שפת אמת/מסעי

<< · שפת אמת · מסעי · >>

מסעי

תרל"א

ב"ה מסעי בקיצור אא"ז מו"ר ז"ל הגיד הטעות בצרה תקלוט כבצר. כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו [כמ"ש ולארץ לא יכופר כו'] אך השי"ת נותן לו מקום לגלות שמה. וזה בצר. היא החיזוק והתוקף שנותן השי"ת ויוכל לחזק בזה. וכ"כ כי התורה קולטת כמ"ש בגמ' בצר במדבר כו' וזאת התורה כו' וג"כ מי שיודע שחטא ואבד מקומו ושב להשי"ת יוכל להנצל ע"י התורה. אבל אם עולה ע"ד שיש לו מקום אינו קולט כלל כי כל מה שקולט הוא זה שיודע שאין לו מעצמו מקום. ובצרה היא שלוקח העוז והחיזוק לעצמו ולכך אינו קולט עכ"ד ז"ל:

תרל"ב

ב"ה מטות מסעי המסעות שנכתבו בתורה מוצאיהם כו' שיש מקומות שאין להם קיום רק ע"י שמתרחק האדם מהם ככל עניני עוה"ז שבטולם זה קיומם. ונק' מסעות שהמסע משם הוא המעלה שעי"ז זכו להיות נזכר בתורה ויש להם מקום ועי"ז עצמו מתוקנים להיות נק' מקום לעצמו כנ"ל. וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר כי הוא לצורך השי"ת וכשעושה לשם שמים מקיים הדבר ונותן לו מקום הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו כנ"ל. ובמד' כשחוטפין לעצמן כו' ע"ש אצל בני גד וב"ר. שצריך לידע שהוא בכח התורה ועי"ז יש קיום אף לממון וכדומה כו' כנ"ל. וז"ש שלא לעשות הטפל עיקר כנ"ל שכשהוא טפל יש לו מקום כנ"ל:

תרל"ג

מסעיהם למוצאיהם כו' הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפ' מהופכים. י"ל כי הכתוב תולה המסעות ביצ"מ ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהי' מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו מוצאיהם למסעיהם. ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל א' מהם מסייע להשני כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בפסוק כי אתם באים כו'. כי צריך האדם לקבל על עצמו להיות מיוחד להשי"ת כרצונו עד שלא יהי' נשכח ממנו אף רגע אחד. אף שיודע האדם כי איננו במדריגה זו. מכל מקום הקבלה והרצון צריך להיות עצהיו"ט. וזה מועיל שיוכל לעשות דבר מה עכ"פ עכ"ד. [כמדומה לי שכן אמר ואפשר בשינוי לשון קצת]. ונראה להוסיף כי הי' גלוי וידוע להשי"ת שישאירו מכנענים. ואעפ"כ הי' רצונו ית' שיקבלו עליהם את זה לעקר אותם מכל וכל. וכן כ' חז"ל שקבלו עליהם כשעברו הירדן והי' זה עצה אף שישאירו יוכלו לתקן זאת כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן בעזרת השי"ת. ע"י הקבלה שקבלו עליהם כראוי כנ"ל:

תרל"ד

במדרש על ערי מקלנו טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. בגמ' דייקי בפ' יתמו חטאים מן הארץ חוטאים לא כ' רק חטאים כו'. וכמו כן יש לדייק בפסוק זה יורה חטאים. כי החטא עושה רושם כמ"ש ז"ל שנברא משחית מכל חטא והוא להורות שאין עונש החטא ע"י שמורד בו ית' בלבד רק שגוף החטא בורא משחית לכן אף שוגג צריך תיקון והוא ע"י גלות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על מ"ש בצרה תקלוט כבצר כי השי"ת נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום ע"י שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש. וזה עצמו נותן לו מקום שהשי"ת נותן מקום למי שאין לו אבל כשסומך עצמו על זה המקום אינו נותן לו כו' ודפח"ח. נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום. וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני השי"ת ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום והשי"ת נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'. ובס' תומר דבורה מהרב הרמ"ק כתב שזה חסד גדול מהשי"ת שנותן מקום להמשחית שבא ע"י חטא האדם כו' ע"ש:

אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כמ"ש נחלת יעקב אביך כו'. כי מצד שפעו ית' אין הפסק ומצר. רק ע"י שכל ההשפעה אל האדם צריך לבוא ע"י עוה"ז. כי האדם בגופו נדבק בעוה"ז לכן מצד הקבלה יש מצרים. ובשבת קודש שכל הנבראים יש להם עלי' למקומם כמ"ש אל יצא איש ממקומו פי' בזוה"ק מקומו של עולם והוא השי"ת שבשבת קודש מתבטלין הכל אליו ית' ממילא הוא נחלה בלי מצרים והוא נשמה יתירה שיש לבנ"י בשבת קודש כי השגת האדם היא במדה בכל הימים. אבל בשבת קודש הוא בלי מדה ושיעור. והוא ע"י האבות. שכשהאדם מבטל עצמו לשורשו באמת מסייע לו זכות האבות. ונשמה יתירה בשבת קודש משארת רושם בגוף האדם ג"כ. כמ"ש בספרים שמנשמת האדם נשאר הבל דגרמי גם אחר הסתלקותו. כמו כן מנשמה יתירה נשאר רשימה על כל ימי השבוע. וזהו תלוי בהתדבקות האדם בנשמה יתירה ומשתוקק שלא להיות נפרד ממנה וקשה אליו פרידתה כנ"ל:

תרל"ה

ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם כו' כי אלו המסעות היו בפרטות ענין המ"ט שערי טומאה שיצאו מהם בכלל ביציאת מצרים ואח"כ תקנו בהמסעות בפרט. ועם ז' מסעות שחזרו הם מ"ט. וזה מעלה גדולה למרע"ה שחזר לבנ"י כל תהלוכות הנהגתו מיציאת מצרים עד ביאתם לארץ. וכן צריך להיות לכל איש ישראל שנקרא מהלך וצריך לזכור בסוף כל מדריגותיו את כל אשר עבר עליו מהתחלת מהלכו. וכן מצינו ביעקב אע"ה במקלי עברתי את הירדן הזה וכל אשר עבר עליו באותן כ' שנה לא שכח מדריגה ראשונה ועי"ז בא להכנעה אמיתית:

תרל"ט

בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה כו' ובמד' שהראה הקב"ה למרע"ה דור ודורשיו כו'. כי בודאי הכנענים לא ראו מעולם בחי' ארץ ישראל. ואכן ע"י הכנת בני ישראל בכניסתם לשם אז ירד משמים בחי' ארץ ישראל לא"י הגשמיי כמ"ש ז"ל ביהמ"ק שלמטה מכוון כו' וכמו כן א"י וירושלים. וזאת הארץ הפנימית הראה הקב"ה למרע"ה כי בנ"י הם גבולים שיוכל להתפשט הקדושה בתוכן. ולכן ע"י כניסת הי"ב שבטים לגבולותיהם אז תפול הארץ בנחלה. לכן צוה השי"ת שלא יניחו מהכנענים. כי הארץ העליונה לא תוכל לסבול אותם כנ"ל. וכן נוהג בכל איש פרטי ג"כ כפי הכנת התורה בלב ונפש אז הש"י משרה בו הקדושה כמ"ש חז"ל קדוש שרוי בתוך מעיו:

תרמ"ב

בע"ה מטות מסעי בפסוק אלה מסעי כו' תלה הכתוב המסעות ביציאת מצרים. כי ידוע שכל אלה המקומות היו צריכין תיקון ע"י הליכות בנ"י שם. וי"ל כי אלה הנ' מסעות מ"ב וח' שחזרו לאחוריהם הם המה הנ' פעמים יצ"מ שנזכר בתורה. דאיתא בזוה"ק חמשין זימנין אידכר. להודיע שהיו צריכין לצאת משערי טומאה לשערי טהרה. ובמצרים הי' כלל כל אלה המקומות ואח"כ הוצרכו לעבור שם בפרט. ותיקנו המקומות כדאיתא במדרש שע"י שקיבלו בנ"י נתעלו. ע"ש. ויתכן לפרש מסעי בנ"י אשר יצאו כי גם המקומות יצאו ממצרים. והענין כי אחר שיצאו אבותינו ממצרים הוציאו משם רכוש גדול והמה ניצוצי קדושה שהיו במצרים ולכן הוצרכו אח"כ לברר אלה הניצוצות בכל אלה המסעות. ופרשנו בזה מ"ש ואמר אלעזר הכהן כו' הבאים למלחמה. והול"ל הבאים ממלחמה. אך הוא אשר דברנו כי אחר המלחמה בכלל יש מלחמה בפרט ואחר שהוציאו ממדין השלל והמלקוח הי' להם מלחמה שנית בלכתם לתקן אלה הניצוצות שנדבקו בהם. וזהו ענין געולי כלי מדין והמכס והקרבת השרי אלפים אצעדה כו' וכומז. ולכן כתיב הבאים למלחמה כנ"ל:

תרמ"ג

במדרש הבורח מה שיחלל השבת כו'. הענין כי המסעות היו מקומות שהוצרכו להלחם עם הסט"א כמ"ש ויהי בנסוע כו' קומה ה' ויפוצו אויבך. ובודאי באלה הנסיעות הי' מושרש כל הגלות שנתקיים עתה בפועל ואז הי' בשורש דכ' אלה מסעי בנ"י סתם שהמה המסעות שצריכין בנ"י לעבור ולתקן אותם המקומות תמיד. אכן אז הי' בדקות שמרוב קדושה שהי' ביניהם נתבטלו כל כחות החיצוניות שהיו באותן המקומות כמ"ש נחש כו' ועקרב כו' וכ' על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו היינו שגם בבחי' המסעות ובריחות שהיו בורחין ממקום למקום עכ"ז הי' אצלם המנוחה ולא הוצרכו לחלל השבת וכדאיתא בגמ' כיון דכ' על פי ה' כו' כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ע"ש. כי כל מסע היא שינוי מקום וביטול המנוחה והשביתה. אבל במסעות שלהם היו ג"כ אצל המנוחה. וז"ש במד' הרמז שלא הניחן לברוח כו' עכ"ז לפי ערך הנהגה שלהם הי' המסעות כמו ימי המעשה אצל החני' כמ"ש ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו שהיו מתעלין משביתה למסע ומשביתה למסע כמו שצריך איש ישראל להיות מתעלה משבת לשבת בנ' שבתות השנה:

במדרש קודם שנכנסו לארץ הי' ברכת הזן משנכנסו על הארן ועל המזון כו'. כי הנה כמו שבעת הבריאה הזמין השי"ת לכל ברי' מזון מיוחד כמ"ש הנה נתתי כו'. כמו כן לבנ"י הכין ארץ ישראל שנשתנה בהיות בנ"י שמה. והגם כי דור המדבר היו נזונים ממן שהוא למעלה מזה היינו חוץ מדרך הטבע. אבל מעלת א"י הי' שקבלו השפע בדרך הטבע בדביקות אל השורש המיוחד להם. וזה שבח הארץ בברכת המזון. וב' אלו הענינים הם ענין השבת והחודש דכתיב ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. דאיתא מחדש בטובו בכל יום מ"ב. והם בחי' שבת וחודש. כי השבת הוא מקור הברכה ונקרא טוב ובחי' הי"ב חדשים הם י"ב שערים שהשפע יורד על ידיהם להתחתונים לכן נקרא חודש שמשתנה כל חודש להתחדשות דרך אחר. והשבת הוא כלל כל השערים. וע"י ב' הבחי' הולך השפע בכל יום רק שבכל יום נכסה ומוסגר. ובבוא יום השבת והחודש נפתח ונגלה לבנ"י פתיחת השערים כנ"ל:

בפסוק והורשתם את הארץ פרש"י כשתירשו העכו"ם תתקיימו בה כו'. כי הורשתם הוא לשון ירושה ולשון רשות ודלות כמ"ש רז"ל בעסוק עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה כל שרשה בתחלתה כו'. כי כל דבר שצריך תולדה חדשה צריך להיות מקודם הביטול אליו ית'. וזהו הכח הוא רק בישראל כמ"ש אתם המעט ממעיטין עצמכם וכשהיו בנ"י בארץ ביטלו עצמם ואת הארץ ואז נעשה נחלת ה' כי זהו ענין ארץ ישראל דלית לה מגרמה כלום. ולכן כל שנשאר מן האומות לא הי' הביטול כראוי וז"ש לכם נתתי כו' לרשת אותה כנ"ל. וזה העדות על בנ"י כמ"ש במדרש יכול הייתי לברוא לכם ארץ אחרת רק כח מעשיו כו' לתת להם נחלת גוים כו'. פי' להודיע ולהראות כי נעשה ארץ ישראל נחלת ה' על ידי כניסת בנ"י לתוכה:

תרמ"ד

מפ' מסעי בקיצור בפסוק אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים כו'. תלה הכ' המסעות ביצ"מ להודיע כמו שיציאת מצרים הי' גאולה לדורות כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך. כן כל המסעות הללו היו הכנה לכל הדורות שתקנו מקומות המסוכנים כמ"ש מדבר הגדול והנורא. וכל מסע הי' מלחמה בפני עצמה לכן כ' אח"כ ויחנו. והי' הכל לצורך דורות השפלים ועברו כמה מיני מלחמות. וכ' מוצאיהם למסעיהם כו' כי לעולם יש מלחמות לאיש ישראל וצריכין לצפות לצאת מכל מסע לבוא אח"כ למסע ולמלחמה אחרת וכן לעולם מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם:

בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם כו' במד' לכם היא ראוי'. דאיתא במד' מטות ג' מתנות זכה בא' זכה בכולן כו' בזמן שהן מתנת שמים ובאים בכח התורה דכ' שבתי וראה תחת השמש כו' לא לקלים המרוץ כו'. פי' העשירות והגבורה מצד הטבע אין בו תועלת. רק אם הוא בכח השורש שלמעלה מן השמש מתנת שמים ובאין בכח התורה כי בכל דבר יש חלק לתורה ואז יש לו קיום. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פי' אם במתנה יש ג"כ התקשרות ודביקות בשורש. וזה הי' מתנת ארץ ישראל שהבטיח להם הכתוב זאת הארץ אשר תפול. פי' שכמו שנכנסו למטה לא"י כך נתדבקו בשורש א"י למעלה כ"א במקומו כמ"ש המד' לכם הוא ראוי'. ולזה היו הגורלות שהראו משמים לכל אחד חלק המיוחד לו והי' מתנה למעלה ולמטה. וכן מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו פי' חלק השורש שלמעלה. ובאמת כשבאו בנ"י לא"י נתחדשה הארץ וירדה קדושה לא"י כאשר עתה בעונותינו יצאה הקדושה מא"י. וע"ז אנו מתאוננים ערי קדשך היו מדבר שפנה הודה זיוה הדרה של א"י ובעת שנכנסו אבותינו לא"י ירדה הארת הקדושה לא"י. ובזמן ההוא נמשך הקדושה גם לעבר הירדן. וז"ש במד' הנ"ל שע"י שחטפו להם נחלתן נק' נחלה מבוהלת כו' ע"ש. והיינו שכ"ז שלא נתקדשה הארץ לא הי' מקום להקדים עבר הירדן וז"ש שעשו מטפל עיקר ע"ש. ולא הי' אז עדיין הזמן להיות נחלת ה' עד שניתן ארץ ישראל לכל השבטים כנ"ל:

תרמ"ה

בפסוק אלה מסעי כו' מוצאיהם למסעיהם כו' מסעיהם למוצאיהם. כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת. ואותן הגדולים שבדור המדבר הלכו תמיד ממסע למסע וכל מסע הי' מלחמה חדשה כדכתי' בנסוע הארון כו' ויפוצו אויבך כו'. משנאיך הם הסט"א שמשניאין לאדם העול תורה ומצות. וכמ"ש ואהבת את ה' שיהי' שם שמים מתאהב על ידך כן להיפוך הרשעים גורמים הסתר כבוד שמו ית'. וזה הי' שליחות נשמת בנ"י בעוה"ז לברר ולהעד על השי"ת. והעוסקים במלחמה זו לשם לשמים הקב"ה מסייע להם. ויש מחלוקת לש"ש וכניסי' לשם שמים. והם ימי המעשה ויום השבת. וכן כ' ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו. וכמו הנ' שבתות השנה שבודאי בכל שבוע צריך להיות מלחמה חדשה ואח"כ בשבת קודש מנוחה וכניסי' לש"ש כמ"ש ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל שהוא הכניסי' של בנ"י. וכן לעולם הצדיקים אין להם מנוחה כדכ' ילכו מחיל אל חיל דרשו חז"ל מבהמ"ד לביהכ"נ. וכפי מלחמות האדם להיות טהור שלא להתדבק בהבלי עולם כן זוכה אח"כ למנוחה ולהתקרבות להקדושה. וכמו כן כפי התקרבות האדם להתדבק בתורה ומצות זוכה לטהרה. וזהו מוצאיהם למסעיהם מסעיהם למוצאיהם. וכן לעולם אלה הדרכים אין להם הפסק:

במדרש כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול לכם כו' לגבולותי' כו'. הה"ד הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי כו' אם ארץ מאפלי' כו' א"ת המדבר אלא המדבר וכי דברתי ולא קיימתי כו' ע"ש כל המדרש. כי הנה הקב"ה וב"ש הבטיח לנו ולאבותינו כמה פעמים להנחיל לנו ארץ ישראל א"כ הוא דבר גדול. וע"ז כתיב מה רב טובך כו'. וכ' זאת הארץ אשר תפול כבר פרשנו כי בכניסת בנ"י לשם נתגלה שם הקדושה שירדה משמים. וז"ש ראו דבר ה'. ואיך שייך ראי' על הדיבור אך כמו שנתן הקב"ה התורה בקול ודיבור כן נתן להם התורה בבחי' עשי' בא"י ובביהמ"ק שנתגלה הקדושה בפועל ובעובדא וזה הי' עבודת ביהמ"ק. וז"ש המדבר הייתי כו' כי נתקיים גם בעשי' לבד הדיבור. ובנ"י בא"י ובמקדש הרגישו הקדושה ונתדבקו כל אחד בשורש השייך לו כמ"ש במד' בפסוק חבלים נפלו כו' אף נחלת שפרה עלי פי' שראו והתדבקו בנחלה זו. וזהו עיקר השמחה שהי' בירושלים משוש כל הארץ. כמו שמח בחלקו. שכשכל אחד מכיר מקומו ושורשו זה מביא שמחה. לכן אמר אם ארץ מאפלי'. כי א"י האיר לכ"א לידע את מקומו ושורשו וז"ש חז"ל לכך פתח התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו. פי' שזה בחי' התורה (רז) אור הגנוז במעשה בראשית. והוא שהתורה משבחת עצמה ואהי' כו' אמון כו' שהוא הארת התורה בעובדא כנ"ל:

תרמ"ו

תלה הכתוב אלה המסעות ביצ"מ שגם בהם נאמר מוצאיהם שכל המקומות הללו הוצרכו לתשועת ה' כמ"ש ויהי בנסוע הארון כו' קומה ה'. ואלה המלחמות שהי' להם שע"ז נק' צבאות ה' כמ"ש אשר יצאו כו' לצבאותם להיות נלחמים מלחמות ה' ולתקן כל המקומות אלו כדאיתא במדרש שנזכרו בתורה אלו המסעות שעתידין להיות ישוב. וכ' אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. לרבות מ"ג מסעות אלו שהיו מיצ"מ עד ארץ ישראל. גם הוא לשון ריבוי שהיו מקומות מרוחקין ובזכותן של בנ"י זכו לעלות להיות בכלל נחלת ה'. ונכתבו כל המסעות להודיע לעם ה' כי כל עובד ה' לא יפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו, כי כך הוא המדה להיות עולה ויורד. ומכל מנוחה שהשיגו אחר איזה מלחמה התחיל מלחמה אחרת. וכן לעולם ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו כמ"ש ילכו מחיל אל חיל שאין להם מנוחה לעובדי ה' שע"ז נבראו ללחום מלחמות ה'. ובודאי מלחמות שהיו לכלל ישראל היו דברים הנוגעים לכל הבריאה. ומעין זה נמצא בכל פרט לפי מה שהוא:

במדרש זאת הארץ אשר תפול לכם לכם היא ראוי' כו' חבלים נפלו לי כו' אף נחלת שפרה עלי כו' לבושו נאה לו הוא נאה ללבושו ע"ש. הענין כמ"ש במ"א. כאשר נכנסו בנ"י לארץ ישראל ירד הארה משמים משורש ארץ ישראל שלמעלה וז"ש אשר תפול. אכן כמו שנתגלה הארה וקדושה בא"י בבוא בנ"י לשם כמו כן ירדה הארה וקדושה לנפשות בנ"י בבואם לא"י כמו דאיתא בש"ק יורדת נשמה יתירה. והיינו שאין כל הזמנים מוכנים להתגלות הנשמה כמו בש"ק. כמו כן אין כל המקומות ראוים להתגלות הנשמה ולכן בא"י ירדה להם רוח חדש. וז"ש חבלים כו' אף נחלת ש' עלי ממש. כמ"ש צדק לבשתי וילבשני כו'. ולכן הזהיר הכתוב שלא להשאיר מרשעים כי הם היו מעכבים התגלות הקדושה. ואם הי' מתגלה כל הקדושה כראוי הי' תקון גמור. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מאמר חז"ל בעודם בירדן הי' ע"מ לאבד כולם כו'. כי הגם שבמעשה לא היו יכולין לקיים הכל מ"מ רצה הקב"ה שיהי' עכ"פ כניסתם לארץ על דעת כן. וסוף מעשה ניתקן ע"י מחשבה בראשית הדבר עכ"ד. וכן מצינו בתפלת עלינו לשבח שתיקן יהושע ועל כן נקוה כו' להעביר גלולים כו' לתקן עולם כו' שזה הי' כל רצונם. וכתיב והי' אשר תותירו כו'. ובס' אוה"ח הקשה כי והי' לשון שמחה. ונ"ל כי ע"י שנכנסו על דעת כן לכן אף שנשאר מהם לא נתדבקו בהם והי' העונש שצררו אותנו עד שנתגרשנו ועתידין לחזור. אבל לא נתדבקו בהם. שכל הטעם שצוה הקב"ה שלא להותיר מהם שלא ללמוד ממעשיהם ח"ו. וכיון שהתחילו לעשות המצוה כראוי לכן אפילו אם הותירו והיו לשיכים כו' אבל לא להיות כמותם וזהו השמחה כנ"ל:

תרמ"ז - תרמ"ח

במדרש נחית נוטריקון כו'. הרמז הוא כי אלה המסעות שכ' מרע"ה על פי ה' הוא שבמדבר תקנו בנ"י כל אלה המקומות לדורות. וכל הדרכים שהיו מסוכנים ומשוקעים תחת הסט"א ובהליכת בני ישראל נתיישרו. וז"ש המד' כי לא הוצרכו לברוח כו'. פי' שיש מלחמה וישועה לשעה שהיו מסוכנים והשי"ת הציל אותם וזהו נק' בריחה. אבל השי"ת בכל מלחמותיהם עשה מזה סדר ותיקון מיוחד לדורות שלא בדרך בריחה ועשו ממקום מדבר ישוב. וז"ש נחית שהקב"ה הפך להם מדברות למקום מנוחה בכח נסים ונפלאות שעשה עמהם. וז"ש שהוא נוטריקון כי לא הי' המקום מנוחה נגלית מצד עצמה. והקדושה היתה מסותרת והם הוציאו מכח אל הפועל הרמזים ונ"ק שהי' טמון שם ועשו מזה סדר וישוב וזהו נחית כו'. וז"ש לרבותא בתורה אלה מסעי כו' מה שאינו בדרך הטבע. ותלה הקב"ה מסעות אלו ביציאת מצרים כמ"ש אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים לומר כמו שיצ"מ הי' הכנה לכל הצרות מד' מלכיות. כן כל אלה המסעות היו הכנה לדורות. וכמו שהי' בכלל ישראל כן כל פרט צריך לעבור כל התקונים מיציאת מצרים עד לבוא לא"י וביהמ"ק. ועתה עשה הקב"ה מזה תורה כמ"ש ויכתוב כו' עפ"י ה'. וכשמזכירין הנסים הללו שעשה לנו הקב"ה כמ"ש וזכרת כו' כל הדרך כו'. א"צ לקיים בפועל כל אלה המסעות. לכן כ' ולא אמרו איה ה' כו' המוליך אותנו במדבר כו' שאלו היו זוכרין בזה היו נצולין. לכן נסדר פרשה זו בין המצרים כדי שנזכור בהניסים ובזה נזכה לישועה:

במדרש כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול כו' וכי הארץ נופלת אלא כו' הפיל שרן כו'. עוד שם צדק לבשתי וילבשני ע"ש. והענין הוא כי ארץ ישראל מוכן להשראת השכינה אבל הוא באמצעיות בנ"י. ובנ"י צריכין לארץ ישראל וא"י צריכה לבנ"י. לכן כשבאו בנ"י לא"י נגמר צורת א"י. וכמ"ש ביעקב אבינו ויחן את פני העיר כי כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. כמו כן בבוא בנ"י לשם נתחברה א"י שלמטה בשורשה למעלה. וב' הפי' אמת כי ירדה צורת הקדושה לא"י וממילא הלך לו השר שלמטה. וכמו שמצינו ביעקב אע"ה שברח ללבן. ולבסוף נתישב בארץ כנען וכתיב בעשו וילך כו' אל ארץ כו' כי הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה ומתחילין בפרודא וסיים בחיבורא וכמו כן הי' כל הטלטול במדבר הכנה לבוא אל המנוחה זו א"י כמ"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וכשנכנסו לא"י ונעשה נחלת ה' נפל פחד ואימה ובושה על השרים שלמטה וברחו כל כחות הסט"א משם. וכ' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. פי' כשבנ"י באים לא"י נתחבר אל השורש וז"ש נצר מטעי שזה עדות שבני ישראל יש להם חיבור ושורש למעלה [וזה שרמזו חז"ל בפסוק זה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא]. ולכן בכחם לחבר התחתונים אל העליונים וזהו מעשה ידי להתפאר שזהו עדות על בני ישראל. כענין דאיתא בש"ק שבנ"י מעידין על השבת והשבת מעיד על בנ"י. פי' ע"י שבכח קבלת השבת בבנ"י יורד הקדושה ונשמה יתירה א"כ הוא עדות על בנ"י. כמו כן בא"י שעל ידי בנ"י השכין הקב"ה שכינתו בארץ ישראל כמ"ש במד' פ' חיי בפסוק צדיקים יירשו ארץ וישכנו כו' וכי הרשעים פורחים באויר רק הצדיקים משכינין השכינה בארץ. דכתיב בבנ"י וזרעתי' לי בארץ. וכ"כ כרם ה' כו' בית ישראל. כרם הי' לידידי בקרן בן שמן. כמ"ש בתפלה ותטענו בגבולנו. שבנ"י בא"י עשו תולדות, וכאשר גלינו משם כ' ויצא מבת ציון כו' הדרה כמ"ש פנה הודה זיוה כו':

במדרש מרע"ה תיקן ברכת הזן כשנכנסו לארץ תיקנו על הארץ ועל המזון שאין לך חביב לפני הקב"ה כא"י כו'. הענין הוא כי המן הי' לחם מן השמים וכן מדריגת מרע"ה שהוריד לנו התורה משמים והוא המשכת השפע מהשי"ת והוא ברכת הזן. אבל א"י הוא בחי' הקבלה שבנ"י מקבלים השפע הבאה משמים והיא ברכת הארץ שהוא כלי מחזיק ברכה. וז"ש כי אתם באים אל הארץ בה' כי ארץ ישראל היא כלל הארץ. כי השי"ת ברא השמים והארץ א"כ באמת הקדושה נמצאת בארץ כמו בשמים. רק והארץ היתה תהו כו' והחושך מכסה. אבל כשנכנסו בנ"י לא"י נתחדש המקום בקדושה הראוי' כמ"ש אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד. שבנ"י וא"י הם כלי מחזיק ברכה כנ"ל. ויכולין לקבל השפע הבאה משמים. וזהו החילוק כי מן הי' מתנה למעלה מהכנת בנ"י לכן כתיב כי לא ידעו מה הוא. כענין שכתבו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. אבל א"י הוא השפע שזוכין בנ"י להיות בא בהכנת מעשיהם וזה חביב לפניו ית' יותר מהכל. וז"ש תפול לכם ראוי' היא לכם כנ"ל שיהי' בזכותם שיהיו מוכנים לקבל כנ"ל:

בפסוק ויכתב משה כו' מוצאיהם למסעיהם כו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. כי הנה כל אדם בכלל ובפרט צריך מקודם לעבור על המקומות הצריכין תיקון כמ"ש בבנ"י שהיו מקודם במצרים ואלה המסעות עד שבאו לידי ישוב ואח"כ צריכין לחזור ולתקן גם כל אלה המקומות. וכן בפרט האדם כשזוכה לצאת לחירות מהגשמיות והבלי עולם. צריך אח"כ לתת לב על כל הדברים שעבר עליהם ולשוב בתשובה ועי"ז מעלה כל אותן הדברים. וזה מצד האדם בעצמו. וזהו ענין מסעיהם למוצאיהם שבכח המסעות שנתעלו ממדריגה עליונה חזרו לתקן המקומות שיצאו מהם. ובחי' הראשונה ויכתוב משה מוצאיהם למסעיהם הוא החירות ממקומות המקולקלים והוא בכח התורה שבכתב שנק' חירות. ובחי' השני' הוא בחי' תורה שבעל פה:

תרמ"ט

בענין המסעות שנכתבו בתורה וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים. כי הנה הליכות בני ישראל באלה המסעות הי' שלא בדרך הטבע ונכתב לזכור נפלאות השי"ת כמ"ש תכרת את כל הדרך כו'. והוא ג"כ לזכור זכות בנ"י כמ"ש זכרתי כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. ובאמת אין מבוא ללכת באלה המקומות רק בנ"י אשר יצאו מא"מ ונתעלו מדרך הטבע כמ"ש במדבר כו' לא עבר בה איש כו'. והשי"ת כשברא העולם הניח מקומות אשר אין הישוב שם בדרך הטבע. וכמו כן עשה הקב"ה בזמן שיש זמנים שאין ההנהגה בדרך הטבע. וכמו כן בנפשות שיש נפשות שאין הנהגתם בדרך הטבע. וכל זה הוא עדות על השי"ת. והדברים שיצאו מן הכלל הם להעיד על הכלל כולו. לכן שבת סהדותא אקרי שההנהגה בשבתות אינו בדרך הטבע. וכמו שיש מ"ח שבתות בשנה כמו כן מ"ח מסעות בעולם שאינו בדרך הטבע. ובנפשות הם כלל בני ישראל. [ומ"ח נביאים שעמדו לבנ"י שהי' כל ההנהגה שלהם שלא בדרך הטבע]. והנה המסעות היו הקדמה לביאת הארץ כדאיתא במד' שמות ג' מתנות נתן הקב"ה לבני ישראל וכולם ע"י יסורים ע"ש. ויסורים של המדבר היו הכנה למתנת א"י. כי באמת ארץ ישראל היא עיקר הישוב שממנה הושתת כל העולם. וע"י שנמשכו בנ"י אחריו ית' בארץ לא זרועה זכו לעיקר הישוב כי יסוד כל דבר הוא הביטול אל הבורא ית'. וכמו כן ע"י הש"ק שמבטלין בו כל המעשים ומעידין שקיום כל הבריאה הוא מאתו ית' עי"ז השבת נותן ברכה וקיום לכל ימי המעשה כמ"ש במ"א:

במדרש כי אתם באים. כנען פרקמטיא שבה סחורה כו' תפול לכם לכם היא ראוי' ע"ש. והענין הוא כי ארץ ישראל אשר הבטיח הקב"ה וב"ש לאבותינו לתת לנו יש בה מטמונים גנוזים. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ודרך הסוחרים להראות הפסולת תחלה. ובנ"י בבואם לארץ כפי רוב זכיותיהם כך נגלה להם גנזי קדושה פנימיות כמ"ש אם תבקשנה ככסף וכמטמונים. וכאשר הי' הארץ ביד הרשעים לא ראו כלום ולא הי' להם רק מלבוש החיצון. אבל לבנ"י ניתן שורש הארץ וז"ש אשר תפול לכם בנחלה. הוא עם הנחל ומעין ושורש הארץ לכן היא כנחלה שאין לה הפסק מאחר שניתן לבנ"י עם השורש. ולשון תפול הוא ג"כ דבר שאין לה הפסק כי שורש ארץ ישראל הוא גבוה מעל גבוה וכפי עבודת בנ"י בנפשותם כן מתגלה להם קדושת ארץ ישראל יותר ויותר וכדמצינו בגמרא ארץ צבי כשבנ"י עלי' פשטא לה כו'. וכאשר הי' שינוי בין אנשי בית ראשון לבית שני. וכן הוא לעולם. לכן כתיב אשר תפול תמיד בכל עת שזוכין שירד הארה מן השורש כנ"ל. [וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו' לתת ב' פעמים כי נותן וחוזר ונותן כנ"ל]. ואפילו אנחנו שנתגרשנו מנחלת אבותינו מ"מ כיון שניתן לנו א"י עם השורש נשאר לעולם דביקות בנ"י בשורש א"י וביהמ"ק לכן מברכין על ארץ חמדה שהנחלת לאבותינו שיש לנו עוד דביקות מכח שנק' נחלה שאין לה הפסק כנ"ל:

תר"נ

בפסוק כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול כו' בנחלה כו' לגבולותי' כו'. ובמד' הדור אתם ראו כו' ארץ מאפלי' כו' ע"ש. וכבר בארנו במ"א כי כשנכנסו בנ"י לא"י אז נתגלה בארץ ישראל הקדושה המוכנת לה ולא לחנם נתחבטו האבות ומשה רבינו ע"ה לארץ ישראל. וכתיב אשר אראך כו' שא"י היא סתים וגליא. וכשבנ"י נכנסו לתוכה נתגלה הקדושה. לכן היתה צריכה גבולים שלא תתפשט הקדושה לחוץ. וכן איתא ביעקב אע"ה ויחן כו' פני העיר פרשנו שבבוא הצדיק נגלה זיוה והדרה של א"י ולכן רמזו חז"ל שקבע תחומין. וזהו עצמו הענין בש"ק שיורד בו נשמה והארה יתירה לכן יש תחום שבת. כי הבדלה תליא בדעת כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין וכ"כ וירא כו' האור כי טוב ויבדל כו'. ובמד' צדק לבשתי וילבשני כו' הארץ אשר תפול לכם לכם היא ראוי' כו' ע"ש. והפי' כי בנ"י וא"י הם דביקות וחיבור א' וכשבנ"י נכנסו לא"י קבלו הם נשמה יתירה והארץ קיבלה תוספות קדושה דכתיב גוי אחד בארץ. וכמו שיש זמנים מיוחדים שבתות ויו"ט שמוכנים לנשמה והארה יתירה כך במקומות מוכנים שיתגלה בהם הנשמה וכ"כ נותן נשמה לעם עלי'. לכן כשנכנסו לארץ ישראל קבלו נשמה יתירה. ובאמת הנשמה יתירה מתגלה כפי האחדות וכמ"ש בש"ק דמתאחדת ברזא דאחד כמו כן כתיב גוי אחד בארץ. וכמו כן תקון הארץ תליא כפי הכנת בנ"י. לכן כשחטאנו כתיב ויצא מבת ציון כו' הדרה. וז"ש אם ארץ מאפליה. כי הקב"ה לא הסתיר מהם דבר וגילה להם כל הפנימיות ורב טוב הצפון בא"י כמ"ש זאת הארץ אשר תפול כו'. אבל אחר החטא נחשכו המאורות ולא החזירו בנ"י הארץ כמו שניתנה להם. וז"ש להם הנביא אם ארץ מאפלי'. רמז להם שנחשך האור בחטאם. ואמת כי א"י שהי' מקודם ארץ כנעני. הי' מקודם מקום מקולקל ביותר כדאיתא בתו"כ פ' אחרי אבל לבנ"י נתגלה האור והוסר החשיכה והאופל. וז"ש ארץ מאפלי':

תרנ"ג

במדרש מפני מה זכו המסעות שנזכרו בתורה שקבלו את ישראל כמ"ש המארח ת"ח בתוך ביתו כו' אתה מוצא עתיד המדבר להיות ישוב אתן במדבר כו' שיטה כו' ודרך הקודש יקרא כו' ע"ש. ועתיד ישוב להיות מדבר ואשים כו' הריו שממה כו'. הענין הוא דכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה ובנ"י בכח התורה יכולין לעשות ממדבר ישוב. דאיתא שליש מדבר שליש ישוב וכל אחד יש לו חלק בכל הג'. ומי שזוכה לתקן מעשיו עושה ישוב מחלק המדבר. ואם כי אינו מתקיים עתה בפועל ממש עתיד לבוא לידי ישוב. וכלל ישראל בכח התורה שנקראת דרך ופרשת דרכים תיקנו כל אלה המקומות שהיו חרבין ועתידין להיות ישוב. ועשו הרשע אפילו החלק ישוב שהי' לו עתיד להיות מדבר. ולכן הוצרכו בנ"י להיות במצרים ובמדבר קודם שבאו לכלל ישוב והוא הדרך שתחלתו קוצים וסופו מישור. אבל הדרך שניתן לעשו הוא תחלתו מישור וסופו קוצים. וז"ש ואתן לעשו כו' הר שעיר. כשמו כן ארצו. שנברא איש שעיר כדפרש"י שנגמר בשערו וקיבל מיד השלימות בעוה"ז וסופו שממה כן הי' חלקו. אבל יעקב התחיל מעקב עד שבא לראשית. ולכן יעקב ובניו ירדו מצרימה וזכו לבסוף לנחלת ה' ובנ"י הם מתקנים המקומות כמ"ש במ"א שדומין לבוראם דכ' מעונה אלקי קדם דרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כן בנ"י הם מתקנים המקום והמקום טפל להם. ואלה המסעות אחר התיקון ובירור הפסולת יהיו קדושים ביותר כמ"ש ודרך הקודש יקרא כו'. כי באמת כולם בחכמה עשית כתיב. ורק הטבע מסתיר וכמ"ש במד' בראשית נעקר תהו ובוהו יצא לצורף כלי. לכן ת"ח מרבין שלום בעולם שבכח התורה מבררין הכל להיות נעקר תהו ובוהו וכמ"ש לשבת יצרה:

תרנ"ד

בענין המסעות שתלה הכתוב ביציאת מצרים נראה דכמו שנזכר יצ"מ נ' פעמים בתורה כמ"ש בזוה"ק לרמוז שיצאו ממ"ט שערי טומאה ונכנסו בנ' שערי בינה. וכמו כן יש נ' שבתות בשנה שבכל שבת נפתח אחד משערי בינה הנ"ל. כמו כן הי' באלה נ' מסעות לפי מ"ש רש"י שחזרו לאחוריהן ח' מסעות נמצא שהם חמשים. ויתכן שזו המסע האחרונה בעבר הירדן הי' מול שער הנ'. ולפי שכתבו חז"ל שנמסרו למרע"ה נ' שערים חוץ מאחד ותחסרהו מעט מאלקים לכן במסע זו כתיב מעשה בנות צלפחד שנעלם הדין ממרע"ה [וכן מצאתי ברבינו בחיי]. ויש רמז לזה במ"ש ויקרב משה את משפטן בנון ארוכה לרמוז שהי' מעין שער הנ' שהוא גבוה מכל השערים לכן נעלם ממנו. ויתכן ג"כ לומר כי בזו הבחי' עברו את הירדן וידוע כי בקיעת הירדן הי' בעשור לחודש ניסן. והיא בחי' שבת הגדול שהוא שבת הנ' משבתות השנה כמ"ש שם מזה:

במדרש בענין ערי מקלט מביא הפסוק יורה חטאים בדרך ע"ש. דענין הגלות של הרוצח ויציאתו במיתת כ"ג כ' רש"י הטעם שהכ"ג מאריך ימיו של אדם א"נ שהי' לו להתפלל שלא יארע תקלה כו'. וב' הטעמים אמת כי כחו של כה"ג להביא חיים לעולם הי' צריך לגבור זכותו על מעשה הרוצח שלא להביא מיתה ולכן במיתת הכ"ג מתכפר זה החטא. והנה בגמ' הקשו הרי שנגמר דינו לפני כ"ג זה מה הי' לו לעשות ומשני שהי' לו להתפלל שיגמור דינו לזכות. ואינו מובן כיון שכבר נעשה הרציחה על ידו למה יתפלל שיגמור דינו לזכות ואמו"ז ז"ל אמר בזה דבר נפלא לפמ"ש הב"י בשם הר' מנוח בריש ה' ר"ה הטעם דאמרינן בעשי"ת מלך המשפט שהוא בעצמו המשפט ולכן אם הי' נגמר דינו לזכות הי' באמת המשפט לזכות שהמשפט נמשך אחר רצונו ית"ש ודפח"ח. אכן לפענ"ד נראה לבאר ענין הגלות של הרוצח כיון שהרג נפש נדבק בו כח המיתה וחלק מלאך הממית ב"מ ונעשה מזיק ויכול להזיק ח"ו ולגרום מיתה ולכן הושם לו מקום. וכן לשון הפסוק והאלקים אנה לידו שנדבק במדה"ד ולכן קראו הכתוב רוצח הגם שהי' שוגג נדבק הרציחה בו ולכן הכה"ג שמביא חיים לעולם יש בכחו לגבור ולעקור זו הרשימה שנדבק בו ויצא דינו לזכות שיצא מת"י רשימת הרציחה שנדבק בו. ולא יצטרך לגלות. וזה רמז המדרש יורה חטאים ולא כתב חוטאים רק חטאים כנ"ל שנתן הקב"ה מקום שלא יזיק זה החטא המשחית שנדבק בזה ההורג נפש בשגגה כנ"ל:

תרנ"ט

ב"ה מפ' מטו"מ ור"ח אב במדרש המסעות שקיבלו בנ"י עתידין להיות ישוב ע"ש. כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר, וכ' לא תהו בראה לשבת יצרה. וישוב העולם תלוי בנפשות. ולפי שיש נפשות של תהו בעולם לכן יש מקומות של תהו ולכן נקראת מדבר העמים. כי ע"י העמים שיש בנפשות יש בעולם מדברות ולעתיד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יהי' הכל מיושב. ובנ"י נכנסו באותן המקומות להביאם לידי ישוב. וכן איתא כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה ולכן זכו בנ"י בכח התורה לעבור בזה המדבר אשר לא ישב אדם שם ופי' [*חז"ל] אפילו אדה"ר לא [*הי'] יכול לעשותן ישוב וע"י בנ"י בכח התורה מתקנים התהו לעשותו ישוב:

כתיב שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח וביום החודש. א"כ הם ב' מפתחות שבת הוא מפתח שנפתח מן השמים כמ"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי שנפתח שער הפנימית. ור"ח הוא בכח בנ"י כמ"ש מקדש ישראל ור"ח ישראל דקדשינהו לזמנים. וב' בחי' אלו הם בחי' משה ואהרן בחי' התורה וביהמ"ק שעל ב' אלו מבקשין שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. משה רבינו שהוריד התורה מתגלה כחו בש"ק כמ"ש שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים בש"ק. ואהרן הכהן הוא יסוד ביהמ"ק והקרבנות שהוא התקרבות התחתונים למעלה. ובאמת היא בחי' היראה כמ"ש ואתנם לו מורא וייראני כי לפי שהי' עובד בביהמ"ק הי' מלא יראת ה' כמ"ש במד' ויקרא. ואיתא בגמ' כי יראת שמים הוא מפתחות החיצוניות ע"ש בשבת. ויסוד ביהמ"ק הוא היראה וע"ז מבקשין ושם נעבדך ביראה. והנה משה ואהרן שבחר בהם הקב"ה הם מאירין לעולם לבנ"י בכל הדורות כמ"ש גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ונחלתם לעולם תהי'. ומיתת אהרן כתיב בתורה ויעל כו' בר"ח אב. כדי שזכותו יעמוד לנו בזה הזמן השפל. כענין דאיתא במרע"ה שנקבר מול בית פעור להגן בזה המקום השפל מכל המקומות כן הוכן אהרן להגן בזה החודש. ובזכותו נזכה לבנין בית המקדש כי ביהמ"ק נחרב ע"י שנאת חנם. ואהרן הוא היפוך זה לגמרי שרודף שלום ואהבה לכן הי' הוא יסוד ביהמ"ק וזכה אהרן לדורות כמו האבות בכח יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"ז רמזו שלך לעולם קיימת. וכחו של מרע"ה הניח בתורה שצוה לנו מורשה וזה שרמז בתורה שמסעי בנ"י ביד משה ואהרן הוא לדורות שהם הכלים שהכין הקב"ה להנהגת בני ישראל. ויתכן עוד לפימ"ש לעיל כי מרע"ה בחי' השבת והוא בחי' מקום כמ"ש בשבת אל יצא איש ממקומו. וכ"כ שבת היא כו' בכל מושבותיכם. וכ' לדורותם בשבת לרמוז כי הוא בחי' דירה ומקום. לכן נקבר להגן על המקומות כמ"ש. ואהרן בחי' ר"ח שהוא הזמן כמ"ש לעיל:

תרס"א

במדרש גדולי עולם ברחו ובנ"י במדבר לא הנחתי אתכם לברוח כו' ע"ש. דכתיב עמו אנכי בצרה ולכן איש ישראל צריך לבטוח בה' להיות נושע תוך הצרה כמ"ש מן המיצר קראתי ולא לברוח מן המיצר וזהו בחי' יעקב דכתיב בי' ויצר לו. ולכן הוקבע פרשה זו בין המצרים שבימים האלה נסגר הבריחה מבנ"י וצריכין לזכור במסעות האלה להיות נושע תוך המיצר עצמו וע"ז כתיב ולא אמרו אי' ה' כו' המוליך אותנו כו' בארץ צי' כו'. כי בודאי הי' הזמן מוסתר לאותו הדור, אבל אם היו זוכרין ביצ"מ ובמסעות האלה היו נושעים תוך המיצר. ובכל עת שנסגר הדרך בפני איש ישראל. הכל רק כדי שיסתכל האדם כלפי מעלה לשעבד הלב לאביו שבשמים:

במדרש כי אתם באים כו'. הדור אתם ראו כו' אם ארץ מאפלי' כו' דבאמת כל הארצות הם ארץ מאפליה. אבל ארץ ישראל בחי' אור והרוחניות מתגלה בא"י ויוכל האדם להתדבק בשורשו, וז"ש זאת הארץ אשר תפול שראו בעין שורש קדושת ארץ ישראל ולכן זה מיוחד לבנ"י שהנפשות שלהם ג"כ מאירים ואין הגוף מסתיר הארת הנשמה ולכן א"י ראוי' לכם. ולכן עתה שאין הנפשות מתוקנים כראוי אין זוכין לארץ ישראל:

תרס"ב

במדרש כי אתם באים כו' תפול לכם לכם היא ראוי' כו' חבלים נפלו לי כו' דכ' עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה כל המקומות ומצא א"י מקום לבנ"י כו' דכ' גפן ממצרים תסיע כו' לפניה ותשרש כו'. גפן אינו מקבל מין אחר. ובנ"י מוכנים הם רק לארץ ישראל ושם הם נשרשים ועושין פירות ואינם יכולין להתדבק במקום אחר וגרים אנחנו בכל אלה המקומות. וע"ז מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו. וכן א"י אינה מקבלת אומה אחרת אעפ"י שאחרים הם שם אין להם דביקות בא"י. תפול לכם דייקא. וזה הכח קיבלו בנ"י ביצ"מ שלא יהי' להם דביקות ונטיעה רק בארץ ישראל ז"ש גפן ממצרים תסיע וכ' נצר מטעי כו':

בפסוק אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים תלה הכ' ביציאת מצרים כשם שיצ"מ הי' ישועה לדורות לכן מצוה לזכור בכל יום יציאת מצרים כמו כן המסעות במדבר הכנה לדורות כמ"ש למוליך עמו במדבר כל"ח. כי השי"ת הכין בדור הראשון עזר לבנ"י הן בסור מרע והן בעשה טוב כי עיקר האדם שנקרא מהלך ללכת ממדריגה למדריגה עד שיתקרב אל הבורא ית"ש וכל זמן שאדם נאסר ומקושר בגשמיות אין הנפש יכול להתפשט ולילך ממדריגה למדריגה ולכן הוציאנו הקב"ה מן המיצר ואחר כך היינו כתועים כמ"ש תעו במדבר כו' דרך. ואז הוליך אותנו הקב"ה במדבר ועשה אותנו מהלכים. ללכת לעיר מושב. וזהו עיקר החירות כמ"ש בגמ' דרור זה חירות שמדייר בי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינתא. וז"ש ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו כו' המוליך כו'. פי' שבעת צרה יש לאיש ישראל לזכור ביצ"מ ובהילוך המדבר ובזה יוכל להיות נושע לעולם ולכן פרשה זו נקראת בין המצרים:

תרס"ד

במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו. וע"ז איתא המדריכנו על במות אויבינו. ולכן כתיב ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר כו' שכשבא עת צרה צריכין לזכור ביצי"מ ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה. וכתיב מן המיצר קראתי יה. קריאה הוא דביקות. שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא כמ"ש במד' ואתחנן ביצור לשון אחד מעשרה לשונות של תפלה דכתיב בצר לי אקרא ה' דכ' אנכי ארד עמך מצרימה והוא הבטחה לדורות שבכל מיצר של בנ"י נמצא אתם התורה כמ"ש עמו אנכי בצרה לכן ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם הרי שנעשה תורה מכל אלה הדרכים המסוכנים. ואיתא במד' גם הוא חכם ויבא רע הול"ל ויבא טוב רק ללמדך שגם הרעה שהוא מביא לעולם בחכמה מביא. פי' למילף מיני' חכמתא. כמ"ש המפ' בפסוק לך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהקב"ה משלם מדה במדה כמעשהו כדי ללמוד מן העונש איך לתקן החטא. זה החסד. נמצא הכל תורה ובנ"י צריכין לבוא לדביקות הבורא בכל העתים כמ"ש עת לבכות ועת לשחוק לפעמים באין אל השורש ע"י שמחה ולפעמים על ידי בכיה. עונה בעת רצון בחי' תפלה למשה. גי' רצון ע"ה. ועונה בעת צרה בחי' תפלה לעני:

במדרש כי אתם באים כו' כשירד המן ברכו הזן את הכל משנכנסו אל הארץ ברכו על הארץ ועל המזון וברכה זו חביבה כו' אשר תרתי להם כו' צבי הוא לכל הארצות כו' ע"ש כל המדרש. המן הי' מתנה מן השמים בחסד עליון וזה ברכת הזן את (כל) העולם בטובו בחסד כו'. אבל ברכת הארץ יתירה מה שניתן לבנ"י להמשיך השפע ברכה ע"י מעשיהם. והנה א"י היא מעט הכמות ורב האיכות כי העיקר הוא הפנימיות ולכן נדמה כצבי שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן החצוניות מלבוש החיצון. ולכן נק' זבת" חלב" ודבש" ס"ת שב"ת שגם השבת הוא כן שמתגלה בו פנימיות השפע ולכן הוא מוכן רק לבנ"י דגם הם מעט הכמות אתם המעט מכל העמים. אבל פנימיות שלהם רב וגבוה מאוד ולכן גם בישראל כתיב דבש" וחלב" תחת" לשונך ס"ת שב"ת. ובאמת הכל מצד התורה שכל העולם נברא בתורה. וא"י שהוא עיקר העולם ובאמצע העולם שמשם מתפשטין כל המקומות א"כ שם עיקר התורה. וכן בנ"י שבשבילם נברא כל הבריאה א"כ הם בני תורה. וז"ש חבלים נפלו לי בנעימים דרשו בזכות התורה שנקראת נעים וכתיב נעימים רומז לתורה שבכתב ושבע"פ וז"ש נחלת שפרה עלי הם נאה ללבושם ולבושם נאה להם. ולנן כתיב זאת הארץ אשר תפול לכם. כשבנ"י נכנסו לא"י נגלה להם פנימיות א"י וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת כו' נגד בני אדם שאין הכל מבינים פנימיות ארץ ישראל רק בנ"י לכן נקרא ארץ ישראל שלהם נגלה זו המתנה גנוזה. וכשיצאו בנ"י משם יצא הודה זיוה הדרה כדאיתא בגמ' פשטה לה גמדא לה. והנה מן הוא לחם מן השמים בחי' תורה שבכתב וא"י בחי' תורה שבע"פ מעין התורה שנפתח ע"י פיהם של ישראל כמ"ש לעיל דבש וחלב תחת לשונך ולכן הוא חביב כמ"ש חביבין דברי סופרים מדברי תורה ולכן חביב א"י יותר מן המן דמאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ובא"י זכו אל התורה בכח היגיעה. והמזון הוא כפי התורה ולכן במדבר ניזונו מהמן ובא"י ע"י עבודת הארץ דמפקא מזון כדאיתא בגמ' והכל ענין אחד: