שמונה קבצים א רא-רנ

<< · שמונה קבצים א · רא-רנ · >>

רא

כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת, שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה. מעכבים חלקיים משביתים תנועה חלקית, ומעכבים כדוגמתם בעולם הפנימי משביתים את השמחה. יורד הוא רוח החיים מתנועת שמחתו העצמית, ע"י ההשבתות של אסורו בעבודת החיים הטבעיים הגלמיים, משלים הוא את חוסר שמחתו בתקוות אושר, שהוא מציירם לפי מצבו, הולך הרוח ומתגדל, ומכיר ביותר מדי גדלו, את האפסיות שבתקוות הללו, ונקודת שמחתו יורדת, עד שהוא מתגדל כ"כ, עד שהוא מכיר שאין כל סבה להשבתת השמחה המקורית, השמחה ההויית, שמחת מעון עולמים, ואינינו נזקק עוד לרקם ציורי תקוות נובלים. וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ד' וישישו בשמחה.

רב

דוקא אם שמע בישן תשמע בחדש. אחד מהיסודות המציל את המחשבה מכליון, הוא ההתעמקות בהישן. יעלה החדש ויפרח, יציץ ציץ ויפרח וישגא מאד, בכ"ז אנו צריכים תמיד לעומק הרוח של הישן. ביותר הדבר אמור בהשקפות רוחניות מופשטות, וממילא הולך הדבר ומשתרג על עוד המון סעיפים המתיחשים להן. כל אשר רוחו נשאו לתור בחכמה, לדעת את רוח המדע הנאצל ברום חפשיותו, שיוכל להיות מתואר בזמנינו, הוא ודוקא הוא, ימצא אז את אוצרו, רכוש רב, כאשר יפנה אל הישן, אל התורה והמסורת, אל כל דברי חכמים וחדותם, אל ההגיון הגלוי והצפון. כל העושר יחד יציב לפנינו את קומת המחשבה במלא חטיבתה. שוכח הוא הזמן בשאון גאונו, לדבר ע"ד הבורא, נחלש הוא מעז ההרגשה לברך את שם כבודו, נרפה הרוח מבהלות לצים ריקי מוח, והרעיון מתבלה והרגש מטפש. צריך לשבר כבלי ברזל כאלה, בחופש ובגבורה צריכים לשוב אל הישן, אל הסגנון הבריא, אל הדרתקודש, להכרת היוצר והיצירה, להרגשת הטוב והמטיב. תשתחרר אז השירה, ינשא הפיוט למרומי שמיו, וכל השקפות העולם הנובעות מהחיים והטוב, המקושרות עם הטוהר והצדק, בין שהן השקפות גלויות, מתבארות בשכל והגיון, בין שהן השקפות גנוזות, אשר רק הסקירה הרזית ומעין של רוח הקודש, באיזה אופי שהוא מפכה פלגים כמו אלה. הכל צריך שיבואר, שיפורש, שיוסבר ויגלה, ולא יבינו כל רשעים - אין בכך כלום, כי המשכילים יבינו. החופש העליון של המחשבה יבטל את זחיחות הדעת ואת קטנות האמנה, ודברים שלא נשמעו סופן להשמע. והשמיעה תתקבץ לקשב גדול, לכח חודר, לקול מעורר, משיב נשמות נדחות למעון רבצם, מחזק רוחות נכשלים מכובד פשעם, משים שפלים למרום ומשגב קודרים ישע.

רג

הנשמות הגדולות הנן מרגישות בעומק הוייתן, שהן שייכות לכל המציאות, וק"ו לכל הבריות שתחת חוג ההכרה שלהן, וק"ו לכל אדם. ואלה הרעיונות החזקים והמקיפים הרבה מאד, נותנים אומץ לכח עולה ויורד, המברר את היחש היותר פרטי, שיש להן לעצמן ולמשפחתן, לעמן וכיוצא באלה היחושים, ופרטי הנטיות הולכות ומתחברות זו עם זו ומחוללות אורות חיים חדשים.

רד

הנטיה הנפשית היותר פעוטה וקטנה, שאין לה אלא תומתה ונטיית טבעה, הכח השליט עליה להוציאה אל הפועל ולכוין את התאמתה עם הנטיות שמחוץ לה, שעל ידי ההתאחדות ההיא תבא למטרתה, הוא הכח היותר כללי, שהוא התוכן המגמתי שבההקפה העליונה של ההויה.

רה

החזיון הרזי מדבר כח החיים שנתגלה בכבשיו של יעקב, הוא אוצר הנשמות של ישראל. יחש גדול יש לרועה עם צאנו. השפעה נעלמה השפיע יעקב על נפש החיה של הצאן הללו. היצירה הכניסה אוצר חיים זה, בקירוב ומגע עם האב הגדול המיוחד - שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה - ישראל סבא, שכל הפרטים של ישראל זוטא, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו. אי אפשר להאנושות שתוציא מקרבה מין נשמות, כנשמותיהן של ישראל. שאיפה אחרת לגמרי יש בהן שאינה נמצאת במציאות בכל משפחות האדמה. במעמד זעיר של חיים כמדתה של נשמת כבש, הפעולה הנטיית של הרועה הטבעה עמוק מאד. הולך הוא זרם החיים ומתעלה, משתכלל דרך כמה צינורות, לפעמים במהלך הדרגי ולפעמים בדליגה ג"כ. אלה צאן קדשים בית ישראל הנה. נפש החיים שלהם, הוא נפש צאנו של יעקב, מובלות מנטייתו. ואתן צאני מרעיתי אדם אתם.

רו

השירה האלהית ערה היא בנשמת גדולי הצדיקים, עד שכמה פעמים אינם יכולים להתעסק בשום דבר פרטי הדורש חשבון ומחשבה, מפני שנועם השירה מתגבר על הכל ומטשטש את כל הצורות הפרטיות במתיקות זהרו. והם ממשיכים אל כל הענינים המעשיים ואל כל עניני התורה המעשית את נועמה של השירה העליונה, ודוקא ע"י זה הם יכולים להכנס בכל הענינים המעשיים, בין במעשה בין בלימוד.

רז

את התכונות הרוחניות, של צד הקדושה, צריכים לבחון בבחינה מדעית, הדומה לבחינה חימית, לדעת את פרטי היסודות שבהרכבתן, ועל פיה נוכל לחדש הרבה ולהוליד תוכנים חדשים מצירופי ההרכבות, ולזקק ולהעלות את הענינים הישנים, ממש כמנהג החכמה המעשית שבחימיה.

רח

כך הוא הסדר. צריך לטהר ולאמץ את הגוף וכחותיו כולם, אח"כ בא כח הדמיון וכל סעיפיו, שצריך להיות ג"כ חזק ומזוכך, ואח"כ בא הרגש וכל ענפיו, ועל גביהם יבא השכל הברור, והסתעפותיו כולם, ואור ההקשבה העליונה, שבאה מהתנוצצות רוח קודש עליון, הוא בא על גביהם.

רט

סדר זה אינינו בדין של יחידים לבדם, אלא הוא הדין באומה שלמה, והדברים מתיחשים לעומת תקופות שונות במהלך החיים שלה.

רי

הצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם את הכל, ויש להם כל הטוב של הכל, וגם כל הרע של הכל, וסובלים יסורים בעד הכל, ומקבלים עונג מהכל, ומהפכים את כל הרע של הכל לטוב, ומתוך שהם מתמתקים ע"י היסורים שהם סובלים, הכל מתמתק על ידם, כי בשורש נשמתם נמצא כח של סעיפי הנשמות הרבות מאד, שהצדיקים הם יסודם.

ריא

אנו רואים, שאפשר לכל חכמה להתיחד בעצמה בלא זיקוק גדול לאחרת, והרי החכמות העולמיות מתבררות לחלקיהם באין זיקוק לחכמות הרוחניות העליונות. מזה אנו למדים, שיכולה היא חכמת האלהות וכל סעיפיה להתברר, באין צורך אל כל הידיעות האחרות כולם. אמנם אע"פ שאין הידיעות החיצוניות מעכבות את הידיעות הפנימיות, מ"מ הן מעטרות אותה. וכפי רוב הקפתם אותה, הם מתגלים בתור ניצוצות שהם כלולים בקרב אורה העצום מאד.

ריב

ישנם בעלי השגה בהירים וצדיקים גדולים, שמרוב חשק לבבם בהשגות בהירות ומופשטות, ובדבקות אמיתית בהשי"ת, אינם יכולים להרחיב את דעתם בפרטי הלכות ומעשים פרטיים. אע"פ שהיא לקותא וחולשא נפשית, מ"מ מוצא הדבר הוא ממקור הטוהר, וסימן לדבר: איש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ולמעלה מזה היא קדושת הנזיר, אשר נזר אלהיו עליו בגדל פרע שער ראשו, ורבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, כמו שכתוב: קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, במי אתה מוצא אותן במי שמשחיר עליהם פניו כעורב, או במי שמשחיר ומעריב עליהן תמיד, או שנעשה אכזרי על בניו כעורב.

ריג

רוב בני אדם חיים הם חיים של דמיון, ואין בכחם כלל לחיות חיים של שכל. אשר על כן צריכים כל חלקי החיים שלהם להיות מתאימים זה עם זה, הידיעות של האמונה שלהם הן ג"כ ידיעות דמיוניות, לפי אותו הערך של כל ענין החיים שלהם. אבל אין הדמיון והשכל מחולקים זה מזה חילוק חטיבי, כ"א חילוק דרגאי. ישנם מדרגות שהדמיון הולך ומתברר, ובא בחלקיו לידי זיכוך, עד שהוא נכנס לגבול השכל, והשכל לפעמים יורד הוא בחלקיו ומתכנס לגבול הדמיון. ובכלל, ההבדל הוא בעיקרו בין ריחוק וקירוב של ההכרה הברורה, ולא הבדל עצמי. כי סוף כל סוף אין לאדם כי אם ידיעה צללית מכל דבר. הדברים שהם יותר גדולים בערכם, הנוגעים הרבה למהות הרוחני העצמי של האדם בכללו ובפרטיו, הם יותר מתלבשים בכל הלבושים, בין בלבושי השכל לפי מדרגותיו, בין בלבושי הדמיון לפי חילוקי הדרגות שלו. שמירה גדולה צריך האדם לעשות שלא יחרב דמיונו, שלא יזוחו הדברים היסודיים הטובים מלעשות את התפשטות ענפיהם גם על הדמיון, כמו שהם מושרשים בשרשיהם בעומק השכל. כרותה היא הנפש, שגרמה להחריב את פעולת הדמיון, מהדברים היסודיים. והאומה בכללה אם היא באה למצב כזה, הרי היא מדולדלת. כנסת ישראל היא מעוטרת באמונה האמיתית שלה, שיוכל הדמיון להיות מחובר בקשר יפה עם כל האמת, והדמיון שלה הוא לבוש מקשט את תוכן השכל והאמת, ומגדיל הוא בזה את הדר החיים ועצמותם בקרבה. כל שקלטתו מחיצת היהדות פנימה יפה מרגיש הוא בכל פגימה דקה מפגימתו של הדמיון, והוא משתמר ממנה מאד. וכשהדמיון הוא שלם, בלתי הרוס מכחם של עיוותי רגשות וקלקולי חיים מעשיים. הולך הוא השטף השכלי, הרוחני והמעשי, ושוטף בכל חדרי החיים, של היחיד ושל הציבור. וכשקלי דעת באים ומזלזלים בהדמיון של האומה, גורמים הם לכינוס של כחות בגופו של הדמיון, ונסיגה לאחור גדולה הוה במצב הרוח, עד אשר ירפאו התחלואים, וישוב השכל והדמיון לעבוד בכח שקול בערך.

ריד

צריכים לבאר, איך המעשים כולם, הדינים ופרטי המצות, נובעים מהדעות ומהרגשות, שהם הם יסודי הנפש של האומה, והם בונים את המחשבה ואת הרגש הלאומי ע"י פעולתם החוזרת. וכשמבטלים מהמעשה, הרגש והמחשבה הולכים וחרבים, והנשמה מתדלדלת, ורקב נורא הולך ונוסס.

רטו

בזמן הזה צריך להסביר את כל עניני האמונה, התורה והעבודה, ע"פ דרך השכל.

רטז

אי אפשר לנצח שום התקוממות רעה כללית, בין בעולם בכלל בין בישראל בפרט, כי אם כשלוקחין את כל הצדדים שיש בה, ומנהיגין אותם בדרך הטוב והקודש.

ריז

הולכת היא היצירה את דרכה, בוראה היא את כל דרגותיה, שואפת היא לההתיצרות היותר עדינה ונשגבה, שעל ידה תהיה משתקפת כל התמצית של ההויה כולה, כל חסנה ועזה, כל יפיה, ישרה וחכמתה. זאת היא הנשמה השלמה, של האדם, שהמובחר שבו הוא המושלם הבחירי שבקרבו, אותו ששכלל ברצונו את מהותו לצד הטוב היותר עליון, עד שהוא מגלה חלק יצירתי, שיש בו מהות של פועל טוב מוחלט. הנשמה העליונה בעצמה מוצאת היא את חסנה ועזה פנימה, אינה צריכה לשום דבר חוץ לה, היא מאושרת, ובכח הכללי שבה, מתוך שהיא תמצית הכל היא ממשכת את החיים לכל, את כל החסר לכל בכל גווני החסרון. והרבים, בעלי קטעים שביצירה, אינם מוצאים את מחסורם בפנימיותם, הם צריכים הרבה עד שיתמלא חסרונם, שיתקן קצת מפגימת עצמותם, שאחר כל אלה אינה מתתקנת לגמרי כ"א בצדיק העליון, בעל הנשמה המרכזית, ובק יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מעש לעש.

ריח

כמה אמללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית. כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל. המתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה. העסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד. מתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו. ומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע"י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו. ואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.

ריט

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה. ותהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך, ובהמצאת האמצעיים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה. ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק בעצמה, הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה, שפעת רוח הקודש, שגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

רכ

צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וק"ו בשום חוש, כ"א באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם ג"כ גילויים של האמונה. ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וק"ו אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנל.

רכא

האמונה והאהבה הם תמיד מחוברות זו עם זו כששתיהן זורחות בנשמה בשלמותן, וכשאור אחת מהן שלם לגמרי מתעוררת השניה בכחה, ויוצאת ממעמקי הנפש להאיר בכל מילואה.

רכב

אין האדם מוכשר לשום כח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו האות, שבכחות אלו מונחים כל יסודות הויית מהותיותו.

רכג

כל מה שהיחיד והכלל עושה, בכל גילגולי הסבות וכל הכחות המתגלים בחיי התרבות, הכל הולך הוא להשלים במעלה העליונה את האמונה ואת האהבה.

רכד

מתוך האמונה והאהבה מתאצלים כל האורות הרוחניות שבעולם, המאירים את כל דרכי החיים וההויה. האמונה והאהבה הם עצם החיים בעולם הזה ובעולם הבא, שום דבר איננו נשאר בחיים, כשעושקים מהם את שני המאורות הללו את האמונה ואת האהבה.

רכה

הקולטורה הזמנית, כפי מה שהיא מתבססת עתה בעולם, בנויה היא כולה על הכפירה ועל השנאה, שהן שוללי החיים העצמיים, ואי אפשר להתגבר על מחלה זו, כי אם לגלות את כל אוצרות הטוב המונחים בבית גנזיהן של האמונה והאהבה, וזאת היא מטרת גילוי סתרי תורה.

רכו

התורה היא האהבה, והמצות - האמונה, והם הנם ג"כ הצינורות, שעל ידם שפע האמונהוהאהבה שופע והולך תמיד, וכל התרבות הרוחני והחומרי של ישראל, בהתעוררות חייו הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן ארבע: התורה והמצוה, האמונה והאהבה.

רכז

שכלול האמונה והאהבה ואומץ קיומן מתחזק ביסוד דבקות נפשית בחכמים ותלמידיהם, או כפי המבטא של החסידות: התקשרות עם הצדיקים. יסוד זה, שהחסידות טפלה בו הרבה, צריכים אנו להקימו בשכלול גדול והדור מאד בתור אוצר חיים, והדום רגל, לשכינה הכוללת את אור האמונה והאהבה, השרויה בחכמים צדיקים, שמהות חייהם כולה, היא התגלות האמונה והאהבה, המחוזקה באיתניות התורה והמצוה, בכל מילויהן המעשיים והרוחניים, עם סגולה נפשית מיוחדה, שהיא הסתגלות רוח הקודש, הראוי להולד דוקא בארץ ישראל.

רכח

התרבותיים הרשעים, חסרי האמונה והאהבה, אינם עלולים לשום דבקות אפילו בינם לבין עצמן, והנם דומים לאפר שאינו בר גיבול ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, וממילא אין חייהם חיים, והם נקראים בחייהם מתים. אמנם ע"י אמונה גדולה ואהבה רבה נוריד טל של תחיה, להחיות בו ג"כ את המתים, יחיו מתיך נבלתי יקומון, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל.

רכט

אנחנו שואפים לתחיית האומה ותחיית הארץ, כדי להחיות את הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, להחיות את האמונה והאהבה, בחוסן של התורה והמצוה בכל המילוי שלהן. אנו מכירים את אור אלהי ישראל, אלהי עולם, והעונג שעל ד' על ד' דייקא, למעלה מכל מבטא ומכל מושג, לעילא מכל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, הגנוז וצפון המתגלה באור האמונה והאהבה, המתראה בתכסיס התורה והמצוה כולה, אנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה, כדי לקלוט את רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה. על כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלמה ולכח גופני חסון ואמיץ, מצות רבות אנו מבקשים, כדי שיהיו לנו די כלים להכיל בהם את האור הגדול של האמונה והאהבה, עם כל העונג והעדן וכל האור והטוהר, העז והאומץ שלהם, שיתגלו לנו במלא מדתם, בשובנו לחיים עצמיים, לאומיים במלא ובמרום המובן. כל מה שיש לנו, מזכרונות העתיקות, ממצוה וחק, חביב עלינו חבת חיים, כי הם לנו כלים למקור חיים ועמם מקור חיים, האידיאלים הצפונים בהם חיים הם אתם ועם קיומם.

רל

מיד כשאנו מתחילים להסתכל בדברים האלהיים, נופלת עלינו חרדה, והשכל נעשה עי"ז כהה. ובשביל כך אין אנו מסיקים הלכה ברורה בסדרי המחקרים הצחים, ובדרכי החיים והמעשה שעל פיהם - בראשית ההשקפה. עד אשר אנו מתחזקים בישוב הדעת, ורגש היראה נח מזעפו ע"י המנוחה השכלית, ואז הננו מתחילים לחשוב מחשבות ברורות, שיש בהן תועלת ספרותית ותועלת מעשית.

רלא

רעה חולה היא, כשרגש המוסרי מתעדן יותר מדאי, עד שלא די שהוא משמש בתור כח עוצר בבא תור המעשה, שלא תשולח יד לעשות רע, אלא הוא מאיים תמיד ביראת עונות הסובבים את האדם, במעשה ובמחשבה. הפחד הנפרז מכל חטא, מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר, כ"א שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החמרי ובכחו המוסרי יחד. האמונה היא כוללת הכל, כמו האהבה. האמונה בחיים היא ברכת ד', כמו שאי האמונה היא הקללה היותר איומה - ולא תאמין בחייך. כשאדם מאמין בחייו הרוחניים, הוא מוצא קורת רוח בעמל נפשו, והוא הולך ומתעלה.

רלב

אע"פ שצריך להשתדל הרבה להיטיב את המדות, מ"מ חלילה לעכב בשביל מניעת הטהרה המדותית את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית. ולאידך גיסא שאי אפשר כלל שיטהרו המדות בלא עליית רוח גדולה, וכל הגדול מחבירו צריך הוא יותר לשכלל את עולמו הרוחני השכלי, כדי שיהיה לו מבורר הדבר, מהי המהות האמיתית של טהרת המדות.

רלג

הרוח העמוק אינינו יכול להסתפק בשטחיות, ואינינו מוכשר מצד עצמו לסדר לו הנהגה ממוצעת. עד התהום הוא חפץ לחדור בכל דבר ועד קצה האחרון בכל תכונה. רק היצירה האלהית באה עליו בתור חק להעמידו על המשקל, שהקצוות לא יכריעו בו יותר מדאי.

רלד

ביושר הדעת ובמדות הטובות יש יותר אמונה ודבקות אלהית, מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית.

רלה

השאיפה להשלמות האלהית, בהתפתחות כל כחותיה של הנשמה, במלא עזה, הוא הכח הרודה, הדוחף את החיים הרוחניים לתעודתם. בצמאון הנורא לטל של תחיה, מאורה העליונה, כלול כל המילוי המעשי והשכלי, כל מה שנכנס בגבול הבחירה האנושית, וכל מה שהוא למעלה מזה, ההולך ומתגלה ע"י התעצמותה של הנשמה בזיוה המקורי. אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים בארחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקבוציות. אמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה החטיבית, אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה. את האורה האלהית, השלמות, המעשית והשכלית, הרגשית והתכונית, את השלמות במילואה היא מבקשת. מתקשרת היא באור התשוקה העליונה, מתרפקת על אהבת יוצרה, מתרוממת היא ליהנות מזיו הרעיון, השכל, המחשבה, הדמיון והרגש, הקישור הנשמתי והשיקוע הנפשי בים האורה של אור תורה ונר מצוה.

רלו

כבר אחד ר"ח קרשקש את האמונה עם השמחה, שהיא ג"כ מתאחדת עם האהבה, שהיא תוכל לבא ע"י הסתכלות תדירית בהירה במושגים הרוחנים, בהגברת הטוב הרוחני, ע"י תלמודם העליון וסקירותם ההקפית. וכיון שימצאו משכילים עסקנים בקביעות ברזי תורה, תתגלה האורה הכללית בכל הדרה לפניהם. וכל מה שימצאו יותר תלמידים מקשיבים לבהירות לימודי תוכן האמונה והאהבה והשמחה, הרי הנשמה הכללית של האומה נעשית חזקה וערה יותר. אמנם לפי התרבות הכח, צריך שיהיה מתלוה עמו ג"כ הסידור והקצב, וזה בא ע"י המדעיות, בין המדעים הכוללים, ובין המדעיות המודרגת של ארחות האמונה בעצמם, ע"פ השפיטה ההיסתורית - אע"פ שזו אינה נותנת את התוכן העמוק והעשיר של גנזי האמונה הקדושים ותהומיים, מ"מ היא מועלת לתן צביון של מדע לכל העושר של הרוח, המצטבר בשפע גדול לרגלי הלימוד הפנימי.

רלז

החקירה החפשית, אינה יכולה להזיק את הלב שכבר קלט בתוכו את העומק התמציתי של מהות האמונה, שהוא יסוד העילוי הנשמתי היותר בהיר של האדם, אדרבה, עוד תוסיף עליו גודל ויפעה. אבל כל זמן שהתמצית העליון לא נקלט יפה בלב, עד שכשל כחו לנהל את חיי המעשה וההרגש, אז כל חקירה חפשית, מקעקעת היא את היסוד של אפשרות פעולת הרגש הטוב, העומד למעלה מהשכל ההגיוני, וממילא תתהפך חקירה זו אח"כ למין כפירה עקשנית, שהיא אחת ממדוי הנפש היותר גדולים.

רלח

טבע הגוף האנושי וכחות הנפש ההולכים וזורמים ע"פ תכונת הגוף וכחותיו, הוא כמו טבע החיה היותר רעה, שאינה ראויה לקיבוץ ולתיקון עולם, וק"ו שאינה ראויה שיתפתחו בתוכה החושים הרוחניים הנעלים המביאים לאדם עונג עדין, כמו העדן של ההשגה ושל הצדק. ובכלל השאיפה התמידית להתעלות עילוי פנימי, וההסתגלות להכיר מהו עילוי פנימי ואיך שיש בו הליכה תמידית מחיל אל חיל, וכדי שינצח האדם את כחות גופו - ולא נצחון שלשבירה, כ"א נצחון של שיעבוד והתהפכות שלמה - הרי אור הנשמה צריכה להופיע בעולם. וצריכה היא להופיע בכל גבורתה וגדולתה, שזהו המגמה של כל ההארה הרוחנית של תשוקת המדע, וכל חשק רוחני עליון, עד שבאים להנקודה היותר עליונה של זיו שדי.

רלט

להאמין ולקיים זאת היא הסגולה המיוחדת של כנסת ישראל. האמונה היא היסוד העקרי, אבל אינה מתבססת ואינה גומרת את מגמתה, כ"א בצירוף המעשה. וכדי להאמין במה שיש אפשרות לקיים צריכים משקל, זהו משקל התורה האוחזת במשפט לפי כח האדם. הנוצריות אומרת להאמין, אבל אינה יכולה לקיים, על כן אומרת היא שיותן לחי שני למכה האחת, מובן שבקהל אפשר רק להאמין שמדה זו היא נשגבה, אבל לא לקיים. ותורת אמת, היא יוצאת משקל הקודש, שהיא אמת במעשה כמו במחשבה. עושר האמונה, היא אמונה שהיא גם מעשית. שכן ארץ ורעה אמונה.

רמ

כשעוסקים בתשובה צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון, מחיוב לשלילה, יפלו רק על הרע ולא על הטוב. ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו - באותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכיות.

רמא

נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט, שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל. על כן כל פגם מוסרי, שהאיש היחידי מישראל עושה, מחליש הוא בזה את קישורו עם נשמת האומה כולה. והתשובה הראשונה היא להתקשר עם האומה בנשמתה, ועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם לפי אותו התוכן המהותי שבנשמת האומה.

רמב

ראש הפסגה של נשמת האומה היא המגמה הכללית, שהאומה שואפת אליה בעצם הוייתה, וזה כבר יוצא על כללות ההויה, ורעיון התשובה העליון נעוץ במרום חביון זה.

רמג

הרשעים, בעלי הפרינציפים, הפושעים להכעיס ולא לתיאבון, נשמתם גבוהה מאד - מאורות דתוהו. הם בחרו בהרס והנם מהרסים, העולם מתטשטש על ידם והם עמו. אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש, שהיא, כשהיא נספגת אל הנשמות המשוערות במהלכן, נותנת היא להן את עז החיים. בעתותי גאולה מתגברת חוצפא, ואלה הנשמות הלוהטות, ששום סייג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, מראות את כוחן, והעולם הבנוי וכל יושביו המיושבים, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם. אוי, מי יגור לנו אש אוכלה! אוי, מי יגור לנו מוקדי עולם! אבל באמת לא היה פחד, רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים, הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גיבורי כח יודעים, שגילוי כח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אימוץ כחותיה של האומה. אלא תחת שבתחילה מתגלה הכח בצורת התוהו, ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמתת התיקון והבנין בעז רוח של שכל צלול ואמיץ, ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה.

רמד

ועולם התוהו, ושבירותיו, ותיקוניו, מורים לנו, שעוצם הרצון לתיקון, לשכלול, להויה, שהם הטוב הגמור, פועל הוא בכח מלא מאד מאד. אין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהוה העליון, אמיץ כח אין סוף, ההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב, מעוצם החיים, משתברת היא מרוב שאיפתה. אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו, הוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו. וכל כך מרובה היא מדה טובה ממדת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל יסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכחם. ואין המהוה העליון בוחר בדרך מדודה ומצומצמת, כדי שיעור היכולת של ההויה, שאם כן היה הטוב מוגבל לא לפי עוצם עז חיי היוצר כל, אלא לגמרי לפי תנאי היצירה החלושה.

רמה

הלב צריך שמירה גדולה. כהלב הפרטי, כן הלב הכללי. הכח הנפשי הרודה בחיים, הוא היסוד הנשמתי, המשתפל ממרום עזו המופשט להנהיג את כחות הגויה. הוא צריך להיות מעין דוגמא של מעלה, מוטבע בטבע שרשו שהיא נשמת אלהים חיים העליונה, המתגלה בהארת החיים האנושיים היותר עליונים, בחיי החכמה והרעיון הנשא. אבל ההבעות הנפשיות מקושרות הן בצביונן המיוחד, שהצורך היסודי למוסר מוגבל במעשה ובדעות, הוא למענן. קוצצי הנטיעות, קוצצים הם את ענפי החיים הנפשיים שלהם משרשם העליון, מרוששים בזה את הכלל, ומאבדים חלק נכבד מאד מעצמותם. השכל העליון מברר לו את הארחות איך הולכת היא הדעה הצלולה המופשטת, ובאה עד תחתית התכונה הנפשית. אבל עם כל הדרכים הרבים של הבירורים לא תשתנה העובדא, וכך הענין מחוייב ומוכרח להיות, שירדו הדעות אל הצביון של התכונה הנפשית, לשכון בנפש בתור נושאים קבועים, ועמם כל המעשים המעטרים ונלוים אליהן. הכפירות המתגלמות במבטא, כפי מה שהמסורת מלמדת אותנו, הן הן המחלות קוצצי חיות הנפש, שלא תועיל שום חכמה לחברם, אם לא בשובם לאיתנם במבטא הברור של האמונה האחוזה בשורש המדע העליון, המתגלה לכל אדם לפי מדרגת שכלו. האומר אין תחיית המתים מן התורה, אין תורה מן השמים, ואפיקורוס המבזה קודש, עד שביזוי ת"ח ג"כ כלול בתוכן ענינו, מאבד את קשר חייו הנפשיים וכל היחש ההרגשי האורגני עם שורש החיים של התורה והמצות, ושל האומה בצביונה הרוחני המעשי. שום חבות אחרות מבודות, לא יוכלו למלאות חסרון קיצוץ צינור זה. התשובה צריכה לנכשלים כאלה, להשיב את המבטא לאיתנו. המבטא ישיב את הרגש, והרגש יתעלה למרומי הדעה, להיות לחטיבה שלמה וכוללת.

רמו

כמה אמת ושירה מופיעה לפנינו בחזיון של מרכזיות נשמת האדם, ביחש ההויה כולה. אין החזיון הזה נופל לרגלי ההתגלות של הציור הקוסמי הרחב והבלתי תכליתי של עולמיות הכוכבים, של היצירה המתמדת של הערפלים, אדרבא מתגדלת היא שירה זו ומתאדרת ע"י הנצח והגודל. בכל מקום ששם בא אור החיים לידי התגלות הכרה, והתגלמות של הדר מוסר ושאיפות עדינות, הרי המרכז נגלה. האחדות של האדם הרוחני מקיפה היא אותו בכל גילוייו בכל העולמים, כאחדותו של כח המושך בכל הגרמים. לשוא חושבים בעלי חוגי הבטה קצרים, שאחרי החידוש של הציור הקוסמי בטלה מרכזיותו של רוח האדם, וחפצים הם לומר, שבשביל כך ערך הדת נגרע. אע"פ שאיתנה היא הדת גם בלב אלה אשר מעולם לא נתקבל לרוחם המרכזיות של האדם, כהרמב"ם וסייעתו, א"כ הטענה בטלה היא מעיקרה. אבל גם בעומק הרעיון המסתורי, שהוא מוצא מקום חשוב בחיי הדת ביחוד בדורות האחרונים בהתפשטות יתירה גם שם לא נפגע דבר, כ"א נתאדר המחזה. האחריות המוסרית מתגדלת לפי שילוב הויה כזה, וזהו ג"כ יתרון מרץ לרוחו של אדם בהשתלמו. מובן הדבר, שלצורך ציור של גודל נורא לגבי האחריות המוסרית צריך עומק והארה צלולה לתוכן המוסר, כדי שלא יתמסמס הרוח מיתרון פחדנות, ולא יוכל להיות חמוש באותה האביריות, הדרושה לאדם פועל בחיים.

רמז

בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשום אל לב לאחדות הרוחניות, דהיינו שהשכל יהיה משפיע ישר על הרגש, והרגש על הדמיון, והדמיון על הפעולות. וכשיש סתירה בין אלה החלקים אז ההריסה מוצאת מקום לחול. ועל גבי אלה ארבעה החלקים, שהם שכל, רגש, דמיון, מעשה, מתעלה הענין האצילי, שהוא שורש הנשמה, של האיש ושל הציבור, במקור ההויה העליונה.

רמח

כמה טובה מונעים בידים מפני שפלות הדעה שבאנשים, אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם. לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כ"א גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה. הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת. על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי. כמובן מדקדקים הם גם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה, אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה, הזורמת בנשמה בכל הוד גדלותה, דוקא מתוך הצינור היותר גדול ושוטף, ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף, המלאים את הרוח העולה למעלה. ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה בנשמות העליונות, כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים, שבתוכו הכל כלול, כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי. התפשטות השלמות על המעשים כולם, מאיליה היא באה, בעת אשר הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו. ומ"מ פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם ומסתכלים על מעשיהם בפרטי פרטות. אחרי שכבר שבעו זיו עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של הטוב והטוהר מלא אור חיים חי בלב פנימה, בא חשבון הנפש, בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך הנפשי והגופני, כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל, תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם, תשובה עליונה, הכוללת כל התשובות כולן.

רמט

כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה בשביל זה, כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכולת לתקן כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה, שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים. על כן הם משתדלים לעלות למעלות עליונות יותר, בהשגה ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם את הופעתה, ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל כל כך כחם, עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים, הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם למקום, ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמי.

רנ

אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים ג"כ, ולפעמים לרדת למעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, ע"פ התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף. ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו. אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם ג"כ את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולים, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה, ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל.