שמונה קבצים א קנא-ר

<< · שמונה קבצים א · קנא-ר · >>

קנא

מתגבר לפעמים באדם המעוף הרעיוני, שהוא למעלה מכל הגיון קצוב, וק"ו מכל הלכה מעשית קבועה, ולבו שואף הוא אז אל על, ואינינו יכול בשום אופן לצמצם את נפשו בלימודים מוקצבים. יתן אז חופש לרוח, ישוטט כפי נטייתו, ידרש את אלהים כפי אשר תנחהו נשמתו המרחפת על פלגי מים רבים. ואם יתן לב גם בעת ההיא אל איזה לימוד מעשי, לא יוכל להעמיק בו, כי רוחו שטה היא במרחקים, ומ"מ יוכל ללמוד אם תשאהו רוחו לימוד שטחי, שהמהירות הרעיונית תשאהו על אברתה, יגמע ידיעות כאשר ימצא ויצטרפו לחשבון. אי אפשר לרוח כזה לסכם לו סדר וקצב, ואי אפשר להכביד עליו דייקנות מדודה, רק כפי המדה אשר ימצא לנפשו אפשרות נוחה להתפשר עם המציאות המעשית, ומצב החיים שהם דורשים את תפקידם, ואינם יכולים לותר משלהם לגמרי, גם בשביל טענות היותר נעלות של הרוחניות העליונה.

קנב

מההזרחה הכללית של השיטה הרוחנית העליונה, שאין עמה מצד גבהה ועליוניותה, לא רעיונות קצובים ולא מחשבות ברורות, לא אותיות מיוחדות ולא ענינים מסודרים. אבל יש בה גודל ויפעה פנימית, ממנה מתעטפות בהוד והדר כל המחשבות המעשיות, והן מתמלאות עז וגבורה. וכל מה שהן נפרטות יותר בדייקניותם, הרי הן נעשות כלים טובים להחזיק בהם את האור הטוב של הקדושה העליונה, החבויה מכל עין.

קנג

אמת הדבר, שבימים הקדמונים היו הפילוסופים יותר עסוקים בעניני האצילות והרוחניות, והמדעים עמדו אז בשפל המצב, ולעומת זה בימים האחרונים, כאשר שמו פניהם החוקרים את המדעים המעשיים גדלו והצליחו וגלו חדשות רבות. אבל מזה אין אנו למדים כלל, שאנו צריכים להתרשל בההתעסקות של הענינים הרוחניים והאצילים, כי אם שלא נכון הדבר לגשת אל הידיעות התלויות בחושים והשייכות לעולם המעשה, ע"י חקירות מופשטות והשערות רוחניות. על כן כל האנשים אשר חלקם בחכמה הוא החלק המוחשי, צריכים הם להתרחק במחקר זה מכל השערה רוחנית, ולשום פניהם אל החיפוש המחקרי. אבל עצמיות הרוחניות בעצמותה, עד האלהות והנפש מצד רוחניותה, עד המוסר והצדק וכל התכונות הרוחניות שבהם, אפשר להצליח דוקא ע"י שיקוע רוחני. אלה הענינים, גם אחרי כל ההצלחה של החוקרים היותר חדשים, עומדים הם בעינם, וכל המוצאים את עצמם מוכנים להם, צריכים להתיחד בעיונים הללו, כדי להביא אור וחיים בעולם.

קנד

מהמקורות הראשיים של דורות קדומים נשאב את החזיונות הרוחניים, שהם צריכים בעז טהרתם להתגלות בנפשנו. ודוקא מהעתים שהחיים היו פשוטים ובריאים, בהם היה התוכן הרוחני מתנוצץ בנשמותיהם של יחידי הסגולה במילוי וטוהר נשגב. בימי ההשכלה, ביחוד המעשית והחברתית, נתפזר הכח הרוחני של האדם כלפי חוץ, כלפי העבודות הטכניות וסגנונות החיצונים של החיים, ובזה נחלש הרבה הכח לקלוט את הצד הפנימי של החיים, שאנו צריכים להעזר ע"י הירושה הגדולה אשר נשארה לנו מימי עולם - תורת ד' בכל הקיפה.

קנה

כל האמונות הנן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (כח מ ג') - לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הנן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הנן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המדה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלוים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר. לפעמים יבא זמן, שיגלה כח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למדה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כח ליסודה. ובאמת שני הצדדים הנם דברי אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המדה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאינינו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיון שכן, הרי הענין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה.

קנו

לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל. לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות. ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה, נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן לא את ארחות חיינו הלאומיים ולא את שאיפותינו המופשטות, העולים מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקותנו לשוב להבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל לעזוב את כל אלה. האידיאלים המחיים את הכלל, אינם מכרים כ"כ איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים נשמת החיים מסתלקת. לא נבהל ג"כ משום מה שאנו מגמגמים כ"כ במבטאנו כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו, המעשית והרוחנית.

קנז

החיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם. כל עליה מעשית בפרטי הדייקנות של התנועות, שעל פי המשך ההגיון היותר נשגב ורחב - ההגיון העולה מכל חוג הצמצום האנושי הן המשכות של הגשמת האידיאלים המרוממים. והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי. ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, אע"פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל - הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע"י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה - מ"מ אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה. וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל. הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם, הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו.

קנח

כל מה שההכרה האידיאלית הולכת ועולה, כך משתרגים ענפיה ביותר, וכל מה שהיא נקמצת ונחשכת כפי מדה זו הענפים מתקמצים, ואינם יכולים להתפשט. הרחבת הענפים של האידיאליות אנו מוצאים בגובה העליון, בהאידיאליות האלהית של סדר ההויה. החיים בטהרתם, ברומם, ברוחניותם, במוסרם והשכלתם, עומדים בראש האידיאל, ומתוך הברור המובהק של האידיאל בהדעה העליונה בחכמת היצירה, הענפים הם רבים ומסתעפים מאד, צרכי החיים רבים ושונים, וכל סדריהם רחבים הם, ותופשים מקום רחב במציאות, ואין חסר גם הצורך היותר רחוק מלהיות נמצא וכל זה הוא מפני שעז מאד הוא הכח המכיר, הבא עד תכונת החפץ והיכולת להוציא אל הפועל את האידיאל הנשגב של החיים. תורת ישראל מצויינת היא, בהגשימה את האידיאליות המופשטה בכל סדרי החיים. והסדרים מתוך שהם תכסיסי האידיאליות, הם ג"כ מתרחבים, נושאים ענף ופרי, והכל הוא משוקה מטל החיים של שורש האידיאליות, שהוא ינצח את כל מה שהוא עומד לנגדו, וכל מה שרוצה למעט את כח התפשטותו. ניצוץ קטן בכמותו נראה לפעמים האידיאלי, אבל גבוה רחב לאין קץ, ועמוק ממעמקי תהום הוא באיכותו. נמצינו למדים שהאידיאלים צריכים להיות עבודים בעצמותם, וביחש שבינם לבין ענפיהם הרבים, האידיאלים הנראים מקומצים בתור נקודה אחת קטנה - מפני שלפעמים משפט קטן ורגיל יכלול רכוש אידיאלים מרובה מאד, וצריכים אנו לבאר את העושר הכמוס בו, וביותר מזה צריך להעבד היחש שבין עצמותם של האידיאלים לענפיהם המעשיים.

קנט

לפי אותו הערך שההכרה האידיאלית וחוסן הרוחני מתגבר בלב, כן היחש שבין התוצאות המעשיות להרעיונות הכלליים מתקשר בקשר יותר אמיץ, ונימין כאלה שאינם יכולים לקשר כלל ענין לענין כשהרוח האידיאלי חסר ממקורו, מספיקים הם לקשר בקשר אמיץ וחי המון מעשים, בדייקנות עליונה, לרוח אידיאלי מקורי, והתמימות המעשית, מאוזרת בגבורה והוד נורא, הולכת וכובשת לה את נתיבות החיים. כל פרצה מעשית מסובבת היא בעקרה מכהות האור של האידיאלות הכללית, שחדל לפי מיעוט האורה כח החיים הפנימי לעשות את פעולתו, והקשר החזק שבין הרוח והמעשים מתרופף - עד שנהפך לרועץ, ולבחילה במעשים שהם תוצאותיה של האידיאליות הנשאה - דוקא מטעמה של הנטיה לאידיאליות עצמה. ומתבאר בזה החזון הרגיל, שאנו פוגשים במתנשאים למרומי רוח מוסרי, ברעיון המעפילים להרס כל מבצר מעשי מדוייק וחוקי, שבאמת ההתנשאות הרוחנית אינינה נטיה אידיאלית בריאה ומקורית, אלא כהות האורה החיה במקורות הנשמה לפי טבעה וירידתה הפנימית, המגדלת את הסגנון החיצוני בעושר מילים נפוחות ורעיונות מלאי התפעלות והתרגשות חולנית, המגדלת את הכמות האידיאלית על החשבון של איכותה היסודית. והרפואה לחולשה זו אינינה דבר אחר, כ"א הגדלת ההכרה האידיאלית בעוצם טהרתה, ע"י העמקה והרחבה ברוח מקורי היותר נעלה, שאז מתגלה רוח גבורתה וכחה הפועל, המנצח את החולשה המעשית ומשיב להאידיאלים את כל הוד עוזם.

קס

האמונות המוכרחות, הן הסתעפויות היוצאות מהאידיאלים המקוריים אל האידיאליות המוגשמת בחיים, והן נובעות בדרך ישרה מהאמונות שהם אמיתיות מוחלטות. יסודן של האמונות המוכרחות ומקום מושבן הוא בכח הציור, בחוש האסתתי. מתלבשות הן בלב, במליצה, ובהגשמת המעשה המגביל, בחוג המעשה, אל האמת המוחלטת שבספירה הרוחנית. מקור האמונה הוא באמונה האמיתית, באמתתה המוחלטת, בתמצית הטוב והעילוי שבה במקור החיים, וההויה הכללית והפרטית. כשהאמונה הפנימית היסודית מתגברת, מאצלת היא מהודה ועזוזה על האמונה המוכרחת, ועם אצילותה עומדת היא האחרונה במקומה, מבססת ומבסמת יפה את החיים המעשיים, נותנת להם את הברק הראוי להם, מעדנתם ומשפרתם, ולעולם לא תצטרך להלביש את עצמה בלבושים שאינם שלה, ולתאר את תכונתה בתכונה שאינה הולמתה, דהיינו תכונת האמונה העליונה, אמונת האמת. ואמונת האמת מעלה אותה - אמנם בתור בסיס מעשי לכבודה. וכל מה שהיא תהיה יותר מובלטת וניכרת, כן מובטחת היא האמונה הבסיסית במעמדה, בפעולתה על החיים, ובכבודה, בכח המצייר והמדמה של הכלל והפרט, עד שאפילו המעשים שהם יכולים לפגום בכל שהוא את הדרת קדושתה של האמונה התחתונה, הנם היותר מוזהרים והיותר שנואים, בהכרה פנימית מוסרית מכל השדרה האנושית היותר אמיתית וישרה, וכך הולכת היא האמונה התחתונה ומתרחבת. וכל מה שהיא מתרחבת בחוגה, היא נעשית כלי יותר רחב, לקבל בתוכה את כללות ההוד והאור של האמונה האמיתית, אמונת אֹמן

קסא

אנו צריכים לגלות מה שאנו מרגישים מהפעולות הטובות שהמצות פועלות עלינו, איך הן בונות את עולמנו, העולם היחידי והעולם הציבורי הלאומי שלנו. התפילין הם משכללים את ציורנו. יש להם סגולה לחקוק בנפש המניח אותם את התמצית של אותם הדברים הנאמרים בהם. האותיות פועלות את פעלם על החקיקה הנפשית, התמצית הרוחני הפנימי, שהוא תכלית הדברים של הפרשיות הללו. בונה היא בכל יום את הנשמה הישראלית, בונה היא את כח הציור המיוחד אשר לישראל, שהוא נותן צביון סגנוני לכל תכונות החיים, לכל חיי הרוח והמוסר, לכל המהות הישראלית. ודוקא ע"י הוספה של מזון רוחני זה, שהלך הוא מידי יום ביומו ובסם את הנשמה של כל בן ישראל, הקיץ הרוח העברי והיה תמיד נעור וחי, מוכן לסגולה הפרטית. יסוד גדול הוא בחינוכה של האומה הישראלית, חקיקת רוחה על פי מצבה המיוחד. המאכלים - מאכלים שלה, מתאימים הם לרוחה פנימה, האסורים לה מטשטשים הם את הרוח. אין אנו צריכים למצא את הטשטוש הזה בסגולת המוסר הכללי. המוסר הכללי של האדם הולך הוא בדרכים אחרים, אינינו נזקק כ"כ לצירוף הנפש בהתחלות נטיותיה. דבר זה מיוחד לישראל. המאכלות האסורות מטמטמות את הלב, מאבדות את הרושם של ציור החיים המיוחדים לישראל, הקדושה הישראלית מטשטשת על ידם, ושוב אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית. והיחידים הללו נעשים כמו אברים, שתוכן החיים הפנימיים של האומה בעומק הרגשותיה אינינו נכנס בתוכן, נשמתם נפגמת. אין ליחיד שבישראל נשמה, כ"א לקוחה מכללות האומה, זאת היא הסגולה של גוי אחד בארץ. הוי מי יגלה את פני הלוט, יראו ויכירו כמה צריך לכבד כל חק ודין.

קסב

מתוך המוסר החפשי, המוסר האנושי, נקח מוסדות להקמת האמונה, אמונת ישראל, הדרושה כ"כ לנו ולעולם כולו. נבאר את חזיונותינו הפנימיים, את עומק קורת נפשנו, בדבקות בד', דוקא כשאנו מציירים, קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל. הכוונה הזאת, נבאר כמה היא משקטת את רוחֵנו, כמה היא נותנת נופש לנשמתנו ומכשרת אותנו אל החיים הטהורים, שיש בהם גם חיל וחוסן, גם קדושה וטהרה. המוסר אינינו מתרכז רק במעשים טובים לבד, הטובים רק במובנם החברותי. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב. רוח קודש זה, אינו נמצא לנו כ"א בתוכן הדבקות האלהית, הבאה לנו מתוך אמונת ישראל המעשית והעיונית. אנו מוכרחים הכרח רוחני, פנימי, מוסרי, להיות מובלעים בתוך האומה, אומתנו, האומה שמכללה, מכלל כל דורותיה, יש לנו כל אוצר החיים שהם חיים באמת, שאנו חשים בקרב רוחנו פנימה, אנו מרגישים כשאנו עומדים במצב טהור זה, אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, השורה באומה כולה, אנו אוהבים את התורה, את המצות, את חוקי ד' ומשפטיו על ישראל. הדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, הולכת היא רטובה מטל של חזיונות נעלים ושל הרגשות נעימות. יש לנו אהבה, יש לנו מה לאהוב, מה לכבד, מה לקוות, במה למלא את תוכן החיים. מלאים אנו כל, מלאים דבר, דבר שיש לו עמנו שייכות עצמית פנימית, כבירה ונצחית. אנו נקראים מקרבנו, מעצמנו, לצמצם את מבטנו אל תוכיותנו. נוכל אח"כ להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה, על פני מרחב כל. אבל בתחילה אנו מוכרחים להתקשר לחיים האמיתים שלנו, לחיים פנימה, לתוכיות נשמת נשמתנו, בנחת רוח, בנעימה, בחסד, בגבורה, באהבה ורעננות החיים.

קסג

שמעו אלי עמי. מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי, בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם, יש לחיי אותו התכן, שהוא קרוי חיים, מבלעדיכם אין לי כלום. כל התוכן, כל השאיפות, כל הערך של שיווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם. אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ. אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת. כל האהבות הקטנות עם הגדולות שבכל תהלוכות חיי הכל אצורות הן באהבתכם באהבת כללותכם, הכלל שכל הפרטים שלכם בו הוים וחיים כל אחד מכם כל נשמה בודדת שמכלל כולכם היא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את אור החיים אתם נותנים אתם לי תוכן לחיים לעבודה, לתורה, לתפילה, לשירה לתקוה. דרך הצינור של הוייתכם אני חש את הכל אני אוהב את הכל על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלהים והיא מתחוורת לי, מתבררת לי, משתלהבת בלבבי, מתצחצחת ברעיוני. עמכם עמי, אומתי, אמי, מקור חיי. עמכם אני מעופף למרחבי עולם, עם נצחכם, אני חי חיי נצח. עם פארכם אני מלא הוד ותפארת. עם ענותכם אני מלא מכאובות. עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות. עם הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה. אוצר חיים הוא לי כל עצב, כל חק של מעמד רגליכם. ארצכם ארץ תקותכם, קודש היא לי, שמיה לי מקור החן, מקור פאר העולמים, כרמלה ושרונה מקור התקוה, מקור הברכה, מקור ששון החיים. שיתה ושמירה עוטים לפני הוד ויפעת עד.

קסד

אני מלא אהבה לאלהים. אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב אינינו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם, מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה, ואני אוהב, ואני אומר אני אוהב את האלהים. שוכן הוא אור אין סוף בהביטוי של השם, בביטוי של האלהים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה, בהנשא נשמתו למעלה למעלה. איני יכול להשביע את נשמתי באותה האהבה הבאה מקשרי ההגיון, מחיפוש אור אל שעל ידי העולם, שעל ידי ההויה, החודרת לתוך העינים. נולדים לנו בנשמותינו אורות אלהיים, אלהים רבים, להשקפת רוחנו, אל אחד אמת. ולפני אחד בעומק אמתו, אלהים מתגלה, שולט בנו. כובש את כל רוחנו, רוח כל היקום. כל מקום שיש רעיון, רגש, מחשבה ורצון, כל מקום שיש חיים אציליים רוחניים, מולך אור אלהי, מושל, כובש, מתנוצץ, מתהדר, מהדר ומפאר, מחיה, מרומם, הכל מתוך הבהירות של אור ההויה. מולך ומת, הממלכה קצובה, כל זמן שהיא באה מתוך העולם, מתוך ההויה. לפעמים מתגבר האור. רוצה החפץ באור יותר עדין, יותר פנימי, יותר אמת שהוא לעצמו, יותר עזיז בתוכן תוכיותו, מופיע האור על הכלי, המחשבה על ההויה, אין המעמד יכול להתקיים. אין התוכן הולם. משתברים הכלים, מתים המלכים, מתים האלים, נשמתם מסתלקת, מרקיעה לשחקים, הגופים יורדים לעלמא דפירודא, ההויה מתיצבת ערומה, בודדה, קרועה, פזורה, בקרבה כנוס, גנוז וטמיר, חשק עולמים לאור עליון. חסד עולמים הניח בכלים הנשברים את אורו, את ניצוצותיו, בכל תנועה, בכל תוכן חיים, בכל מהות יש, יש ניצוץ. ניצוץ של ניצוץ, דק ודק מכל דק. האור הפנימי, אור אלהים עליון, בונה ומיסד, מקבץ נפזרים, מתקן עולמי עד, מסדר ומחבר. מתגלה מלכות עולמים, מאור אין סוף שבתוכיות הנשמה, מהאלהים אל העולם, אור חדש נולד. אור זיו הדר פני אל.

קסה

בכלל האמונה היא שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההויה. והשירה היא ההשגה היותר חודרת, יותר פנימית במעמקי מהות המושג בתוכנו הפנימי, מה שאי אפשר כלל להשגה הפרזית. על כן האספקלריא האמיתית של החיים היא דוקא בתוך שירת החיים, לא בחיי החול המתבטאים ע"י הפרוזה. אוי לו למי שרוצה לאבד מן החיים את הדר השירה שלהם, הוא מאבד את כל התוך של החיים ואת כל האמת שבהם. הפרוזה כולה היא תופסת את ערכה, מפני שהיא נסמכת על שירת החיים.

קסו

כשאדם אוכל, שותה, עושה כל צורך גופני, מתרגש באיזה התרגשות נפשית שיש בה עונג נפשי, מתעוררים בו כחותיו, לא לפי מדת השכל הצדק והיושר לבדם, כ"א כפי אותה המדה שהטבע הפשוט, וגם המקולקל מכבר ע"י מעשים בחיריים בלתי הגונים שלו, ושל כללות האדם, מושכת אותם. מדה זו נוהגת באדם ובעולם. ההכרה הבהירה רואה ברוח האדם חלק מן ההויה הכללית, כשם שההבטה השטחית רואה בגופו וכחותיו כן. ומצד רוחו גדול הוא האדם בעולם הרוח, ועל כן הוא תופס מקום חשוב מאד, ועילוי רוחו, והשפלתו, שכלולו וקלקולו, הוא הנושא היותר חשוב, לטובי החושבים וההוגים המעמיקים, מגביר אדם את רוחו, לצד הטוב, כלומר לצד התכונה שהיא מכוננת לשכלולה של ההויה, לכללותיה ולפרטיותיה, לרוחה ולגויתה, מגביר בזה בפנים ידועים וחשובים למאד את הטוב בכל ההויה כולה. החשבון מתמצה, בין מיד בין לאחר זמן, והתכונה מתהוה, בין בהויה זמנית בין בהויה שצורתה ביחש להזמן היא שונה הרבה מתכונת הזמן שאנו רגילים בו. הסקירה של הרוח הטהור, המתנשא מעל לתקרה הנמוכה של החושים ונושאיהם, מדברת היא במדה של תכונת האדם ברוחו ונפשו, עד ההויה כולה, מונה היא את הכחות שבמציאות לפי ערכם בעולם הקטן, שהוא באמת העולם הגדול עצמו, מוצאת היא את אופי החיים, בכל תעלומותיהם, ובכל מסיבותיהם, ערוכים בסגנון כזה, שאפשר להציץ מהם על כל ההויה, על העולמות כולם, על עולמי עד. וההבטה הזאת כשהיא קבועה, כשדרכי החיים מתאימים לה, היא פותחת שערים נפלאים, שערי שמים ממש במלא מובנם. אשרי הדופק עליהם תמיד, יתנשא בהם ועל ידם מכל שפלות החיים, יתרומם ויתעלה, על כל המעשים, וכל העולם כולו כדאי הוא לו.

קסז

משתוממים הם הרעיונות מפני הדעות הזרות ההולכות ושוטפות בעולם, בין דעות זרות של כפירה מוחלטת, בין דעות זרות של נטיות לאמונות זרות - נוצריות, מושלמניות, בודיות, וסתם עבודות זרות. וכל אלו פורצות הן בשטף אל תוך המחנה, לוקחות לבבות, רבים ומעוותות את הדרכים. המגינים על הדעות, ביחוד של היהדות, מרימים קול צוחה, מבטלים את הדעות הרעות, מגלים את זיופם ושקרם, והדבר מסופק מאד אם יעלה בידם החפץ להשיב אחור את מה שהחל להתפרץ כהר פרצים. אבל הסתכלות יותר חודרת צריכים אנו למאורע כזה, הסתכלות כללית ומקפת, ועם זה פרטית וחודרת עד לפנימי פנימיותן של כל המון הדעות ותוכני הרעיונות האמוניים שבעולם בכל יש ניצוץ אור. הנטיה הכללית של האדם שואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו, עותה אמנם הרשעה והבערות האנושית את הדרכים. אותו הניצוץ הטוב, אור ד', אור האורים, שא"א לנו לבטאו, אינינו יכול להתלבש באותיות של שום מבטא, גם לא של שום רעיון. גנוז הוא, חבוי הוא במעמקי הקליפות היותר גסות. הולך העולם ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והניסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות, הטעיות הולכות ומתמעטות, הסיבוכים של הדמיון הגס הולכים ומתפרקים. נשאר בחובו בעוצם תקפו עז הרוח הפנימי, הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות, וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזוהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך כל חגוי ארצות מאפליות. על כן מתחילים להתנוצץ אבקי האמת והאור, המפוזרים בין כל האמונות השונות, שהם כולן נובעות ממעין החי היחיד, שעקרו ושרשו הוא תמיד אור ישראל, האמונה הטהורה העומדת על הבסיס היחידי שמעמידה לעד, ושלעד לא ימעד. לזאת, תחת לדחות את כל התוכן של הארג המחשבי - שהניצוצות הקטנות של הטוב מתחילות להתנוצץ ממנו, ושהם בעצמם מצודדות נפשות ללכת אל עמקי התהום, ששם עוד החושך שולט בעוצם גבורתו שזה לא יצלח - עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרוחב ואת העומק, את הכלליות והנצחיות שיש באורן של ישראל ואיך שכל ניצוץ שהוא טוב שבעולם אחר מתגלה הוא, נובע הוא ממקורו ומתחבר אליו בחיבור טבעי. אז מכל הניצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים לנשמת האומה הכבירה בעז רוחה, בכח אלהים שבה, ולבבות צמאי אורה יביטו אליה ונהרו, ולא ילכו לרעות בשדי אחר, גם את אותו המרעה אשר החלו לחשוב שאך שם הוא מקומו.

קסח

כשהאדם מסתכל בעצמו ורואה את כחותיו הגשמיים והרוחניים, את כחות החיים שלו ושל המציאות כולה, ומכיר הוא בהכרה פנימית את העילוי הרוחני, האור העליון שבהויה, חודר ומבחין בטובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי, מיד כל כחותיו מתחילים להיות כמהים לאותה האורה, והשלמות הכללית מטבעת את חותמה על נשמתו.

קסט

הכח המתפשט בעולם, העוסק בפעולות שכליות מדותיות ומעשיות, כשהוא מתרחק הרבה ממקורו העליון, נעשה עלוב, חשוך, ופעולותיו נעשות לקוייות. בנפשו של אדם גם כן זו היא המדה הנוהגת. כשמשיבים אל המקור את הכח אל רוממות האצילות, הוא נעשה זך, טהור, מואר וחזק. כשהכח העליון צריך לחדש פעולות יותר בהירות, מאסף אליו את כחותיו שנשפלו, מתגדל ע"י אוסף זה הכח המקורי, ומחולל דברים חדשים.

קע

המצות בונות הן את הנשמה, בין נשמת היחיד בין נשמת הציבור. השירה האלהית משוטטת ומרחפת על פני המצות וחודרת בתוכיותן. הרעיון הגדול של התוך המלא של אמונת אלהים בצורתה הרוממה, המאשרת את החיים, הולך הוא ומתלוה עם כל מצוה בצורה פרטית המיוחדת לה, הצורה המיוחדת ההיא, מתחקקת היא בנשמה, לפי התוכן של המצוה ולפי הערך של הדבקות הנשמתית, אל האור העליון שבמצוה, וכן הנשמה מתגדלת וכחה מתרבה.

קעא

העין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה. ומביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים, מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא. כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות חייו שלו. מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו. אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל. ובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב.

קעב

מלאה היא ההויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו. האדם הוא תמצית מלא, שההויה כולה משתקפת בו. פונה הוא האדם במבטו, בנטיית דעתו אל האור, הסדר, התיקון שבההויה, הרי הוא בעצמו מואר, מסודר ומתוקן, ומוסיף עוד בכחו אור, סידור ותיקון בההויה כולה, בתור גורם יסודי וחלק עצמי ממנה, שאינו עומד לעצמו כ"א פועל ומתפעל מכללה. פונה הוא לצד השני, לחושך, לבלבול, לתוהו, הרי הוא עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול, ומוסיף את הקלקולים הללו באופן נערך בההויה כולה. הנטיות הללו שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העקרים שלהם הם הרצון והמעשה שעמה, איזה עובדא שתהיה המשלמת את הרצון, חמרית או רוחנית, בחביוני המסתרים. מסתכל האדם לפעמים בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין, שכל קלקולי החיים, כל הבלי השוא וכל מרורות הרשעה מהן יוצאים. הכח המתפשט במציאות המתגלם ועלול אל התוהו והרשעה, נטיית הלב שבאדם מוצאת גם בו יחס גדול. רע מנעוריו הוא יצר לב האדם. לנפלאות יחשוק, להעמיק ברשע, לעולל עלילות נוראות, שהרבה יחריבו, ידאיבו, יבלבלו ויחשיכו. ומין הנאה של פועל, של שורר ומושל, הולכת ונצמחת מזה, והרשעה עושה לה כנפים ומתגדלת בלב, במעמקי הנשמה, ובמעמקי המציאות. הכישופים וכל זוהמת מפעלם הנם פרי העמקה זו, שמקורה הוא הרע שבמציאות, המכוון לעומת יצר לבו שלהאדם הרע, המתיחש זה אל זה ע"י יחושים שונים, שההעמקה של הרע, המציאות, מוצאת בהם את המון חוקיה, כחותיה ומסילותיה וארחות לימודיה.

קעג

האדם שהוא, בפנימיות נטיות גופו ומזגו, נוטה לרעה. חית האדם שבקרבו הרעה, נוטה היא אל ההסתכלות וההתקשרות העצמית, אל צד החושך והבלבול והתוהו שבההויה. החפץ להחריב, לשבר, לכלות, אמיץ הוא מאד בתוכן רוחו, ועל פי משקל זה הולך הוא זרם המדע וההשערה השכלית, ההצטיירות של הדמיון, וכל מערכי ההויה המתיחשת אליו בקרבו וחוצה לו. אבל האדם נוצר לעבוד עבודת אלהים, עובד הוא את אלהים במה שהוא משכלל את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו יחש קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלהי. לפי עידון רצון זה, כך ההויה הולכת ומתיצבת נגד עיני רוחו בצדה הבהיר, המסודר והמתוקן. לעומת מצב עולמו הפנימי, ההולך ומתתקן, הולך ומשתכלל, כל כח ששואב האדם אל קרבו מההויה הסובבת נעשה מוטבע בכחו הפנימי, ומטביע לפי ערך זה בהרחבה את כחו על ההויה הסובבת, העסוקה תמיד לעבד ולתקן או לבלות ולקלקל. מדי יום ביומו, כשהאדם מרומם את רצונו ע"י עבודת ד' המיוחדת לעולמו הפנימי, היא עבודת התפילה, מאיר הוא בזה את נפשו בקרבו, מעדן הוא את כח הוייתו לצאת מתוך מחשכי הרע והשממון אל מאורי הטוב וההתישבות, מחשבתו ורצונו פונה היא מכל ערפלי חושך של צד הקלקול שבההויה וכל אגפיהם. אחרי אשר הכין רוחו בקרבו, נכון לו לקחת מזון, אוצר כח מהמציאות החיצונית לספח אל כחו. כח זה יוסיף עצמה אל האור, אל האמת, אל צורת האדם המאירה, אל צד הקודש, הדעת הברורה שמשתקפת בתוכן ההויה. אבל אם בעוד רוחו עכור, בעוד מצב נפשו מצומצם במאסרי הגוף, כמו שהוא בעוד לא זרחה הנפשיות הפנימית עליו את אורותיה, בעוד הדם עושה את שלו ע"פ תכונתו הפראית, המתעוררת מידי יום ביומו כפי טבע החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, אם קודם שיתפלל על דמו כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך, של תוהו, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא, הכשפנות, העוננות והנחש, שבהם נפש האדם בעודה בזוהמתה טובעת. ועל זה צוח הכתוב ואומר: לא תאכלו על הדם, שבכלל זה הוא ג"כ לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - תתפללו על הדם של החיה שינוח מזעפו, שישקט ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו. לא תנחשו ולא תעוננו.

קעד

כל מהוה, מתקן מה שהוא חוץ ממנו, ביחוד מה שהוא למטה ממנו - מתוך העודף, מתוך השביעה המציאותית של עצמו הוא מהוה. הופעת ההויה הגלויה מתוך הכמוסה, החמרית מתוך הרוחנית, מהתוספת של האורה שלמעלה היא באה. ותוספת זו כלולה היא בכל המרומים היותר עליונים, בכל ההופעות היותר נשגבות. עזיז ומרומם הוא הכח של נטיית צדקת עולמים, ליסד המון עולמי עד, ואין קץ לברכות אשר לראש צדיק יסוד עולם.

קעה

האידיאל המוסרי, לכל פרטיו, המעשיים, והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאל השכלי, ברום חביונו. המחשבה של האנשים בעלי הרוח, משוטטת היא בעקרה למעלה, בגבהי האידיאל השכלי, האמת והשקר, זהו כל התוכן שלה. התוכן של האידיאל המוסרי, כאחת מצלעותיו של האידיאל השכלי, כלול הוא עמו, ואינינו תופס מקום לבדו כלל. לא בכונה מדוייקת לצמצם המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע, ולעשות טוב, נוכל לצייר לנו את האידיאל השכלי ברום גבהו, עסק אין לו כלל עם אלה הפרטיות, אלא שכשימצא המואר ממנו פגישה עם תכנים כאלה, שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב, ולא יעשה את הרע. הצמצום לכוין את האידיאל בשביל טוב ורע, זאת היא ירידה עצומה, למי שהיה מוכן לחיות חיים של האידיאל השכלי, בעצם טהרתו. וכל הפרעות נגד המוסר היותר טוב הנהוג בספירה האנושית, הבאות מצד איזה התגברות של מחשבה חפשית נשאה, יונקות הן את לשדן, מתשוקת האידיאל השכלי לעלות אל מקומו. אלא שבמקום שהאידיאל השכלי לעולם לא ישלול את הערך של הטוב והרע, לא יאמר על הטוב רע ועל הרע טוב, אלא יתרומם על גביהם, ובכל מגע שתבא לידו, ישאר הטוב טוב, והרע רע, כל זמן שהוא בצביונו הרע ובגבולו, יבאו המושפעים מהניצוץ הקטן של הזהרורית של מעלה, אשר רק השעת עין מההכרה החודרת וחלישות של הרצון ביחש להחזקת המעמד של הטוב והרע ביחושם אליהם בדרכי החיים פעל עליהם, לידי חילוף ותמורה, עד שיאמרו על הטוב רע, ועל הרע טוב, הארץ נשמטה מתחתם, ובשמים מעל לא ימצאו מעמד.

קעו

כל מה שהשפה יותר מתעשרת אצל בני אדם, והספרות מאמצת את כחה לגלות את כל הצפון, את כל הגיוני הנפש היותר כמוסים, וכל הציורים והחזיונות היותר מסובכים ועמומים, כן הולך החיוב ומתגדל על כל מי שכח בידו להרים את המסכים מהדעות היותר נשגבות, שעל ידן צורת האדם מתעלה לעשות את חובתו. ולא עוד, אלא שכל פתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם שם ד'. א"כ הרינו רואים בפריחתה של הספרות ג"כ הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פתוח השפה מתגלה היא בכל הענינים בחול כבקודש, בטמא כבטהור.

קעז

מדרגות השכל הולכות הן מלמטה למעלה. בידוע הוא שגם כל ציורי הדמיון הנם באמת ציורי שכל, אלא שהם כדמות גרעינין, שלא נגמרו עדיין בגידולם. אמנם כאשר השכל יתאשר, ויקיף את מהות החיים של האדם, אז יהיו כל הציורים, של הדמיון מכל מדרגותיו, ושל השכל כולו, אחוזים זה בזה, כתבנית גוף אורגני, שכל חלקיו הם משולבים זה בזה. אז כאשר יחל הרעיון לעלות מלמטה למעלה, תהיה תעופתו מצומצמת, כי סוף כל סוף הרושם של הצנימה הקטנותית יפעול עליו, שלא לתן לו את העז וההרחבה החפשית. אבל כשילך הרעיון במהלכו מלמעלה למטה, מתעופתו העליונה, עד תהומות הדמיון, וההרגשים התלויים בו. אז יהיה האור מואר מאד, בשפעת חסד עליון.

קעח

חסרון יש ביראה מצד החיצוני שלה, שהיא מרככת את הלב יותר מדאי, עושקת מן האדם את תכונת גבורתו, ועל כן נשאר הוא מצדה, כגבר אין אונים. ובזה מונעת היא היראה, אפילו כשהיא יראה אלהית, נובעת ממסורת טהורה מעיקרה, את שכלולו של העולם, ואת שלמות צורתו של האדם. כשהדברים באים למדה זו, כשמדת היראה מתמלאת בתמרורים רבים, עד שהשפעתה מועלת לדכא את הלב יותר מדאי. כשנשקע בה הרוח יותר מדאי. אז כבר מוכנת היא באנושיות רוח אחרת, רוח הפקרות, הבאה להפיג את ארסה של היראה החיצונה. כששתי הרוחות החיצוניות הללו מתאבקות זו בזו, מתמלא העולם שכרון, ואבק עולה עד כסא הכבוד, חולשה, קנאות, צביעות, ורשעות מרורה מעבר מזה, עזות, תחרות, והפקרות ונביקת רוח מעבר מזה, מפילים חללים רבים. וההמון הולך ונמוג, עד אשר יזרח שמש צדקה, והדעה האלהית העליונה תופיע בגבורתה, ותביא מרפא בכנפיה.

קעט

מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי, מביא המעצור היותר גדול ברוח האדם בבאו לכלל דעת. זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה, שהרבה הרבה מאד אנו צריכים להזהר בה. וביותר חובת הזהירות מתגדלת, בתקופת הדעת היותר בהירה. הכפירה, כל תעודתה במציאות היא רק להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן. ומי שמכיר את התוך שבכפירה מצד זה, מוצץ הוא את דבשה ומחזירה לשורש קדושתה. ומסתכל בהוד הקרח הנורא, כפור שמים.

קפ

יקרים וקדושים הם לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו, ולכל בעלי גבול במבטיהם הרוחניים ביחוד. אבל תמיד בעת שאנו באים לחיים מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי נתפס אור מתפלש בה נתפס, במהלך האצילות, מאור אין סוף. ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים.

קפא

אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים. הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה. דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו. הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, המילים, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד.

קפב

יושבת היא נשמת אומת עולמים וחושבת את מחשבותיה. אורגת למסכת אחת את כל הגיגי עולמיה, רצוא ושוב כמראה הבזק עוברים לפניה דורות ותקופות מתחלת היא מראשית חלומות נעוריה, מפרחי אביבה, עוברת על כל עמל חייה, באה עד ימי האחרית, עד ימי הפריחה ההתחלית שאחרי הנבילה הארוכה. רואה היא את קשר מחשבותיה, הגיוני לבבה ומעשיה, והנם סבוכים, אחוזים אלה באלה. ומתעוררת כמשנה לחדש נעוריה על פי תכנית מעשית עתיקה חדשה, קטנת כמות ורפת כח, אמנם מחוזקת בזרמי איתן של עבר. שוטפים אל אשדות פסגת העתיד, הולכים ומלווים עם זכרונות קדם עם תכסיסים שרידיים מעבר כביר, המתראים כצמחים זעירים של איזה יער לבנון כביר ונהדר, שאחרי אשר שודדה תפראת ארזיו חובקי מרומים החלה יונקתו להחליף כח והנה צצים ציצים רכים, חלושים ודלולים, כאזובי קיר, אבל הנה הנם לא אזובים כי אם ארזי אל, העומדים בראשית תחלת צמיחתם ביער איתנים.

קפג

לפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאותו בענינים רבי הכללות והטוהר, אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטיים, האחוזים במסעדי הדמיון, והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם, עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית, בנין יותר נעלה, ויקח ג"כ את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.

קפד

מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו ג"כ בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כ"א בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאינינו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.

קפה

כל הקישורים, העליונים והתחתונים, אחוזים הם ביסוד החיים שלנו בבת אחת, כשם שכח השכל והמוסר היותר עליון עם פעולת החיים היותר חמרית פועלים עלינו כאחת. ומצד הכללות אין הבדל בין ענין לענין, רק כשאנו מפרטים את הענינים לפרטים, אז אנו מבחינים בין גבוה לנמוך. ויש שאנו צריכים לאחוז בצד הנמוך שלנו, בשביל שלא יאבד ממנו הטוב והקודש התלוי בו.

קפו

אין המדינה האושר היותר עליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המון האידיאות, שהם עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך, כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

קפז

הנשמות הגדולות מוכנות הן, שיהיה זורח בפנימיותם חזות הכל, מהשאיפה היותר טהורה ורוממה והיותר כללית בהיקיפה עד ההשתלשלות היותר רחוקה וזעירה, שבפרטי פעולותיה, חפצה היא שהאור הגדול יהיה מלא כל, וכמה גדול הוא מכאובה, כשאי אפשר הדבר, שיחדר האור הכללי בישרת שטפו על כל פעלותיה, והיא מוכרחת הרבה פעמים להשתמש באור כהה, אור של תולדה, שהוא ג"כ מאיר את המחשכים באיזה מדה, אבל לא באותו שטף האורה, שתוכיות הנשמה עורגת היא לו.

קפח

השאלה נשאלת. מוצאים אנו תוגה נסתרת בלימוד הגמרא, אע"פ שגם שמחה יש בה. התוגה באה מתוך שבאותה השעה של התעוררות הלב לעבודת רוח, מתעוררים רצונות לשאלות רוח רחבים מאד, שאינם יכולים להיות נגבלים בדברים מעשיים קצובים, והקצב מעיק על זרם רוח זה ומעציב את הנשמה המרגשת. ומ"מ קול החיים המפכה בתוך כל ההגבלות והדייקנות הגדולה, שזהו באמת רז של עולם תיקון, הוא משמח ג"כ את הלב ומרנין את הרוח.

קפט

מדת התוגה אינה מורגשת לכל בשוה, כי אם לפי אותה המדה, שהנשמה צמאה לאור רחב בלתי מוגבל. והיגון עומד בחדרי לב, מתהלך ברוח העסוק בתלמודו, רק כפי אותה המדה שלא ימצא הלומד גודל בלבבו לחדור אל רז גדולתו של רוח הבניה, ההולך משאיפות כבירות שאין להם מעשים לפי גדלם, עד שהוא מצטמצם בסדרים נוחים לפי ערכי החיים שבהוה.

קצ

העולם הולך ומשתנה. שינויים כבירים מתחוללים ברוח האדם, כמו שבסדרי החיים מתהוים שינויים מפני ארחות המעשה והניסיון. אבל השינויים הנם שינויים סיגנוניים, לא עצמיים, כמו שאין הטבע משתנה, אלא כחותיו מסתגננים ע"פ התעשיה האנושית, בצורות שונות.

קצא

הרצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם. בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה. הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו. והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה.

קצב

כשם שהאנשים המעשיים, בעלי הכשרון לדברים מעשיים ולחכמות המעשיות, אינם מוכשרים להשתכלות בהירה בענינים הרוחניים, והסתכלותם הרוחנית באה לקויה ומעורבת עם משפטים כהים, המתמצים מעולם המעשה, שהם קשורים בו, כמו כן אין האנשים הרוחניים, העומדים ברום עולם, מוכשרים להסתכלות מעשיה שלמה, והידיעות המעשיות שלהם וקשר חפצם בהשלמתן אינם כי אם איזה צל היוצא מתוך הענינים הרוחניים העליונים. אמנם יש כשרון עצום בתכונה הרוחנית העליונה לכלול את הכל, אבל זוהי דוקא במדתה של התגלות הנבואה של אספקלריא המאירה. על כן משה רבינו עצמו, עליו נאמר ויהי בישורון מלך, אבל במעמד הדורות היה מלך לחוד ונביא לחוד, ושמואל, הוא שהיה במדה ידועה שקול כמשה ואהרן, היתה לו בהירות רוחנית כזאת, עד כדי למלא ג"כ מקום של מלך בטהרת השפעת נבואתו, ועליוניותו הרוחנית השלמה.

קצג

בעת שקיטת הרוחות, מנהיג הרגש הישר לבדו ג"כ את העולם. לא כן הוא בשעת מלחמה, בעת תסיסת הרוחות, אז צריכים עצה וגבורה. לפעמים התמימות של הרגש נלקית ע"י ההתחכמות של העצה, אבל כל זה כדאי הוא בשביל תחבולות המלחמה, ובטוח הוא הדבר שסוף כל סוף ישוב כל מה שהוא נאבד, ויוחק יפה כל אשר נטשטש מפני ההמיה הרבה של כל טרדת הקרב.

קצד

מעלת הרצון מוכרחת היא להיות בשלמותה, שוה למעלת ההכרה. ואם האדם אוהב את הטוב ואת האמת, באמת, לפי אותה המדה של האהבה, כן עבודתו בהכרת הטוב והאמת עומדת לו. ואם הרצון מתפגם, מוכרחת ההכרה להיות נחלשת. אמנם זאת היא סגולת החכמה, שהיא מעלה את הרצון, ומתקנת את פגמיו. על כן אע"ג שהאדם צריך להשתדל להשלמת הרצון שלו, מ"מ כשהוא רואה שרצונו נפגם, אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחכמה, וכפי המדה של התגברות אור התורה שבנפשו, כן יתעלה ג"כ רצונו.

קצה

כיון שהאדם נגש אל ההכרות הרוחניות, נחלש כחו, התושיה מתגלה עליו בכל עזה, והיא מתשת כחו של אדם, פגמיו המוסריים כולם מתבלטים אצלו, צמאון נורא לשלמות עליונה בוער אז בקרבו, ואינו מוצא את נפשו בעלת יכולת להושיע את עצמה ממצרי שאול הרוחניים שהיא נתונה בהם. תשות כח זו מזקת את בהירות השכל, ומעממת את חריצות החקירה הבהירה, אשר כדי להוציא את התפקיד האנושי אל הפועל, להיות איש חי מכיר ובעל השכלה, צריך הוא, אחר שעבר עליו הנחשול של החלישות, להתאמץ בכל כח, ולהיות קשור בקשר רוחני אמיץ והסכמה חזקה לחיים ההכריים. ואז ישוב לו מידי יום ביומו אומץ לבב במדה נכונה, במדה שתתן לו כח לטייל בפרדס הצפונות העליונות, ולשמרו מעבר מזה מכל נטיה גסה וזחיחות לבב.

קצו

המעיינים הרוחניים האפלים, שאינם מרוממים עצמם להשגות בהירות מתוכיות הנשמה, הם מלאים בקרבם בושה, עצבון וחשכת מחשבה, וטוב מהם המעיינים המעשיים.

קצז

כל אדם צריך לשנן לעצמו שלא ללמוד מחסרונותיו של חבירו, שיעשה גם הוא כמותו. אע"פ שיראה את חבירו שהוא מצליח ומכובד, ידע שבודאי נגד אלה המגרעות שהוא רואה בו, יש לו בודאי מעלות אחרות שהן גורמות להכריע את החסרונות, אבל הוא שאין לו נטיה לאלה החסרונות כ"כ, הנה זהו עיקר מעלתו. ואם למרות מה שמעלות אחרות חסרות לו, יסגל לו ג"כ את החסרונות של חבירו, אז תהיה מפלתו נוראה מאד.

קצח

ההסתכלות הרוחנית השלמה, שהיא ההסתכלות האלהית, היא מחוללת את התיקון החברותי היותר נעלה, אחרי המון סבות וצינורות, של שדרות אנשים, וסדרי חיים שונים. התעופה העליונה, המתעלה מעולם המעשה וגבוליו, הוא המעמד של רוח הגדול אשר לנשמת האדם, מתאחד הוא האדם בשיא רוחו עם המהות הרוחנית העומדת למעלה מכל ערכיו, מתעלה הוא מגבולי הזמן והמקום, והנצחיות הבהירה היא נחלתו, בעזוז חסנה וקדושת ערכה. החיים המעשיים נפעלים מאליהם לטובה, אבל לא יוכלו לפשט את עצמם בכל פרטי פרטיהם. מוכרחת היא התעופה העליונה לרדת, ברדתה היא נעשית ראש לשועלים, כח רודה ודוחף לעולמים מוגבלים, כח מישר נתיבות מעשה, עיון ושירה גבולית. ירידה היא לאור העליון, בירידה זו מפלג הוא שטפי אורות לכל הגבולים, לשדרות המעשיות, ולשאיפות הפועלות, תתן טרף לביתה וחק לנערותיה. בהיות החק מלא, והפלגים כבר יכולים להשקות דים, עולה היא שטיפת האורה, מתיחדת במקורה, מתרפקת על דודה, ונשמת הבריאה כולה מתעלה למקור האצילות האלהית. ורוח האדם לעומתה עולה ממעל לכל סדרי חיים מעשיים, והוגה ישרות מוחלטות, בזיו האמת לאמתו.

קצט

הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידיאל המופשט של מגמת הכל, ובין המתגלה ממנו בההויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גובה חייו הרוחניים, לבין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה, היתה צורת המעשה כולה מטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו, לא היו עומדים. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד ויותר מדאי, מחסנה, בצמצומה לצורך הערכת מהותה מגיעה היא עד מחשכים, לאשרה מהמגמה המופשטת. צינורות משוכים בתוכיות של הגבולים, של החקיקות הפרטיות. הנם מזילים טל של חיים עליונים, והטל טל אורות הוא, מגרש את המחשכים ומאיר את החיים. כה הולך הדבר באדם ובעם, בעולם ובהויה.

ר

אפילו הדמיונות שהם נובעים מתהלוכות הדעות הטהורות, הם ג"כ מאשרות את נפש היחיד, ומתקנות את הקיבוץ החברתי באופן הגון, ובסדרי עילויים הם מביאים בהמשך הזמנים, לחדור מהם אל האור הגנוז שבפנימיותיהם. וכל בר לבב וטהר דעה יהיה זהיר ברוחו מאד, שלא להקל ראש בהדמיונות, סעיפי הקדשים העליונים, וידון ק"ו מעצים ואבנים של הקדש, שהנהנה מהם מעל. כשהרוח נחלש, מזדלזלים הדמיונות הקדושים אצל ההמון, וע"י זה הם אובדים את דרכם, עד שזורח שמש של בעל שכל כביר, חמוש ביושר לבב, שמורה לרבים את הכבוד הראוי גם לדמיונות הקודש, ומראה את יחושם אל האושר העליון שבצחצחות הנצחיות. ומתוך הארת עולם זאת, בא רוח התשובה ומרחף בעולם, וגאולה מתחלת להופיע. אמנם ישנם ג"כ דמיונות כאלה, שהם אובדים את כח החיים שלהם, ובתעותם בדרך מלאה מחשכים הם באים לידי מצב כזה, שהאמת מתקוממת בקנאה גדולה לשרש אחריהם.