הכנה לכיבוש הארץ. וכמו שמנוחת השבת מאיר לאדם לימי המעשה כמו כן המנוחה שהי' לבנ"י במדבר סיני נאמר להם רב לכם הרבה זכות יש לכם כו' והי' בכוחם לירש את הארץ. שבת כמו שבת יום מנוחה כן הי' מקום המנוחה להם בהר הזה. ואח"כ ע"י החטא נתקלקל הדבר והיו צריכים עוד להתעכב ארבעים שנה במדבר להיות ראוים לירש הארץ:

בפסוק אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. איתא בילקוט יש לכם חלק בעוה"ז שהוא לעשו כי יעקב בחר לו עוה"ב ועשו עוה"ז ע"ש. הרמז כי דור המדבר היו מוכנים להיות למעלה מן הטבע לגמרי. אמרתי אלקים אתם כו'. ואחר החטא הוצרכו לעבור דרך עוה"ז ולכן צריכין שמירה. וע"ז מסיים המדרש ק"ו אנו שנטבענו ביניהם. כי אותו הדור הי' להם רק העברה בעוה"ז בדרך מעבר בלבד. היו צריכין שמירה. מכ"ש אנחנו שנטבענו תוך חשכת עוה"ז והטבע צריכין שמירה ביותר:

ס' משנה תורה כמו משנה לחם בשבת. והם בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ ואין לחם אלא תורה. והוא בחי' התחברות בנ"י לאביהן שבשמים. כדכתי' את ה' האמרת וה' האמירך. וכ"כ במד' מוכיח אדם אחרי שהמשיך מרע"ה התורה מן השמים לבנ"י וקירב אח"כ לבם של ישראל לשמים. וזהו הבחי' מתגלה ג"כ בש"ק הארת מרע"ה. לכן יש בו ב' ההתקרבות. וזה שאומרים בקידוש היום ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו ואח"כ פעם ב' ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו. שהוא אהבה ורצון למעלה אל בנ"י. ואהבה ורצון בנפשות בנ"י לשמים. וב' הבחי' כפולים. אהבה היא התשוקה כמ"ש ועלי תשוקתו ורצון הוא להתרצות אל השתוקקות שלנו לשמים. וכן הוא למטה. אהבה התשוקה אל הבורא. ורצון לעשות רצונו ית'. וכן איתא במד' יפה כתרצה כשאתם מתרצים לי. וכשאני מתרצה לכם. וב' התשוקות מתעוררין בש"ק והוא מצד נשמה יתירה היורדת בשבת כמ"ש ז"ל וינפש. נפש הוא רצון ותשוקה המתגברת בש"ק. ובאמת נק' שבת אות ביני ובין בנ"י לפי שבשבת נפתח הרצון והאהבה בנפשות בנ"י וכמו כן למעלה. א"כ הוא אות ועדות ובוודאי בכלל ישראל מתקיים זאת אבל צריך כל איש ישראל לייגע עצמו למצוא בש"ק אהבה יתירה לשמים וכפי רוב האהבה המתעורר בנפשו כך זוכה לבחי' נשמה יתירה ואות השבת כנ"ל:

במדרש מרפא לשון עץ חיים התורה מתיר הלשון ובתנחומא אז ידלג כאיל פ' ותרון לשון אלם ע"ש. דאיתא לפי שאמר מרע"ה לא איש דברים אנכי זכה לאלה הדברים דאיתא במדה שאדם מודד מודדין לו. מרע"ה השתוקק להיות כולו תורה זה לא איש דברים אנכי. איש דברים להיות כולו תורה. כי כן צריך להיות אדם שנק' מדבר צריך להיות בטל כל הכוחות וציור שבו לבחי' הדיבור וכח הנשמה ואלוקית שבו. וזה שרמזו חז"ל מי אנכי כי אלך הלא אמרת ואנכי אעלך כו'. ובאמת נתקיים הדבר במשה שנעשה כולו תורה. ושכינה מדברת מתוך גרונו וכתי' כה דברי כאש נאום ה' דרך האש כל המתקרב אצלו נהפך לאש. וכן נעשה מרע"ה כולו תורה. ומעין זה כל העוסק בתורה מתהפך להיות בעל תורה כפי רוב העסק בתורה. ובאמת כל הבריאה בכח התורה כמ"ש בראשית ברא הביט בתורה וברא. וכ"כ כל הנקרא בשמי ולכבודי כמ"ש חז"ל כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו אין כבוד אלא תורה שיש מכל ברי' איזה לימוד ודרך ללמוד ממנו כבודו ורצונו של הקב"ה זהו בחי' השירה שיש בכל דבר ולעתיד שיהי' מתוקן הכל ותרון לשון אלם כי מכל הלשונות יהי' מבורר כבודו ורצונו של הקב"ה. אך עתה הלשון נאלם והגשמיות מכסה שלא יהי' ניכר הפנימיות הגנוז בו. ובכח לשון הקודש שניתן לבנ"י יהי' תיקון לכל הלשונות וכמ"ש באר את התורה בשבעים לשון. וכן מ"ש אשר דיבר כו' במדבר בערבה כו' כל אלה המקומות היו מרוחקים מן הקדושה ומרע"ה פתח פתחים ושערי תורה גם בכל אלה המקומות מעין מה שיהי' לעתיד. ז"ש הואיל באר התחיל. ומשיח בן דוד יהי' הגומר כמ"ש במ"א מזה:

בפסוק ה"א הרבה אתכם כו' יוסף עליכם ככם אלף פעמים. אחז"ל זה משלי והקב"ה יברך אתכם באין מספר. וצריכין להבין מה תועלת בברכה דאלף פעמים כיון שיהי' אין מספר. אבל הרמז כי משה רבינו ע"ה בירך אותם להיות כלי מוכן לקבל ברכת אין מספר דכתי' ה' עוז לעמו יתן ובקבלת התורה נעשו בנ"י כלי מחזיק ברכה ואז יברך את עמו בשלום. וידוע דאחר חטא העגל נפלו בנ"י ממדרגה הראשונה לבד מרע"ה שזכה וקיבל כל הכתרים שקיבלו בנ"י. וזה שבירך אותם אלף פעמים הוא כמו שהי' קודם החטא שאח"כ נשאר להם רק א' מני אלף. נקודה קבוע נטע הקב"ה בכל ישראל. אבל תוספות מדרגות יש בבחי' אלף פעמים שבזה יש עלי' וירידה לב"י לפי מעשיהם. וזהו יוסף עליכם כו' אלף פעמים זה משלי הוא בחי' התורה. אלף מלשון אאלפך חכמה. ואז ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ומקודם כתי' הרבה אתכם כו' ככוכבי השמים ופירש"י ז"ל מאירים כשמש וכוכבים א"כ גם הוספה אלף פעמים היא בהתרוממות הדעת כנ"ל ונמצא בש"ק בחי' תוספות זה. ולכן יש בשבת הברכה כלי מחזיק ברכה כנ"ל:

תרס"ד

איתא משה רבינו ע"ה ראה אותם בשלותם אמר איכה אשא לבדי. ישעי' אמר איכה היתה לזונה כו' ירמי' אמר איכה ישבה בדד וכבר כ' מזה במ"א כי כל המכשולות שהיו אח"כ בא מזה שלא נמשכו אחר מדרגת מרע"ה. וכתי' בנים גדלתי ורוממתי כו' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע כו'. הענין הוא כי הקב"ה הרים אותנו מכל הטבע להיות נמשך אחר ההנהגה עליונה למעלה מן ההשגה ולכן הי' דבר גדול מאוד להיות נמשך אחר זה הדרך. אבל הכ' אומר ידע שור קנהו. כל מה דעביד הקב"ה הכל למילף מיני' חכמתא שהבהמה אין לה כלל דעת אעפ"כ נמשכת אחר המנהיג שלה. וכמו כן מצד שהקב"ה בחר בנו וכביכול הוא עצמו מנהיג אותנו. מצד זה יכולין להימשך אחריו כבהמה אחר הרועה. כמ"ש ואתן כו' צאן מרעיתי אדם אתם. ובאמת דור הראשון כך הי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. משכני להיות נמשך מן דרך הטבע. כבהמה נמשכנו אחריך. וזה השבח מזכירין לבנ"י תמיד לכתך אחרי במדבר כו'. איתא ישראל לא ידע לשעבר. עמי לא התבונן להבא. כי הקב"ה אצלו עבר ועתיד שוה ויכולין בנ"י להרגיש מן העבר והעתיד ע"י שנמשכין אחריו כבהמה. וקורין פרשה זו בין המצרים לזכור ולהשתוקק אחר מעשה אבותינו הראשונים שנמשכו אחר הקב"ה כמ"ש אלכה ואשובה אל אישי הראשון. הוא אש התלהבות הגדול שהי' לנו בראשונה להיות נמשך אחריו ולשכוח כל עוה"ז: