שמונה קבצים א רנא-ש

<< · שמונה קבצים א · רנא-ש · >>

רנא

המחשבה הרוממה, עסוקה היא אצל היחיד לחזק את הכח הכללי שלו, כח הגוף וכח הרוח, למען יחזק בזה כח הכלל כולו. וכל מה שהאיש הוא יותר גדול במחשבה, ברצון טוב ובדעה ברורה, כן הכלל מתעלה יותר בחיזוק כחו החמרי והרוחני. על כן צדיקים צריכין להשתדל מאד לחזק את כל כחותיהם, ובזה הם מוסיפים עצמה להתפשטות הקדושה בעולם, וכל הדבק ברוחם הרי זה מתעלה, וכל העולם כולו מתעלה בעילויים ובעז גבורתם.

רנב

מצד עצמות המציאות האלהית המוחלטת המחוייבת, אין שייך שום שבח ותהילה, כי ההכרח לא ישובח. אבל ההסתכלות של גודל האמת והטוב הזה בעצמה, היא משלמת את הכל יותר מכל, ואז מבינים שמניעת השבח היא לעילא מכל ברכתא ותושבחתא, שהתפשטות ההנהגה הרצונית היא מצומצמת לגבי העליוניות הגמורה, ודוקא היא הממועטת נותנת מקום לתהילה ולשבח.

רנג

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתם להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהם רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונם החיצון, לא ידעו כלום בתוכנם הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הם צריכים לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה. ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו ע"י מציאותם לבד, לא ע"י השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא ג"כ מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל. גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דיעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות. הפעולות וההדרכות שראו הנביאים הוא במעלה קטנה לגבי המעלה העליונה של הפעולה הפנימית. ובמקום שהנבואה שבאספקלריא שאינה מאירה אומרת, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים,שהיא הצעה למדרגה הפעולית הניכרת, שהיא המדרגה השניה, אומרת הנבואה של אספקלריא המאירה, היא תורת משה, והיה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

רנד

אומץ החיים מוכרח הוא לכל יחיד, ובפרט למנהיג, ולכל ציבור. אבל עם האומץ המתגלה מהתכונה הנפשית, מתעוררים הרבה סעיפים מזיקים ומדות רעות, וצריך הסתכלות בהירה של יושר גדול לברר את הטוב הנקי מתוך הפסולת.

רנה

כשהנשמה דבקה בצרור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית, המדות כולן מתישרות מאליהן. ואותם גדולי המחשבה, הראויים להדבקות הרוממה, אינם יכולים לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם ע"פ המדה של הדבקות העליונה, שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה הרוחנית כולה. התביעה הפנימית של הדבקות האלהית, הבאה בחטיבה מיוחדת בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית. ע"פ שפע רוח הקודש היא מתישבת בלב, וע"פ תקות ישועה היא מתאמצת ומתפשטת בכל החוגים המעשיים, התופסים מקום בחיי הכלל ובחיי הפרט.

רנו

כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו, מכח מעשים ומדות שאינן הגונות, מצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות. כשהצער הפנימי מתגלה בכל תוקף שלו, כשהמצב החיצוני, נעשה רעוע, כמו בעת קלקלה וצרה, אז ההרגשה הפנימית איננה כ"כ איתנה, ומ"מ גם אז יכולה היא לבא למרום קצה, כי גם תשובה שע"י יסורין היא תשובה.

רנז

הצדיקים קשורים הם תמיד בדבקות בד' יתש, ואינם יכולים כלל לצייר להם חיים בלא נועם הדבקות האלהית. אמנם מפני שבכל רעיון אנושי מתערב הרבה מהדמיון הכוזב, ועמו יחד מתערבים המון מדות רעות, שהן מסתעפות כמו ענפים, היוצאים משורש קטן, וכגידולי זרעים רבים מגרעין, על כן הם צריכים לברר ע"י תורה ומצות את הדבקות האלהית, שתהיה כולה ברה וקדושה.

רנח

הצחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בנ"א, מפני שאין בעולם פעולה כ"כ אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית, אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים, העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי, וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא ג"כ אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ומפני כך עומדים עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב, כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו. אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כ"א תמיד יעלו אותו, יאמצוהו ויבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה, כל העולם, כל החיים, כל ההויה. בהתרוממות היסוד יתרומם הבנין, ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל המוני פרטיותיהם.

רנט

הקריאה בשם ד' אחד, שואפת לגלות את האחדות בעולם, באדם, בעמים, ובכל התוכן של ההויה, באין פרץ בין המעשים והדיעות. בין השכל והדמיון. וגם הפרצים המורגשים יתאחדו ע"י ההארה העליונה, המכרת את צד אחדותם והתאמתם. בתוכן החיים של האדם הוא יסוד הקדושה כולה בחיי הרוח הוא אור הנצח, חיי שעה וחיי עולם באגודה אחת. זאת היא המחשבה היותר גדולה שבמחשבות הענקיות של כח החושב אשר להאדם, המתגלה בקרבו ע"י כל כשרון הגילוי הרוחני שלו, עד מרום התגלות אלהות, באורח שכל, וידיעה של פנים אל פנים.

רס

התכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשב בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם. היא כשהיא לעצמה, היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים. אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם, וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק ע"פ ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז. על כן יראת שמים מתרוממת לא כ"כ ע"פ העסק במעמקי עצמה, כמו שהיא מתעלה ע"י מה שממלאים אוצרה בכל דעת וכשרון, בתורה ובמצות, בכל מדה נכונה, בכל עז וגבורה, בכל תהילה ותפארת. נמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה. אז תעלה מעלה מעלה, ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן, כשתשוב מלאה טוב אל שורש מחצבה העליון, העשיר מכל השפעה נאצלת, המתפלגת לפלגות מיוחדות. כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה.

רסא

לא תמיד אפשר לדבר בעצם הענינים המהותיים, ע"כ ממלאים את הריקניות של המחשבה, במה שמדברים ע"ד המקרים החיצוניים של הענינים. ומ"מ גם שיחות כאלה הן מביאות תועלת, וסוף כל סוף מביאים הם את האדם לידי כניסה בעצמיותם של הענינים. ביחוד ראוי לדבר תמיד ע"ד הערכים של הענינים הנעלמים, כדמות חכמת המספר, ובשכל משוטט על ידי זה למעלה.

רסב

צריך להסביר עילוי הלימוד של רזי תורה, עם הדרישה לכבד את ההכרות הפנימיות של האדם, שהוא יסודו של עולם. וכל הנפילה, שהעולם המתעלה בתרבותו החיצונה נופל הוא בערכו הפנימי, באה היא ממדה זו, שכל מה שהערך החיצון של התרבות הוא מתקדם, העין תופסת יותר את ההכרה החיצונה, ומוסיפה לזלזל את ההכרה הפנימית, ומתוך כך ערכו האמיתי של האדם פוחת ויורד. וגאולת העולם תלויה היא ברוממותם של ההכרות הפנימיות, שהן באות ומאירות ע"י העסק הכביר במעמקיהן, שהוא עצמו העסק הנלבב ברזי תורה, בקדושה ובטהרה, בענוה ואומץ רוח.

רסג

הטהרה הגופנית בכל פרטיה המעשיים וכל דקדודיה עד טבילת הגוף, היא דרושה מאד לתמם את כח המדמה על מכונו, ולהתאימו עם ההרגשים והדיעות המוסריות והשכליות, המוטבעות בעצמיות התכונה הפנימית של כנסת ישראל בערכה הרוחני העליון. והמעולים שבמכירים הפנימיים, הטביעה הזאת הולכת ומתפתחת בהם, עד שלא ימצאו מרגע לרוחם, כי אם כשימלאוה בכל הצדדים היותר מרוחבים.

רסד

המעשים מתהפכים לדמיונות. בכח עיקול רוחני, והדמיונות להרגשות, וההרגשות למושכלות, והמושכלות לאופי רוחני קבוע, הפועל על כל התוכן המהותי. ומזה יש להבין, כמה גדולה היא האחריות של המעשים. אמנם לא אצל הכל הקשר עומד בחזקה, וכח העיקול הרוחני איננו שוה אצל כל איש ואצל כל עם. בטפוסה המיוחד של היהדות, מונח ג"כ זה האופי, שהקשר בין החוליות הללו של המעשים, הדמיונות, הרגשות, המושכלות, והאופי הכללי, הוא חזק מאד, וכח העיקול הרוחני נשגב הוא. על כן אין קץ לחובת שמירת המעשה בישראל.

רסה

ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה, בין שהוא בא מצד קלות דעת והפקרות, בין מצד עליית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו. אלא שיש הפרש גדול בפרטים של עולם התוהו עצמו ובנטיותיו לשמאל או לימין.

רסו

רוב בני אדם חיים הם את חייהם הרוחניים, וממילא גם חלק גדול מהמעשים, ע"פ השפעת הדמיון. והעבודה התרבותית צריכה לעשות לה למטרה, להכניס בתוך אותו הדמיון כמה שאפשר, ניצוצות שכליים ומוסריים. רק המעולים והגבורים ברוח, הם מתרוממים לחיות חיים שכליים, וגם הם קשורים הם בטבעם בהרבה שלשלאות במאסר הדמיון, וצריכים הם להתחשב עמו הרבה.

רסז

החסרון היותר גדול שיש בתכונתה של יראת שמים, שאינה מחוברת יפה באורה של תורה, היא מה שבמקום יראת חטא, היא מתחלפת על יראת המחשבה, וכיון שהאדם מתחיל להיות מתירא לחשוב, הרי הוא הולך וטובל בבוץ הבערות, הנוטלת את אור נשמתו, מכשלת את כחו, ומעיבה את רוחו.

רסח

לא על המחשבה לבדה יחיה האדם, כ"א על המהות הנשמתי שלו, שאותה צריך לשמור מכל משמר. והיא מתת אלהים היא, ונשמרת היא בשמירה אלהית דוקא. שמור מצותי וחיה.

רסט

צריך לעסוק תמיד בדבר הכלל של יראת שמים, להבין את תוכן ענינה, ולקנות אותה בטהרתה, בתור הסגולה היותר יקרה של החיים, ואח"כ להסתכל בפרט באותה היראה המיוחדת לישראל, מה היא, ומה המה גדריה העצמיים.

רע

בדבר המוסר, צריך לברר את המוסר המופשט המוחלט הכללי, וצריך לברר ג"כ את המוסר השייך ליראת שמים, ולהתבונן אל היחוסים שיש בין אלה הגדרים המיוחדים, במה הם נבדלים זה מזה, ובמה יתאחדו.

רעא

א"א לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת. כשירצה להתפרץ למעלה ממדרגתו, יאבד את הכשרון של הרגש, ויהיה מלא פגמים וחסרונות, אע"פ שיהיה בעל שכל גדול. ואין צריך לומר שאם ישתקע ברגש לבדו יפול בתהומות של סכלות, המביאים לידי כל חולשה וכל חטאת. רק תכונת המשקל השוה, המאזן את השכל עם הרגש, יביאהו לידי הצלה גמורה. מובן, שעם צריך להחיות תמיד את התכונה המעשית, והחוש החברותי הישר.

רעב

ההתגלות של המחשבה הבהירה הרוחנית, היא כרגע מתנוצצת, ומיד היא נעלמת בתוך תכונית של לימודים והסברות, שאין להם כלל אותו כח של גבורה של מעלה שיש בנקודת ההתגלות ברוב עזה, ברגע הולדה, וחכימי לבא אינון חמאן למלה בשעתא דאתגלי ההיא מלה, עד לא תיעול בגו לבושא. חמאן זה פקיחו דעינא, ואע"ג דמיד איסתים, לא אתאביד מעינייהו. והרגיש בפליאה של תוכן זה, בהקדמת ספר "אשל אברהם".

רעג

טועים הם המבקשים גדרים להיהדות מצד נשמתה ותכנה הרוחני, אע"פ שאפשר להגדירה מצד תוכן הגלוי והמוחש שלה. מפני שבנשמתה היא כוללת את כל, וכל הנטיות הרוחניות, הגלוייות והנסתרות, צפונות הם בה בהכללה עליונה, כמו שכלול הכל האלהות המוחלטת. וכל הגדרה לגבה היא קיצוץ בנטיעותיה ודוגמא להקמת פסל ומסכה לשם הצביון האלהי.

רעד

הרטט והיראה, הם דברים תכוניים לנפש האדם בכל אופן שתהיה נפגשת עם חזיון נשגב, ואין שום תועלת במלחמה נגדם. אמנם אם ע"י חלישות המחשבה והירוס הכחות הגופניים והנפשיים, נתגברו יותר מדאי, אז מתגלים בצדק כחות ניגודיים לצמצמם, כדי שלא יוכלו להזיק למשטר הנשמתי של האדם ולשלטונו על עצמו, ועל חוגו החברותי באיזה כח שהשליטה מגעת לו בצדק.

רעה

כל הענינים המופתיים, השייכים לדרכי האמונה ע"פ השכל ההגיוני, אפילו כשהכח המופתי שבהם מתבטל, מ"מ יש להם ערך מצד כח המדמה, שהוא ג"כ צריך להיות הגון ושלם, וארחות החיים צריכים להשתוות אליו בשלמותו. ביחוד צריכים להתחשב עם הכח הזה בענינים האלהיים, שכל מיני דבקות בהם, היא מאשרת את היחיד ואת הרבים אושר גמור ונצחי. וכשם שהשכל צריך שיהיה מואר בהארה אלהית, כן צריך שיהיה ג"כ כח הדמיון מואר בהארה זו לפי ערכו.

רעו

להפרחת הרעיון והפריית הספרות, צריך שיהיה מוסכם, שכל פרח ציורי ושכלי הוא פרי הנשמה, וכשמגלים אותו מתבסם העולם יותר, כשהשאיפה הנשמתית בכללה היא נוטה לטובה. ולכן צריך תמיד הכח השכלי והציורי, להיות עסוק בעבודתו, בין ע"י העמקה בציורי עצמו, בין ע"י התעוררות מחזיונות רוחניים של ספרים אחרים, חדשים גם ישנים, שמתוכם המחשבה מתעוררת, והיא אורגת את חזיונותיה, וכולם עולים הם על שולחן הספרות להעשירה.

רעז

אע"פ שהתורה והמצות מזככים הם את המדות, מ"מ א"א לסמוך ע"ז לבד, והכרח לעסוק בזיקוק המדות, ובתיקון המוסר ביחוד.

רעח

לעולם אין רשות להתיבה האמורה או הנכתבת, להיות סותמת בפני השכל הישר. וזה כלל גדול בתורה, בין בדיעות היותר נשגבות, בין בפרטים היותר קלים.

רעט

קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש. השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם. אם ערכם היה מכל צד שקול. היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים. גדולה. א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. הרגש הקובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים. מה שא"כ ברגש. עצה אחת יש ע"ז. לכי ומעטי את עצמך. הוי ראש לשועלים. בחיי המעשה, החברה, והנימוס, מלכי בכיפה, אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל. אבל הקובלנא גדולה היא מאד,יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו. הכח השכלי שברגש מוצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכ"ז לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו. השכל ושורש עליוניותו מתעכב ג"כ ממהלכו, ונעכר מזכותו, ע"י הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל. מביאים כפרה על האור האלהי. המונמך ע"י מיעוט הירח. משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה, העמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים ממוזגים ומשוקלים עין בעין. מה טוב ומה נעים יהיה אז העולם, מה נחמדים, כבירים, עליזים וקדושים החיים. יהר מלפניך, ד' או"א, שתמלא פגימת הלבנה, ולא יהיו בה שום מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה: כאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו שנאמר ויעש אלהים את שני המאורת הגדולים. וכמו החיים הפרטיים, כמו כן החברותיים יקבלו את צורתם החדשה, השלמה והבהירה. החפץ היותר כמוס במרומי הסתר השכלי, והגלוי במעמקי לבב, בסידור האומה וחסנה, יחדיו יעמדו שלובים זה בזה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב, ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם אמן סלה.

רפ

כנסת ישראל נקראת קיר בדרך רז. כלומר, המעמד המוחש, שהרעיונות פונים אליו בשביל כל הענינים של היהדות והאמונה. ובהיקף הכללי של העולם היא ההכרה האלהית, הבאה מתוך ההסתכלות של העולם והמציאות המוחשית, והגילוי הרוחני הקרוב, הפועל על החיים והמוסר.

רפא

האישיות, בכל התפשטות הכח שלה, היא תובעת את דקיונה מהמוסר, ומהדת, בזמן שהם באים לעצור את הטוב והצדק שיש בה. אבל לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כ"א לעצר את הרע והפראות שבאישיות, ומאד צריך האדם לזיכוך מדותיו, והארת דעותיו, עד כדי להבין ולחוש את אותו הצד הפראי והרשעי שבו, שהוא צריך להיות נעצר ע"י הדת והמוסר, ולדעת ג"כ את הצד של האור והטוב שבו, שהוא עומד למעלה מהתפקיד של הדת והמוסר, במובנם המצוי. התרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם. אבל אחרית המלחמה היא הגילוי, שמגלים הדת והמוסר בעצמם את אורם, עד שנמצא החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מככרי הדת והמוסר עצמם, וממילא מתאשר עוד ביותר הכח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו.

רפב

שתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל, ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה. ההטבה הנפשית שע"י חיקוי השירי של התפילה, היא התכלית. אין לקשר את התפילה בפרטיות של הפעולה המבוקשת, ע"פ השיטה המדוברת, אלא מצטרפת היא מתוך הכלל. היא מכרת שהאדם שלא יתפלל, יצטברו בתוכו הרבה תכונות קשות מחוסרות תיקון ועידון, ומצבו המוסרי יסבול מזה הרבה. ולהיפוך, ע"י התפילה יתעלה האדם, ויהיה יותר מואר ברוחניותו, וממילא יהיו חפציו יותר ממולאים. בכלל יקרה היא האידיאליות של התפילה, הבעת הנשמה, יותר מעצם התכלית הפרטי של המבוקש שבתפילה. מובן שלשיטה זו, צריך המצב האידיאלי להיות יותר מזוכך, כדי שתהיה התפילה מוכרת לדבר של חובה גדולת ערך. אמנם השיטה השניה, היא ממולאה מאידיאליות פנימית המוזרת מההויה כולה בתוכה, אבל היא מספקת להמשיך לבבות אל קביעותה.

רפג

מה אני מרגיש כשאני נתבע לעיין ברוחניות - מחלת לב ומועקה. למה הוא הדבר הזה? מפני שהתביעה הרוחנית מתגברת בקרבי, ונפשי מרגשת אז ביותר את עניותה המוסרית והרוחנית בכלל. אמנם הרפיון הנפשי הנולד מהופעה זו, הוא חסרון מוחלט. זוהי חלודה נשמתית. נגד זה צריך להלחם באמץ לב. ההסתכלות הרוחנית צריכה להיות עשירה, תדירה ורחבה, תקיפה והולכת ביושר. החולשה והכאב הפנימי, שהתבערה של יראת שמים מחוללת בקרב הנפש, היא מצד עצמה חסרון ומחלה, וצריכים לקנות מושגים ברורים במקצע של קודש זה, עד שהסילוד הבלתי תרבותי יהיה הולך ופוחת, ובמקומה תבא עצמה והרחבת הדעת.

רפד

הרגש כלול הוא בשכל. והוא המדרגה התחתונה שבו. כשהוא יוצא לפעול פעולות מעשיות, אז קובע לו את תחומו הרגשי בפני עצמו. בחיים העולמיים כולם הוא התוכן הסודי של אות ה"א האחרונה של שם, שהיא נעשית שם אדני בפ"ע.

רפה

התפילה, וחלק גדול ממעשה המוסר והתורה. בנויים הם על יסוד תקנת הרגש של האדם. והם צריכים לשמור גבולם. כשבאים אל הרגש בענינים ותוכנים שכליים אין מצליחים. אמנם עצמותה של התביעה, שיהיה הרגש ג"כ מושכל, יש לה מקום, מפני שבאמת אינינו גם חטיבה בפ"ע, אלא אחד מצדדי השכל, שהוא מתגלה במדרגתו התחתונה.

רפו

כל המתעורר בעולם מדור דורים עד אחרית, הכל הוא חלקי שאיפות וחלקי הכרות, שהולכות ומצטרפות ליצירה שלמה. עד שלא באה הצורה המשלימה, המכנסת את הכל אל שלמותה, יש בהם טוב ורע, אמת ושקר, טומאה וטהרה, קודש וחול. אבל כשיופיע האור של ההתאחדות הכוללת, שיהיה מבורר כל אלה השאיפות וחלקי ההכרות למה הן באות, אז הכל יוכר לטוב, לאמת, לטהרה, ולקודש, עולם שכולו שבת, שכולו טוב.

רפז

שינוי האויר מקור לחום ומחום לקור ברוחניות, מזיק הוא לבריאות הנשמה, כמו שצינים פחים מזיקים לגוף, ושומר נפשו ירחק מדרך עקש זה. הנשמה הישראלית צריכה לחיות באויר רוחני ישראלי. והכרח הוא להשביעה תמיד מהטוב הגנוז באוצר החיים של ישראל, ואם תרעה בשדה אחר תתחלש ותחלה, כי אם בהיות לה כל האמצעיים הדרושים לשמירה מכל מחלה, המתרגשת מהשינויים של האקלימים הרוחניים.

רפח

התשובה קדמה לעולם, המוסר מקיף את הכל. הערך העליון המוחלט מתפלש הוא בכל ענפי ענפים. המעשה המסתעפת, שאינו מכוונת לשרשה, חוזרת למקורה בעלוי הרצון.

רפט

הטבע אינה יודעת ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו, לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם אינינו יודע כ"א את חפצו המיוחד, אבל הקדושה היא מתפשטת, מתגברת ע"י ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים, התעוררות ההרגשות הקדושות, ע"י תפילה ועבודת קודש, עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם. הארה זו נעשית היא ג"כ בדוגמתה בהויה כולה, והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי, הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר, והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת.

רצ

שפעת החיים היציריים. ממקור החיים, הולכת ושופעת היא ליצירה העליונה, יצירת השכל, הטוב, והשירה, משתפלת היא דרגה אחר דרגה, עד שיוצרת את החמריות, נעשית טבעית קשה, חשוכה, קשורה לחק עפר אבן וברזל. בדרגותיה אשר ירדה, זוכרת היא שפעה זו את אורה הראשון. משתוקקת היא לשוב לימי חסנה וזיוה, פונה היא מטביעתה הירידית, ומפסקת מצעוד עוד צעדים בשפל, פונה היא לעלות, להיותמוארת מאור של מעלה, מהאור של מקור הוייתה. את השתלשלותה אבדה, כיון שפנתה למעלה, אין זה מהלך הזרם ההולך ויורד, אבל נתעשרה בעושר רוחני פנימי, מתחברת היא עם המאור העליון, השפעה של הויית הישות, הרוחני, האצילי, השכלי, והמוסרי, הקדוש והמצוחצח. מהחיבור הנעלה מתחדשים אורות ונגוהות רבות, יצירות נפלאות, שבהן מתגלה הכבדות הארצית, עם השאיפה השמימית המנצחתה. נשמת האדם, בכל חגויה השונים, היא פרח רז עולם זה.

רצא

עז החכמה העליונה במרום גבורתה, לא תצא לפעול חוץ מחוגה, די לה עצמיותה הנשגבה. אבל אור החסד זורם עליה לרכך את קרחה הנורא, שיעשה נהר פלגים מים קרים נוזלים, להופיע ממנו המון בריות לאין תכלית. והולכת הצטיירות החכמה ומתגלמת בכל יצור וכל מפעל.

רצב

כיצד הנשמה נבנית: למדים הרבה, מעיינים, חוזרים ומשננים את הידיעות, מתרגלים בההרגשות ע"י התורה והשינון, ואח"כ צומחות מזה הסתעפיות רוחניות, הקובעות אופי מיוחד.

רצג

עולה הוא הצומח בכחו הצמחני, מתגדל הארז והברוש בזרמי כחותיו. חיים תקיפים חיה הטבעיות בקרבה, לא תדע מטרה מכוונת אצילית ברוחה, לא תכף עצמה מפני כל עילוי. זהו סוד חסנה ופראותה גם יחד. במרומי היצירה חיה נשמת האדם המכוונת ומסתכלת, הכופה את עצמה ועָצמה נגד עליית הקודש. הוא ישגא בחילו - בכחו המופלא להיות גבור מעצמו, יותר מכחותיו החיים בקרבו, מהעולם שאין בו מחשבה ומטרה מוסרית - אצילות הקודש. את הכל ינצח. כל שתה תחת רגליו.

רצד

ההבנה כשהיא מתעלה, היא מחוללת את הזכרון. ההתעלות הרוחנית מנצחת היא את הזמן, וממילא אין השכחה - שכל כחה היא פעולת הזמן - שולטת. ההנחה האפלטונית, שכל הלימודים הנם רק עניני הזכרה, היא באמת קרובה לאורחא דמהימנותא. וכל מי שיודע שם של מ"ב ומשמרו בטהרה, תלמודו מתקיים בידו. וע"י עילוי רוחני זה, תכונת השליטה מתגלה בנפש, ואימתו מוטלת על הבריות.

רצה

נשמתי רחבה, גדולה ואדירה. אני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי. מלא אנכי עז וחופש. הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל. צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי. בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור - להציג על הגיליון את כל הגות לבבי. איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד. סוף כל סוף האור יתנוצץ.

רצו

מה שיש בתכונת ישראל לחולל וליצור, זהו תורה שבע"פ. ביחוד היא תורה שלמה לפי אותה המדה שהיא סופגת מרוח של תורה שבכתב. היא מקבלת את אורה ממקור התורה, מפני שהתורה יצרה והטביעה את חותמה על נשמתן של ישראל. בלא השפעת התורה אין כח יצירה לישראל - כח היצירה הכללית הנמצא בהויה בכל שדרותיה - אבל בה הוא שרוי. אינינו כח מקורי, רק מואר הוא וחי ממקור היצירה האצילית שלפני היצירה, בתור חטיבה מוגבלת. מקבל הוא הארה ממקורו, ולית ליה מגרמיה כלום. אור הלבנה, המשתלם בהארתו לפי הערך של ניצוצי החמה שזורחים בקרבו.

רצז

נשמות דתוהו גבוהות הם מנשמות דתיקון. האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. והמעולים יודעים לבנות ג"כ את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל דהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל.

רצח

בעולם פועל ההתפתחות האיטית והדילוגים הפתאומיים. ישנם בעלי נשמות כאלה שהצד של הדליגה מתגבר בהם על צד ההתפתחות ההדרגית. וזהו האופי הישראלי, הם מושפעים מרעיון התשובה הרבה, ושואפים לדברים רמי ערך, שאין הסביבה ותנאי החיים מסכימים ע"ז, ומ"מ חפצם העז הוא הכח הגלגלי, הנושא עליו את כל הרכוש היותר טוב שבחיים.

רצט

כשהאדם רוצה, שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שום מעמד, ולא יוכל לחזק את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמיתית. אלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בדברים בעבר הנח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה, עד אשר יזכה לתקן את הכל. אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחנית ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אותו.

ש

כשהצדיקים עושים תשובה, מאירים הבאת אור הקדושה, בכל דרכי הפגמים שהם מוצאים בנפשם, והעצות שהם מחדשים לעצמם לעלות מתוך הנפילה והיאוש שבלבבם לתוך האור הבהיר של הקדושה והיושר העליון הן עצמן נעשין אורות גדולים להאיר לעולם, וכל אדם המרגיש בעצמו עומק נחם התשובה, והתמרמרות המחשבה, לתיקון פגמיו, בין אותן שכבר התיקון עולה בידו, בין אותן שאין התיקון עולה עדיין בידו, והוא מצפה עליהם לרחמים, יכלול את עצמו בזה בכלל הצדיקים, שממחשבות התשובה שלהם העולם כולו מתחדש באור חדש.