של"ה תולדות אדם בית נאמן

<< · של"ה · תולדות אדם · בית נאמן · >>

של"ה - תולדות אדם- בית נאמן

א

מן הדברים המתמיהים בדברי תורתינו הוא מה שכתוב בתורה, ותחת רגליו כו', כתובים באצבע אלקים כו', יד ה', עיני ה', אזני ה', וכיוצא בדברים האלה אשר הם כינויים אל גוף. ודבר זה לא יתייחס בו יתברך כי אינו גוף ולא כח בגוף, ולכן לא יתייחסו הענינים האלה גם בספירותיו והם רחוקות מכל גדרי הגוף, שאם לא כן נמצא שהוא נשמה אל ספירותיו, והוא כח בהם, וחס ושלום יהיה כח בגוף חלילה וחלילה, לכן ראוי להרחיק גדרי הגוף הספירות, וחייבנו בזה כמו שחייבנו בהרחקתו מעצם האין סוף (מפרדס שכ"א פ"א). ולא זו שמרוחק מגדרי הגוף, אפילו מרוחק מענין מהות המלאך, כמו שתקן בעל שיר יגדל כו' אין לו דמות הגוף ואינו גוף, דלפום ריהטא זו ואין צריך לומר זו אמר, אלא פירושו שאין לו דמות הגוף ואין לו אפילו דמות ממה שאינו גוף דהיינו המלאך, וק"ל:

ב

ואם כן צריכין אנחנו להתבונן בהתוארים הנזכרים בו יתברך מה הכוונה בהם. ועל דרך הפשט יתבארו קצת התוארים ממה שכתב בספר ערוגת הבשם, מצאנו חלוקה בפועל והיא מארבעה מינים, היינו, פועל מכוון לעצמו, ופועל מכוון למה שהושאל, ופועל מכוון לפרסם עניינו, ופועל ידומה, שאינה פועל יפעלהו ואין בו אלא גילוי ענין הפועל ההוא על ידי דבר מה. משל המין הראשון, המה יצאו את העיר ויעשו כל חכם לב ודומיהם, שהפועל שמכוון עצמו מהפועל אותו. ומשל המין השני, הרה עמל וילד און, שהושאל ההריון אל המחשבה והלידה אל המעשה. וכן תביאמו ותטעמו, שהושאל הנטיעה אל הקיום במקום רשום. ומזה כי אז יעשן אף ה' וחרה אפו, כוונתם התעוררות דין לפי המקבלים. וכן הושאלו דיבור ואמירה וקול אלקים להשגת הנבואה, כי ממקורותיהם הנעלמות ירדו דרך המדרגות עד אזן הנביאים. ויושאלו גם כן אמירה ודיבור אל החפץ והמחשבה, כמה מה תאמר נפשך, ומזה ויאמר אלקים יהי אור, האומרה בלבבה ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה', דברתי אני עם לבי. וקריאה הושאלה אל ההשפעה, כמו תהום אל תהום קורא, וקרא זה אל זה תרגם יונתן ומקבלין דין מדין. וכן לרבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, א), מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, הושאלה הנחת תפילין אל היותו יתברך מתייחד במדותיו להשפיע לפי התעוררות התחתונים בהניחם התפילין כנודע לחכמי לב. וכאלה רבות אצל רבותינו על צד השאלה והשיתוף, כאמרם זכרונם לברכה (שהש"ר ט, טז) על ישקני וגו', יזיינני יטהרני ידביקני. כי ענין ישקני הוא יזיינני נגד יצר הרע, כאמרם ז"ל (סוכה נב, ב), אם פגע בך מנוול כו', מלשון יברח מנשק ברזל, והוא גם כן יטהרני מחלאת הדעות הנפסדות, כמשיק שני גבים זה לזה והם טהורים, ידביקני שהוא ענין הצלחת הנפש ואתם הדבקים וגו':

ומשל המין השלישי, גדל המלך אחשורוש וגו' פרסם בו ענין הגדולה, וכן עד כי גדל מאוד, כלומר פרסם במעשיו ענין גדולתו, כאמרם ז"ל (ב"ר סד, ו) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, וזה מפני שכבר כתב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל. ומזה לדעתי הן גור יגור אפס מאותי, כלומר יראה וימצא בלעדי מי שיפרסם מציאות המגור וביאר איך ומה נסיים כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. ומזה והאלקים נסה את אברהם, פרסם בו ענין הנסיון עד שהכירו הכל היותו מנוסה. וכן עתה ידעתי כי ירא וגו', פרסמתי בעולם ושמתי בגבול ידיעה שידעו הכל כי ירא אלקים אתה. ומזה גם כן גדלו לה' אתי, פרסמו ענין הגדולה, וכן ונרוממה שמו, לא קדשתם אותי, ושבעת וברכת, באורים כבדו ה', לדעת כי אני ה' מקדשכם. ובתיקון התפילות, ורוח כל בשר תפאר ותרומם כו', כולם ענין פרסום הדבר. ובדברי רבותינו ז"ל (ב"מ נט, ב), נצחוני בני, פרסמו היותי נצחי ובלתי משתנה ושכן יהיה דברי אשר יצא מפי אחרי רבים להטות. וכן במסתרים תבכה נפשי, ענינו פרסום הבכי במקום המסתרים, וכאשר הבינוהו יודעי בינה:

ומשל המין הרביעי, הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, כי גם לילה גם יומם הכוכבים יהלו אורם על ענין אחד, אמנם אור השמש לא יתן את העין לראות זוהר הכוכבים ביום, ועל ידי שקיעת השמש יתגלה אור הכוכבים ויראה כאילו הם פועלים פועל היציאה. וזה ענין אני יוצא בתוך מצרים, כלומר שעל ידי מכת בכורות, שבה היה המבחן בין טיפה של בכור לשאינה בכור, ידמה כאילו האל יתברך יוצא בתוך מצרים. ומזה וירד ה' על הר סיני, עם היות מלא כל הארץ כבודו, עניינו שעל ידי המראות הגדולות שהיו באותו המעמד הנבחר נראה שירד שם ענין אלקי. ומזה ארדה נא ואראה, וילך ה', והנה ה' נצב עליו, ויעל מעליו אלקים, עתה אקום יאמר ה' ודומיהן, שאין עניינם העתקתו יתברך ממקום למקום, אלא התגלות אורו על ידי דבר מה במקום זולת מקום אחר שהיה נעלם במקום ההוא. וכן מזה מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין הקדוש ב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה, ואמרו גם כן (סנהדרין לח, ב) עד שנמלך בפמליא של מעלה, עניינם שממה שאנו רואים השכר והעונש מתמזגים בדרך מדריגות, פמליא של מעלה שהן ככלי ניגון נערך בשלם שבפנים נראה כאילו הוא מעיין ומסתכל ונמלך בהן, וכן בכל פעולותיו יתברך, עד כאן לשונו וישמע חכם ויוסיף לקח:

ג

והרמב"ם במורה נבוכים חלק ראשון ביאר כל התוארים ואמר שהם שמות מושאלים בהשם יתברך, וביאר כל תואר ותואר לענין מה מושאל בהשם יתברך, ביארם בטוב טעם ודעת על דרך הפשט. והרב המקובל בעל עבודת הקודש בחלק התכלית השיג עליו ובארם על פי הסוד לענין מה מושאלים. וזה לשון ספר שערי אורה (ריש שער א'), דע כי אמתת עצם הבורא יתברך איננה מושגת לזולתו, ואין בכל המוני מעלה יודע מקומו, כל שכן עצם אמתתו, הלא תראה מלאכי מעלה מה הם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, בכל מקום שהוא, ואם עליונים כך תחתונים על אחת כמה וכמה. ואם כן כל אותן עניינים שאנו קורין בתורה כגון יד ורגל אזן ועין ושאר כל כיוצא בהם מה הוא. דע והאמן כי כל אותן העניינים אף על פי שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמתתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהתבונן מהות אותו הדבר הנקרא יד ורגל וכיוצא בהם. ואם אנו עשוים בצלם ובדמות, אל יעלה בדעתך כי עין בצורת עין או יד בצורת יד, אבל הם ענינים פנימיים ופנימיים לפנימיים באמיתת מציאות ה' יתברך, אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנמצאים, אבל אין מהות יד כמהות יד ולא תבניתם שוה, כמו שנאמר (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה, ודע והבן. ואיננו דמיון מצד העצם והתבנית, אלא כוונת צורת האברים שבנו שהם עשוים בדמיון סימנים עניינים סתומים עליונים, שאין הדעת יכולה לדעתם, אלא כדמיון זכרון מי שכותב ראובן בן יעקב, שהרי אין אלו האותיות ואין זו הצורה עצמה של ראובן בן יעקב וצורתו ותבניתו ומהותו, אלא זכרון שזה ראובן בן יעקב הכתוב הוא סימן כנגד אותו עצם ותבנית הידוע הנקרא ראובן בן יעקב. ולפי שהשם יתברך ויתעלה רצה לזכותנו, ברא בגוף האדם כמה אברים נסתרים ונגלים כדמיון סימן למעשה מרכבה, ואילו יזכה אדם לטהר אבר מאבריו יהיה אותו אבר כדמיון כסא לאותו דבר עליון הפנימיי הנקרא בשם זה, אם עין עין אם יד יד וכן לכל השאר. כיצד, כגון שנזהר ונשמר אדם אחד במראה עיניו שלא יביט ולא יסתכל בדבר ערוה ולא בשאר כל דבר של גנאי, אלא בכל דבר שהוא קדושת ה' ועבודתו, אז אותו עין נעשית כמו כסא לאותו דבר הנקרא למעלה עין, וכן היד וכן הרגל, ושאר כל האברים. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (זוהר ג, רנז, א), האבות הן המרכבה, ולא אמרו כל אחד מהאבות הם המרכבה אלא האבות. כיצד, אברהם אבינו ע"ה לקח בטהרה צד ימין, וירש ימין של מעלה שהוא מדת החסד, ועל זה נאמר (בראשית יב, ט) ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה. ויצחק לקח בטהרה מדת צד שמאל שהוא הפחד, ועל זה נאמר (בראשית לא, נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ויעקב לקח בטהרה קו האמצעי, ועל זה נאמר (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם יושב אוהלים, בין אהל אברהם ובין אהל יצחק. נמצא שלושת האבות כסא למרכבה (עכ"ל שערי אורה). וכן הוא בראקאנטי פרשת ויחי והובא גם כן בספר עבודת הקודש (ובפרדס שכ"א פ"ב):

ד

אמנם עדיין אנו צריכין למודעי בדברי הזוהר ובדברי חכמי האמת המדברים בענין האצילות דברים מתמיהים בכינויים, כמו אב ואם בן ובת וכיוצא בהם. ואומרים בענין תפארת ומלכות לשון זיווג כאיש עם אשתו, והיסוד הוא ברית המעור אבר התשמיש המייחד יחוד גמור ודבק איש באשתו. והקימותי את בריתי הוא יסוד ברית מילה, אמר והקימותי בלשון קימה, כביכול מבשרי אחזה אלוה. והזכיר גם כן ענין חיבוק ונישוק, ומרומז גם כן בפסוק (שיר ח, ג) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכתיב (שיר א, ב) ישקני מנשיקות פיהו, דברים כאלו צריכים אנחנו לידע ולהבינם אותם:

ה

והנה אעתיק דברי הפרדס מה שכתב בזה בשער ערכי הכינויים (פ"א) אמר, כי הדברים הם תואר אל ענין נסתר, לא ממש ראיה ושמיעה. ואין ספק כי לא נקרא העין עין והאוזן אוזן והפה פה בלשוננו הקודש על דרך מקרה והזדמן או על דרך הסכמה כשאר לשונות, וראיה לזה היות לשונינו זה נקרא לשון קודש, ירצה ודאי היותו המצאה אלקית ולא כשאר הלשונות. ואין ספק שהוא הלשון המציא הקדוש ברוך הוא כשהמציא עולמו, אז ודאי קדם אל העולם. עוד אמר, וכאשר זרח אברהם חלק הקב"ה שבעים אומות לשבעים שרים לשבעים לשון ובחר בנו, והיה הדיבור לנו בחלקנו שהוא גורלנו א' גורל קדוש ולשון קדוש הסכמה אלקית על האוזן שנקרא אוזן ועל הפה שנקרא פה, להורות על הכחות שהם צל על ראשו נאצל האבר מכחו העליון המאציל עליו. ועתה לפי האמת אין המכוון באוזן אל אוזן הגופני, אלא על הפעולה הנפעלת על ידי האוזן מכח השפע השופע עליו, ועל כזה נאמר (תהלים צב, ט) הנוטע אזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט. פירוש, אחר שבריאת אברי אדם הוא על ידי גלגל האלפ"א בית"א קדושות שואבות שפע מכחות העליונים השרשים המתאחדים בשרש השרשים, הוא בהכרח היות באות ההוא כח הפעולה שנפעל על ידו האבר הנברא, וכן בשרש השופע באות וכן מעילה לעלול עד למטה, כי מהפעולות נודעו הכחות, ואחר שכחם הראיה והשמיעה חויב היות בשרש ההוא כח שמיעה וכח ראיה. ולא ראיה ושמיעה גופנית, אמנם יהיה דבר רוחני ומשל, כמו שהאנשים שכאשר ישמעו קול דבר באזניהם יבחנו הענין הנשמע אליהם, כן הכח העליון המקבל הקול ההוא ובוחן אותו אם ראוי שיקובל אם לא זה יקרא אוזן, ועל זה נאמר (איוב לד, ג) כי אזן מלין תבחן:

ו

וכן הענין במלאכים, שאין להם כח גופני כמו הפה שלנו שבו ידברו הדבור הזה שהוא גופני, אמנם בהביט מלאך אל מלאך יבין זה אל זה, כי יהו"ה בעצמות ברוחניות אותיות הנרצות אל הענין הנרצה אליו, ויבין חבירו הדבר הנרצה אליו, וזהו דיבורם. ואין להם עינים כעיני בני אדם שבהם הם רואים, אמנם יש להם רוחניות הפעולה שהיא פועלת הראות ובה ישכילו ויביטו עד למרחוק. והוא משובח מראיותינו כשבח ראיית השכל על העין, כי העין לא יראה אלא מה שכנגדו, לא כל שכנגדו אלא דבר מקובל שיוכל הכלי הגשמי להגבילו, אבל השכל יראה אפילו מה שאינו כנגד העין, כמו שיראה האדם בשכלו כמה דברים שראם עתה כמה שנים, או אפילו דברים שלא ראה אותם מעולם ימציא בדעתו שהוא רואה ענין כך, עד שתהיה ראות השכל דקה שיראה מעניינים הדקים שאין העין יכולה להביט. ויגדל על זה ראות הנביאים, שהנביא בשכל ישיג הרוחניים, ולפי רוחב השכל כך רוחב ההשגה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, כי האדם יובנו מעצמם אל עצמם, והוא אבר גופני, ויש לו הכח הזה מפני שפעת הנפש השוככת עליו, וכן השכל, ועם כל זה, לפי שהוא דבר נגבל תהיה השגתו נגבלת, כפי שיעור הנביא תהיה מדריגת נבואתו. וכן מן הענין הזה נעלה להשכלת המלאכים אלו לאלו, ומשם כמה וכמה מעלות נשיג לדעת מציאות הראות והפעולות הגשמיות ברוחניות. וכמו שאמר הנביא (זכריה ד, ב) ראיתי והנה מנורת זהב, וכן לפנים בישראל יקרא לנביא רואה, לא יהיה הענין ראיית אברים, ולא יהיה גם כן לשון ראיה על דרך משל, אלא שממש הוא ראיה, כן הענין למעלה ראיה במלאכים כח ההשגה ההיא שבה משיגים העניינים כו', על דרך זה יהיה הראות בעליונים ובעליונים מן העליונים עד גבוה מעל גבוה שומר:

ז

ואין זה מן התימה, כי אפילו בכלים הגופניים האלה אשר בנו לא יקרא עין מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקרא עין באמת, וכן לא תקרא היד יד מפני היד בעצם, אלא הפעולה הנמשכת מהיד היא תקרא יד באמת. וראיה לזה אמרו רבותינו ז"ל בגיטין פרק המגרש (פה, ב), ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים או לא הויין ידים, רצונו לומר ענין לקיחה, וכן פירש"י ז"ל, ידים בית אחיזה לדבר לאחוז בו כלומר שעל ידי כו'. וכן לענין קידושין וגירושין קטנה אין לה יד או יש לה יד, ואין הכוונה אין לה יד שהיא גידמת, אלא הכוונה כח הקבלה לקבל קדושין או גרושין. וכן המורגל בלשון חז"ל רגלים לדבר או אין לו רגלים, ואין הכוונה על שיש לו רגלים או על שאין לו רגלים, אלא משל כמו שהרגלים הם עמידת האדם וסמיכתם, וכן כשיש לדבר ישיבה ומציאות מתיישב בשכל יקרא שיש לו רגלים לדבר, וכשאין הדבר מתיישב יקרא שאין לו רגלים. וכן מה שנאמר בתורה (שמות כא, כד) יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה וגו', ומכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, ובאה הקבלה כי אין הכוונה לומר שהחותך יד שיחתכו ידו וכן שאר הדברים, אלא הכוונה כל דמי היד, וכן שאר האברים, והוא הנקרא יד ורגל ועין להיות שהוא שווי כח העין ויד ורגל. :

ח

וכן הדברים ברוחניים, הכח אשר יתפש מהספירות להשגיח על העולם מכח אין סוף הוא יקרא עינים, וכן שבעה המה עיני השם המשוטטות, ופירשו המקובלים כי הם שבעה כוחות, ונקראים, אורפניא"ל תגריא"ל דגריא"ל פלטיא"ל אסמו"ן פסקא"ל בוא"ל, והם המשגיחים בענייני בני אדם, ולהיות שלהם כח ההשגחה נקראים עינים, ולא שהם עינים אלא שיש בהם השגחה רוחניית על דרך שפירשנו למעלה. ועל ידם מעידים על יצרי מעללי איש ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו, ומעלים אותן הדברים ומעידים אותם לפני הדיינים כאשר נתבאר בשער ההיכלות בהיכל זכות בעזר השם יתברך. ועל העינים האלה עוד עינים אחרים, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. ועל דרך זה גם כן בפסוק שמעו הרים את ריב ה', להיות כי כמו שההרים מחזיקים את העולם ומעמידים אותו על כף מאזנים כדפירשו רבותינו ז"ל והם גבוהים ברומו של עולם, כן האבות מחזיקים אותנו בזכות ומעמידים את העולם על עמדו, והם עומדים ברומו של עולם. וכן מה שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו (במדבר י, לא), והיית לנו לעינים, פירש"י דבר אחר, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו, עכ"ל. ולהיות כי כמו שהעינים מורים הגוף הדרך הישר אשר ילך בה, כן מורה צדק יקרא עינים:

ט

ועל דרך זה נקיש לכל שאר הדברים אשר נאמר בכנוי הספירות, כמו המשל אב ואם, אין הכוונה ח"ו שיהיה שם אב ואם, כי זו כפירה חלילה וחלילה, אלא הכוונה כי כמו שמציאות ההולדה במין על ידי חיבור זכר ונקבה, ועל ידי החיבור ההוא נתהוה הולד ההוא, כן הדבר בספירות, על ידי חיבור חכמה ובינה והשפעת החכמה בבינה היה סיבת כל האצילות. כי בחכמה היו ההויות דקים בתכלית כמו שהוא העלם הבן במוח האב, ואחר שנתפשטו בבינה נתגלמו ונצטיירו ציור יותר נגלה. לפיכך יקרא חכמה אב, כמו שהאב בניו בעצמותו במוחו דקים תכלית הדקות כטפה, ובאמצעות התחברות הזכר אל הנקיבה תתעורר הטפה ההיא ותתהווה זרעים וישפיעם אל הנקבה, ומצד שפעו בה יתהוה הולד ההוא במעיה, כן החכמה הוא האב. והבינה היא הנקבה אשר תקבל כל הציורים הנשפעים מהחכמה, ויצוייר ציור יותר מתגלה ויאציל אותו האצילות, ולזה תקרא נקבה ואם אל האצילות, והאצילות יקרא בשם בנים אליהם מהטעם הנזכר, והכל משל מהגשמי אל הרוחני. וכן מה שנקראים תפארת ומלכות חתן וכלה, והבינה אם או חמותה, והחכמה אב או חמיה, והנה לפעמים יקרא שתיהן חתן וכלה וחכמה ובינה אב ואם, ולפעמים בן ובת, ולפעמים המלכות בת לחכמה וכלה לבינה, ולפעמים כלה לחכמה בת לבינה וכיוצא, וראוי להרחיב הביאור בעניינים האלו:

י

והנה התפארת ומלכות נאצלים מן החכמה והבינה, ובמציאות אצילות הפשוט אין להם זיווג יחד כדפירשנו לעיל בשער המיעוט, והיחוד אינו להם אלא לאחר תקונם וזווגם וקשוטם. ולפיכך מאותה הבחינה יתקראו התפארת והמלכות בן ובת והחכמה והבינה אב ואם, ותקרא החכמה אב לתפארת מצד בחינת הדעת הנעלם, ונקרא הבינה אם לתפארת מצד כוננת שמכונות אותם (מלשון ובתבונה יתכונן) שהוא מציאות נוסף על הנאצל מהחכמה כדפירשנו לעיל, כי מהחכמה להם מציאות דק ומפאת הבינה מציאות יותר מתגלה. ומצד מציאות הדק שיש להם שהוא מציאות 'י' למלכות ומציאות רקיע לתפארת כדפירשנו בשער א' (פ"ב) ובשער המציאות (פ"ד) יקראו בנים [לחכמה, וממציאות המתגלה שיש להם מהבינה יקראו בנים] לה. ובהיותם אחר כך מתייחדים בסוד עטרות שמתעטרות, כדכתיב צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו', יקראו חתן וכלה איש ואשתו. ויש חילוק ביניהם, כי קודם יחודם והם מוכנים ומזומנים ליחוד יקראו חתן וכלה, ויש להם קשוטים כמו החתן והכלה, ואחר שהם ביחוד יקראו איש ואשתו. ויש ביחוד כמה חילוקים ובחינות יתבארו במקומות רבים בספר אור יקר. וכאשר יתייחדו מציאות המתגלה במציאות המתגלה או מציאות נסתר במציאות נסתר, אז הם סתם בנים לחכמה ולבינה מיוחדים יחד יחוד גמור, והם בן ובת אח ואחות מותרים זה לזה. אמנם לא יתייחס בהם חתן וכלה לחכמה ובינה ובן ובת, כי אם בן הוא לחכמה הוא חתן לבינה, ויקראו אז חמותו הבינה, או חמיו החכמה אם הוא בן לבינה. וכיוצא בזה אם יתייחדו מציאות מתגלה שבתפארת עם מציאות נעלם שבמלכות, אז הוא אב המלכות חכמה ואם התפארת בינה, וכלה המלכות לבינה ובינה חמותה למלכות, והתפארת חתן לחכמה והחכמה חמיו. ואם יהיה מציאות נעלם שבתפארת מזדווג במציאות מתגלה שבמלכות, אז הוא בן לחכמה והיא בת לבינה, והמלכות כלה לחכמה והחכמה חמיו, והתפארת חתן לבינה והבינה חמותו, ועל דרך זה יקיש המעין לכל הכחות. ועל דרך זה כל שאר דברים המתמיהין שבספרי החכמים בחכמה הזאת, כי נתן רשות להמשיל בה משלים ככל אשר יצטרך האדם להשכיל להבין ולדון, ועל כזה נאמר ומבשרי אחזה אלוה, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, עד כאן לשון דברי הפרדס (שער הכינויים פ"א), והעתקתי כל לשונו למען ישכילו ויבינו דעתו בענין התוארים ובכל הלשונות הזרות איך החכם הזה האלקי מראה פנים מסבירות. אמנם לפי דבריו אין מבואר בעצם למעלה ענין עין אוזן יד וכו' רק הרמז אל ענין נסתר, ובעזרת חונן לאדם דעת אוסיף נופך משלי ואשתמש באיזה הקדמות מהפרדס, ויתבאר הענין בעצם. וקודם שאכנס בביאור הענין אקדים לחקור בחקירה אחרת בענין לשונינו למה נקרא לשון קודש: